לו

המצביע הראשון

שרגא שטרנברג עמד לפני דלת הפחון שבשולי המעברה והציץ בשעונו. כן. הכל נראה בסדר, לפי שעה. בעוד רבע שעה אפשר יהיה להתחיל. כל האנשים במקומם, כל הפתקים במקומם. הכל כשורה.

בקצה שביל העפר שהוביל אל המעברה הסתמנה דמות. קשיש תימני התנהל לאיטו, מעלה אבק בצעדיו הקטנים, נסמך על מקל שלא היה מורגל בשימוש בו, וכל מראהו אומר נחישות סדורה, עקבית.

שלוש דקות חלפו עד שעשה את כברת הדרך הקצרה, רק כמה עשרות מטרים לאורך השביל, אל הפחון.

- ״כאן זה הקלפי?״ יישר הזקן את גוו וטפח פעמיים במקלו על הקרקע.

שרגא שטרנברג התקשה להבין את מבטאו הכבד, אך השאלה לא דרשה באמת פענוח.

- ״הקלפי נפתח רק עוד עשר דקות. תחכה.״ אמר שטרנברג בפסקנות.

- ״טוב מאוד! טוב מאוד!״ השיב הקשיש, והמשיך ללכת באיטיות נחושה אל דלת הפחון.

שטרנברג התייצב, חוסם למחצה את דלת הפחון: ״אנחנו פותחים רק עוד עשר דקות.״

- ״טוב מאוד!״ אמר הקשיש, וליטף בחיבה, כמברך, את פדחתו המקריחה של שטרנברג. ״טוב מאוד!״ הוא שלף מכיסו את תעודת הזהות והרים אותה: ״תפתח את הדלת,״ הורה למזכיר הקלפי, מסמן בידו הקמוטה פתיחת דלת.

שרגא שטרנברג ויתר. הקשיש התנהל בקושי רב, אך אחרי שבילה שמונים ושלוש שנים על־פני האדמה הוא לא התכוון לתת לעשר דקות יותר או פחות לעצור בעדו. הוא בא להצביע עתה, והצבע יצביע עתה.

שטרנברג סימן למינה שיין, האחראית על הרישום, וליווה את הקשיש אל מאחורי הפרגוד, שלא היה אלא מחיצת פח גלי שהוצבה באופן רופף למחצה בפינת הבקתה. הקשיש בחר את שבחר, תחב את הפתק למעטפה החומה ואחר־כך ניגש אל תיבת העץ של הקלפי ושלשל את המעטפה לתוכה.

הקשיש צעד עתה לאיטו והגיש את תעודת הזהות למינה שיין — הגיש, אך סרב להוציאה מידיו. מינה שיין קראה את השם מתוכה ורשמה בראש רשימת המצביעים: ישראל סינוואני.

הקשיש לחץ את ידו של שטרנברג: ״תודה רבה-רבה לך, שנתת לי להצביע לפני הזמן! נאה המחווה, נאה מאוד!״ אמר, ושרגא שטרנברג הבחין להפתעתו כי המבטא הכבד של הקשיש נחלש לפתע. מחשבה מעורפלת התגנבה למוחו, שמא שיטה בו סינוואני. נו, אבל מה זה משנה?

כך, בשעה 5:52 בדיוק, אף כי איש לא ידע זאת אז, היה ישראל סינוואני למצביע הראשון בבחירות לכנסת השנייה.

 

* * *

אחרי סינוואני באו רבים אחרים. ה-30 ביולי 1951, יום הבחירות, היה יום חם מאוד והמצביעים שזרמו אל הקלפי שבשולי מעברת כיסלון הזדחלו פנימה מן השמש הקופחת, אל בקתת הפח, שהייתה חמה ומהבילה אף יותר, ועל אף רצונם לחוש חגיגיות, מצאו בלבם רק תפילה להצביע ולצאת מן המקום במהירות האפשרית.

