לוסי – מסע אישי בדרך להלבנת רגשות

פתיחה

מה היא אהבה?

עשייה היא האהבה

הבלתי נגמרת.

אהבה לצמיתות.

תחושות הבטן שלי

נובעות מסיפור חיי.

אני ועצמי.

סיפור אישי.

אני לוסי, והספר הזה, על שלל המסרים שבו, הוא השליחות שלי בעולם הזה.

ב-2016, לאחר פרישה לפנסיה, החלטתי לכתוב ולהביע את עצמי - לחלוק עם העולם את חוויות החיים שלי והתובנות שפיתחתי מהניסיון שצברתי בחיים - משברים שעברתי | אהבה שבה זכיתי | ילדוּת מורכבת | חברוּת | אלימות מילולית ופיזית | עבודה | זִקנה | משפחה | ביני ובין עצמי | מחלה, כאב וטיפול | זוגיות.

ילדוּת עצמאית

לאורך כל חיי, מילדות עד היום, אני חשה שיש לי שליחות בעולם הזה. זו תחושה שתמיד ליוותה אותי. כחלק מההבנה הזו החלטתי שכל מה שקורה צריך לקרות ובכך בחרתי לקבל את המציאות ביתר קלות.

כבר בילדותי - מרגע שידעתי לעמוד על שתי רגליים, הבנתי את משמעות השליחות והתחלתי להתבגר מהר מאוד. מגיל צעיר עישבתי בגינה, האכלתי את הכלב, ועשיתי עוד עבודות קטנות בבית.

גם במשק שלנו, שבו גידלנו כבשים, עופות ותרנגולות מטילות, הייתי שותפה לטיפול ולתחזוקה, יחד עם הפועל הערבי שהיה מגיע לעיתים.

אבא עבד בכל מיני עבודות - סלל את הכבישים במושב, היה אחראי על חדר מחסן התחמושת, שימש כמציל הראשון במעיין חרוד ועוד.

אמא שלי, כשעוד היתה בריאה, עבדה בתפירה שנים רבות. היא תפרה את בגדינו וגם את בגדיה. היו לה גם לקוחות אחרות ואני הייתי השליחה שלה אליהן. כשאמא היתה מבקשת ממני למסור בגדים ללקוחה, היא היתה מציינת מחיר, אבל אני תמיד ביקשתי תוספת למחיר, כי ידעתי שאמא לא העריכה מספיק את העבודה שלה.

כבר מגיל קטן ידעתי להעריך כסף, הבנתי שכסף הוא חלק חשוב בחיים ויכול לקדם לחיים יותר טובים. מגיל עשר כבר היתה לי חשיבה עסקית וידעתי שאתעסק בשיווק. כילדה עבדתי במשק או מכרתי בקבוקים, כדי לממן לעצמי דמי כיס ולקנות לי ממתקים. אבא תמיד ציין שאני חייבת להקים עסק משלי, אך הוריי לא זכו לראות את זה מתגשם.

הילדות שלי היתה מאוד קצרה. אני לא זוכרת שום הנאה או חוויה טובה. הכול היה סביב השליחות שלי. כשעשיתי טעות, שילמתי מחיר כבד - מכות עם חגורה שגרמה לי סימנים כחולים, כואבים ועמוקים. חוויה שהולידה בי כעס ושנאה לאבא שלי.

למרות שגדלתי עם שלוש אחיות ושני אחים, כשאני הרביעית ברשימה; הנטל הכבד נפל עליי, בעיקר כי אף פעם לא אמרתי "לא". עבדתי בשיווק עופות, תחזוקת הלול, איסוף ביצים, הזרקות וטיפול תרופתי. כל יום הוצאתי למרעה את הכבשים עד רדת החשכה. אחת החוויות הקשות, שעד היום גורמת לי לצמרמורת, היתה הנסיעה עם אבא למזבלה לזרוק את הפגרים.

הזוגיות

חיי החברה שלי והבילוי עם חברות היו מוגבלים. כל פעם ששמעתי מרחוק את השריקה של אבא שלי, הבנתי שאני צריכה לחזור הביתה מהר.

