לחבק לך את הלב

קוף בראש

 

 

א. קפה עם אחותי

1.

"לבן שלי יש קוף בראש," אמרתי לאחותי הקטנה, "ואני מתחרפנת, כי הוא רק בן שש ולא אמורים להיות לו כאלו דברים. זה בגללי, אני לא בסדר..."

"רגע," היא קטעה אותי, "לא הבנתי כלום. תנשמי עמוק ותתחילי מההתחלה."

 

אז נשמתי עמוק, ודיברתי:

 

*

 

לפני כמה שבועות ישבתי עם אקי בסלון, ראינו קומדיה רומנטית ובכל פעם שהיה קטע מרגש נצמדתי אליו ונישקתי לו את הצוואר. הוא לא ממש זרם, רק חיכה שזה ייגמר כדי לראות כדורגל.

 

פתאום נשמעה שאגה מהמסדרון - ושנינו קפצנו.

 

יוני התפרץ לסלון,

צרח כמו מטורף,

זינק על השולחן ומשם התגלגל לספה.

"תגיד לי, השתגעת?!" אקי צעק עליו, "כמעט עשית לי התקף לב! ולמה אתה לא במיטה?!"

"הקוף לא רוצה לישון," יוני בעט בכריות הרקומות שלי, שהתפזרו על הרצפה.

"תפסיק עם זה," גם אני התעצבנתי.

אבל הוא התעלם: קפץ, התגלגל, הכה על החזה, עד שאקי התחרפן, הרים אותו באוויר, הוריד לו פליק על התחת והחזיר אותו לחדר.

 

*

 

אני שונאת שהוא מרים יד על הילד, אפילו שזו לא מכה חזקה, אבל זה הרגל שהוא אסף מהבית ולא מוכן לוותר עליו.

"הילדים היום מפונקים," הוא אמר לי באחד מהוויכוחים שלנו בנושא, "ההורים גורמים להם להאמין שהם מלכי העולם - וכולם המשרתים שלהם. וזו טעות, כי אם לא ניתן להם גבולות - הם יתבגרו והחיים יפרקו אותם לחתיכות."

"פליק זה לא לתת גבולות, זה לתת מכות!"

"יאללה, תרגיעי עם הדרמות שלך. פליק על התחת זה לא מכות - זה רק כדי שיזכור מי פה הבוס."

 

*

 

בדרך כלל הפליק מעצבן אותי ומרגיע את יוני, אבל בלילה ההוא זה רק גרם לו לבכות ולצרוח חזק יותר. אקי התכוון לקום אליו שוב, אבל הקדמתי אותו ומיהרתי אל החדר של יוני.

 

הוא היה מבולגן; השמיכה זרוקה על השטיח, הכרית על שולחן הכתיבה, צעצועים מפוזרים בכל מקום ודלתות הארון פתוחות והבגדים נשפכו מכל המדפים.

"מה עשית?!" נבהלתי, כי הוא אף פעם לא מתנהג ככה.

"זה לא אני! זה הקוף מהספארי!" הוא הביט בי דומע.

 

לקח לי כמה שניות להיזכר שהיינו הבוקר בספארי, יחד עם שי, שהוא חבר של אקי מהעבודה, אשתו דורין והבת הקטנה שלהם.

 

"הקוף קפץ עליי מהכלוב, אמא, ישר לראש שלי. והוא צורח ומשתולל ועושה רעש."

"מתוק שלי, היה לך יום עמוס ואתה עייף, זה הכול," השכבתי אותו במיטה, נתתי לו נשיקה ועד שסיימתי לסדר את החדר - הוא כבר נרדם.

 

*

 

"אני מבקשת שתפסיק להכות את הבן שלך," אמרתי לאקי כשחזרתי לסלון.

"רדי ממני."

"אני רצינית."

"ורד, אבא שלי דפק לי מכות עם חגורה. זה להרביץ. להוריד פליק על התחת, איפה שלא באמת כואב - זה ליישר את הילד."

"מה דעתך ליישר אותו במילים? יש מחקרים שמראים ש..."