המצב היה טוב רק במעט בשאר חלקי הארץ. מצביעים שהתהדרו בחליפה, במאמץ לקדם את פני היום הגדול בהדר המתבקש, מצאו עצמם מאודים מכל שמץ של חגיגיות כבר בתור לקלפי. צעירים משופמים נשאו כתמי זיעה מתחת לבית־שחיים, נשים בשמלות קיציות סבלו פחות, כמוהן כנערות צעירות במכנסי גומיה קצרצרים. קצרי הרואי זכו באד שערפל את עדשות משקפיהם ונטולי הכובע ניגבו את פדחתם בהתמדה.

אחר־הצהריים כבר היה מעט יותר קריר. רוח קלה נשבה מן הים וחיוכי המצביעים הממתינים לתורם להצביע הלכו והתרחבו. אד קל התערפל באוויר, מביא באפם ניחוח דק של משהו חשוב, אף כי איש לא ידע לומר מהו בדיוק אותו משהו חשוב.

* * *

באפריל 1951, אושר בכנסת חוק המעבר לכנסת השנייה, שקבע כי ממשלת מעבר בראשות מפא״י ובן־גוריון תכהן עד לבחירות ב-30 ביוני אותה שנה. העילה לבחירות הייתה, לכאורה, המשבר הקואליציוני שנתגלע בין מפלגת השלטון מפא״י למפלגה הדתית המזרחי בשאלת החינוך האחיד לילדי המעברות וגיוס הנשים לצה״ל. עם זאת, כל מי שעיניו היו פקוחות במערכת הפוליטית הבין כי הסיבה האמיתית לבחירות אינה מידת הדתיות בחינוכם של ילדי המעברות או שאלת גיוסן של נשים לצה״ל, כי אם כישלון משטר הצנע של מפא״י.

ממשלתו הראשונה של דוד בן־גוריון כוננה את משטר הצנע כדי להיאבק במצוקת חומרי הגלם ומטבע החוץ, שהביאה לעלייה במחירי הסחורות. השיטה שנבחרה הייתה חלוקת מזון ושאר צרכים ישירות בידי הממשלה. לפי העיתון דבר ב-27 באפריל 1949, ביקשה התוכנית לכונן

תפריט מזונות רציונלי וצנוע, אשר רק הוא יעמוד לרשות הציבור; נקבע[ה] רשימת מצרכי הלבשה, הנעלה, ריהוט, כלי בית וכו' של תוצרת ״לכל״... [יותר] ייצור צרכי מותרות רק לצרכני ייצוא ונפסיק יבוא מותרות מחוץ לארץ... [יוגבר] הפיקוח על שמירת המחירים ועל דרכי הייצור והשיווק של סחורות, כדי שהצרכן יקבל מה שמגיע לו וכדי למנוע הוצאַת כסף על מותרות. נגביר את המלחמה בשוק השחור עד רדתו.

על יישום התוכנית הופקד שר האספקה והקיצוב, דב יוסף, עורך־דין שניסיונו העיקרי בתחום הכלכלה בא לו כאשר שימש המושל הצבאי של ירושלים בזמן מלחמת השחרור, והיה אחראי על אספקת וחלוקת המזון בעיר הנצורה. אנשי מפא״י, כרבים לפניהם וגם אחריהם, היו משוכנעים כי ניהול מערכת כלכלית אינו שונה מניהול מערכת חלוקה וקיצוב צבאית. למעשה, כלשונו של היומון דבר, ״אמצעי הטכניקה המשוכללים של זמננו, שעוד לא השתמשנו בהם כראוי עד עכשיו, מאפשרים ביצוע דברים שהיו מן הנמנע [עם הקמת המדינה].״

בתוך זמן קצר התברר כי על אף ״אמצעי הטכניקה המשוכללים של זמננו״ והמומחיות של עו״ד דב יוסף, נחל משטר הצנע כישלון מהיר, חריף וחד־משמעי. המדינה נקלעה בתוך זמן קצר למשבר כספי חמור, מלווה במחסור קשה בחומרי גלם ובמצרכי יסוד. על אף הכרזות הממשלה כי ברצונה לעודד השקעות הון לפיתוח התעשייה, ולמשוך משקיעים מחו״ל, בפועל נדחה כל ניסיון השקעה שלא היה בשליטתה המלאה. ד. גלעדי, סופר מעריב ואחד ממייסדיו של העיתון, סיפר מפיהם של ״כלכלנים״ ב-1 בספטמבר 1950 את הדברים הבאים:

יהודי מאמריקה הדרומית, שרצה להביא סוכר במיליון דולר ורצה להשקיע את התמורה בארץ... הוא שהה בארץ ארבעה ימים בלבד ומיהר לברוח. אלה שניהלו אתו את המו״מ מטעם הממשלה התעקשו על שיעור נמוך של ריווח....

