לחזור לטריניטי

כעבור שלושה חודשים. משרד עורכי-דין

ליבה של טריניטי עמד מלכת ופיה יבש. "מר דה קרילו מצטרף אלינו?"

עורך-הדין העיף בה מבט בהיסח הדעת בעודו מחפש אחר דף על שולחנו העמוס לעייפה. "כן – הוא המוציא לפועל של הצוואה של אחיו, ואנחנו הרי נמצאים בבניין שלו," ציין שלא לצורך.

היא היתה מודעת בחריפות להיותה בבניין דה קרילו המרשים באזור הפיננסי השוקק של לונדון, אך לא עלה בדעתה שקרוז עצמו יהיה כאן.

לבושתה הרבה, האינסטינקט הראשוני שלה היה לבדוק את הופעתה, דבר שהיא כמובן לא יכלה לעשות, אבל היא היתה מרוצה מהבגדים שבחרה ללבוש: מכנסיים רפויים כהים וחולצת משי אפורה. היא קלעה את שערה הארוך לצמה, בעיקר מתוך ההרגל של טיפול בבנים נמרצים קטנים מאשר מסיבה אחרת. היא לא התאפרה כלל והצטערה על כך כעת כי חששה שהיא בוודאי נראית בת שמונה-עשרה.

באותו רגע נשמעה דפיקה קלה על הדלת, והדלת נפתחה. היא שמעה את העוזרת של מר דרו אומרת בקול נפעם וקצר נשימה באופן חשוד, "מר דה קרילו, אדוני."

עורך-הדין נעמד, כנוע מיד, מברך את קרוז דה קרילו בהשתפכות ומוביל אותו אל כיסא לצד כיסאה של טריניטי מול שולחנו.

כל עצב בגופה התעורר לחיים בעקצוץ. השערות הזעירות שעל זרועותיה סמרו ברטט. היא הצרה על תגובתה הבלתי נשלטת – האם לעולם לא תפסיק להגיב אליו?

היא הרגישה שהוא ניגש לעמוד קרוב אליה, גבוה ומאיים ללא מאמץ. מתוך ילדותיות היא רצתה להימנע מלהביט בו. ריחו היה שילוב מתגרה של מושק ודבר מה ארצי וגברי. ריחו הוא שהחזיר אותה אל אותו ערב טראומטי בביתו לפני שלושה חודשים, הערב שבו נודע לה עד כמה ריו בגד בה.

הזעזוע שבידיעה שריו לא סיפר לו את האמת על נישואיהם עדיין לא פג, אפילו עכשיו. והעובדה שקרוז היה מוכן להאמין לנורא מכול עליה הכאיבה לה מעבר למצופה.

היא הכאיבה לה כמעט כמו מבט האימה והסלידה העצמית שנעץ בה אחרי שנישק אותה עד טמטום חושים. החוויה היתה עדיין צרובה במוחה, נעוצה בה כה עמוק עד שלעתים היא התעוררה מחלומות שמצדיקים צנזור, סבוכה בין הסדינים שלה ומיוזעת. מכיוון שעברו כמעט שנתיים מאז, זה היה יותר ממשפיל.

טריניטי קרעה את מוחה מאותו מבוך זיכרונות מטריד. היו לה התמודדויות חשובות יותר כרגע. כי לפני שלושה חודשים, כשהיא וריו נסעו הביתה מביתו של קרוז, הם היו מעורבים בתאונה ולמרבה הטרגדיה ריו נהרג.

מאז אותו יום היא הפכה לאם-חורגת יחידנית למטאו וסנצ'ו, התאומים בני השנתיים וחצי של ריו. למרבה הפלא, היא יצאה מהתאונה עם חתכים וחבורות בלבד ונקע קשה בקרסול. לא היה לה זיכרון מהתאונה עצמה – היא רק זכרה שהתעוררה בבית-חולים, מרגישה חבולה כולה, והתבשרה על-ידי קרוז הקודר וחיוור הפנים שבעלה מת.

היא לקחה את עצמה בידיים ונעמדה מולו, מכינה את עצמה להתנגד להשפעתו עליה. דבר שהיה חסר טעם. ברגע שהביטה בו, היא הרגישה כאילו חטפה מכה במקלעת השמש.

היא ראתה אותו מאז ליל התאונה, בהלוויה כמובן, ואחר-כך כשקפץ לבקר כדי לוודא שלה ולאחיינים שלו לא חסר דבר. הוא לא התעסק איתה מעבר לכך. עורה עקצץ כעת מתחושה מבשרת רעות. היתה לה הרגשה שהוא רק ניסה להרוויח זמן.

