להתראות שם למעלה

1

מי שחשבו שהמלחמה תיגמר בקרוב כבר מתו מזמן. מהמלחמה עצמה. לכן, באוקטובר, אלבֵּר היה די ספקן ביחס לשמועות על שביתת הנשק הממשמשת וקרבה. הוא לא האמין להן - לא יותר מלסיפורי התעמולה ששמע בתחילת המלחמה, למשל שהכדורים הגרמניים רכים עד כדי כך שהם נמעכים על המדים הצרפתיים כמו אגסים רקובים. החיילים הצרפתים התפוצצו מצחוק מהבדיחה הזאת. במשך ארבע שנים ראה אלבר ערימות של כאלה שמתו מצחוק בעת שחטפו כדור גרמני.

הוא ידע היטב שיש משהו מאגי בסירובו להאמין בשביתת הנשק: ככל שמצפים לשלום, כך מאמינים פחות לבשורות על בואו הקרב ובא, מעין הגנה מפני עין הרע. אבל הידיעות המשיכו לזרום, יום אחרי יום, בגלים יותר ויותר תכופים, ובכל מקום כולם חזרו ואמרו שהמלחמה באמת עומדת להסתיים. הוא אפילו קרא נאומים - ולא האמין למראה עיניו - על כך שצריך לשחרר את החיילים הוותיקים ביותר שנסחבים בחזית כבר שנים. בסופו של דבר, כשהיה נראה שקיים סיכוי סביר לשביתת נשק, התקווה לצאת מהמלחמה הזאת בחיים התחילה להעסיק אפילו את הפסימיים ביותר. כתוצאה מכך איש לא היה להוט עוד אחרי מתקפות והסתערויות. היו דיבורים על כך שחטיבה 163 עומדת לנסות לחצות בכוח אל הגדה הנגדית של נהר המֵז. היו כמה שעוד דיברו על היתקלויות עם האויב, אבל באופן כללי, אם מסתכלים על זה מלמטה, מנקודת המבט של אלבר וחבריו ליחידה, מאז ניצחון בעלות הברית בפלנדרייה, שחרור העיר לִיל, מנוסת הצבא האוסטרי וכניעת הטורקים, הם היו הרבה פחות נלהבים מהקצינים שלהם. לאחר ההצלחות של המתקפה האיטלקית, של הבריטים בטוּרְנֶה, של האמריקאים בשָׁטִיוֹן... היה נראה שהסוף המיוחל עומד להגיע. רוב החיילים ביחידה האטו את פעילותם ונכנסו לעמדת המתנה, והיה אפשר להבחין בבירור בתוואי הקו שמפריד בין אלה, כמו אלבר, שהעדיפו לחכות לסוף המלחמה כשהם מתרווחים בנוחות על הציוד, מעשנים וכותבים מכתבים, לבין אלה שהיו להוטים לנצל את הימים האחרונים עד תום וללכת עוד קצת מכות עם הגרמנים.

תוואי קו זהה הפריד בין הקצינים והחיילים הפשוטים. שום דבר חדש, אמר לעצמו אלבר. המפקדים רוצים לכבוש כמה שיותר שטח כדי להתמקם בעמדת כוח בשולחן המשא ומתן. בקיצור, הם יסבירו שכיבוש של שלושים מטרים נוספים יכול באמת להשפיע על תוצאות המלחמה ושהרבה יותר מועיל למות היום מלָמות אתמול.

לקטגוריה הזאת השתייך לוטננט ד'אוּלְנֶה–פְּרָאדֵל. כל מי שציין את שמו השמיט את שמו הפרטי, את כינוי האצולה "דֶה", את "אולנה" ואת המקף, ואמר רק "פּראדל". כולם ידעו שזה מטריף אותו, אבל הרשו זאת לעצמם שכן מבחינתו זה היה עניין של כבוד, לא להראות את זה אף פעם. רפלקס של אריסטוקרטים. אלבר לא אהב אותו. אולי כי היה יפה: טיפוס גבוה, רזה, אלגנטי, עם רעמת שיער גלי בצבע חום כהה, אף ישר, שפתיים דקות ומסותתות להפליא ועיניים בצבע כחול עמוק. לטעמו של אלבר, פרצוף תחת אמיתי. חוץ מזה, הוא תמיד נראה כועס. מסוג הבחורים חסרי הסבלנות האלה, שלא שמעו על הילוך נמוך: או שהאיץ או שבלם, לא היה אצלו אמצע. הוא נהג לנוע כשכתף אחת שלו לפני שאר הגוף, כאילו הוא דוחף רהיט כבד, ואז היה שועט קדימה במהירות שיא ומתיישב בפתאומיות. זה היה הקצב הרגיל שלו. היה משהו משונה בשילוב הזה: בגלל המראה האריסטוקרטי שלו, הוא נראה בו–זמנית מתורבת להחריד וברוטלי מיסודו. קצת כמו בבואה של המלחמה הזאת. אולי בגלל זה הוא הרגיש בה טוב כל כך. נוסף על כך היה לו מבנה גוף אתלטי - חתירה ללא ספק, או טניס.

דבר נוסף שאלבר לא אהב בו כלל היה שׂער הגוף שלו. שערות שחורות, בכל מקום, עד לגלילי האצבעות, וציצות שיער שבצבצו מהצווארון עד מתחת לגרגרת. בימי שלום ודאי היה חייב להתגלח כמה פעמים ביום כדי לא להיראות כטיפוס מפוקפק. היו מן הסתם נשים שזה עשה להן את זה, כל השערות האלה, הצד הזכרי, הפראי, הגברי, הספרדי משהו. אפילו ססיל... מכל מקום, גם בלי לדבר על ססיל, אלבר לא סבל אותו, את לוטננט פראדל הזה. ובעיקר הוא חשש ממנו. כי פראדל אהב לדרוך את הנשק. הוא באמת ובתמים נהנה להסתער, לתקוף, לכבוש.

למען האמת, זה זמן מה שפראדל היה נמרץ פחות מהרגיל. נראה שהאפשרות לשביתת נשק דכדכה אותו לגמרי, גדעה את הלך רוחו הפטריוטי. המחשבה על סיום המלחמה הרגה את לוטננט פראדל.

הוא הפגין קוצר רוח מדאיג. היעדר רוח צוות נלהבת הטריד אותו מאוד. כשסייר בשוחות ופנה בדברים אל אנשיו, בלהט הכי גדול שהצליח לגייס, דיבר על הצורך למחוץ את האויב, שרק עוד דחיפה אחת קטנה אחרונה תנחית עליו את מכת החסד, אבל הצליח לחלץ מהם רק מלמולים די מעורפלים, הנהוני הסכמה זהירים בעודם נותנים מבטים מנומנמים בנעליהם. לא היה מדובר רק בפחד למות, אלא גם במחשבה על למות עכשיו. למות אחרון, אמר לעצמו אלבר, זה כמו למות ראשון, אין דבר אידיוטי מזה.