יהודי אחר, רצה להשקיע 1 וחצי מיליון דולר בהקמת תעשיית נייר, ונתקל באותו יחס, שבגללו ברחו לפניו יהודים רבים אחרים... יהודי שלישי, מאחת מארצות אסיה הרחוקה, רצה להביא כמות ענקית של טקסטילים וביקש את תמורתו בל״י, בתוספת אחוז לא מופרז של ריווח. התוצאה? הרצפט המקובל....

מתוך כתבתו של סופר מעריב ד. גלעדי במעריב, 1 בספטמבר 1950

במוקד תשומת הלב של הממשלה עמדה ״מלחמת חרמה בספסרות״ והרצון למנוע מהציבור התפלשות בחטא של ״דברי מותרות.״ הכישלון כאן היה כואב במיוחד. צעדי הצנע לא רק שלא הדבירו את הספסרות, אלא הגדילו במידה ניכרת את השוק, והפכו מאות אלפי אזרחים לעבריינים מאונס. עורמת התושבים מוטטה על נקלה את רעיון הצנע והחלוקה השוויונית. אנשים רימו והונו, השתמשו בקשרים שיצרו עם תנובה או עם משקים חקלאיים, העמידו פני חולים (כדי לזכות ב״כרטיס חולה״ ובתוספת תזונתית) ואימצו כל דרך אפשרית אחרת כדי להשיג את המוצרים הנחוצים להם.

חמור מכל, הם הצביעו עבור מפלגות אחרות. בבחירות העירוניות שנערכו ב-14 בנובמבר 1950 הפתיעו הציונים הכלליים, מפלגת הסוחרים, הבורגנים ויושבי הערים, כשזכו בהישגים מפתיעים בכל הערים והמושבים, כשהם מגיעים לשליטה בערים הגדולות תל־אביב, רמת גן פתח־תקווה ונתניה ולהישגים מרשימים גם בירושלים ואפילו בחיפה 'האדומה'. סיסמתם של הציונים הכלליים, ״תנו לחיות בארץ הזו,״ היטיבה להגדיר את האיבה שרחשו תושבי ישראל למשטר הצנע ולהגבלותיו.

ראשי הציונים הכלליים היו משוכנעים כי הצלחתם המסחררת בבחירות העירוניות, שם גרפו כ-25 אחוז מכלל הקולות — היא סימן לבאות, ויוצרת אפשרות ממשית להחלפת שלטון מפא״י ובן־גוריון בממשלה בראשותם. הם דרשו להקדים את מועד הבחירות הבאות, שנועדו להיערך בינואר 1953, כבר לשנת 1951. הסיסמה שבחרו הציונים הכלליים לבחירות הייתה ״מספיק ודי בשלטון מפא״י.״

* * *

אך לא היה די ב״מספיק ודי.״ בראש מפלגת הציונים הכלליים בסוף שנת 1950 עמד ישראל רוקח, יורשו של מאיר דיזנגוף כראש העיר תל־אביב. רוקח, מהנדס חשמל במקצועו, הצעיד את תל־אביב קדימה והצליח להכפיל ואף יותר את אוכלוסיית תל־אביב, שהייתה לכרך האמיתי הראשון בישראל. עם זאת, לדעת כמה אנשים בציונים הכלליים, סבל רוקח מ'קללת המוניציפליות': הוא היה מנהל מצוין, כנדרש מראש עיר, אך לא מנהיג המסוגל למשוך אחריו המונים. חסרה לו אמונת אמת ביכולתם של הציונים הכלליים לתפוס את השלטון — יתר על כן, חסרה לו החשיבה האסטרטגית הדרושה לשם כך.