היא הכריחה את עצמה לומר ברוגע רב ככל האפשר, "קרוז."

"טריניטי."

קולו הדהד עמוק בתוכה, שעה שהוא הקרין את שליטתו הקפואה השגרתית.

עורך-הדין הקיף שוב את שולחנו ואמר כעת, "אספרסו, נכון, מר דה קרילו?"

טריניטי מצמצה וראתה את האיש המבוגר יותר מושיט ספל קטן וצלוחית. אינסטינקטיבית, מפני שהיתה קרובה יותר ומפני שכך הכתיב הנימוס, היא שלחה יד אל הספל מתוך כוונה להעביר אותו לקרוז, אך באיחור התחוור לה שידה רועדת.

היא התפללה שהוא לא ישים לב לרעד כשהושיטה לו את החרסינה העדינה. ידו היתה גברית ומרובעת. חזקה. אצבעות ארוכות... ציפורניים קצרות ופונקציונליות. באותו רגע היא נזכרה בחטף איך ידו הרגישה בין רגליה, מלטפת אותה באינטימיות...

רגע לפני שהוא לקח ממנה את הספל והצלוחית נשמע קרקוש זעיר של חרסינה על חרסינה, הוכחה לעצביה המרוטים. לעזאזל.

כשהספל היה בידיו, היא מיהרה להתיישב שוב, לפני שתעשה מעצמה צחוק לגמרי, ולגמה לגימה מחזקת מהתה שלה. גם הוא התיישב, והיא שמה לב שגופו החזק תפס המון מקום.

שעה שמר דרו ניהל עם קרוז דה קרילו שיחה סתמית, לפני שיתחילו לדון בתנאי הצוואה של ריו, טריניטי הסתכנה והעיפה מבט נוסף בגבר שהיה במרחק עשרות סנטימטרים בלבד ממנה.

שיער בלונדיני כהה קצר רמז על אופיו המרוסן לעילא. מרוסן מלבד אותה מעידה רגעית... רגע נדיר ללא ספק של אי-שפיות לוהטת עם מישהי שהיתה בעיניו נחותה ממנו.

טריניטי מחצה את דקירת הרגש. היא לא יכלה להרשות לעצמה להרגיש אותה.

למרות חליפת שלושת החלקים האלגנטית, מבנה גופו המרשים היה גלוי. השרירים שמתחו את הבד אמרו שאי-אפשר להכניע אותו, גם אם הוא נראה מתורבת ביותר.

פניו היו דיוקן מדהים של יופי גברי וכללו קווים קשים וצדודית נשרית שהעידה על מוצא טהור וחזק. היו לו עיניים עמוקות ופה חושני שאצל כל אדם אחר היה נראה מגוחך. עם זאת, בזה הרגע הוא נראה חמור סבר. מסויג.

טריניטי קלטה שהיא לוטשת בו עיניים, והיא האדימה כשהוא פנה להביט בה. היא מיהרה לפנות בחזרה אל עורך-הדין, שחדל לדבר ועכשיו העביר את עיניו בינה לבין קרוז בחשש, כאילו הרגיש במתח שבאוויר.

הוא כחכח בגרונו. "מכיוון ששניכם כאן עכשיו, אין סיבה שלא נתחיל."

"קדימה."

טריניטי נרעדה לשמע קוצר הרוח הבלתי מוסווה בקולו של קרוז. היא זכרה היטב איך האיש הזה הפך גברים ונשים בוגרים לשבר כלי רוטט באמצעות מבט בוז מאותן עיניים ענבריות כהות נוצצות.

האחים למחצה לא היו דומים כל-כך – בעוד שריו היה כהה, בעל עיני אובסידיאן ושיער כהה, קרוז התברך ביופי חום-צהבהב קר שתמיד גרם לטריניטי לחשוב על קרח כהה מעל חום מבעבע. היא נרעדה... היא הרגישה את החום הזה.

"גברת דה קרילו...?"

טריניטי מצמצה והסמיקה משום ששוב נתפסה על חם. ארשת פניו חסרת הסבלנות של עורך-הדין נכנסה למיקוד. הוא הגיש לה צרור ניירות והיא שלחה את ידה אליהם.

"אני מצטערת." עדיין היה לה משונה להיקרא גברת דה קרילו – זה לא שהיא באמת היתה אשתו של ריו.