אבל זה בדיוק מה שעמד לקרות.

אם עד כה הם העבירו בעצלתיים את ימי ההמתנה לשביתת הנשק, לפתע הכול התערער. מלמעלה הונחתה פקודה שדרשה להתקרב לקווי האויב כדי לבדוק מה עושים הגרמנים. לא היה צריך להיות גנרל כדי להבחין שהם עושים בדיוק מה שעושים הצרפתים - מחכים לסוף. אבל היה צריך לגשת לשם בכל זאת ולראות. החל בנקודה הזאת, איש לא הצליח עוד לשחזר במדויק את השתלשלות האירועים.

לביצוע משימת הסיור הזאת בחר לוטננט פראדל - וקשה לומר מדוע - בלוּאִי תֶרְיֶה ובגַסְטוֹן גְרִיזוֹנְיֶה, אחד צעיר ואחד זקן, אולי בגלל השילוב של מרץ נעורים וניסיון חיים. בכל מקרה, אלה היו איכויות חסרות תועלת מאחר שהשניים לא שרדו אפילו חצי שעה לאחר שיצאו למשימתם. בעיקרון, הם לא היו צריכים להרחיק לכת מאוד. היה עליהם לצעוד לאורך הקו הצפון–מזרחי, נגיד מאתיים מטרים, לחתוך את הגדר בכמה מקומות, לזחול עד לגדר התיל השנייה, להעיף מבט ולחזור ולומר שהכול בסדר, מפני שכולם היו בטוחים שאין בכלל מה לראות. אגב, שני החיילים לא חששו להתקרב לקווי האויב. לאור הסטטוס–קוו של הימים האחרונים, אפילו אם היו מבחינים בהם, הגרמנים היו מניחים להם להעיף מבט ולשוב על עקבותיהם, היו מתייחסים לזה כאל מעין הסחת דעת. אלא שברגע שהחלו להתקדם, שפופים נמוך ככל האפשר, נורו השניים כמו ארנבות. שריקות כדורים נשמעו, שלוש, ואז השתררה דממה; מבחינת האויב, העניין נסגר. מיד אחר כך ניסו לחפש אותם בעיניים, אבל מאחר שיצאו לכיוון צפון, לא הצליחו לאתר את המקום שנפלו בו.

סביב אלבר עצרו כולם את נשימתם. ואז פרצו צעקות. "ממזרים!" "לא השתנו הגרמנים האלה, "שרצים מטונפים!" "ברברים" וכולי. נוסף על כך, צעיר וזקן! לא שזה שינה משהו, אבל בעיני כולם, הגרמנים לא הסתפקו בהריגת שני חיילים צרפתים, הם רצחו שני סְמָלים. בקיצור, זעם נורא.

בדקות שלאחר מכן, במהירות תגובה שאיש לא שיער שהם מסוגלים לה, התחילו התותחנים שבמאסף לירות מטחים של פגזי 75 מילימטרים על קווי הגרמנים, שתמהו כיצד הם בכלל הספיקו לשמוע על מה שקרה.

מכאן ואילך, מדרון חלקלק.

הגרמנים השיבו אש. בצד הצרפתי לא היו זקוקים לזמן רב מדי כדי לכנס את כולם. "נסגור איתם חשבון, עם האפסים האלה." התאריך היה 2 בנובמבר 1918. איש עדיין לא ידע זאת, אבל המלחמה עמדה להסתיים בתוך פחות מעשרה ימים.

וחוץ מזה, לצאת למתקפה ביום המתים.1 כמה שלא נתאמץ, קשה שלא לייחס משמעות רבה מדי לסמלים...

והנה אנחנו שוב עם הציוד על הגב, חשב אלבר, מתכוננים לטפס על הגרדום (כך כינו את הסולמות ששימשו ליציאה מהחפירות, מחשבה עליזה ללא ספק) ולפרוץ קדימה בראש מורכן לעבר קווי האויב. כל הבחורים עמדו בטור, מתוחים כמו קשתות, והתקשו אפילו לבלוע רוק. אלבר היה השלישי בתור, מאחורי בֵּרי ופֵּרִיקוּר הצעיר, שסובב את ראשו, כאילו בדק שכולם אכן נוכחים. מבטיהם הצטלבו, פריקור חייך אליו, חיוך של ילד שזומם לעשות מעשה קונדס. אלבר רצה להחזיר לו חיוך אבל לא הצליח. פריקור סובב את ראשו בחזרה. כולם חיכו לפקודה לתקוף, הקדחתנות היתה כמעט מוחשית. החיילים הצרפתים, המזועזעים מהתנהגות הגרמנים, היו מרוכזים עתה בזעמם. מעליהם חרשו הפגזים את השמים בשני הכיוונים והרעידו את האדמה עד לעומק השוחות.

אלבר הביט אל מעבר לכתפו של בֵּרי. לוטננט פראדל עמד על מוצב קטן וצפה במשקפת בקווי האויב. אלבר חזר אל מקומו בטור. אלמלא היה שם כל כך הרבה רעש, היה מתאפשר לו לחשוב על מה שהטריד אותו, אבל הפגזים שרקו בצורמניות בזה אחר זה, ופיצוצי הנפילות שקטעו את השריקות היו חזקים עד כדי כך שהרעידו את הגוף מכף רגל ועד ראש. איך אפשר להתרכז בתנאים כאלה.

כרגע הבחורים ממתינים לפקודה לצאת למתקפה. הזדמנות לא רעה, אם כן, להתבונן באלבר.