אריה שיינהויז היה משוכנע שמדובר בהחמצה של הזדמנות לדורות. שיינהויז, שנולד בשנת 1879 בקוסובה שברוסיה, עבד מילדותו לפרנסת משפחתו הדלה, ורכש את עיקר השכלתו רק בשלב מאוחר יותר, כאשר כבר היה בשלהי שנות העשרים לחייו. בעשור השני של המאה העשרים זכה שיינהויז להכיר את האסכולה האוסטרית בתחום הכלכלה, ואף התכתב לאורך שנים עם לודוויג פון מיזס, ההוגה החשוב של האסכולה. זאת, בשילוב עם יחסי הידידות שלו עם זאב ז'בוטינסקי, הפכו את עמדותיו קרובות יותר לאלו של הליברליזם הקלאסי, וחריגות במידת מה בין הציונים הכלליים.

בשנת 1950 היה שיינהויז כבר איש זקן, בן שבעים ואחת, אך עדיין נהנה מהערכה רבה ומהשפעה ניכרת בין חבריו למפלגה. הסיבה העיקרית לכך הייתה שמאחורי החזות הסבאית החביבה והמחויכת שלו, הסתתר מוח פוליטי חריף להפליא. בחושיו הפוליטיים הדקים, הבין שיינהויז כי בחירות 1951 אינן עוד בחירות כי אם הזדמנות נדירה, אולי חד־פעמית, לשינוי נתיבה של מדינת ישראל הצעירה.

 

אריה שיינהויז (רישום, מושיק, 1959)

שיינהויז קטן הקומה והעגלגל יצא למסע שכנוע מקיף בין חברי מפלגתו ומנהיגיה. הוא ישב עם זה ואחר־כך עם זה, משרה נינוחות ואימון בבלורית השיבה שלו, במשקפיו המעוגלים עבי העדשות, ובחיוכו טוב הלב והאירוני. אבל אחרי החיוכים ותחושת הנינוחות, באו דברים של ממש: ״הזדמנות גדולה נפלה לידינו,״ אמר לבני שיחו פעם-אחר-פעם, איש-אחרי-איש. ״מן הבחירות הקודמות לאלו מספר הבוחרים כמעט והוכפל: מחצי מיליון ל-950 אלף.״ הווה אומר: כמעט מחצית מן הבוחרים הפעם לא הצביעו בבחירות הקודמות. ״רבים לא ידעו את יוסף (בן־גוריון),״ אמר שיינהויז, ״אבל כולם ידעו את דב יוסף.״

הבחירות המוניציפליות הן הישג כביר, אמר שיינהויז לאנשי מפלגתו, אבל גם מטעה מאוד: ״בעיר כוחנו גדול, אבל מה על המעברות? והעולים? והערבים? והמזרחי? ואגודה? שם נמצא ההמון. אי־אפשר לכבוש שלטון רק דרך הבורגנות — צורך יש להגיע אל כולם עתה. כשישימו אל״ף [כלומר, יצביעו למפא״י] בקלפי פעם אחת, כבר ישימו עשר פעמים. ההזדמנות תאבד ולנו כבר יהיה מאוחר מדי.״

פנחס גרוסמן (רישום: מושיק, 1965)

לצִדו של שיינהויז ניצב תמידית בן חסותו, תלמידו, ידידו ויד ימינו פנחס גרוסמן. זה האחרון נולד בשנת 1900 למשפחה יהודית ענייה בפוקשאן שברומניה, שם נערך הקונגרס הראשון של תנועת חובבי ציון. גרוסמן, איש בעל השכלה רחבה ו'ראש למספרים', ניהל כמה בתי מסחר מצליחים ולקח חלק בפעילות במסגרת הציונים הכלליים כ'תחביב שעות הפנאי', בעיקר משום ידידותו רבת השנים עם שיינהויז, שהיה לו כמין אב מאומץ לעת בגרות.

קשה היה להעלות ניגוד מוחלט יותר בין שני אנשים מזה שהיה בין שיינהויז לגרוסמן. הראשון היה אדם גוץ, עגלגל וחייכני, איש רעים להתרועע בעל בלורית שיבה גלית וסמיכה. גרוסמן היה גבה קומה, קירח, שתקן וקודר. תחת גבותיו העבות יקדו עיניו במבט שכמו ביקש לחדור עד גוו של בן שיחו, ועל לחיו התנוססה צלקת ארוכה ומאיימת. בכל זאת, היה גרוסמן גם משלימו של שיינהויז: במקום בו שיינהויז גרם לבני־שיחו להאמין ולבטוח, היו דבריו הקצרים והחדים של גרוסמן מביאים אותם לשכנוע גמור כי הדבר ייתכן, ומכאן כי גם יקום ויהיה, וכל דיון נוסף הריהו התעקשות מיותרת.

