לונדון חכי לי

מארס, 2002

״דיר סר, שמי מור פריאל ואני דוקטורנטית ליחסים בין־לאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. לקראת שנת הלימודים הקרובה אני בוחנת אפשרות ללמוד באוניברסיטת ווסטמינסטר הנכבדה, כדי שאוכל להרחיב את נושא המחקר שלי ולמצוא לו נקודת מבט שונה. שמעתי רבות על בית הספר לדמוקרטיה באוניברסיטה ועל כן... אשמח אם... אני נרגשת מהאפשרות ש..."

ישבתי מול המחשב במשרדי הקטן וניסחתי שוב ושוב את המייל לווסטמינסטר. שלוש פעמים הקלדתי אותו, אך מעולם לא שלחתיו. דממה שררה בחדרון הקטן עד כי יכולתי לשמוע את הלמות ליבי. לאף אחד מהדוקטורנטים בחוג ליחסים בין־לאומיים לא היה משרד, רק לי. השאלה אם כוך קטן ללא חלון ובו שולחן עץ ישן הממלא את חציו וכיסא מעט מתנדנד, נחשב למשרד. אבל לי לא היה אכפת. הרגשתי שאני חלק ממשהו גדול וחשוב. המחשב האיטי שעל השולחן הכיל את עבודת המחקר שלי, עבודה שמימנה בקושי רב את חלקי בשכר הדירה של ארז ושלי.

ארז לא הסכים לעזוב את תל אביב. "אני חייב להיות ערני בהרצאות. אני לא יכול לבלות שעות בכבישים, שלא לדבר על בזבוז הדלק," טען ביובש.

וכך, שלוש פעמים בשבוע נסעתי מהדירה בתל אביב לאוניברסיטה העברית בירושלים, הסתגרתי בכוך שעל הר הצופים וחיפשתי התקפות טרור. כעת הסטתי מבטי מהמסך ובהיתי בתמליל החקירה שנח על שולחני. בחוץ הייתה ירושלים שקטה. כובדן של האבנים שכיסו את הבניין בודד את קולות הסטודנטים בחוץ.

"יהיה לנו טוב ביחד... תביא איתך קונדומים. יש לך? אני מחכה לך. אהבה ממני, סאלי."

דמיינתי אותו עכשיו, נער בן שש־עשרה. השיחות בינו לבין הבחורה היפה הלכו ותכפו עד לרגע הזה שהוא חיכה לו כל כך. הרגע שבו היא הציעה לו לפגוש אותה. "'יהיה לנו טוב ביחד," היא הבטיחה לו בצ'ט. הייתה זו שיחתם האחרונה. איי־סי־קיו, תוכנת המסרים הישראלית, מעולם לא הייתה קטלנית יותר. המשכתי לקרוא מתוך התחקיר.

"'סאלי' בת העשרים וארבע רכשה את אמונו של הנער ושכנעה אותו להגיע לירושלים לפגוש אותה. אחרי שהגיע למקום הפגישה היא הסיעה אותו לרמאללה, שם המתינו להם שני פעילי פת"ח. הם ניסו להוציא אותו מהמכונית, הנער התנגד, ואחד מהם ירה בו למוות. לאחר הרצח הם לקחו את גופתו ונמלטו לתוך שטח הרשות הפלסטינית ברמאללה ושם קברו אותו."

צמרמורת חלפה בגבי עם קריאת כל שורה. ניסיתי לדחוק את הבחילה שעלתה בי, כי עוד לא הגעתי לחלק שרציתי להבין, החלק שעניין אותי יותר מכול: למה? מה בדיוק הייתה המטרה של אותה 'סאלי'? והאם המקרה הזה תומך בתיאוריה שהתחלתי לפתח בנושא הטרור?

ואז זה הופיע שחור על גבי לבן.

"למה עשית את זה?" שאל החוקר.

"כדי להכאיב לכם. כדי שכל העולם ידע מה אתם עושים," 'סאלי' ירקה על הרצפה והחוקר סטר לה. סוף חקירה.

דמעות עלו בעיניי. הסטתי את הדפים הצידה בשאט נפש ופתחתי כפתור בחולצה המחויטת שלבשתי לקראת הפגישה עם דוקטור אבני, המנחה שלי בדוקטורט. הרגשתי שאני נחנקת. קמתי ממקומי ויצאתי מהמשרד.