"די כבר עם המחקרים האלו!" הוא קם וחתך למטבח, להכין לעצמו פיתה עם חומוס.

 

בזמן האחרון כל השיחות בינינו נקטעות ככה, כשפתאום הוא קם והולך ממני.

זה לא בגללי. זו תקופה לחוצה בעבודה, הם מסיימים פרויקט חשוב ואני מנסה להתחשב, באמת, ועדיין, אני לא אוהבת שהוא משחרר את העצבים שלו עליי ועל הילד.

 

2.

כמה ימים אחרי שהקוף הופיע, אקי חזר מאוחר מהמשרד, כולו מותש, ולא הפסיק לפהק.

הכנתי לו פסטה והוא טרף אותה במהירות.

"אני אוהבת לראות אותך אוכל," ליטפתי לו את העורף, ושוב - שאגה.

"אהההההההההההה," יוני התפרץ למטבח, בעט בשולחן, זינק על השיש וניסה לטפס על הארון.

"יוני, אתה תקבל ממני סטירה!" אקי צרח, ואני מיהרתי לקלף אותו משם ונשאתי אותו לחדר.

"מה עובר עליך?" שאלתי.

הוא לא ענה, רק נהם ובעט ויילל - ולקח לי חצי שעה להרגיע אותו.

 

"אם זה יקרה שוב - נלך לרופאת משפחה," אמרתי לאקי כשחזרתי למטבח, אבל הוא היה קבור בסלולרי ובכלל לא התייחס אליי.

 

*

 

בלילה חלמתי שאני עומדת עירומה בג'ונגל חשוך. מהאפלה נשמעו נהמות והשיחים שלפניי רעדו. ידעתי שזו לא הרוח, חיית טרף ארבה לי, ואם רק אפנה לה את הגב - היא תתנפל עליי.

 

3.

במשך שבוע לא שמענו מהקוף, עד שערב אחד אקי השתחרר מוקדם מהעבודה ונסענו לבקר את אבא שלו, שעבר ניתוח בירך.

כל הדרך יוני השתולל במכונית, קפץ, התגלגל, נהם, והרגשתי שאני משתגעת, כי הוא צרח ואקי צרח עליו ואני צרחתי על שניהם שיפסיקו לצרוח - עד שאקי דפק ברקס, הסתובב לאחור, הניף יד - ובשנייה האחרונה תפסתי לו אותה.

"אתה לא מבין שמשהו לא בסדר איתו?!" פרצתי בבכי.

 

אקי הביט בי מבולבל ואז ביוני ששאג והשתולל.

 

"תוריד אותנו פה, אנחנו נתפוס מונית הביתה ובבוקר נלך לקופת חולים," אמרתי והוא הנהן.

 

*

 

למחרת לקחתי את יוני לד"ר סתיו, רופאת המשפחה שלנו.

"אמא אומרת שיש לך קוף בראש," היא חייכה אליו. "רוצה לספר לי עליו?"

"הוא עושה קולות ומשתולל, ואם אני לא משתולל איתו - הוא נושך לי בבטן," יוני ענה ורציתי לבכות מרוב פחד.

 

ד"ר סתיו שאלה אותו עוד כמה שאלות ולבסוף שלחה אותו לעשות MRI.

"את חושבת שיש לו גידול בראש?!" כבר לא הצלחתי לעצור את הדמעות.

"לא. אבל אני רוצה לפסול את זה לפני שנמשיך," היא חייכה אליי ואליו.

 

*

 

הבדיקה חזרה שלילית, תודה לאל.

"יופי," אמרה ד"ר סתיו ושלחה את יוני לפסיכולוגית ילדים.

 

*

 

ישבנו אצל מיכל הפסיכולוגית, בחדר קטן שעל קירותיו ציורי חיות צבעוניים, ויוני סיפר לה על הקוף.

"הבן שלך מקסים. אינטליגנטי. ויש לו דמיון מפותח," היא אמרה בסוף הפגישה, "אני חושבת שהמעבר מהגן לכיתה א' - יצר את הקוף. זה מעין מרד בכל החוקים והאחריות שלפתע נפלו עליו."