כמה בעיות עיקריות ראה שיינהויז מולו. המשימה הראשונה והסבוכה ביותר, לכאורה, הייתה השינוי בראש הפירמידה: ישראל רוקח, ראש העיר תל־אביב וראשה המיועד של מפלגת הציונים הכלליים, היה איש טוב וראוי, אך לא קורץ מהחומר הקשיח והערום ממנו עשויים ראשי־ממשלה. הוא היה צריך לפנות את מקומו. הבעיה הייתה שזהו בדיוק הדבר שקשה לפוליטיקאים לעשות יותר מכל. הגונים ככל שיהיו, רציונליים ככל שידמו את עצמם לעצמם, שקולים ורוצי טובת הכלל ככל שישאפו להיות — עדיין מפעמת בלב כולם השאיפה לכוח, עטופה ברדיד האשליה שהם האנשים הנכונים כעת הזאת, גם אם לבם אומר להם שאדם אחר יצליח יותר. כדי שפוליטיקאי יוותר על מקומו מרצון, נדרש נס כמעט.

והנס התרחש. אולי תרמה לכך העובדה ששיינהויז היה מבוגר מרוקח בשנים רבות, ומעולם לא נחשד בידי אף אחד בשאפתנות אישית. שיינהויז אפילו ויתר מרצונו על מקום מובטח ברשימת הציונים הכלליים באסיפה המכוננת שנבחרה בשנת 1949. ייתכן גם שהיה כאן חישוב קר מצִדו של רוקח: שיינהויז וגרוסמן הבטיחו לרוקח כי אם המפלגה תזכה להצלחה בבחירות, אך לא תרכיב את הממשלה הבאה, הם יפנו את מקומם בלא שהיות לטובת רוקח. במקרה כזה, לא היה לרוקח מה להפסיד — הצלחה נאה או כישלון, בכל מקרה דרכו תהיה סלולה לשוב לראשות המפלגה, או להישאר בראש העיר תל־אביב. במשך שנים התרוצצו שמועות על מסמך רשמי שעליו חתמו שיינהויז ורוקח, אך על אף רמזים כאלו ואחרים, לא נחשף מסמך כזה בעיזבונו של רוקח (שנפטר בשנת 1959) או של שיינהויז.

אם כך ואם אחרת, ככלות שורת שיחות ארוכות, הצליחו שיינהויז וגרוסמן לשכנע את רוקח לפנות את ראשות המפלגה ולהמשיך לכהן כראש העיר הגדולה בישראל. עד יום מותו היה פנחס גרוסמן נוהג להיזכר לפרקים בשיחות אלו ולנוד בראשו: ״פוליטיקאי המפנה את מקומו מרצון? מי שמע על דבר כזה?״

מכשול שני היה טקטי בעיקרו, אך מהותי הרבה יותר: שיינהויז הבין כי במאבק חזיתי על השלטון, בן־גוריון יילחם עד כלות, ויילחם היטב. מערכת בחירות תוקפנית, בה יוטחו האשמות אישיות בבן־גוריון על רקע מדיניות הצנע, לא תצליח לגרוף את אהדת ההמונים, שזכרו לבן־גוריון היטב ולטובה את תפקידו המנהיגותי החשוב במהלך מלחמת השחרור ולאחריה. גרוע מכך, מתקפת חזית הייתה מצלצלת בכל פעמוני האזהרה ומעירה מיד את הארי הבן־גוריוני ואת מפלגת השלטון, מפא״י. במאבק חזיתי, הבין שיינהויז, לא תהיה ידם של הציונים הכלליים על העליונה — לא הייתה להם תשתית ראויה בשטח להתמודד עם מפלגת השלטון הוותיקה — מפא״י תחת בן־גוריון אחזה בשלטון ביד ברזל מאז שנות השלושים — עם עצמתה המוסדית ועם 'חייליה' הרשמיים והבלתי־רשמיים.