כאשר הייתי בת שלוש עשרה פגשתי את החבר הראשון שלי - שלמה פידרמן, שהפך לבסוף לבעלי. רומן שהחל ב-1968 ונמשך עד היום, בתקווה שנבלה עוד כמה שנים טובות יחד.

שלמה היה אז בן חמש עשרה וכבר אז היה בינינו קשר מיוחד ובוגר. שלמה היה נער מכבד, אוהב, מעניק, אכפתי, מלא הערכה אליי. תמיד היה בינינו כבוד הדדי.

הזוגיות הצעירה שלנו כללה בילויים בריקודים סלוניים סמוך לביתו, טיולים בשדות ואכילה מהיבולים בשטח, ועוד. במועדון, ליד הצרכנייה, הוקרנו מדי יום שישי סרטים, שהפכו להיות חלק מהבילוי שלנו.

מפחד שהוריי יגלו את הרומן הצעיר שלנו, הפגישות שלנו היו חשאיות. במקרים שבהם פספסנו את הסרט, למען טיול רומנטי משותף, אחיותיי היו מספרות לי בקצרה את העלילה, כדי שאם אבא ישאל אותי, אוכל להוכיח שאכן הייתי בסרט.

עם הזמן אנשי המושב וחברת הצעירים היו סקרנים ועקבו אחרי הקשר הזוגי ואהבתנו המרוגשת.

שלמה דאג לי כבר כשהיינו צעירים. הוא היה מכניס לכיסי כל פעם קצת כסף, כדי שארגיש שיש לי אפשרות לרכוש דבר מה שחשקתי בו.

לפגישות שלנו הוא היה מגיע רכוב על אופניים או על קטנוע, לפעמים על סוס. הוא היה ממתין לי ליד תחנת האוטובוס, כדי שנצא לטייל ביחד.

לא פעם הייתי צריכה לחמוק מהבית ולומר לו שאני לא יכולה לבוא איתו. שלמה הבין את המצב וחזר הביתה, אבל למרות הקשיים הוא מעולם לא ויתר על הקשר בינינו ועל החברות שלנו.

בכיתה י' החלטתי שאני מספיק בוגרת ועליי לדאוג לעצמי למקצוע, על מנת שאוכל לכלכל את עצמי. ב-1973 ניגשתי לבית הספר לאחיות בעמק ונרשמתי לקורס אחיות. כשהתחלתי ללמוד קיבלתי דמי כיס של 35 לירות לחודש.

שלמה התגייס לצה"ל ושירת בהנדסה קרבית. נפגשנו באופן קבוע בחופשות שלו. הייתי מאושרת והרגשתי שמישהו דואג ואוהב אותי.

בעודו בצבא התחתנו באולמי נועם בחיפה. בהמשך עברנו לגור יחד בנצרת עלית למשך שנה, ושלמה עבד כמסגר במזרע. אני דאגתי שכל הבית יהיה מרוהט, ניהלנו בתבונה את החובות שלנו וקיבלנו אחריות על החיים שלנו.

הזוגיות היתה מושלמת. שלמה תמך ועזר בכל המטלות בבית ובטיפול ברועי, הבן הראשון שלנו. לא היו לנו חילוקי דעות על השותפות בחיי היום-יום, ההתנהלות בבית, בעבודה ובחברה. כל חיינו יצאנו יחד לבילויים.

ב-1975 עברנו לגור בבית מושכר סמוך למושב ברק. מעט אחר כך נולד עידן שהיה ילד מדהים. שלמה החל לעבוד באגודת המים של המושבים ואני במחלקת יולדות בבית החולים העמק. גם בועז הצטרף למשפחה הגדלה שלנו.

אסונות

יום אחד, בלי שום הכנה מראש, קרה האסון הכבד - אמא חלתה והפכה מרותקת לכיסא גלגלים. לא היתה אבחנה ברורה, אבל היא הפסיקה ללכת. כל העול והמטלות נפלו עליי ועל ילדיי, שחונכו לסייע לסבתא ככל שאפשר. גם שלמה תמך לאורך כל הדרך.

אמא לא הסכימה שאף אחד חוץ ממני יקבל החלטות לגבי הטיפול בה. היא אושפזה מספר פעמים בבית החולים, אך לא הסכמתי שתשהה שם זמן רב. קיבלתי אחריות על כל הטיפול הרפואי בה, כולל עירוי לווריד, אנטיביוטיקה, הכנסת קטטר ועוד.