בתחילת שנות האלפיים אירע פיגוע טרור כמעט בכל יום. פיגועי ירי, פיגועי התאבדות ופיצוץ מכוניות תופת בתל אביב, בירושלים, בנתניה, בבקעת הירדן ובעצם בכל מקום. למזלי, כמעט שלא עבדתי על פיגועים בישראל. אני הייתי היחידה במחלקה שעבדה על מאגר מידע סודי של פיגועי טרור בעולם עם דוקטור אבני, מומחה לטרור בין־לאומי. בכל יום הדלקתי את המחשב, שוטטתי בין אתרי החדשות ואיתרתי פיגועי טרור. מילות החיפוש שלי היו תמיד זהות: פצצה, טרור, פיגוע, מכונית תופת, פיגוע בשוק, עוברי אורח, טרוריסטים. היום שלי כלל סיור ברחבי העולם בעקבות פיגועי טרור בהודו, בפקיסטן, בסרילנקה, ובעצם בכל מקום שבו חשב מישהו להרוג חפים מפשע עבור מטרותיו של ארגון כלשהו. כל אירוע ואירוע קטלגתי לפי אמצעים, מיקום, מספר הרוגים, פצועים ומי קיבל אחריות על מרחץ הדמים הזה.

לפעמים התקשיתי להבין איך אנשים קמים בבוקר, ישנים בלילה, עושים אהבה והולכים לשירותים בשוויון נפש, כשכמעט בכל רגע נתון אנשים אחרים מתכננים לתקוף אותם. אני התקשיתי לישון מאז התרסקו שני מטוסים אל תוך מגדלי התאומים בלב ליבה של אמריקה לעיני מיליוני צופים. אלפי אנשים איבדו את חייהם, חלקי גופות עדיין לא נמצאו ולא זוהו, ואנשים פשוט קמו בבוקר, שתו קפה והלכו לעבודה. אני חושבת שבאותם ימים אף אחד לא הבין את עוצמת האירוע, את העובדה שפני העולם השתנו לנצח. בכלל, נדמה לי שכאשר מתרחשים אירועים דרמטיים נדרש למוח האנושי זמן רב להבין את משמעותם. ולפעמים זה קורה מאוחר מדי.

בזמן שאיש לא עשה עניין מ'דברים שקורים רחוק מכאן', כפי שנהג ארז לומר, אני ניסיתי להשליט סדר בכאוס סביבי, להכניס את האלימות שקראתי עליה בימים וכתבתי עליה בלילות לתוך תיאוריות וטבלאות. במסגרת חיי המאורגנים הקפדתי לחלק את השבוע בין תל אביב לירושלים ולאכול אצל הוריי בערב שבת. כשארז בא איתי, אימי זרחה ואבי נשאר ליד השולחן עוד חצי שעה לפחות. כשלא, נאלצתי לשמוע בת כמה אני כל עשרים דקות.

שלושים ושבע.

הייתי בת שלושים ושבע ועדיין לא היו לי ילדים. היה לי פרויקט ממשלתי סודי, שלושת רבעי דוקטורט כתוב, קשרים מעולים ביחידה ללוחמה בטרור, שבעה מאמרים שפורסמו בשלושה כתבי עת נחשבים לפוליטיקה וממשל בארצות הברית ובאנגליה, עתיד כמעט מובטח באקדמיה הישראלית, חצי חבר, אבל אפילו לא ילד אחד.

אלו היו חיי עד היום האחרון של יולי 2002, היום שבו התנפץ ליבי לרסיסים. באותו יום עמדתי מול הכיור במטבח התל אביבי שלנו והדחתי כלים, כשדווח ברדיו על פיצוץ בקפטריה בבניין פרנק סינטרה בקמפוס הר הצופים בירושלים. באוניברסיטה שלי. תשעה אנשים נהרגו ומאה נפצעו. במקום שבו הכרתי כל אבן בשביל. בדיוק במקום שבו הציע לי אבני את הפרויקט. האזנתי לחדשות בתדהמה והרגשתי שגם אני מתפוצצת מבפנים. רגליי קרסו והקרקע נשמטה תחתיי. הייתי לבדי וחשתי שליבי נשבר למיליוני רסיסים קטנים.