היא מיהרה לקרוא את הכותרת: צוואה אחרונה של ריו דה קרילו. ליבה נצבט כשחשבה איך מטאו וסנצ'ו איבדו את שני הוריהם בטרם עת.

למרות החוויה המרה שעברה עם ריו אחרי שנודע לה עד כמה הוא היה מניפולטיבי וכמה היא היתה תמימה, היא בשום אופן לא ייחלה למותו.

עומק צערה הפתיע אותה, בהתחשב בעובדה שנישואיהם היו בשם בלבד ונועדו רק להעניק לבנים דמות אם קבועה ולאפשר לריו להציג תדמית מיושבת יותר כדי לקדם את שאיפותיו.

טריניטי הסכימה לאיחוד מסיבות אלו ומהרבה סיבות אחרות – שהעיקרית בהן היתה החיבור שלה עם התאומים, שנוצר כמעט ברגע שהיא ראתה אותם. שני מלאכים בני שנה בעלי שיער כהה, עיניים שובבות כהות וחיוכים עוצרי נשימה.

ליבה יצא אליהם משום שהם היו יתומים מאם, כפי שהיא היתה כתינוקת, והם נצמדו אליה בפראות שהיא לא הצליחה לעמוד בפניה, על אף שידעה שהמקצועיות מחייבת אותה לנסות לשמור על קצת ריחוק.

היא הסכימה לנישואים גם מפני שהסיפור האישי העצוב של ריו – הוא פחות או יותר נזנח על-ידי הוריו – שוב עורר הדים לסיפורה שלה. ומפני שהוא הסכים לעזור לה להגשים את שאיפותיה העמוקות ביותר – ללמוד באוניברסיטה ולהוציא תואר כדי שתוכל לסלול לעצמה עתיד משלה, משוחרר מהכתם של עברה המחפיר.

ריו חשף את מלוא היקף השאיפות שלו רק זמן קצר לפני התאונה – ואז היא קלטה למה הוא הפיק הנאה כה מעוותת מנישואיו לה. זה היה קשור הרבה יותר לטינה המבעבעת הממושכת שלו כלפי אחיו למחצה הגדול ממנו מאשר מתוך רצון אמיתי להעניק לבניו תחושת ביטחון או להתנער מכינוי הפלייבוי שדבק בו.

עורך-הדין דיבר. "כפי שתראו, מדובר במסמך קצר יחסית. אין צורך לקרוא את כולו עכשיו. מספיק לומר שמר דה קרילו הוריש הכול לבניו, מטאו וסנצ'ו, והוא מינה אותך לאפוטרופוסית החוקית שלהם, טריניטי."

היא הרימה את מבטה. היא ידעה שריו מינה אותה לאפוטרופוסית. כל הדאגות שתקפו אותה באותו הזמן, כשהרהרה באחריות הענקית, התגמדו לעומת האינסטינקט המגונן העז שהרגישה כלפי התאומים. ולמען האמת, הסיכוי שביום מן הימים היא תהפוך לאפוטרופוסית שלהם לא נראה מציאותי.

היא קלטה שהיא לא ממש שקלה מה משמעות הדבר בנוגע לעתידה שלה. זה היה משהו שהיא היטיבה לחסום בשלושת החודשים האחרונים, אחרי הלם התאונה ומותו של ריו, שלא לדבר על ההתאוששות מפציעותיה שלה והטיפול בשני הילדים הנמרצים והיקרים. היא כאילו פחדה לקלוט את היקף ההתמודדות.

עורך-הדין הביט רגע בקרוז, ואחר-כך החזיר מבטו אל טריניטי כשארשת פניו מביעה אי-נוחות. היא התאבנה.

"אני לא בטוח שאת יודעת מה היה המצב הכספי של מר דה קרילו בשעת מותו."

טריניטי הרגישה מיד את סקירתו של הגבר שלשמאלה, כאילו מבטו קדח בה. ההאשמות שלו חזרו אליה: "את בזבזת לבד כמעט כל אגורה שהיתה לו בניסיון לספק את האופי החמדני שלך. עכשיו כשאת קולטת שההון שלו הוא לא בור חסר תחתית..."

היא הרגישה קצרת נשימה, כאילו מלחציים התהדקו על חזה. עד ערב המסיבה של קרוז היא לא ידעה על שום קושי פיננסי כזה. היא רק ידעה שריו הלך ונעשה לא הגיוני ולא יציב. כשהתעמתה איתו לגבי התנהגותו, היה להם ויכוח ענקי, ובמהלכו התחוור לה מדוע בדיוק הוא התחתן איתה. וגם האג'נדה האמיתית שלו.