אלבר מָייאר. הוא היה בחור רזה, מופנם, שהתנהל באטיות. מיעט לדבר, הסתדר מצוין עם מספרים. לפני המלחמה היה קופאי בסניף של בנק האיגוד הפריזאי. הוא לא אהב כל כך את עבודתו ונשאר בבנק רק בגלל אמו. למדאם מייאר היה רק בן אחד והיא העריצה מנהלים. אין פלא אפוא שהמחשבה כי אלבר שלה יהיה יום אחד מנהל בנק הלהיבה אותה מיד. היא היתה משוכנעת ש"עם האינטליגנציה שלו" הוא יטפס מהר מאוד לצמרת. את חיבתה המופרזת לסמכות ירשה מאביה, שהיה משנה לסגן מנהל לשכת הדואר הממשלתית, ולתפיסתו, ההיררכיה בשירות הציבורי היתה משולה לסדר העולמי. מדאם מייאר אהבה את כל סוגי המנהלים, ללא יוצא מן הכלל. לא עניין אותה אם היו מוצלחים או מאין באו. היו לה בבית תמונות של קְלֵמַנְסוֹ, מוֹרָאס, פּוּאַנקרֶה, ז'וֹרֵס, ז'וֹפְרֶה, בְּרִיאָן...2 מאז שאיבדה את בעלה, שפיקד על יחידת מפקחים לובשי מדים במוזיאון הלוּבר, אישים דגולים עוררו בה תחושות יוצאות דופן. אלבר לא היה להוט אחר עבודתו בבנק, אבל הוא הניח לה ללהג, זאת היתה הדרך הטובה ביותר לנהוג עם אמא שלו. עם זאת, הוא התחיל לרקום תוכניות משלו; התחשק לו לעזוב הכל ולברוח למפרץ טונקין, תוכנית מעורפלת למדי, יש לומר. בכל אופן, הוא רצה לעזוב את עיסוקו בהנהלת חשבונות ולעשות משהו אחר. אבל אלבר לא היה טיפוס זריז, הכול לקח לו זמן. מהר מאוד הוא פגש את ססיל, והתשוקה ניצתה בו מיד. עיניה של ססיל, פיה של ססיל, חיוכה של ססיל, ואחר כך כמובן גם שדיה של ססיל, התחת של ססיל, איך אפשר לצפות ממנו לחשוב על משהו אחר.

בימינו לא היינו חושבים שאלבר מייאר גבוה במיוחד, מטר שבעים ושלושה, אבל לתקופתו זה היה סביר ביותר. הוא סובב את ראשן של בחורות. בייחוד את הראש של ססיל. כלומר, היא סובבה את ראשו של אלבר, וכעבור זמן מה, לאחר שנעץ בה מבטים ממושכים, כמעט בלי הפסקה, היא הבחינה בקיומו והחזירה לו מבט. היו לו פנים ממיסים. בעת הקרב על הסוֹם, כדור שרט את רקתו הימנית. הוא פחד מאוד, אבל יצא מזה רק עם צלקת בצורת סוגריים, שמשכה את עינו מעט הצדה ושיוותה לו מראה מיוחד. לאחר מכן, בעת חופשתו, ליטפה ססיל את הצלקת באצבעה, חולמנית ומוקסמת, אבל זה לא שיפר את מצב רוחו. כילד היו לאלבר פנים חיוורים, כמעט עגולים, ועפעפיים כבדים ששיוו לו מראה של ליצן עצוב. מדאם מייאר מנעה אוכל מפיה כדי שתוכל להאכיל אותו בבשר אדום, היא היתה משוכנעת שהוא חיוור כי חסר לו דם. לא משנה כמה פעמים הסביר לה אלבר שאין שום קשר בין הדברים, אמו לא היתה מאלה שמשנים את דעתם ככה סתם. היא מצאה תמיד דוגמאות, תירוצים, היא שנאה לטעות, אפילו במכתביה היתה מזכירה דברים שקרו לפני שנים רבות, זה היה באמת בלתי נסבל. עד כדי כך שאפשר לתהות אם היא לא היתה הסיבה להתגייסותו של אלבר לצבא מיד עם פרוץ המלחמה. כשנודעה לה הבשורה, מדאם מייאר פרצה בזעקות שבר, אבל היא היתה אישה כל כך מוחצנת, שלא היה אפשר להבחין אצלה בין צער אמיתי לתיאטרליות. היא צעקה, מרטה שערות, אבל התעשתה במהרה. מאחר שתפיסתה את המלחמה היתה די קלאסית, השתכנעה עד מהרה שאלבר, "עם האינטליגנציה שלו,” ימהר להתבלט ולטפס בסולם הדרגות, היא דמיינה אותו מסתער בחזית, היא דמיינה אותו עושה משהו הרואי ומועלה מיד לדרגת קצין, לוטננט או קפטן, ואף למעלה מזה - לדרגת גנרל, דברים כאלה קורים במלחמה. אלבר הניח לה ללהג בעת שארז את מזוודתו.

עם ססיל זה היה אחרת לגמרי. המלחמה לא הפחידה אותה. קודם כול, זאת היתה "חובה פטריוטית" (אלבר הופתע, הוא מעולם לא שמע אותה אומרת את המילים האלה). שנית, אין באמת סיבה לפחד, זה חלק מההליכים הדיפלומטיים. כולם אומרים את זה.

אלבר, לעומתה, פקפק מעט באמירה הזאת, אבל בסופו של דבר ססיל היתה קצת כמו מדאם מייאר, מקובעת בחשיבתה. כשהקשיב לה, הוא השתכנע שהמלחמה לא תארך זמן רב. אלבר כמעט האמין לה. לכל מה שאמרה. עם הידיים האלה, עם הפה הזה, עם כל–כל זה, ססיל יכלה להגיד לאלבר כל דבר. אי–אפשר להבין את זה בלי להכיר אותה, חשב אלבר. בשבילנו, ססיל הזאת היתה בסך הכול עוד בחורה יפה ותו לא. בשבילו, זה היה סיפור אחר לגמרי. כל אחת מנקבוביות עורה של ססיל היתה מולקולה מיוחדת, הבל פיה הדיף בושם מיוחד. היו לה עיניים כחולות, טוב, אליכם אולי זה לא מדבר, אבל בשביל אלבר, העיניים האלה היו כמו תהום פעורה. קחו לדוגמה את פיה ושימו את עצמכם במקומו של אלבר ידידנו. הפה הזה המטיר עליו נשיקות חמות ורכות שהפכו את בטנו עד שהרגיש שהוא עומד להתפוצץ, הוא חש ברוק שלה זורם לתוכו ושתה אותו בשקיקה. ססיל היתה מסוגלת לחולל כאלה פלאות עד שלא היתה עוד רק ססיל. היא היתה... היא היתה יכולה לומר לו שאת המלחמה הזאת נחסל בביס אחד וגמרנו, ואלבר התאווה להיות הביס בפיה.

היום, כמובן, הוא רואה את הדברים קצת אחרת. הוא יודע שהמלחמה היא משחק בינגו עצום ממדים עם כדורים חיים, ושלהצליח לשרוד ככה במשך ארבע שנים זה לא פחות מנס.

ולהיקבר באדמה בעודך בחיים, לגמור קרוב כל כך לסיום המלחמה זה כבר באמת "הדובדבן שבקצפת".

וזה בדיוק מה שעומד לקרות.

הוא ייקבר בעודו בחיים, אלבר ידידנו.

משום שהוא "ביש מזל," תאמר אמו.

לוטננט פראדל מסתובב לעבר חייליו ונועץ את מבטו בעיני האנשים הקרובים אליו, שמביטים בו מימינו ומשמאלו כאילו היה המשיח. הוא נד בראשו ונושם נשימה עמוקה.