כאות תודה, אמא דאגה שאצא לטיול לדרום אפריקה, לבקר את אחי שגר שם. היא מימנה את הנסיעה שלי, אבל אני לא הצלחתי ממש ליהנות שם.

בהעדרי, דאג שלמה לכל הצרכים של הילדים וההורים שלי. למרות דאגתו, כשחזרתי התברר שאמא סובלת מפצע לחץ ענק ועמוק. היא התעקשה לחכות לי כדי שאחליט איך להתמודד עם המצב. גם אבא לקח חלק נכבד בטיפול. המשימה לא היתה קלה, אך לבסוף הפצע נסגר והחלים.

באחד הימים אמא איבדה הכרה לזמן רב. ביצעתי בה פעולת החייאה מוצלחת והיא המשיכה לחיות עוד כמה שנים.

בוקר אחד התקשר אליי בני רועי (שהיה רק בן שש) והודיע לי על אסון שקרה לאייל אחי, כאשר ניסה לקחת חלק מאחד הכבלים של החשמל בלול. רועי אמר: "אמא, בואי מהר, אייל שוכב על הרצפה ולא נושם".

הגעתי למקום, ניסיתי להנשים את אייל, אך לא הצלחתי. אייל נפטר בגיל שש עשרה ומותו היה משבר קשה למשפחה, בעיקר לאמא.

כמה שנים אחר כך חלה אבא בסרטן הגרון וכעבור עוד שנה נפטר. אמא נשארה לבד, עם המטפלת, ואני המשכתי לקבל אחריות על כל צרכיה - כלכלה, קניות, אוכל ועוד. לאחר ששנים אבא ואמא היו באים לחגוג איתנו את החגים, ואחרי מותו המשכנו לארח את אמא והמטפלת שלה, בחגים ובשבתות.

מצבה של אמא הידרדר, לאחר שסבלה מחום גבוה. ניסיתי לטפל בה, גם לאחר שאושפזה בבית החולים, אבל היא לא שרדה. לאחר מותה הבנתי שזו גאולה שלה מכל הסבל, התלות והתסכול של שנים רבות בכיסא גלגלים.

ברבות השנים גדלה המשפחה שלי. הילדים התחתנו, בנות זוג הצטרפו, נכדים נולדו... למדתי להציב גבולות לכל אלו שאני חולקת איתם את חיי - בעל, ילדים, חברים, נכדים ועוד.

בגילי המתקדם אני יודעת שחוכמה ובינה הן תובנות טובות במיוחד. אני משקיעה הרבה בהובלת החיים שלי לכיוון של שלווה ואושר. החיים שלי מונעים מהאמונה שאני שונה - רוחנית, אבל מאמינה ביכולתי האישית, במוטיבציה ובדרך להצלחה. כל זה יחד עם נתינה, הבנה, פתיחות, אמון ואסרטיביות.

מילדותי ועד היום רק צמחתי והבנתי את מהות החיים. למדתי לאן אני רוצה ללכת וכיצד להיות שם בשביל אוהביי ואהוביי.

למרות כל הקשיים, אני מרגישה שהחיים שלי הם אושר.

מחברת-יומן-ספר

הספר הזה נערך מכל הרשימות השונות שלי והוא אוסף של הרבה מחשבות, תובנות וחוויות מתחומים שונים של החיים שלי. יש בו ניתוח של התנהגותי, לחיוב ולשלילה, התסכולים שלי, דגשים שונים ועוד.

כבר היה שלב שחשבתי לזרוק את כל המחברות שלי, עם כל מה שכתבתי מ-2016, ולנסות לכתוב ספר בצורה מסודרת, אבל הבנתי שאין דבר יותר יפה ממקוריות ואותנטיות.

אז זה הסיפור שלי, היומן שלי, שמוגש לכם בכנות רבה, לעיתים מלאה בכאב. באמצעותו אני בוחרת לשתף אתכם בכל מה שעברתי, באיך שהתמודדתי ובמה שלמדתי בכל שנותיי - החיים שלי.

קריאה נעימה,

לוסי