1 + מילה של חתול!
לצעירים...
חברותיי וחבריי הצעירים, אני אוהב אתכם! אני אוהב אתכם כי אתם המבוגרים של המחר, אתם העתיד. אתם אלה שתִבנו את העולם שנפתח לפניכם.
גם אם אתם עוד לא מסוגלים לדמיין את זה, וגם אם אתם מפקפקים בעצמכם לא מעט, אתם תהיו השחקניות והשחקנים המרכזיים והחיוניים באותו עולם חדש. לשם כך אתם צריכים לגדול, ללמוד ולרכוש ידע ש״המבוגרים״ לא בהכרח ילמדו אתכם.
לפעמים המבוגרים כל כך נחושים ובטוחים בעצמם, שקשה לשכנע אותם לשנות את התנהגותם כדי לשפר את חייהם. אבל לכם, בניגוד אליהם, יש יכולת, כוח וגמישות לשפר את חייכם כבר היום! וזו המטרה שלשמה נכתב הספר הזה: כדי שתהיו מאושרים כבר עכשיו.
איך עושים את זה? נמנעים מטעויות ומבזבוז זמן, ובעיקר שואבים השראה מאיתנו, החתולים, ומאורח החיים שלנו. לחתולים יש ידע נרחב הרבה יותר ממה שנדמה לכם. ידע על החיים, ידע על בני אדם, ידע עליכם.
קוראים לי זיגי ואני חתול רחוב עם שלוש רגליים ושישה קילוגרמים של חן, אהבה, רגישות ושנינות שעומדים לשירותכם. אני מציע לכם את כל הטיפים והתחבולות שלמדתי כדי שתרגישו טוב עם עצמכם, טוב בחיי היומיום שלכם ובחיים בכלל. רק טוב!
לא תאמינו — חתול מדבר אליכם!
אז כדי שתהיו בעניינים: אני גר בדרום צרפת — בסָנָרי–סוּר–מֵר, ליתר דיוק. הו, שמש הדרום, הים וצרצורי הציקָדות. כל מה שצריך כדי להשתזף בשמש אחרי בילוי חתולי גדוש פעילות!
אחרי שעזבנו את לִיוֹן עברנו לגור כאן עם סְטֵפָן, בשכונה שכולה שורת בתים קטנים וחמודים בלב חורשת אורנים. קוראים למקום “וילות בכפר”, אבל בשבילי ובשביל קבוצת הצעירים שנוהגים להיפגש בגן שבלב השכונה מדובר יותר ב”וילות נופש בכפר”.
כשראיתי אותם מתכנסים על הספסלים בסוף כל יום כדי לבלות יחד, לא יכולתי שלא לרגל אחרי הקטנים האלה והתחבאתי בחורשה. כשהלילה ירד, עקבתי אחריהם לפעמים, ולהפתעתי ראיתי אותם מביטים מחלון חדרם, מחכים, נאנחים, מחפשים תשובות.
כי למרות החיים בשמש, לקול שירת הציקדות, החבורה הקטנה סובלת לפעמים משעמום, מדאגות, מבעיות עם ההורים, ההורים החורגים, בית הספר... חלקם ביישנים מאוד וממעטים לדבר, ואילו אחרים שואבים את כל תשומת הלב. יש השוקעים בחלומות בהקיץ ולא ממש יודעים איך לתכנן את יום המחרת. יש האוהבים בסתר, יש החוששים מהציונים בתעודה — חיי היומיום מזמנים לא פעם דאגות שאנחנו חולקים עם קבוצת חברים וחברות כי אנחנו לא יכולים או לא מעזים לדבר עליהן בבית. אבל למרות אותה ידידוּת, רובנו לא מספרים הכול לאחרים מתוך בושה או מתוך חשש לדבר על עניינים אישיים מדי.