כמה דקות לאחר מכן, כפוף מעט, רץ אלבר בתוך תפאורה אפוקליפטית, טובע בים הפגזים והכדורים השורקים ומאמץ אליו בכל כוחו את רובהו. צעדיו כבדים, ראשו טמון בין כתפיו. האדמה בוצית תחת מגפיו הכבדים, כי בימים האחרונים ירד הרבה גשם. סביבו אנשים צועקים כמו מטורפים, שיכורים מכוחם, אוזרים אומץ. לעומתם, אחרים מתקדמים כמוהו, מכונסים בעצמם, עם מועקה בבטן ויובש בגרון. כולם מסתערים על האויב, חמושים בזעם צדקני, בתשוקה לנקמה. יתכן וזו תוצאה פרוורטית של השמועה על הפסקת אש. האם הם סבלו כל כך רק כדי לחזות במלחמה הזאת מסתיימת באופן כזה, כשרבים מחבריהם מתים ורבים מאויביהם עדיין בחיים? מתחשק ממש לטבוח בהם, לגמור עם זה אחת ולתמיד. הם היו מסוגלים לשפוך את דמו של מי שזה לא יהיה.

אפילו אלבר, המבועת מהמחשבה שהוא עלול למות, מסוגל לשחוט את הראשון שייתקל בו. אבל בדרכו נערמו מכשולים רבים. תוך כדי ריצה הוא נאלץ לחתוך ימינה. בהתחלה הוא שמר על הקו שהתווה הלוטננט, אבל כשכדורים שורקים ופגזים נופלים, חייבים לרוץ בזיגזג. בייחוד כשפריקור, שרץ לפניו, בדיוק חטף כדור והתמוטט ממש בין רגליו. אלבר מספיק בקושי לדלג מעליו, הוא מאבד את שיווי המשקל, מצליח לרוץ עוד כמה מטרים ומועד על גופתו של גריזוניֶה הזקן, שמותו הבלתי צפוי סימן את שריקת הפתיחה של הטבח הגמור הזה.

למרות הכדורים ששורקים סביבו, כשהוא רואה אותו שוכב שם, אלבר עוצר במקומו.

הוא מזהה את המעיל שלו כי גריזונייה ענד תמיד מין סרט אדום בלולאת המעיל, "אות לגיון הכבוד שלי," הוא אמר. הוא לא היה מתוחכם, גריזונייה, גם לא מעודן, אבל הוא היה אמיץ וכולם אהבו אותו. אין כל ספק, זה הוא. ראשו הגדול שקוע בבוץ ושאר גופו נראה כאילו קרס אחריו באי–סדר. ממש לצדו הוא מזהה את הצעיר יותר, לואי תריֶה. גם גופו מכוסה בחלקו בבוץ, שוכב מכורבל, קצת כמו בתנוחת עובר. למות בגיל כזה, בתנוחה כזאת, זה שובר את הלב...

אלבר לא יודע מה דוחף אותו, תחושת בטן כנראה, לאחוז בכתפו של הזקן ולמשוך. החייל המת מתהפך בכבדות על בטנו. לוקח לאלבר כמה שניות להבין, אבל אז האמת מתפוצצת לו בפרצוף: כשמתקדמים לכיוון האויב, אי–אפשר למות משני כדורים בגב.

הוא מדלג מעל הגופה ומתקדם כמה צעדים, גבו עדיין כפוף, אף שלא ברור מדוע, הרי הכדורים ישיגו אותך בכל מקרה, בין שאתה עומד ובין שאתה משתופף, אבל זה רפלקס שנועד להציע שטח מטרה קטן ככל האפשר, במלחמה כולם נראים כאילו הם יראי שמים. והנה הוא עומד עכשיו מול הגופה של לואי הצעיר. אגרופיו קמוצים, מוטלים קרוב לפיו, לא ייאמן כמה צעיר הוא נראה ככה, כולו בן עשרים ושתיים. אלבר לא יכול לראות את פניו המכוסים בבוץ. הוא יכול לראות רק את גבו. כדור אחד. עם שני הכדורים בגבו של הזקן, זה שלושה. חשבון פשוט.

כשאלבר מזדקף, הוא עדיין נרעש מהתגלית. מהמשמעות שלה. הרי לא היה דחוף לחבר'ה לרוץ לדגדג לגרמנים כמה ימים לפני שביתת הנשק. הדרך היחידה לשלהב אותם לצאת למתקפה היתה להצית אש: איפה בדיוק היה פראדל כששניים מחייליו נורו בגבם?

אלוהים אדירים...

המום מהתובנה הזאת, אלבר מסתובב ורואה את לוטננט פראדל במרחק מטרים ספורים ממנו, מסתער לקראתו במהירות ככל שהציוד שעל גבו מאפשר לו.

תנועותיו נחרצות, ראשו זקוף, אך מה שאלבר רואה הוא בעיקר את מבטו הבהיר והחודר של הקצין. מבט נחוש להפליא. לפתע הכול מתבהר, כל הסיפור.

באותו רגע אלבר מבין שהוא עומד למות.

הוא מנסה להתקדם כמה צעדים, אבל שום דבר כבר לא מתפקד אצלו, לא המוח, לא הרגליים, כלום. הכול קורה מהר מדי. כבר אמרתי לכם, אלבר לא נמנה עם הזריזים. בתוך שלושה דילוגים, פראדל כבר מסתער עליו. לידם, בור גדול פעור באדמה, חור של פגז. אלבר חוטף מכה מכתפו של פראדל ישר בחזה ונשימתו נעתקת. הוא מועד, מנסה להתייצב ונופל לאחור בזרועות פרושות לצדדים, ישר לתוך הבור.

וככל שהוא שוקע יותר בבוץ, כמו בהילוך אטי, כך הוא רואה את פרצופו של פראדל הולך ומתרחק ממנו, וכן את מבט עיניו שרק עתה הוא מבחין בנחישות ובהתגרות הנשקפות ממנו.

כשאלבר מגיע לקרקעית הבור, הוא מתגלגל, הציוד שעל גבו עוצר את נפילתו אך בקושי. רגליו מסתבכות ברצועת הרובה, אך הוא מצליח להתרומם ונשען בזריזות על הקיר הגבוה, כאילו נצמד בגבו לדלת כחושש שמישהו יכול לשמוע או להפתיע אותו. הוא נעמד על עקביו (אדמת החרסית חלקלקה כמו סבון) ומנסה לייצב את נשימתו. הבזקי מחשבותיו מתרוצצים באי–סדר, אך שבים ללא הרף למבט הקפוא של לוטננט פראדל. מעליו, דומה שהקרב הולך ומסלים, השמים מתכסים בשרשראות עשן. כיפת הרקיע החלבית מוארת בהילות כחולות וכתומות. הפגזים נורים משני הצדדים כמו בקרב גְרַבְלוֹט,3 והרעש בלתי פוסק, רעמים של שריקות והתפוצצויות. אלבר נושא את עיניו. למעלה, הוא רואה את חלקה העליון של צלליתו של לוטננט פראדל, נטוע על שפת הבור כמו מלאך המוות.