"אז מה אני אמורה לעשות?"

"תעזרי לו בלימודים. נסי להפוך את שיעורי הבית למשחק. תבקשי מהמורה שתהיה רכה איתו. והכי חשוב, נסו לשלוח אותו לבית הספר בחיוך. תצחקו הרבה בדרך לשם. תשירו. תנו לו הרגשה שזה כיף, שאתם מקנאים בו שהוא הולך ללמוד ואתם לא. אני מאמינה שזה ישחרר את החרדה שבתוכו ויגרום לקוף להיעלם."

 

יצאתי משם אופטימית,

אבל הקוף לא נעלם, בדיוק להפך, הוא רק נהיה מופרע יותר.

 

*

 

"ורד? מדברת שושי, המזכירה מבית הספר של יוני," קיבלתי טלפון בהול לעבודה אחרי כמה ימים.

"הוא בסדר?"

"כן. לא. זאת אומרת..." היא נשמעה מבולבלת ורק נלחצתי יותר, "בשיעור מלאכה הוא החל להשתולל, קרע עבודות שילדים הכינו ליום המשפחה ואז רץ לחצר, טיפס על עץ ולא הסכים לרדת. המורה להתעמלות טיפסה אחריו והוא בעט לה בפנים ושבר לה את האף."

"איפה הוא עכשיו?" שאלתי.

"עדיין על העץ."

 

*

 

עזבתי את המשרד וטסתי לבית הספר. אחרי חצי שעה הצלחתי להוריד אותו מהעץ ונסענו מיד לפסיכולוגית.

יוני לא תקשר איתה, רק נהם ונשף, וכשהיא רכנה לעברו כדי לבקש שיענה על השאלות שלה - הוא נשך אותה בלחי.

"אולי טעיתי וזו הפרעה פסיכיאטרית," היא אמרה ונראתה די מפוחדת, "אני אתן לך הפניה."

 

*

 

"יוני סובל מהתפרצות סכיזופרנית," הודיע לי ד"ר עמירם שגיא, פסיכיאטר מומחה לילדים, "זה נדיר בגיל שלו, אבל תמיד יש יוצאי דופן," והוא רשם לו כדורים שיחלישו את התסמינים הפסיכוטיים.

 

"את לא באמת מתכוונת לדחוף את זה לבן שלנו?!" אקי נזף בי באותו הלילה.

"מה אתה רוצה שאני אעשה?! לא היית שם כשהוא נשך את הפסיכולוגית..."

"אז הילד קצת התפרע..."

"קצת?! הבן שלנו חולה!" פרצתי בבכי.

הוא לא ניסה להרגיע אותי, רק הביט עליי מהצד. "זו טעות לסמם אותו בכדורים."

"נכון, שכחתי. פליק על התחת - והוא יהיה בסדר."

 

אקי לא טרח לענות, רק לחץ על השלט והמשיך לבהות במשחק פוקר בערוץ אגו, כאילו הבעיה היא אני ולא הבן שלנו.

 

*

 

הכדורים עשו את יוני מנומנם.

הוא נרדם בבית הספר, בחוג ג'ודו, בפארק, אצל סבא וסבתא שלו.

"מה קרה לילד?" אמא שלי שאלה.

 

סיפרתי לה על הקוף והרופאים והכדורים.

 

"אני לא אוהבת את הכדורים האלו, נותנים אותם היום בקלות מדי."

"בקלות?! מה שעברנו נשמע לך קל?!" התעצבנתי.

"זה הכול בגלל המשחקים האלו - זה מה שמשגע את הילדים." היא פצחה במונולוג הקבוע שלה, כי היא שנאה שיוני בא לבקר ובמקום לבלות איתה הוא קבור בטלפון שלי.

לך תסביר לה שהילד לא סובל אותה כי היא רק גוערת בו כל הזמן, בדיוק כפי שהיא גוערת בי ובאחותי ובכל העולם. שום דבר לא טוב בעיני אמא שלי, חוץ ממנה, כמובן, היא מגדלור הצדק של הקיום האנושי.