זו היתה הסיבה שטריניטי רצתה לדבר עם קרוז – לשתף אותו בדאגות שלה. אך הוא חסם אותה לגמרי.

כעת אמרה בזהירות, "ידעתי שהעניינים לא... מזהירים. אבל לא ידעתי שזה קשור למצב הפיננסי שלו."

מר דרו נראה קודר. "טוב, זה בהחלט היה קשור. האמת היא שריו הגיע לפשיטת רגל. בשלושת החודשים האחרונים התבררו ההיקף והממדים של ההתמוטטות הפיננסית שלו, והם עצומים. אני חושש שהוא השאיר אחריו רק חובות. אין שום דבר להוריש לילדים שלו. או לך."

טריניטי לא נישאה לריו בשביל כספו, לכן לחדשות הללו לא היתה השפעה רבה עליה. עם זאת, מה שכן השפיע עליה היה ההבנה שקרוז כנראה הכניס כסף לחשבון ששימש אותה לצרכים היום-יומיים שלה ושל הבנים ושל גברת ג'ורדן – המטפלת שריו שכר אחרי שטריניטי התחתנה איתו כי עבודתה השתנתה והיא צופתה להתלוות אליו לאירועים חברתיים. משהו שאף פעם לא הרגישה בנוח לעשות...

עורך-הדין אמר, "צר לי לבשר לך את החדשות האלה, גברת דה קרילו, אבל אפילו הבית יצטרך להימכר כדי לכסות את החובות שלו."

לפני שהיא יכלה לעכל את זה, קרוז נעמד ואמר בטון סמכותי קריר, "אם תוכל להשאיר אותנו לבד עכשיו, מר דרו, אני אעבור על השאר עם גיסתי."

ניכר היה שלעורך-הדין לא היתה בעיה להישלח ממשרדו שלו. הוא אסף כמה מסמכים ועזב, סוגר אחריו רכות את הדלת.

מוחה של טריניטי הסתחרר כשניסתה לעכל הכול, והיא נתקפה פאניקה מחליאה מהשאלה איך תצליח לדאוג לבנים כשאין לה עבודה. איך תוכל להרשות לעצמה להמשיך להעסיק את גברת ג'ורדן?

קרוז ניגש אל החלונות הגדולים שהתנשאו עד התקרה מאחורי המכתבה הגדולה ושהציגו נוף מרשים של קו האופק הלונדוני.

הוא שתק לרגע ארוך, והיא יכלה רק להביט בחוסר אונים בכתפיו ובגבו הרחבים. אחר-כך הוא הסתובב ותחושת דז'ה-וו כמעט הפילה אותה מכיסאה. זה הזכיר לה כל-כך את הפעם הראשונה שפגשה אותו – כשהגיעה לריאיון בביתו בהולנד פארק, אחרי שהגישה את מועמדותה לתפקיד של משרתת בביתו.

היא מימיה לא פגשה מישהו כה מאיים. וגם לא מישהו כה גברי. בהתבסס על המוניטין שלו כאחד הבנקאים העשירים ביותר בעולם, היא הניחה שהוא יהיה מבוגר יותר, רך יותר... אך הוא היה צעיר. ומשגע. גופו הגבוה והחזק נראה כאילו פוסל משחם ומפלדה. עיניו היו בלתי קריאות במידה מטרידה...

"מיס אדמס... שמעת את השאלה שלי?"

היא חזרה אחורה בזמן, לכודה באורן המסנוור של אותן עיניים מהפנטות, גבותיו מביעות קוצר רוח. המבטא הספרדי שלו כמעט לא היה מורגש, רק ניגון מסקרן קל. היא הרגישה מסוחררת על אף שישבה.

"אני מצטערת... מה?"

העיניים הללו הבזיקו ברוגז. "שאלתי בת כמה את?"

היא בלעה את רוקה. "אני בת עשרים ושתיים. מלפני שבוע."

אחר-כך הרגישה מטופשת על שציינה את הפרט הזה – כאילו שלאחד הגברים העשירים ביותר בעולם יהיה אכפת מתי חל יום-הולדתה! לא שאפילו היא ידעה מתי בדיוק יום-ההולדת שלה...

