לוחמי הסתר – המודיעין הישראלי – מבט מפנים

ספר זה מסקר את פועלה של קהילת המודיעין הישראלית במהלך שני עשורים - שנות ה־60 וה־70 של המאה העשרים - שבהם הסתיימה תקופת הבניין של קהילת המודיעין הישראלית מקום המדינה ובמהלך שנות ה־50, תחת "האב המייסד" של מערכת הביטחון והמודיעין בישראל, דוד בן־גוריון, ונפתח עידן חדש.

המודיעין הישראלי היה משחר הקמתה של המדינה מרכיב חיוני בעוצמתה. ישראל גאה מאוד בקהילת המודיעין שלה, שהיא גם שם־דבר בעולם. עם הקמת המדינה הוקמו גם שירותי המודיעין הבסיסיים: המודיעין הצבאי, שנשא ברוב הנטל במלחמת העצמאות הארוכה; מודיעין חיצוני (המוסד) לפעילות מודיעינית מחוץ לגבולות המדינה; מודיעין פנים - מודיעין מסכל, לימים שירות הביטחון הכללי (שב"כ).

בתום מלחמת העצמאות נותרה ישראל תחת איום של "סיבוב שני" מצד מדינות ערב, אתגר שחִייב למצוא פתרונות להתרעה מודיעינית שתאפשר סדר כוחות סדיר מצומצם וגיוס מילואים נרחב למקרה מלחמה. בתפיסת הביטחון שגובשה עם קום המדינה, שני הגופים המרכזיים לתגובה מהירה היו חיל מודיעין איכותי וחיל אוויר מבצעי, שניהם מבוססים על סגל סדיר גדול של חיילי קבע וחובה.

הסגל המקצועי של המודיעין במדינת ישראל החדשה הורכב ברובו מיוצאי שירות המודיעין ב"הגנה", במחלקה המדינית של הסוכנות, מיוצאי הצבא הבריטי ומעולים חדשים רבים מארצות ערב, בעיקר עיראק ומצרים, שהביאו איתם מיומנות טובה מאוד בשפה הערבית ובתרבותה והוסיפו בכך איכות חשובה למודיעין, שנדרש עתה להתמודד עם העולם הערבי כולו ולא רק עם ערביי ארץ־ישראל. אנשי המודיעין היו חדורי מוטיבציה, ברובם המכריע מחוברים למפלגת השלטון. הסודיות והמידור הקיצוני שהיו חלק בלתי־נפרד מעבודתם אפשרו פעולות "פרטיזניות", שבחלקן לא קיבלו אישור דרג מדיני, ואפיינו מערכת ביטחונית מתחילה, פועלת בחשאיות רבה, ללא בקרה וגורמי ריסון כמו פיקוח פרלמנטרי ו/או משפטי, ביקורת המדינה או תקשורת חוקרת.

ביחסים הפנימיים בתוכה נעה קהילת המודיעין בישראל בין שני קטבים בשלושת העשורים הראשונים להקמתה. בשנות ה־50 של המאה הקודמת - מתחים ויחסים רעועים בין הארגונים המרכזיים וראשיהם, אגף המודיעין בצה"ל והמוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים (להלן המוסד). בשנות ה־60 וה־70 חוותה הקהילה "תור זהב" של יחסים הרמוניים ושיתוף פעולה עמוק.

שנות ה־60 עמדו בסימן שיפור מערכות ההתרעה המודיעיניות, בעיקר במודיעין האלקטרוני (סיגינט), כיישום לקחים מהפתעה מודיעינית - הידועה בשם פרשת "רותם" - בפברואר 1960. השיפור האיסוּפי הביא את המודיעין ליכולות חדשות ומשמעותיות, והוא הושג בשיטות טכנולוגיות ומבצעיות מהמתקדמות בעולם. מצער מאוד היה להיווכח לימים כי לקחי הפתעה זו לא מומשו ערב מלחמת יום הכיפורים ב־1973, אולי משום שנשחקו ונשכחו נוכח ההישג הגדול בששת הימים. מכלול נוסף של מניעת תקיפת פתע של אויב היה בשנים אלה בהיערכות המיוחדת - המודיעינית והמבצעית - לסיכול תקיפה אווירית ערבית (בעיקר מצרית) על הכור הגרעיני בדימונה.

חוסר היציבות וההקצנה בעולם הערבי באותן שנים והתגברות האיומים הובילו למתן עדיפות בולטת במשאבים למודיעין בקרב מקבלי ההחלטות בצה"ל ובדרג הבכיר ביותר במדינה. בשנים אלה נעשו השקעות משמעותיות בציוד, בפיתוח טכנולוגי ובאנשים. תוספת המשאבים העמידה את המודיעין במעמד חדש במערכת הביטחון ובמערכת הממלכתית כולה. שיאה של הכנת המודיעין למלחמה בא לביטוי ערב מלחמת ששת הימים ביוני 1967, לאחר שלושה שבועות של המתנה שחידדו את הכשירות המודיעינית של כוחות האוויר והיבשה של צה"ל.