 

*

 

"הקוף ישן, אבל הנחירות שלו מעצבנות," יוני אמר כשחזרנו מסבתא.

שמתי לו סרט מצויר ב־VOD והלכתי לבכות בשירותים, כי רציתי שהקוף ילך, לא שיישן.

 

הבכי לא הפסיק, רק הלך והתעצם, והייתי חייבת שאקי יבוא לחבק אותי לפני שאתמוטט.

טלפנתי אליו והוא לא ענה - אז השארתי הודעה בתא הקולי.

כשהוא לא הגיב - שלחתי סמס.

 

"מצטער, היה אצלנו ברדק," הוא התנצל כשנכנס הביתה בעשר וחצי. "את בסדר?" הוא שאל כי הפנים שלי היו נפוחות מבכי.

"אני כבר לא יודעת מה לעשות."

"כי הגזמת. כולכם הגזמתם. זה ילד עם דמיון ומרץ, זה הכול. את חושבת שמישהו היה מביט עליו מוזר כשאנחנו היינו ילדים?! אף אחד. אבל את, במקום לעזור לו, רק מחרפנת אותו יותר עם כל הפסיכולוגים והפסיכיאטרים שהפלת עליו, רק בגלל שאת חייבת להראות לכולם שאת, בניגוד לאמא שלך, ההורה הכי טוב בעולם."

"אתה רציני?!" בהיתי בו המומה.

"מותק, את דוחפת לבן שלנו את כל הפחדים והשיגעונות שלך - וזו התוצאה. מבטיח לך שאם תירגעי ותפסיקי להיות כזו דרמטית כל הזמן - הטמטום הזה שנפל עליו ייעלם." הוא הלך להתקלח, משם המשיך למיטה ובתוך שתי דקות הוא כבר נחר.

 

*

 

"לא הצלחתי להירדם," סיפרתי לאחותי כשישבנו בבית הקפה, "פחדתי שהוא צודק. מה אם מרוב שניסיתי להיות אמא טובה, כמו שאמא שלנו אף פעם לא הייתה - רק שיגעתי אותו יותר? אולי צריך להניח לו, לתת לזה לעבור, לא לעשות מזה עניין. בדיוק הפוך מאיך שאמא הגיבה כשעשיתי פיפי במיטה. את לא זוכרת כי היית קטנה מדי, אבל היא נהגה לצעוק ולהעליב אותי, שאני לא בסדר, שיש לה בת דפוקה, ואז הכריחה אותי לכבס את המצעים, או לישון בהם - כי היא חשבה שזה מה שילמד אותי לקח..."

"אולי את צריכה לדבר עם הקוף?" הציעה אחותי.

"איזה קוף?!" כמעט התפוצצתי עליה, "אין שום קוף!!!"

"ברור שלא. אבל אם יוני חושב שיש לו קוף בראש, אז נסי לדבר איתו, אולי הוא יסביר לך מה עובר על יוני."

"לפעמים את כזו מטומטמת," אמרתי לה, וניסיתי להתעלם מזה שאני נשמעת כמו אמא שלנו. "מה את בכלל מבינה בילדים?! את חושבת שאם את משחקת בתיאטרון אמא - אז זה כמו שיהיה לך ילד?!"

 

אחותי פערה עיניים ודפקה לי מבט נעלב.

 

"אל תסתכלי עליי ככה. קצת קשה לי לקבל עצות ממישהי שלא מחזיקה בזוגיות יותר מיומיים, מסוממת כל הזמן, צובעת את השיער בכל גוני הקשת ומרוב שהיא שונאת להיות עצמה - היא בחרה מקצוע שבו בכל פעם היא יכולה להעמיד פנים שהיא מישהי אחרת..."

"וואו. אני מבינה למה לילד שלך יש קוף בראש," אחותי אמרה, קמה והלכה.

לא ידעתי אם לרוץ אחריה ולדחוף אותה מתחת לאוטובוס, או להתחנן שתחבק אותי כי כל החיים שלי הפכו לסיוט שאני כבר לא יודעת איך יוצאים ממנו.