לאלבר נדמה שהוא צנח מטה במשך זמן רב. למעשה, בקושי שני מטרים מפרידים בין השניים. סביר להניח שפחות, אבל הפער האמיתי הוא גדול. לוטננט פראדל למעלה, רגליו פשוקות, ידיו נעוצות בתקיפות בחגורתו. מאחוריו, אורות הקרב מהבהבים לסירוגין. הוא מתבונן נינוח בקרקעית הבור. בלי לזוז נועץ מבט באלבר, חיוך מרומז על שפתיו. הוא לא מתכוון לנקוף אצבע כדי להוציא אותו משם. אלבר משתנק, דמו מבעבע, הוא תופס את הרובה שלו, מחליק, מצליח בקושי להתייצב, ליישר את הכתף, אבל כאשר הרובה שלו מכוון סוף–סוף לעבר שפת הבור, כבר אין שם איש. פראדל נעלם.

אלבר נותר לבדו.

הוא משליך את נשקו ומנסה להסדיר את נשימתו. אסור לו להתמהמה, הוא חייב לטפס על שיפועי המכתש, לרוץ אחרי פראדל, לירות בגבו, לזנק על צווארו. או למצוא את האחרים, לספר להם, לצרוח, לעשות משהו, אף שאינו יודע מה בדיוק. אבל הוא מרגיש עייף מאוד. התשישות השתלטה עליו. כי זה מטופש כל כך. כאילו זהו, הוא הגיע ליעד, והוא יכול עכשיו להזדכות על הציוד. גם לו רצה, לא היה יכול לטפס למעלה. הוא היה במרחק שתי אצבעות מלגמור עם המלחמה הזאת, והנה הוא בתוך הבור הזה. הוא מתיישב, או ליתר דיוק קורס תחתיו, וחופן את פניו בידיו. הוא מתאמץ לנתח בהיגיון את המצב, אבל רוחו נופלת בבת–אחת. כמו סורבֶּה. סורבה לימון כמו זה שססיל אוהבת, שגורם לה לחרוק שיניים ולהעוות את פניה כמו חתלתולה, ולו הוא גורם לרצות לאמץ אותה אל חזהו. כמה זמן עבר באמת מאז המכתב האחרון של ססיל? גם זה התיש אותו. הוא לא דיבר על כך עם איש: מכתביה של ססיל הלכו והתקצרו. מאחר שהמלחמה עוד מעט נגמרת, היא כותבת לו כאילו המלחמה כבר נגמרה ואין טעם להאריך בדברים. בשביל אלה שיש להם משפחות גדולות זה אחרת, הם תמיד מקבלים מכתבים, אבל בשבילו, שיש לו רק את ססיל... יש גם את אמו כמובן, אבל היא מעייפת יותר מכל דבר אחר. המכתבים שלה מזכירים את השיחות איתה, לו רק יכלה להחליט הכול בשבילו... כל זה שחק את אלבר, כרסם בו, ותוסיפו לזה את כל חבריו שמתו, שעליהם הוא לא רוצה לחשוב יותר מדי. הוא כבר ידע רגעים של ייאוש, אבל עכשיו העיתוי גרוע. בדיוק ברגע שהוא זקוק לכל כוחותיו. הוא לא יודע לומר מדוע בדיוק, אבל משהו בתוכו מוותר לפתע. הוא מרגיש את זה בבטן. תחושת לאות עצומה,כבדה כמו אבן, כמו סירוב עיקש, כמו כניעה נצחית ושלווה. כמו סוף של משהו. כשהתגייס וניסה לדמיין את המלחמה, כמו רבים אחרים, הוא חשב בסתר לבו שבשעת קושי יוכל להעמיד פני מת. אולי יתמוטט ארצה ואפילו, כדי להיראות אמין, יפלוט צעקה ויעמיד פנים שכדור פילח את לבו. אחר כך כל מה שיצטרך לעשות זה לשכב ולחכות שהעניינים יירגעו. עם בוא הלילה הוא יזחל עד לגופה של אחד מחבריו לנשק, אחד שמת באמת, ויגנוב ממנו את המסמכים המזהים שלו. לאחר זמן מה הוא ימשיך לזחול, שעות על שעות, יעצור את התקדמותו ואת נשימתו רק אם ישמע קולות בלילה. הוא ינקוט אלף אמצעי זהירות ויתקדם עד שימצא לבסוף דרך שתוביל אותו לכיוון צפון (או דרום, תלוי בגרסה שדמיין). בעת הזחילה הוא ילמד בעל פה את כל הפרטים של זהותו החדשה. ואז תיקרה בדרכו יחידה שאיבדה את דרכה ושהמפקד שלה, טיפוס גבוה שיש לו... בקיצור, כפי שאפשר לקרות, בתור פקיד בנק, יש לאלבר נפש די רומנטית. ללא ספק בהשפעת הפנטזיות של מדאם מייאר. בתחילת המלחמה הוא חלק עם רבים מחבריו לנשק את התפיסה הרומנטית הזאת של המלחמה. הוא ראה בעיני רוחו גייסות לבושים במדים יפים בכחול ואדום מתקדמים בשורות צפופות לעבר צבא האויב האחוז פאניקה. החיילים מכוונים את כידוניהם הנוצצים ועשן הפגזים הדליל מאשר את מנוסת האויב. למעשה אלבר התגייס למלחמה בנוסח סטנדל, אך מצא את עצמו במסע הרג פרוזאי וברברי שהביא למותם של אלף איש ביום במשך חמישים חודשים. כדי לקבל מושג על כך די להרים מעט את הראש, להתבונן בתפאורה שסביב החור שלו: אדמה חרוכה נטולת צמחייה, מחוררת באלפי מכתשים מנפילות פגזים, זרועה מאות גופות מרקיבות שהסירחון שעולה מהן גורם לבן אדם בחילה במשך כל היום. בכל הפוגה עכברושים בגודל של ארנבות דוהרים בפראות מגופה אחת לאחרת ומתקוטטים עם הזבובים על השאריות שהותירו התולעים. אלבר יודע את כל זה, מפני ששירת כנושא אלונקה בקרב על האֵן, וכשלא מצא יותר פצועים גונחים או צורחים, אסף כל מיני גופות, בכל מיני שלבי ריקבון. הוא כבר היה מומחה בתחום. זאת היתה עבודה אומללה בשביל אלבר, שמאז ומתמיד היה לבו חלש.

והכי גרוע בשביל מישהו שבעוד כמה רגעים עומד להיקבר בחיים - אלבר גם היה קצת קלאוסטרופובי.