אני נכנס לתמונה
יום אחד, אחרי שצותַתי להם במשך שבועות, החלטתי להיכנס לתמונה. פסעתי בשקט לעבר החבורה הקטנה והתמקמתי במרחק של כמה מטרים מהם. לֵאָה החולמנית הייתה הראשונה שקמה מהספסל, ניגשה אליי בעדינות וליטפה אותי. ואז הגיע תורו של גְרֵג, המכונה “הבטלן”, אחריו באה לילי ואחריה השאר. אפילו מָאט החתיך, שנשאר עד אז דבוק לספסל ולא היה מאושר מכך שהוא כבר לא הכוכב הבלעדי בגינה הקטנה הזאת, בא לבסוף וגירד לי מאחורי האוזן.
עם הזמן, נהפכתי לקמֵע שלהם. גרגרתי ונהמתי, זכיתי לליטופים, עברתי מהברכיים של זה לכתפיים של זו והמשכתי להקשיב לדאגות ולסיפורים שלהם...
הסודות החתוליים שלי
רציתי לעזור להם, לחלוק איתם כמה סודות מחייו של חתול... אבל האם הצעירים האלה מסוגלים בכלל להאמין לי? להאמין לחתול מדבר? הערב ירד, וכשהחבורה העליזה פנתה ללכת הביתה קפצתי על הספסל ואמרתי להם, “חכו.”
הילדים, שתהו מהיכן הגיע הקול, קפאו במקומם והחליפו ביניהם מבטים. שוב אמרתי “חכו” ולילי ראתה שזה אני. היא הצביעה עליי וכל העיניים הופנו לעברי.
“אתה... אתה מדבר?” גמגם גרג.
“תראו, תראו... הוא מדבר!”
“אני דוריאן, ואתה?” העז דוריאן לשאול בביישנות.
“אני זיגי, ואתה מאט, ואת לאה, ואתם גרג, קְלוֹאֶה, לילי...אני מכיר אתכם!”
“איך זה יכול להיות?” התפלאה קלואה.
“זה יכול להיות אם אתם רוצים להאמין, ובתנאי שלא תגלו את הסוד לאף אחד.”
“אין בעיה! אבל מה אתה רוצה?” שאל מאט והתקדם כדי לתפוס את מקומו בראש החבורה.
“אני? כלום! רק להושיט לכם כפּה אם אתם זקוקים לעזרה.”
“להושיט לנו כפּה? איך? במה?” שאל דוריאן בתדהמה.
“כמו שאתם רואים, אני חתול־על! אני לא יוצא דופן, אבל כמו כל החתולים אני יכול ללמד אתכם כמה תכסיסים שיהפכו אתכם לגיבורי–על אם זה מעניין אתכם.”
“כאילו, אתה הולך ללמד אותי לעוף ולירוק כדורי אש?” צחק דוריאן.
“לא, אבל אני יודע עליך די הרבה, ואם תרצה אוכל ללמד אותך להיות גיבור–על בחיים שלך, להשתנות, להתמודד עם המגרעות שלך ולהתגבר על הפחדים שלך.”
דוריאן לא אמר עוד מילה, והשאר החליפו מבטים בלי להבין בדיוק על מה אני מדבר.
כעבור כמה רגעים שאלתי אותם:
“ואתם? אתם לא צריכים כלום כדי להיות מאושרים או מאושרות יותר בחיים? כי אנחנו, החתולים, יודעים המון על חופש, עצמאות, ביטחון עצמי, אומץ, קסם אישי, אהבה, ידידות, ואיך לעשות את הכול בקלילות.”
עיניהם נפערו מעט.
“אתן לכם לחשוב! אם תצטרכו אותי אני בסביבה. אני יודע איפה אתם גרים, ואני יכול לזהות את חלון החדר של כל אחד מכם. אל תופתעו אם ערב אחד תשמעו דפיקה על הזגוגית. ערב טוב לכולם!”
“להתראות, זיגי!” קראה אליי החבורה.
צפיתי בהם כשהתרחקו לדרכם והבעתי משאלה: אני מקווה למחר טוב יותר, אני מקווה שחייהם יהיו רצופי חלומות וצחוק, ושדרכם תהיה פתוחה ונהדרת.
נור נחמן (בעלים מאומתים) –
חכם מתוק ומקסים. אעניק עותק לאחייניותיי. מסתבר שהספר מיועד לנוער – אבל מתאים גם למבוגרים! והלוואי שהיה לי ספר כזה בגיל ילד/נער