ב־1964 הוקם אש"ף, והנושא הפלסטיני הפך להיות חלק מסדר היום הבין־ערבי והחל גם לחלחל לתודעת הפוליטיקה הבינלאומית. מיד לאחר הקמת הארגון הפלסטיני המדיני הועצם גם מקומה של הזרוע הצבאית הפלסטינית. בשנים הראשונות עדיין לא זכה נושא הטרור להפנמה של מלוא משמעותו בדרגים המדיניים, הצבאיים והמודיעיניים. רק לאחר מלחמת ששת הימים, עם השליטה הישירה באוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון וחבל עזה והתגברות הפעילות החבלנית העוינת (פח"ע) בארץ ובחו"ל, נערכה ישראל לתשובות יעילות לאיום. השינוי המודיעיני שנדרש כאן לא היה רק בתוספת משאבים או סדר עדיפויות. האיום החדש, הלא־מדינתי, חִייב מעקב מסוג אחר לאיום של מחבל בודד או קבוצת מחבלים לעומת האיומים "הרגילים" של מטוסי אויב, פטרול אלים או היערכות למלחמה על ידי כוחות שריון ורגלים בהיקף נרחב. אחד משלושת רכיבי קהילת המודיעין - שב"כ - שינה את פניו כמעט לחלוטין כדי לתת מענה לאתגר החדש של סיכול טרור, ותמורות משמעותיות התרחשו גם במוסד ובאמ"ן.

לאחר מלחמת ששת הימים הוצבה במפת האיומים יכולת חדשה של גרעין צבאי בעיראק, שהיוותה את הפרויקט המקיף הראשון להתחמשות חדשה במזרח התיכון, והצטרפה למאמצי ההתעצמות של מדינות ערב בטילים ארוכי טווח ובנשק כימי וביולוגי. המאמץ המודיעיני שהושקע בתחום זה, בעיקר באמצעות המוסד, הביא להישג ביטחוני ומדיני חשוב ביותר ב־1981 בתקיפת חיל האוויר על הכור הגרעיני בעיראק.

תחום חשוב בפעילות קהילת המודיעין היה הקשרים עם שירותי מודיעין בעולם. בשנים אלה חוזקו הקשרים במסגרת תפיסת הפריפריה (איראן, תורכיה, הכורדים ואתיופיה), עם מדינות אפריקה המתעוררת ומעל לַכול - עם ארצות הברית, צרפת, גרמניה ומדינות נוספות באירופה.

המודיעין הישראלי השכיל בשנים אלה לפתח יכולות טכנולוגיות ומבצעיות ייחודיות ביותר, שחלקן הועמד לימים גם לרשות המגזר האזרחי והפך נחלת העולם כולו, דוגמת המענה הקולי בטלפון, מערכת הניווט "ווייז" (waze), ה"דיסק־און־קי" (Disk on Key) ועוד.

בעשורים אלה פעלו כמה ועדות לבחינת המבנה הארגוני בקהילת המודיעין הישראלית. שינויים עיקריים במבנה הקהילה היו העברת היחידה המבצעית שפעלה בחו"ל ("קיסריה") מאמ"ן למוסד, הקמת מפקדת קצין מודיעין ראשי באמ"ן והקמת יחידות טכנולוגיות עצמאיות במוסד ובשב"כ.

עשורי שנות ה־60 וה־70 היו, אפוא, תקופה של התרחבות האתגרים המבצעיים לארגוני המודיעין וכתוצאה מכך חוותה הקהילה שינויים ארגוניים גדולים. מ־1967 עד 1973 התפתחה הרגשת ביטחון מופרזת, שליוותה את קהילת המודיעין עם כלל מערכת הביטחון והמדינה כולה, עד המשבר הגדול ביותר של המודיעין הישראלי לדורותיו - אי־מתן התרעה באוקטובר 1973.

ספר זה שואף לספק לקורא מבט כולל על המשימות והארגון של קהילת המודיעין הישראלית, תוך בחינה לעומק של חמישה נושאי מפתח בתקופה הנדונה:

התרעה למלחמה בין־מדינתית;

טרור מצד ארגונים לא־מדינתיים;

המעורבות הסובייטית במזרח התיכון;

סיכון של יכולת גרעינית צבאית בעיראק;

חיפוש סימני שלום בעולם הערבי.

דגש מיוחד הושם על הערכה של תהליכים, בהם המודיעין נדרש לעדכן את הייעוד, המבנה והיכולות בעקבות השינויים בזירה - סיכונים וסיכויים.