 

ב. ארוחת צהריים עם אחותי

 

4.

אחותי הקטנה ישבה מולי כעוסה. שבוע לקח לי לשכנע אותה שתפגוש אותי שוב - אחרי חודש שלא דיברנו.

"מצטערת," אמרתי לה בטלפון כשהיא סוף כל סוף טרחה לענות, והזמנתי אותה למסעדה על חשבוני.

 

"את נראית מזעזע," היא אמרה כשנפגשנו. "רזית בטירוף."

"זה היה חודש פסיכי."

"מה קרה?"

 

נשמתי עמוק וסיפרתי:

 

*

 

בשבת, כמה ימים אחרי שישבתי איתך לקפה, עשינו פיקניק ביער בן שמן עם שי, דורין והילדה שלהם.

יוני רוב הזמן נמנם בערסל וגם אני הייתי די מטושטשת, בגלל כדורי הרגעה שרופאת המשפחה רשמה לי, כי ההבנה שהחרדות שבי פגעו בבן שלי עשתה אותי חולה.

בצהריים יוני התעורר ובמקום להצטרף לאקי ולדורין ששיחקו כדורגל עם ליטל - הוא התחרפן; זרק עליהם תפוזים, בעט במנגל של שי, קרע לדורין את החולצה - עד שלא יכולתי יותר, תפסתי אותו ביד וגררתי אותו אחריי במעלה ההר.

"יוני, אני רוצה לדבר עם הקוף," אמרתי לו אחרי שהתרחקנו מכולם, והרגשתי מטופשת, אבל באמת לא ידעתי מה עוד אפשר לעשות.

"הוא לא רוצה לדבר איתך."

"אז תבקש ממנו יפה. תגיד לו שאשמח שנכיר, כי הוא גר אצלנו כבר הרבה זמן - ואני מבטיחה להיות נחמדה אליו," אמרתי והתאפקתי לא לבכות ולשרוט את עצמי, כי הרגשתי איך אני נשברת לרסיסים.

 

יוני בחן אותי, הרהר והנהן.

 

"היי, קוף," אמרתי.

"חחררר חחר ררר אווו," הוא ענה.

"מה שלומך?"

"או או או אוווו."

"יוני, מתוק שלי, אני חייבת שתתרגם לי מה הוא אומר כי אני לא מבינה קופית, טוב?"

הוא חשב על זה כמה שניות. "בסדר, אמא."

 

*

 

ישבנו בקצה ההר ודיברנו שלושתנו:

אני,

הבן שלי,

והקוף שבראש שלו.

 

אני שאלתי שאלות, הקוף ענה, יוני תרגם, וכמה שזה יישמע מוזר, מרגע לרגע נהייתי יותר ויותר רגועה, אולי כי זכיתי למעט שפיות בשיגעון של הבן שלי.

הקוף סיפר כמה הוא אוהב להתנדנד על ענפים, לאכול בננות, להתגרד, ולבסוף, אחרי שהרגשתי שהתיידדנו - שאלתי בעדינות מה הוא עושה אצל יוני בראש ואיך הוא בכלל הגיע לשם.

הקוף ענה, יוני תרגם ואני פרצתי בבכי.

 

*

 

חזרנו מהיער, אכלנו ארוחת ערב, יוני התקלח, השכבתי אותו לישון וצעדתי לסלון, שם אקי צפה במשחק כדורגל. הרמתי את השלט וכיביתי את הטלוויזיה.

"מה את עושה?"

"אנחנו צריכים לדבר."

"אחרי המשחק."

"עכשיו." אמרתי, ומשהו באסרטיביות שלי השתיק אותו. "הייתה לי היום שיחה עם הקוף."

"עם מי?!"

"עם הקוף שחי בראש של הבן שלך. אני שאלתי שאלות ויוני תרגם מה הוא אמר."

"זהו, ורד?! איבדת סופית את הברגים?!"