דרך טובה יותר, סבר שיינהויז, תהיה לתמוך בבן־גוריון. כלומר, להימנע מעימות חזיתי ולחבק אותו חיבוק דב חם ואוהב. כפי שעשתה מפלגת הלייבור לווינסטון צ'רצ'יל מיד עם תום מלחמת־העולם השנייה, כך צריכים הציונים הכלליים לפעול עתה: הם נדרשים להעלות על נס את בן־גוריון, לכבדו ולהעטיר על ראשו כיבודים ושבחים מאליפים על הצלחתו כמנהיג גדול, נחוץ, חיוני ומופלא בימות מלחמה — אסור שתוטח בו אפילו מילת גנאי אחת — ובאותה נשימה להציג את הליברלים — כי־כן, זה היה שמם המתחדש של הציונים הכלליים — כמי שיישאו את הלפיד הלאה, ברוחו של בן־גוריון, אל ימי השלום. לא, לא לרשת אותו הם מכוונים. חלילה וחס: בן־גוריון הוא הגדול שבמנהיגינו. כל רצונם של הליברלים הוא להצטרף ולהושיט יד צנועה לעזר. לכל ברור כי בן־גוריון יזכה בבחירות על נקלה — אין כל מאמץ הנדרש לכך ואין כל ספק בדבר. הסיבה היחידה שמביאה את הליברלים להשתתף בבחירות היא שאיפתם לסייע לבן־גוריון בכוחם הדל בתקופה שאחרי הבחירות.

בדרך זו, קיווה שיינהויז, תנוטרל במידת מה יכולתו של בן־גוריון לתקוף את הליברלים, אוהביו ומעריציו הגדולים. אין איש, ובן־גוריון בכלל זה, החסין מפני חנופה ומנהיג מפא״י יתקשה לסמוך את ידו על פעולה תקיפה כנגד מי שמהלל את מתינותו ושיקול דעתו מעל כל תל רענן. חשוב מכך, החנופה לבן־גוריון תאפשר לרבים מן המתלבטים להתגבר על מכשול פנימי, ולהצביע לבן־גוריון בפתק שעליו האות למ״ד: הצבע ליברלים וחיזקת את בן־גוריון.

 

דוד בן־גוריון (רישום: מושיק, 1955)

מטרה שלישית, אסטרטגית בעיקרה, הייתה ניסיון לפלס למפלגה הליברלית נתיבות אל קהלים שלא הצביעו לה בעבר ולא יצביעו ברגיל בעד מפלגה ליברלית. לשם כך, ויתר שיינהויז מיד עם מינויו לראש המפלגה הליברלית על הסיסמה ״מספיק ודי בשלטון מפא״י״ לטובת הסיסמה ״כבוד וחופש עם הליברלים.״ עבור תושבי ישראל בשנות השלושים והארבעים, הייתה הסיסמה הראשונה קינטור מתבקש, שפרט על נימי המיאוס שחשו רבים ביישוב הוותיק כלפי שלטון מפא״י המסואב. אך אותו קהל ותיק הפך במהירות למיעוט קטן במדינתו. בעת הקמת המדינה היו בישראל כ-650 אלף איש. לעת הבחירות בשנת 1951 כבר הלך והתקרב מספר תושבי המדינה לכ-1.4 מיליון איש.

שיינהויז הבין היטב, וכך גם אמר לאנשי מפלגתו, כי שינוי השלטון אינו רק ניצחון חד־פעמי בבחירות. זו אינה מהפכה המתבצעת במהלומה חטופה. כדי להפוך למפלגת שלטון של ממש על הליברלים לבנות קואליציה אמיתית, החובקת קהלים שונים.