אך היא שרדה ארבעה סבבים של ראיונות אינטנסיביים עד שזכתה לפגוש את האיש עצמו – הוכחה למעורבות שלו בכל פרט זעיר בחייו – לכן טריניטי לקחה את עצמה בידיים, משכה את כתפיה לאחור והזכירה לעצמה שיש לה תקוות וחלומות, ושאם היא תשיג את העבודה הזאת, היא תהיה בדרכה לבנות את חייה.

"לזכותך ייאמר שאת שחקנית טובה כמו שהיית לפני שלושה חודשים כשהעמדת פנים שאין לך מושג על מצבו הפיננסי של ריו. אבל בטח ידעת מה צפוי לך. אחרי הכול, את עזרת לבזבז לאחי הון קטן."

העבר וההווה התמזגו לרגע, ואז טריניטי קלטה מה קרוז אמר.

היא הצמידה בחוזקה את ידיה בחיקה. "אבל לא ידעתי."

"התאונה השפיעה על הזיכרון שלך, טריניטי?" קולו נטף בוז. "את לא זוכרת את השיחה המשפילה ההיא שניהלנו לפני שעזבת את הבית שלי באותו לילה גורלי?"

היא הסמיקה כי זכרה אותה היטב. "אני לא זוכרת את התאונה, אבל כן, אני כן זוכרת מה אמרת לי. אתה מתייחס להאשמה שלך שאני הייתי אחראית לבעיות הפיננסיות של ריו."

פיו של קרוז נחשק. "אני חושב שהמילה הרס תהיה מדויקת יותר."

טריניטי נעמדה. היא היתה נסערת מכדי להוסיף לשבת. "אתה טועה. נכון שריו הוציא עלי כסף, כן, אבל זה היה בשביל –"

קרוז הרים את ידו כשלגלוג ברור על פניו. "תחסכי ממני את הפרטים. הסתכלתי על החשבונות של ריו אחרי מותו. אני יודע הכול על הסטייליסטית האישית, מושבי האח"מים בכל תצוגת אופנה, השמלות היוקרתיות, הטיסות במטוס פרטי, המלונות הכי טובים בעולם... הרשימה אינסופית. אני מקלל את היום שבו קיבלתי אותך לעבודה אצלי – כי תאמיני לי, אני מאשים את עצמי בהרס אחי לא פחות מאשר אותך."

לשמע ההצהרה המרשיעה הרגישה טריניטי שמשהו בה מצטמק בהתגוננות. היא לא היתה ערוכה להתקפתו הארסית של קרוז.

מצד שני, זה היה הגבר שניגב את טעמה מפיו והביט בה בשאט נפש כשקלט שהוא השפיל את עצמו ונישק את המשרתת שלו.

טריניטי נזכרה במרירות בארוחת הערב האינטימית שהוא ערך בערב שלאחר מכן, ארוחה שבה התהום הפעורה ביניהם היתה גלויה מדי.

קרוז קיבל את פניה של ברונטית גבוהה ומדהימה ביופיה ונשק לה בחום על שתי הלחיים. כשהאישה מסרה את מעיל הפרווה שלה לטריניטי מבלי להעיף לעברה אפילו מבט, טריניטי הבחינה במבטו מלא ההבעה שאמר לה לשכוח את מה שקרה. אמר לה שהאישה הזאת היא מסוג הנשים שאיתן הוא מתרועע, וכל מה שקרה ביניהם צריך להישלח לתיבת זיכרון מטונפת, מבלי שיוצא וייבחן שוב.

זה היה הרגע שבו היא לא הצליחה להכיל את רגשותיה. היא היתה מבוישת לגמרי על שההידלקות שלה גדלה לממדים כה עצומים עד שהיא הניחה לו לפגוע בה. וזה היה הרגע שבו ריו, אחיו למחצה של קרוז, שנכח גם הוא בארוחה באותו לילה, מצא אותה בחוץ, בפינה נסתרת של הגן, מתייפחת באומללות.

הוא יצא לעשן בחוץ והתיישב לצִדה. הוא אמר לה להירגע כשניסתה לרוץ בחזרה פנימה מתוך השפלה. ואיכשהו... עדיין לא היה לה ברור איך... הוא הצליח לגרום לה להיפתח, לחשוף מה קרה. היא לא סיפרה לו על רגשותיה המתפתחים לקרוז, אך סביר להניח שהיא לא היתה צריכה. זה בטח היה חקוק בפניה המוכתמות מדמעות.