"הקוף סיפר שכשהיינו בספארי עם דורין ושי והבת שלהם, אז שלחתי את יוני לקרוא לך, כי רצינו ללכת לאכול צהריים - והוא חיפש עד שראה אותך ואת דורין, בין השיחים, ליד כלוב הקופים - ואתם התנשקתם."

"אנחנו מה?!" אקי גיחך.

"הקוף סיפר שיוני ראה אותך מנשק אותה, בדיוק כמו שאתה מנשק אותי. או יותר נכון, כמו שנישקת לפני שנהיית 'עסוק בעבודה'. הוא מאוד נבהל, כי פעם הסברת לו שככה אבא מנשק רק את אמא, והוא פחד שמעכשיו דורין תהיה האמא החורגת שלו. ואתה זוכר איך מישהי נהיית אמא חורגת באגדות?"

הוא לא ענה, רק הביט בי חסר סבלנות.

"האמא האמיתית מתה. ויוני היה בטוח שאתה, או דורין, מתכוונים להרוג אותי. זה כל כך הלחיץ אותו - עד שהקוף היה חייב לקפוץ לו לראש כדי שיירגע."

"ואת כל זה 'הקוף' סיפר לך?" הוא הרים גבה.

"כן."

אקי הביט בי בשקט ואז התפרץ. "תגידי לי, את אמיתית?! את מפריעה לי לראות את המשחק הכי חשוב בליגה בגלל סיפורים מפגרים על קופים שיוני המציא?! סיפורים שאת מכניסה לו לראש עם הפחדים וההזיות שלך! די, אין לי כוח לזה, תביאי את השלט ועזבי אותי..."

הוא שלח אל השלט יד, אך אני צעדתי לאחור. "אל תדבר אליי כאילו אני טיפשה. בהתחלה הייתי בטוחה שהוא דמיין את זה, אבל אז נזכרתי שכבר כמה חודשים אתה חוזר הביתה מאוחר, לא מדבר איתי, לא מנשק, לא מחבק, לא כלום. נכון, אתה פה, אבל לא באמת פה."

"אני לא אשם שגומרים אותי בעבודה..."

"אקי, אם אתה מנהל רומן זה יכאב לי..."

"תביאי כבר את השלט!!!"

"אבל זה לפחות יסביר מה עובר על יוני, ולמה הוא משתגע בכל פעם שאתה יושב קרוב אליי או בזמן שצריך להכין עבודה ליום המשפחה, או כשאנחנו יוצאים לפיקניק עם דורין ושי - אז אל תשקר, בבקשה, כי זה לא רק פוגע בי, אלא גם בבן שלך."

 

אקי בחן אותי, האישונים שלו התרוצצו מצד לצד וראיתי שהוא רק הולך ומתרתח - אז כדי שלא יחשוב שאני מפחדת והוא יכול לנער אותי ממנו ולחזור לראות טלוויזיה - הרמתי את השלט גבוה באוויר ואז השלכתי אותו בכוח לרצפה והוא התנפץ לחתיכות.

 

5.

"אז מה הוא אמר?" שאלה אחותי, שישבה מולי במסעדה.

"הוא הודה," עניתי.

"הודה במה?" עיניה נפערו.

"שיש לו רומן," אמרתי, ולמרות שניסיתי להישמע אדישה, העיניים התמלאו דמעות. "כבר חצי שנה, עם דורין, אשתו של החבר הכי טוב שלו. הוא סיפר שהם מאוהבים והוא חיכה לרגע הנכון כדי לדבר איתי על זה - כי הוא רוצה לעזוב את הבית ולעבור לגור איתה. 'אז הרגע שלך הגיע,' הודעתי לו - וביקשתי שילך."

"אוי, מותק, אני מצטערת." אחותי אחזה בידי הרועדת.

"זה בסדר. זה לא נורא," השתדלתי לא לבכות, "זה כן, אבל זה לא. כי מרגע שהוא עזב - הקוף הפסיק להשתולל, רק לבכות מדי פעם בלילה כי... הוא התגעגע לחברים שלו." וברח לי חיוך שאני מדברת ככה על הקוף, כאילו הוא באמת קיים. "אז בשבת חזרתי עם יוני לספארי, הלכנו לכלוב הקופים - ונפרדנו ממנו לשלום: אמרנו לו תודה שהוא שמר על יוני - והוא עזב. לתמיד, אני מקווה.