כשהיה ילד קטן, עצם המחשבה שאמו עלולה לסגור את דלת חדרו אחריה ולהשאיר אותו לבד עוררה בו בחילה. הוא לא אמר דבר ונשאר במיטה, הוא לא רצה להכאיב לאמו שלא הפסיקה לומר שיש לה מספיק צרות גם ככה. אבל הלילה, החושך, הפחידו אותו. וגם לאחר מכן, אפילו לא מזמן, עם ססיל, כשהשתעשעו בין הסדינים. כשמצא את עצמו מכוסה עד מעל לראשו, היה נחנק ונאחז בהלה. בעיקר באותן פעמים שססיל היתה לופתת אותו בין רגליה כדי שלא יזוז. "רק כדי לראות מה זה עושה לך," צחקה. בקיצור, מיתה בחנק היתה המוות שהכי הפחיד אותו. למרבה המזל, הוא לא חושב על זה עכשיו, כי בהשוואה למה שעוד מחכה לו, להיות לכוד בין ירכי המשי של ססיל, גם עם הסדין המכסה את ראשו, זה גן עדן. אילו חשב על זה, היה אלבר מבקש את נפשו למות.

אגב, זה יכול להיות עיתוי לא רע, כי זה בדיוק מה שעומד לקרות. אבל לא מיד. מאוחר יותר, כשהפגז המכריע יתפוצץ במרחק כמה מטרים ממקום המחסה של אלבר ויעיף נחשול אדמה גבוה כמו קיר שיתמוטט ויכסה אותו כליל. לא יישאר לו הרבה זמן לחיות, אבל יישאר לו מספיק זמן להבין בדיוק מה קורה לו. תשוקה פראית לחיים תשטוף את אלבר, כמו שמרגישים עכברי מעבדה כשתופסים אותם ברגליהם האחוריות, חזירים לפני שמשספים את גרונם, או פרות לפני שחיטה. מעין התנגדות קמאית... אבל צריך להמתין קמעה עד שזה יקרה. להמתין שריאותיו ילבינו בחיפוש אחר אוויר, שגופו יותש בניסיון נואש להיחלץ משם, שראשו יאיים להתפוצץ, שהוא יֵצא מדעתו, ש... בל נקדים את המאוחר.

אלבר מסתובב, מסתכל בפעם האחרונה למעלה, בסך הכול זה לא כל כך גבוה. זה רק גבוה מדי בשבילו. הוא מתאמץ לאזור כוחות, לא לחשוב על כלום חוץ מאשר על לטפס בחזרה, לצאת מהחור הזה. הוא אוסף את הציוד שלו, את הרובה, נאחז בהם, ועל אף התשישות מתחיל לטפס במעלה הבור. משימה לא פשוטה. רגליו מחליקות על האדמה הבוצית, לא מצליחות למצוא אחיזה, הוא נועץ את אצבעותיו עמוק באדמה, לוחץ בכל כוחו את קצותיהן כדי לנסות למצוא נקודת אחיזה, שום דבר לא עוזר, הוא נופל בחזרה. הוא מסיר מעליו את הרובה, את תיק הגב. הוא לא היה מהסס לפשוט גם את כל בגדיו לו היה עולה הצורך. הוא נצמד לדופן הבור ומתחיל לזחול על בטנו בתנועות של סנאי בכלוב, שורט בחלל הריק ונופל תמיד בחזרה לאותו המקום. הוא מתנשם בכבדות, נאנח ואז צועק. הבהלה משתלטת עליו. הוא מרגיש את הדמעות נקוות בעיניו, מכה בקיר הבוץ באגרופו. הפתח לא כל כך רחוק, לעזאזל, הוא יכול כמעט לגעת בו כשהוא מותח את זרועו, אבל סוליות נעליו מחליקות, כל סנטימטר שכבש נשמט ממנו מיד. אני צריך לצאת מהחור המחורבן הזה! הוא צועק לעצמו. והוא יצליח. הוא ימות, כן, יום אחד, אבל לא עכשיו, לא, זה יהיה כל כך מטופש. הוא יֵצא מפה וירדוף אחרי לוטננט פראדל הזה אפילו עד לשוחות הגרמנים אם צריך, הוא ימצא אותו ויהרוג אותו. המחשבה להרוג את המזדיין הזה נוסכת בו אומץ.

מחשבתו מתעכבת לרגע על התובנה העגומה הזאת: כבר ארבע שנים מנסים הגרמנים להרוג אותו, ללא הצלחה, ומי שיעשה זאת לבסוף יהיה קצין צרפתי.

איזה חרא.

אלבר כורע על ברכיו ופותח את תרמילו. הוא מרוקן את כל תכולתו וממקם את המימייה בין רגליו. הוא מתכוון לפרוש את מעילו על הבוץ החלק, לנעוץ באדמה את כל החפצים שיוכל להיאחז בהם בטיפוס, הוא מסתובב ובדיוק באותו רגע הוא שומע שריקת פגז במרחק של כמה עשרות מטרים מעליו. אלבר מרים את ראשו, מודאג פתאום. במשך ארבע שנים הוא למד להבחין בין פגזי 75 ו-95 מילימטר, בין 105 ו-120 מילימטר... הפעם הוא מהסס בזיהוי. נראה שבגלל עומק הבור, או המרחק, רעש מוזר, חדש, מבשר את בוא הפגז, חלש יותר, חרישי מהרגיל, שאגה מהוסה שסופה נחיתה עוצמתית. מוחו של אלבר מספיק רק לתהות. הפיצוץ אימתני. האדמה מפרכסת ופוצחת בשאגה עמוקה ומפחידה ואז ניתקת ממקומה. כמו התפרצות הר געש. אלבר מאבד את שיווי המשקל מעוצמת הפיצוץ, ובשל גורם ההפתעה הוא מרים את המבט כי בבת–אחת הכול משחיר. ושם, במקום שמים, כעשרה מטרים מעליו, הוא רואה נחשול עצום של אדמה כהה מתקרב אליו, כמו בהילוך אטי, רכס מתפתל שנע לכיוונו בזחלנות ועומד ליפול עליו ולכסות אותו. גשם צלול של אבנים, רגבי אדמה ורסיסים מכל מיני סוגים, שיורד כמעט בעצלתיים, מבשר את צניחתה הבלתי נמנעת של האדמה. אלבר מתכווץ ועוצר את נשימתו. זה לא מה שצריך לעשות, להפך, צריך להתמתח, כל המתים שנקברו בחיים יגידו לכם את זה. אחר כך, במשך שתיים או שלוש שניות, אלבר בוהה בווילון האדמה המרחף בשמים ונראה כמהסס לגבי הרגע והמקום שבהם ינחת.