"תגידי לי מה המחיר שלך תמורת ויתור על האפוטרופסות שלך על האחיינים שלי?"

טריניטי מצמצה והזיכרון המכאיב נמוג.

דמה קפא כשהתמקדה בדבריו. "מה אמרת?"

קרוז הכה באצבע צרדה, מורת רוח נוטפת מגופו הגבוה והקשה. "שמעת אותי – איזה סכום יידרש, טריניטי, כדי שתצאי מהחיים של האחיינים שלי, כי אין לי ספק שיש לך מחיר."

אימה החמיצה את קרביה מהמחשבה שהיא תורחק ממטאו וסנצ'ו. רק הבוקר סנצ'ו הטיל את זרועותיו סביבה ואמר, "אני אוהב אותך, אמא..."

היא נענעה כעת בראשה, ומשהו לוהט הרבה יותר החליף את האימה. "אין שום סכום שתוכל לשלם לי כדי לעזוב את הבנים."

"אני קשור אליהם בקשר דם."

"פגשת אותם רק פעמים ספורות!"

קרוז נחר. "את מנסה להגיד לי שלך אכפת יותר מהם מאשר לבשר מבשרם? את רק ניצלת אותם כמקור רווח. ועכשיו כשריו לא השאיר אחריו כלום, הם התקווה היחידה שלך להמשיך לקדם את האינטרסים שלך – יש להניח באמצעות סחיטת כספים ממני."

טריניטי התנשפה. "אני בחיים לא –"

קרוז הרים יד. "תחסכי ממני."

פיה של טריניטי נסגר כשהיא התאמצה לעבד את כל זה. היא כעסה על הרמיזה שהיא ניצלה את הילדים החורגים שלה למטרותיה שלה. היא בחיים לא תשאיר אותם לחסדיו של מיליארדר קר לב שלא ממש מכיר אותם, למרות קרבת הדם.

היא שאלה באימפולסיביות, "אילו כישורים יש לך לטפל בשני פעוטות? החזקת בכלל תינוק בחיים שלך? החלפת חיתול?"

לסתו של קרוז נחשקה. "אני לא זקוק לכישורים. אני הדוד שלהם. אני אשכור את העובדים הכי טובים שיענו על כל צורך שלהם."

מבטו התמקד בה בריכוז כה רב עד שהיא התאמצה לא להתפתל.

"אילו כישורים יכולים להיות לך? התחלת לעבוד אצלי מיד עם סיום התיכון ולא היה לך ניסיון עבודה ממשי."

הערתו חדרה ישר לליבה ופגעה בה – קשות. היא פגעה בה משום שפעם היא השתוקקה להרשים את הגבר הזה ורצתה לצוד את תשומת ליבו. היא פגעה בה בגלל החלומות הפרטיים מאוד שטיפחה להמשיך לרכוש השכלה. והיא פגעה בה מפני שבכל בתי האומנה שבהם גרה בשנים המעצבות שלה, היא מצאה את עצמה אינסטינקטיבית מטפלת בילדי האומנה הצעירים ממנה, כאילו ניסתה ליצור את מה שלה לא היה: משפחה.

היא הדחיקה את הפגיעה לנוכח הבוז הלעגני של קרוז, מקללת את תמימותה, וזקרה את סנטרה. "טיפלתי בהם מאז שהם היו בני שנה. אף אדם לא מוכשר להיות הורה עד שהוא הופך לכזה. מהרגע שהתחתנתי עם ריו, הפכתי לאם החורגת שלהם, ואני בחיים לא אפנה להם את הגב."

"אצילי מאוד. אבל תסלחי לי אם אני לא מאמין לך. עכשיו, אנחנו יכולים להמשיך ללכת במעגלים המעייפים האלה, או שאת יכולה פשוט להגיד לי כמה זה יעלה לי."

הוא החווה על השולחן והיא השפילה מבטה וראתה פנקס צ'קים.

"אני אכתוב לך צ'ק על כל סכום שתרצי, טריניטי, אז בואי נפסיק לשחק משחקים. מספיק עם זה. סיימת עם ההצגה המרשימה שלך שאת מטפלת בילדים שלא שלך. את יכולה להמשיך בחיים שלך."

הציניות המדהימה של קרוז הכעיסה את טריניטי בה-במידה שזעזעה אותה.

היא אגרפה את ידיה לצדי גופה. "אני לא משחקת משחקים. והבנים האלה הם שלי כאילו ילדתי אותם בעצמי." היא קלטה את ממדי אהבתה אליהם. היא תמיד ידעה שהיא אוהבת אותם, אך בזה הרגע היתה מוותרת על חייה למענם.

