לחיות עם פראנה

ידיה חרושות קמטים. כל קמט מספר סיפור ארוך. בכל חריץ טמונים חיים שלמים. מעטפות של חוכמה עתיקה. את מילותיה הייתה לוחשת דרך עיניה הבהירות שהביטו עמוק אל האופק. הייתה רואה למרחקים. עיניה המשורטטות הפכו שקופות אחרי שהאש, שפשטה בכפרה, כילתה את ביתה וילדיה. היא נשענת על מקל בהליכתה הכפופה.

כל הנוסחאות שהכירה מהזמן שהייתה רוקחת את תרופותיהם לא הועילו לה בשעת האמת. ימים רבים לא ידעה את נפשה מצער. היא יצאה אל ההרים חסרת כול לחבור עם הטבע. למצוא מנוח.

יום אחד הבינה, שצעקות השבר שלה הן גם כוחותיה. אז, החלה לאסוף את שבריה. באומץ לב חזרה להתבונן אל האש שחרכה אותם וגילתה את הבערה להחיות אותם בתוכה, להחיות אותה בתוכה.

כך היא יצאה לדרכה חזרה. את האנשים שחלפו על פניה ראתה כשקופים. לעיתים הייתה עוצרת אותם, מניחה מעליהם את ידיה וממשיכה לדרכה... לימים התבייתה לה בחדרון קטן בו היו לה מיטה, שולחן עם שני כיסאות וכיריים. בכל יום, בשעות הבוקר המוקדמות, הייתה כותשת עשבים בעזרת עלי ומכתש, מכינה את התה המיוחד שלה ומחלקת לכל מי שהמתין לה בחוץ. אחד אחד היו נכנסים אליה בדממה. היא הייתה רואה אותם שקופים ולנגד עיניה היו מתגלים בהם כתמים כהים. כך ידעה להניח את ידיה מעל הכתמים השחורים. הייתה עוצמת את עיניה ומרגישה בידיה איך הכתם היה לאט לאט הופך שקוף ואיתו היה מתפוגג גם הכאב.

כך חייתה עד שיום אחד לא קמה עוד ממשכבה.

שמה היה פראנה והיא חיה בפקיסטן.