"איזה מזל שלא היית שם," אמר ארז בלילה, הסתובב לצד השני בלי לחכות לתגובתי ושקע בשינה עמוקה.

שכבתי על גבי קפואה לצידו במיטה הזוגית, כמהה למגע ולא מסוגלת להזיז אף איבר. לא נותר בליבי דבר. כולם אמרו שארז מתאים לי בול. עשרה סנטימטרים מעליי, מרצה צעיר ומבטיח בחוג לכלכלה, רציני וחביב, אך אני חשתי תעוקה בבית החזה בכל פעם שאמר, "שימי לב למחיר של נייר הטואלט, עדיף לקנות במרכז העיר." ארשת פניו הרצינית להחריד, בעיקר בסופרמרקט, עצבנה אותי. לא יכולתי לסבול עוד את ההתלהבות שבה מילא דלק בערב לפני עליית המחירים. אולי התאמנו זה לזה, אבל לא יכולתי לנשום.

חיי היו עכשיו מקרה בוחן מושלם לתיאוריית הדומינו. חשתי את התפשטותו של הייאוש מאיבר לאיבר. במשך ימים שלמים כמעט לא בא אוכל לפי, ובלילות נדדה שנתי. באחד הלילות האלה, כשארז ישן שינה מתוקה, הקלדתי שוב, "דיר סר, קוראים לי מור פריאל..."

והפעם שלחתי.

ספטמבר, 2003

"הנוסעים ללונדון מתבקשים להגיע לשער..."

קמתי ממקומי וסקרתי את הסובבים אותי, במיוחד את אלו שלבשו מעיל עבה מדי, כזה שעלול להסתיר תחתיו חגורת נפץ. מולי בתור נעמדה בחורה צעירה שנשאה תינוק במנשא בד צבעוני, גמיש וחזק למראה. מדקרת קנאה ננעצה בליבי. השמש הישראלית סנוורה אותי דרך חלון שדה התעופה כמו מאירה זרקור אל תוך נפשי. עמוק בפנים ידעתי שאני מוכנה לוותר על הכול — על הדוקטורט, על הלימודים, על משרת עמיתת המחקר שלי, על הכול בשביל ילד. לו רק הייתי מוצאת את האבא האידיאלי לילד שלי, הייתי משהה את החלום להיות חוקרת טרור בעלת שם לפחות עד שיגדל. החיים בארץ הבהירו לי שהסוף כבר כאן. תכף זה אבוד ונגמר. אם לא אעשה ילד עכשיו, אישאר לבד. ולבד בלי ילדים, אמרו כולם, זה הנורא מכול, ברמה הבין־לאומית, הלאומית והאישית גם יחד.

בראשי הדהדה עוד השיחה עם ארז. "אטוס לבד," אמרתי לו, "זה רק לשנה."

"אני לא יכול לעזוב את האוניברסיטה, בטח לא לפני שתהיה לי קביעות."

"שטויות," חייכתי, "אם נרצה, יש לנו את כל החיים."

ועכשיו יש לי שנה לחשוב על כל החיים. נשמתי עמוק דרך האף ומילאתי את בית החזה באוויר דחוס של שדה תעופה. אני בדרך להשלים דוקטורט ביחסים בין־לאומיים בלונדון, בבית הספר ללימודי דמוקרטיה הטוב באירופה. חייכתי לעצמי וניסיתי להירגע בזמן שהרהרתי בשאלת המחקר שלי: "האם אפשר לנצח במלחמה בטרור? רקונסטרוקציה של מלחמות."

"איך תגדירי את נושא הליבה של התזה?" שאל אותי הפרופסור ליחסים בין־לאומיים באימייל מנוסח לעילא כמיטב המסורת הבריטית.

גבוה, חשבתי, לא רזה מדי, בעל חיוך כובש ועיניים נוצצות. וכך, בלי לגלות לפרופסור לנגלי, הגדרתי שתי מטרות לחיי החדשים בלונדון: למגר טרור ולהצית אהבה.

כן, היו לי שתי אשליות בקשר ללונדון.