המחשבה שקרוז ייקח את הבנים וירחוץ את ידיו מהם כפי שריו עשה – מעביר את כל האחריות לאיזו מטפלת נטולת פנים – מילאה אותה ייאוש. היא היתה מוכרחה לנסות לגרום לו להאמין לה.

היא נשמה עמוק. "בבקשה תקשיב לי, קרוז. הנישואים לא היו מה שאתה חושב... האמת היא שאלה היו נישואי נוחות. הסכמתי לזה בעיקר בגלל התאומים. רציתי להגן עליהם."

טריניטי הרגישה שליבה דופק. מתח התפצח ביניהם.

אחר-כך אמר קרוז ללא שום הבעה, "אוה, אני מתאר לעצמי שהם היו נוחים מאוד. בשבילך. ואין לי ספק שהאחיינים שלי היו במרכז המזימה שלך. אני יודע שאחי לא היה מלאך – תאמיני לי, אני לא שוגה בשום אשליות לגביו. אבל בהתבסס על הבחירה הראשונה שלו באישה, מופרך לחשוב שהוא היה עושה מהפך כזה ומתחתן עם מטפלת רק לשם הנוחות. הוא היה גבר מלא תשוקה, טריניטי. את אישה יפהפייה. אני יכול רק לתאר לעצמי שאת השתמשת בכל טריק שקיים בספר כדי לקחת את הקשר שלכם צעד אחד קדימה מעבר לרומן בין בוס לעובדת. אחרי הכול, יש לי ניסיון אישי עם השיטות שלך. אבל תאמיני לי, 'הנוחות' היחידה שאני רואה כאן היא הדרך שבה פיתית אותו בנוחיות כזאת לקחת אותך למיטה ואחר-כך למשרד רשם הנישואים כדי לוודא שתהיי מסודרת לכל החיים."

טריניטי התעלמה מה"את אישה יפהפייה" של קרוז משום שזה היה רחוק מלהישמע כמו מחמאה. היא השתוקקה לספר לו שלא היה שום רומן כזה, אך היא הרגישה פתאום פגיעה תחת המבט החריף הזה, וכל כעסה התנדף והתחלף באותה השפלה שהיא הרגישה אחרי אותו "ניסיון אישי" שעליו דיבר.

המילים שנועדו להבהיר לו שריו לא גילה בה שום עניין נתקעו בגרונה. המציאות היתה שאח אחד דחה אותה והאחר ניצל אותה למטרותיו הוא. והעובדה שהיא הניחה לזה להשפיע עליה עכשיו היתה מרגיזה כפליים. היא אמורה לחשוב על מטאו וסנצ'ו, לא על חוסר הביטחון העמוק שלה.

היא ניצבה בגאווה מול האיום הגדול ביותר שפגשה אי פעם. "אני לא הולכת לשום מקום. אני האפוטרופוסית החוקית שלהם."

קרוז שילב ידיים. "אני לא אהסס לגרור אותך לבית-המשפט כדי להילחם על משמורת עליהם. את באמת רוצה שזה יקרה? את מי את חושבת בית-המשפט יעדיף? את הדוד שלהם, בשר מבשרם, שחושב רק על טובתם ושיש לו יכולת לקיים אותם, או את האם החורגת האופורטוניסטית שלהם שבזבזה בשיטתיות את כל כספו של בעלה? מיותר לציין שאם תתעקשי ללכת במסלול הזה, את לא תקבלי ממני דבר."

דמה של טריניטי זרם דרומה כה מהר עד שהיא התנודדה על רגליה, אבל היא התנשמה במהירות כדי להתעשת לפני שהוא יכול היה להבחין בכך. "אתה לא יכול לאיים עלי ככה," אמרה בתקיפות רבה ככל האפשר. "אני האפוטרופוסית החוקית שלהם בהתאם לרצונו של ריו."

קרוז סינן, "כבר אמרתי לך, אני לא רוצה לשחק משחקים."

"גם אני לא!" טריניטי כמעט ייללה. "אבל אני לא אתן לך להפעיל עלי איומים כדי שאעביר לך את המשמורת על מטי וסנצ'ו."

שאט נפש נרשמה על פניו של קרוז. "מטי? מאין זה הגיע לעזאזל?"