לשם כך הוכנה לכל אחד הקהלים תוכנית משלו, כשכל התוכניות בנפרד וכולן ביחד מכוונות לכרסם בכוחם של הנציגים הקיימים של הקהל. בפני הפועלים היה על הליברלים לוותר על העניבה, ללבוש מכנסי חקי קצרים, לחבוש כובע אוסטרלי ולהשתדל לגדל שפם חלוצי; בין אנשי המזרחי ואגודה מורה לא יעלה על ראשם, אך כיפה דווקא כן; בין הרוויזיוניסטים יקראו ליד חזקה ומאוחדת ברוח זאב ז'בוטינסקי; במעברה יבטיחו דירה לכל; בשיכונים יבשרו על חמאה, נקניק ותום הצנע, ובערים — ובכן, הבורגנים יבואו ממילא.

* * *

התוכנית עבדה כסכין בחמאה רכה מהשוק השחור. בתמיכה כספית מצד יהודי ארצות־הברית — על־כך מונתה בעיקר לשונו הרכה, המשברת גרם ומפתחת חרצובות ארנק, של שיינהויז — השיקה המפלגה הליברלית מסע בחירות שלא היה כמותו קודם לכן. הארץ חולקה למחוזות בחירה ומחוזות הבחירה ליחידות גרוסמן, מארגן מוכשר מאין כמותו — ידו הקפוצה על שקיק המעות ועינו פקוחה על כל שורה בספרי החשבונות — שיגר את אנשי המפלגה מעט-מעט לערים, אך הרבה יותר מזה לכל המקומות שבהם לא ציפו לראותם.

מתכונת כינוסי הבחירות של המפלגה הליברלית הייתה דומה בכל מקום. בימים שלפני אסיפת הבחירות סבבו כמה נציגים מקומיים, שהיו מפעילי הליברלים או שנשכרו במיוחד לשם כך וחילקו עלוני חלומות, כפי שכונו אלו בפי שיינהויז. העלונים נשאו על צדם האחד שלל הבטחות שכוונו באופן ספציפי לתא הבחירה או למחוז הבחירה המקומיים. שיינהויז עמד על־כך שהעלונים יהיו עשויים נייר משובח, ונציגי המפלגה הודרכו לומר לכל אדם כי בתום העיון אפשר יהיה להשתמש בהם כדפי מכתבים, כדפי ציור לילדים, לדיפון נעליים שנקרעו, או לכל צורך אחר. המסר היה: מפלגתנו אינה מבזבזת כספים לריק על כרזות — מפלגתנו נוהגת צניעות וכבוד כלפיך.

אחרי האסיפה, היו מארגניה מפרקים את כל החומרים ששימשו לבניית הבמה, מכרזות ועד לוחות עץ ומסמרים, ומחלקים אותם לבני היישוב או המעברה. למעשה, שיטת פעולה זו נחלה הצלחה כה גדולה, עד שרבים נהרו לאסיפות הליברלים רק כדי לזכות בכמה קורות עץ או לוחות לדיפון קירות הפחון. בשלב מאוחר יותר, דאגו הליברלים גם לטנדר עם קורות עץ נוספות, שנועדו לרבים שהמתינו לחלוקה לאחר האסיפה.

בבוקר יום הכינוס הגיעו למקום שנקבע בידי נציגי המפלגה המארגנים, כחמישה עד עשרה מאנשי המפלגה, ששימשו מעין 'פועלים' להצבת כל הדרוש לאסיפה. גם הנואמים נדרשו להגיע בשעה מוקדמת, ולהיראות כאילו הם מסייעים בעבודה; להסתובב במקום, להקשיב לדברי התושבים, ללחוץ ידיים וללקט מידע חשוב שבו יוכלו לעשות שימוש כשיישאו את דבריהם.

על בימת הנואמים הצנועה, כפי שאפשר ללמוד מצילומים בני התקופה, הוצבו כרזות ועליהן תמונה של שיינהויז (עם כיתובית שמו) לוחץ בחיוך רחב את ידו של בן־גוריון (ללא כיתובית); תמונות של שיינהויז נוטע עץ/מתפלל בבית־כנסת/מבקר במעברה/נפגש עם 'נכבדים' ערבים/מחבק שומר חמוש וכיוצא בזה, הכל לפי מקום האסיפה וטיב קהל המאזינים.