בדרך הביתה יוני שאל אם אבא יחזור לגור איתנו.

'לא יודעת,' עניתי, והסברתי שלפעמים מבוגרים לא יודעים הכול, והוא קיבל את זה.

בלילה הקוף כבר לא בכה כי הוא חזר לספארי, ויוני נרדם במהירות.

התקלחתי, ולפני שנכנסתי למיטה - זרקתי את כל הכדורים הפסיכיאטריים לפח - וישנתי מעולה, כמו שהרבה זמן לא ישנתי.

אני חושבת שכל הסודות והשקרים הם אלו שעשו לי הכי רע, בלי שאפילו ידעתי עליהם.

זה מטורף, לא? שאת מרגישה הכול - בלי לדעת אפילו למה את מרגישה ככה."

"ומה קורה עם אקי?" אחותי שאלה.

"הוא טלפן לפני כמה ימים. בכה שהוא רוצה לחזור. מתברר שדורין, במקום לעזוב את שי - עזבה אותו."

"מגיע לו."

"כן. גם אני לא ממש ריחמתי עליו."

"ומה? את רוצה אותו בחזרה?"

"לא יודעת. מצד אחד משהו בי מתגעגע אליו, מצד שני - אני רותחת, כי הוא לא רק בגד בי ושיקר לי - אלא גם לא ניסה להבין מה עובר על הבן שלו. ועל זה קשה לי לסלוח."

אחותי הנהנה ונעצה מזלג בפשטידה שלה. "סיפרת לאמא שנפרדתם?"

"כן. היא אמרה שזה טיפשי, כי 'גברים תמיד בוגדים', אז שאפסיק לעשות דרמות."

"מתאים לה. אבא זיין שנים מאחורי הגב שלה - אבל כל עוד הוויזה שלה עבדה - הוא היה יכול מבחינתה לעשות את זה מולה, על השטיח בסלון."

 

משכתי בכתפי, כי באמת לא רציתי לדבר על אמא. ולא על אבא, שנפטר לפני יותר מדי זמן.

 

"אוי, מתוקה שלי," אחותי קמה, ובלי שאבקש - ניגשה לחבק אותי, חיבוק ארוך, חזק, חם, שהיה הדבר שהכי הייתי זקוקה לו.

"מצטערת שהייתי מגעילה אלייך," אמרתי.

היא לא ענתה, רק המשיכה לחבק אותי, ועמדנו ככה, באמצע בית הקפה, ולא זזנו, ולאט לאט החודשים האחרונים הפשירו ונמסו ממני:

הקוף, יוני שהתפרע, הבגידה של אקי, הגבר שאהבתי, שאני עדיין אוהבת, למרות שהוא פגע בנו קשה.

 

ולבסוף באו הדמעות.

 

הפעם לא נלחמתי ונתתי להן לשטוף את פניי, כי קיוויתי שייקחו איתן את הכאב והגועל ובעיקר את ההרגשה האיומה שאני לא בסדר, שמה שאני לא עושה זה אף פעם לא בסדר;

 

אני בת לא בסדר לאמא שלי,

אחות לא בסדר,

רעיה לא בסדר,

אמא לא בסדר...

"רק פעם אחת אני רוצה להיות בסדר," לחשתי לאחותי, והקול שלי רעד.

"אוי, מתוקה שלי - את הכי בסדר שיש, את יותר מבסדר; את אמא נפלאה, ואת לא אשמה שהבעל שלך שקרן ורמאי ואידיוט. ואל תיתני יותר לאף אחד לערער אותך ככה. את סופר־בסדר. את מקשיבה לי? סופר־בסדר!"

 

היא המשיכה לחבק אותי בזמן שאני המשכתי לבכות וללחוש לעצמי בראש: "אני בסדר... אני בסדר... אני בסדר..."