טריניטי הניחה את ידיה על ירכיה. "ככה סנצ'ו קרא לו מהרגע שהוא התחיל לדבר."

קרוז הניף ידו בביטול. "זה שם מגוחך ליורש של משפחת דה קרילו."

טריניטי דממה. "מה זאת אומרת, יורש? הרי הילדים שייוולדו לך יהיו היורשים..."

קרוז היה קרוב לנקודת רתיחה, ולמורת רוחו גם היצר המיני שלו נראה קרוב לנקודת רתיחה. הוא היה מודע באי-נוחות לשדיה של טריניטי שנלחצו אל חולצת המשי הצנועה לכאורה שלה. החולצה היתה מכופתרת עד צווארה, אך היא היתה הדבר הפרובוקטיבי ביותר שהוא ראה מימיו. הוא רצה לדחוף את השידה הצידה ולתלוש מעליה את החולצה כדי שיוכל להזין את עיניו בתפיחות המוצקות הללו...

וזו היתה תזכורת לא רצויה לתגובה שלו אליה בלילה שבו מצא אותה בחדר העבודה שלו – כביכול מחפשת ספר – מעמידה את שליטתו במבחן כשהיא לבושה בגופייה ובמכנסי פיז'מה קצרים, חלוק דקיק חגור סביב מותניה הזעירים.

זה אכן ערער את שליטתו והוכיח שהוא לא שונה כל-כך מאביו, למרות מיטב מאמציו.

קרוז דחק אותה אל קיר המדפים ושפשף את ריגושו הקשה הכואב בגופה הרוטט, אצבעותיו קבורות עמוק בחום חלקלק ופיו מקיף פטמה קשה, לפני שהוא התעשת...

קרוז קילל אותה בשקט, ריסן את ריגושו הרועם ואמר בקרירות שסתרה את החום שמתחת לפני השטח, "מטאו וסנצ'ו יהיו היורשים שלי, כי אין לי שום כוונה ללדת ילדים."

טריניטי נענעה בראשה. "למה שתגיד דבר כזה?"

קרוז, שידע שהוא כבר אמר יותר מדי, התגבר על הדחף המסקרן להסביר שברגע שהוא שמע שלריו צפויים להיוולד ילדים, הוא הרגיש שמעמסה הוסרה מעל כתפיו, מבלי שהוא היה אפילו מודע לכך עד לאותו רגע שהוא לא שש כל-כך להעמיד יורש למען העסק המשפחתי.

מגיל צעיר הוא צפה מהצד בחוסר אונים באחיו למחצה שקיבל יחס של אפס רק מפני שנולד כתוצאה מרומן. הוא ידע מניסיונו האישי שהורים – האנשים שאמורים לאהוב אותך יותר מכולם – לפעמים בקושי מתעניינים בצאצאם. קרוז אולי היה היורש החוקי המיוחס, אך הוא קיבל יחס של עובד יותר מאשר של בן אהוב.

הוא מעולם לא הרגיש שניחן בכישורים הנחוצים כדי להיות אב, והוא מעולם לא הרגיש צורך לבחון את הקביעה הזאת. עם זאת, אחייניו שינו את המצב. והעובדה שריו כבר לא היה בחיים ממש שינתה את המצב עכשיו. והעובדה שהאישה הזאת האמינה שהיא יכולה לשלוט בגורלם היתה מתועבת.

קרוז ידע שהוא בקושי מכיר את אחייניו. בכל פעם שראה אותם, הם הסתתרו מאחורי רגליה של טריניטי או בתוך החצאית של המטפלת שלהם. ולפני מותו של ריו הוא לא הרגיש שום רצון גדול להתחבר אליהם... למען האמת, הוא לא ידע איך. אך עכשיו התעורר בו אינסטינקט עז מפתיע בעוצמתו להגן עליהם. הדבר הזכיר לו איך הוא הרגיש פעם צורך לגונן על ריו, תזכורת שהיתה מכאיבה. וחשובה. הוא לא הצליח להגן על ריו, אך הוא יכול להגן על אחייניו.

אולי טריניטי חשבה שכך היא תוציא ממנו יותר. ארור יהיה היום שבו הופיעה בחייו.

הוא אמר לקונית, "אני אתן לך לחשוב על זה הלילה. מחר בצהריים אגיע לבית – ותאמיני לי כשאני אומר שאם לא תנקבי במחיר שלך עד אז, תצטרכי להכין את עצמך למאבק משפטי שאחריו תצטערי שלא לקחת את מה שהצעתי לך."