בעוד רגע הסדין הזה יתרסק עליו ויכסה אותו כליל.

לשם המחשה, בימים רגילים אלבר נראה די דומה לדיוקן עצמי של הצייר טינטורטו. היו לו תווי פנים כאובים תמיד, פה מסותת למשעי, סנטר מחודד, עיגולים שחורים מתחת לעיניים וגבות מקושתות שחורות מאוד שהדגישו אותן. אבל ברגע זה, כשעיניו נשואות השמימה ורואות את המוות מתקרב, הוא דומה יותר לסבסטיאן הקדוש. פניו מתעוותים בבת–אחת, פרצופו מתכווץ מכאב, מפחד, במין מבט תחנונים וחוסר תוחלת, משום שאלבר לא האמין בשום דבר בימי חייו והוא בטח לא יתחיל עכשיו, עם כל הביש מזל הזה. אפילו אם היה לו זמן לכך.

בקול נפץ אדיר, מעטפת האדמה נוחתת עליו. היה אפשר לצפות למכת מחץ שתהרוג אותו בו במקום, אלבר ימות וזה יהיה סוף הסיפור. אבל מה שקורה בפועל גרוע בהרבה. מבול של חצץ ואבנים ממשיך לרדת עליו ואחריו מגיעה האדמה עצמה, מכסה אותו ונעשית יותר ויותר כבדה. גופו של אלבר מוצמד לקרקע.

האדמה נערמת עליו בהדרגה, דוחסת אותו, לוחצת, גופו משותק.

האור כבה.

הכול נעצר.

סדר עולמי חדש נקבע, עולם שבו לא תהיה עוד ססיל.

הדבר הראשון שמכה בו, רגע לפני הבהלה, הוא הפסקת רעשי המלחמה. כאילו הכול השתתק בן–רגע, כאילו אלוהים שרק את שריקת הסיום למשחק. מובן שלו היה שם לב, היה מבין ששום דבר לא נעצר, שהקולות שמגיעים אליו פשוט מסוננים, נבלמים באדמה הכבדה שלוחצת על גופו ומכסה אותו, קולות כמעט בלתי נשמעים. אבל כרגע יש לאלבר דאגות גדולות בהרבה מאשר להאזין לרעש כדי לדעת אם המלחמה נמשכת, כי מבחינתו, מה שחשוב כרגע זה שבשבילו היא תכף מסתיימת.

כשהקולות נמוגים, אלבר כבר לכוד. אני מתחת לאדמה, הוא אומר לעצמו. למעשה זאת מחשבה די מופשטת. רק כשהוא אומר לעצמו, אני קבור בחיים, הדבר מקבל ממד מוחשי להחריד.

וכשהוא מעריך את גודל האסון ואיזה מוות מחכה לו, כשהוא מבין שהוא עומד להיחנק ולמות מחוסר אוויר, אלבר משתגע, בן–רגע, משתגע לגמרי. מוחו מתערפל, הוא צורח ומבזבז את מעט החמצן שעוד נותר לו על צעקה מיותרת. אני קבור, הוא חוזר ואומר לעצמו שוב ושוב, והידיעה המחרידה משתלטת על תודעתו עד כדי כך שהוא אפילו לא חושב לפקוח את עיניו. הוא רק מנסה לזוז לכל הכיוונים. שארית כוחותיו, הפאניקה שאוחזת בו, נהפכות למאמץ של השרירים. הוא משקיע אנרגיה עצומה במאבק הזה. אך הכול לשווא.

ובבת–אחת הוא חדל.

כי הוא מבין פתאום שהוא מצליח להזיז את הידיים. אמנם מעט מאוד, אבל הוא מזיז אותן. הוא עוצר את נשימתו. אדמת החרסית הבוצית שנפלה עליו עוטפת את זרועותיו, את כתפיו ואת צווארו כמעין קונכייה. העולם שבתוכו התאבן מותיר לו מרווח של כמה סנטימטרים פה ושם. למען האמת, יש מעט אדמה מעליו. אלבר יודע את זה. נגיד ארבעים סנטימטרים אולי. אבל הוא שרוע מתחתיה ודי בשכבה הזאת כדי לשתק אותו, למנוע ממנו כל תנועה ולחרוץ את דינו.

סביבו האדמה רועשת. למעלה, במרחקים, המלחמה נמשכת, הפגזים עדיין מזעזעים את האדמה, מרעידים אותה.

אלבר פוקח את עיניו, כדי חריץ בהתחלה. לילה בחוץ, אבל החושך לא מוחלט. מעט קרני אור דקיקות, לבנבנות, מסתננות פנימה. בוהק חיוור מאוד של כמעט חיים.

הוא מכריח את עצמו לנשום נשימות קטנות. הוא מזיז הצדה את מרפקיו כמה סנטימטרים, מצליח למתוח קצת את כפות רגליו, האדמה נדחסת בצדן השני. בזהירות רבה, תוך מאבק בלתי פוסק בבהלה שגואה בו, הוא מנסה לסלק עפר מפרצופו כדי שיוכל לנשום. גוש אדמה צונח מיד, כמו בועה שמתפוצצת. התגובה שלו אינסטינקטיבית, כל שריריו נקפצים, גופו מתכווץ. אבל שום דבר נוסף לא קורה. במשך כמה זמן הוא שוכב ככה, בשיווי משקל הפכפך שבו האוויר הולך ומידלדל לאטו, והוא מדמיין את המוות הצפוי לו, את מה שיקרה כשהחמצן יאזל, ומנסה להבין מה זה אומר. כלי הדם שלו יתפוצצו בזה אחר זה כמו בלונים? עיניו ייצאו מחוריהן כמחפשות לראות את האוויר החסר? בעודו נאבק לנשום מעט ככל האפשר ומתאמץ לא לחשוב יותר מדי, לא לדמיין את מצבו, הוא שולח קדימה את ידו, מילימטר אחר מילימטר, מגשש לפניו. הוא חש במשהו מתחת לאצבעותיו. האור הלבנבן, אף שהוא דחוס יותר עכשיו, לא מאפשר לו להבחין במה שמקיף אותו. אצבעותיו נוגעות במשהו רך, זה לא בוץ, לא אדמת החרסית, זה כמעט משיי, וזה מחוספס.

לוקח לו זמן להבין במה מדובר.

כשעיניו מתרגלות אט–אט לחשיכה, הוא מבחין במה שנמצא מולו: שפתיים ענקיות שמהן נשפך נוזל צמיגי, שיניים ענקיות וצהובות ועיניים כחלחלות גדולות שנראות כמתמוססות.

ראש של סוס, ענקי, מגעיל, מפלצתי.