עבור רבים בקהל שהתכנס, לא אסיפת הבחירות הייתה העיקר, כי אם מה שנלווה לה. סביב אזור האסיפה הופיעו כבר בשעות מוקדמות סוחרים מקומיים, שבידם מוצרים נדרשים — נעליים, ביצים, לוחות לארונות, סוכר, נקניק, וכו' — שנמכרו תמורת 'עבודה' (למשל, אחד נדרש לדפוק על מסמר פעם אחת; השני לדפוק פעם נוספת; השלישי לשלוף את המסמר בצבת, וחוזר חלילה). מוצרים אלו סופקו בדרך כלל בידי אנשים מהמפלגה הליברלית. אחרים הפעילו, וגם כאן ביוזמת הליברלים, גני משחק מאולתרים או שעשועים שכוונו לילדים, שהיו לסוכני המכירות הנאמנים ביותר. שיטת שיווק זו הניבה תוצאות יפות: מהאסיפה הראשונה במקום מסוים, לאסיפה הבאה ולזאת שאחריה, הלך הקהל וגדל, מעשרות למאות, וממאות למאות רבות ואף יותר.

באסיפה עלו לדבר שני נואמים — לעולם לא אחד, נדירות יותר משניים — ונשאו דברים קצרים, שהתבססו בדרך כלל על מתכונת קבועה בה נשזרו דברים שראו במקום בשעות בהן בילו בו לפני כן. המתכונת הקבועה כללה תמיד פתיחה עם שבחים לבן־גוריון על הנהגתו, מתקפה קצרה אך פושרת נגד מפא״י והטלת ביצים מילוליות סרוחות כיד המלך בדב יוסף. כל נאום הסתיים במסר מעודד לעתיד, שהתייחס תמיד לא לתכניות ראוותניות או למסרים כלליים, אלא בעיקר לצורכי המקום: נסייע בהקמת בית־הכנסת או המסגד, נבטל את האיסור הזה, נאפשר מעבר מרחוב א' לב', נדאג לחיבור לחשמל לבתים במספרים אלו ואלו, וכן הלאה.

הכּרזות, כמו גם דברי הנואמים, נועדו לנטרל או להקטין את הסיכויים של מתקפה אפשרית מצד אנשי בן־גוריון על אסיפות הבחירות או ניסיון לפוצץ אותן — נוהג שהיה נפוץ למדי באותה תקופה: קשה היה לתקוף אסיפה שבה הושמעו שבחים לבן־גוריון, ושבה התנוססה תמונתו בגאון על הבימה. על דב יוסף או משטר הצנע לא התלהב איש לגונן — אפילו מפא״י ביקשה להיפטר ממנו בהקדם האפשרי. מצב הדברים אחרי מערכת הבחירות, בפי הנואמים, היה תמיד מעורפל. לא ״אריה שיינהויז, ראש־הממשלה״ כי אם ״כלכלה פורחת, עם נתיב כלכלי חדש,״ ״משטר הצנע יבוטל בתוך חודשיים״ ו״הבעיות הכלכליות תיפתרנה בתוך כשנתיים״; במקום ״הם לוקחים מכם״ היה המסר ״העתיד שייך לנו.״

* * *

כמה ימים לפני הבחירות כבר היה שיינהויז משוכנע כי לתוכניתו ולטקטיקה שנקט במערכת הבחירות יש סיכוי להצליח. סקרים של ממש לא היו בידו, ממש כפי שלא היו בידי אף מפלגה אחרת בישראל. הכל נסמכו על תחושות הבטן שלהם. איש לא ידע לאן תטה הכף ביום הבחירות — האם ינהרו המצביעים בעיר לקלפיות? האם ילכו אנשי המעברות אחרי בן־גוריון או אחרי הבטחות הליברלים? נותר רק לקוות. אם הכל יעלה יפה. אם לא ישתבש משהו. אם רק יצליחו הליברלים לנגוס מספיק מקולות מפא״י. אם יתגשם חלומו של שיינהויז לכרסם בקולות המזרחי. וחירות. והפרוגרסיבים, כמובן. ואגודה. ואם יבואו מספיק מצביעים לקלפיות — יותר מצביעים, יותר טוב — ואם יהיה מזג אוויר סביר, ואם לא תיעור מפא״י למזימה... אם הכל יתממש, ובאותו יום ממש, הרי שיש סיכוי, סיכוי כלשהו. אולי.