אלבר לא מצליח להימנע מכך: הוא נרתע בחדות לאחור. גולגולתו ניטחת על דופנות הקונכייה, האדמה קורסת מחדש על צווארו, הוא מרים את כתפיו כדי להגן על עצמו, מפסיק לזוז, לנשום. מניח לשניות לעבור.

הפגז שפער חור באדמה העלה מקברו אחד מאותם אינספור סוסים מתים שהרקיבו בשדה הקרב והגיש לאלבר את ראשו. והנה הם, פנים אל פנים, הגבר הצעיר והסוס המת, כמעט נושקים זה לזה. הקריסה אפשרה לאלבר לשחרר את ידיו, אבל האדמה כבדה, כבדה מאוד, ולוחצת על בית החזה. הוא חוזר לנשום בזהירות, נשימתו קטועה, ריאותיו כבר לא מסוגלות ליותר. דמעות מתחילות לעלות בעיניו אך הוא מצליח לעצור בעדן. הוא אומר לעצמו שלבכות משמעו לקבל את העובדה שהוא עומד למות.

עדיף שירשה זאת לעצמו, כי זה לא יימשך עוד הרבה זמן.

לא נכון שרגע לפני המוות חיינו חולפים לנגד עינינו במהירות הבזק. אבל מראות, זה כן. ועוד מהעבר: הוא רואה את פניו של אביו, חדים כל כך, ברורים כל כך, שהוא יכול להישבע שהוא נמצא שם לצדו, מתחת לאדמה. זה ודאי מפני שעוד מעט ייפגשו. הוא רואה אותו צעיר, בן גילו. בן שלושים ומשהו, ללא ספק המשהו הוא שקובע. הוא לבוש במדי המוזיאון שלו, שפמו מרוח בשעווה, הוא לא מחייך, כמו בתצלום שמונח על המזנון בבית. חסר לאלבר אוויר. כואב לו בריאות, עוויתות אוחזות בגופו. הוא רוצה להצליח לחשוב. אבל אין מה לעשות, ידו של הייאוש על העליונה, הפחד הנורא מהמוות מהפך את קרביו. הדמעות זולגות בניגוד לרצונו. מדאם מייאר נועצת בו מבט חמוץ, ככה זה עם אלבר, הוא אף פעם לא לומד כלום, ליפול לבור, אני שואלת אתכם, למות ממש לפני סוף המלחמה, זה עוד מתקבל על הדעת, אידיוטי אבל עובר, אפשר להבין את זה, אבל למות קבור בחיים, ועוד בתנוחה של מישהו שכבר מת! זה כל כך מתאים לאלבר, הוא אף פעם לא כמו כולם, תמיד קצת פחות טוב. בכל אופן, אלמלא היה מת במלחמה, מה היה יוצא ממנו, מהבחור הזה? מדאם מייאר מחייכת אליו סוף–סוף. אם אלבר ימות, לפחות יהיה במשפחה גיבור מלחמה, זה לא כזה גרוע.

פניו של אלבר כמעט כחולים, רקותיו הולמות בקצב בל יתואר, כאילו כל העורקים בגופו עומדים להתפוצץ. הוא קורא לססיל, הוא היה רוצה להיות עכשיו בין רגליה, לחוץ אליה עד שלא יוכל עוד, אבל הוא לא מצליח לשוות לנגד עיניו את תווי פניה, כאילו היתה רחוקה מדי, וזה מה שהכי מכאיב לו, לא לראות אותה ברגע זה, העובדה שהיא לא מלווה אותו. רק שמהּ קיים, ססיל, כי בעולם שבו הוא שוקע אין עוד גוף, רק מילים. הוא היה רוצה להתחנן לפניה שתבוא איתו, הוא פוחד נורא למות. אך כל זה לשווא, הוא ימות לבדו, בלעדיה.

אם כן, להתראות, להתראות שם למעלה, ססיל שלי, בעוד הרבה זמן.

לאחר מכן נמחק שמה של ססיל ואת מקומו תופס פרצופו של לוטננט פראדל, עם החיוך הבלתי נסבל שלו.

אלבר מתפתל לכל הכיוונים. ריאותיו חסרות יותר ויותר אוויר, הן שורקות כשהוא מתאמץ לנשום. הוא מתחיל להשתעל, מכווץ את בטנו. אין לו אוויר.

הוא אוחז בראש הסוס, מצליח לאחוז בשפתיים השמנוניות ובשרן מתפורר תחת אצבעותיו. הוא תופס את השיניים הצהובות הגדולות ובמאמץ על–אנושי פוער את פי הסוס, שפולט משב אוויר מרקיב, שאלבר שואף מלוא ריאותיו. ככה הוא מרוויח עוד כמה שניות של קיום, קיבתו מתהפכת, הוא מקיא, כל גופו מיטלטל שוב מהרעידות, הוא מנסה להסתובב ומחפש עוד טיפת חמצן, אך לשווא.

האדמה כל כך כבדה, החושך כמעט מוחלט, חוץ מנתזי אור שחודרים מבעד לרגבי העפר שריסקו הפגזים, שממשיכים ליפול במטחים, אחרי זמן מה כבר לא מגיע אליו דבר. כלום. רק אנחת מוות.

ואז עוטפת אותו שלווה גדולה. הוא עוצם את עיניו.

הוא נתקף חולשה, לבו קורס, מחשבותיו כבות, הוא דועך.

טוראי אלבר מייאר מת.

1. יום המתים או יום כל הקדושים - חג קתולי הנחוג ביום הראשון של חודש נובמבר. אחריו, ב-2 בנובמבר, חל יום כל הנשמות [כל הערות הן של המתרגמת].

2. ז'ורז' קלמנסו (1929-1841) - הוביל את הצרפתים למלחמת העולם הראשונה וראש הממשלה בשנים 1909-1906; שארל–מארי–פוטיוס מוראס (1952-1868) - סופר צרפתי ומנהיג אקסיון פרנסז. חרף היותו סוציאליסט, תמך בכניסת קלמנסו וצרפת למלחמה; ריימון פואנקרה (1934-1860) - ראש הממשלה בשלוש ממשלות ונשיא בתקופת המלחמה; ז'אן ז'ורס (1914-1859) - מנהיג המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית ואנטי–מיליטריסט נלהב שנרצח עם פרוץ המלחמה; מרשל ג'וזף ז'ופרה (1931-1852) - גנרל צרפתי בזמן המלחמה, שהאסטרטגיה שלו הובילה לניצחון בעלות הברית בקרב על המארן; אריסטיד בריאן (1932-1862) - כיהן אחת–עשרה פעמים כראש ממשלת צרפת בתקופת הרפובליקה השלישית, כולל תקופה קצרה לפני המלחמה.

3. קרב גְרַבְלוֹט (1870) - הקרב הגדול ביותר במלחמת צרפת–פרוסיה. נקרא על שם כפר בחבל לורן.