לחיינו

1

בן

יום שבת, 16 במאי

ומה אם נצליח בזה?

השאלה הזאת חיה לי בתוך הראש בכל פעם שאני חושב עליו.

אני מרגיש שהמון זמן הייתי אבוד, כמו ארגז שמדבקת המשלוח שלו נתלשה בדרך. אבל אני חושב שמישהו סוף־סוף מצא אותי.

הוא חתך את נייר הדבק העבה שאטם את הארגז ופתח בו סדק.

יש אור ואוויר.

הודעות בוקר טוב, ולילות אחד אצל השני.

וספרדית ונשיקות.

מריו קולון.

רגע לפני שנכנסתי לתחנת הרכבת, מריו שלח לי תמונה של עצמו בכיסא של רופא השיניים. הוא לובש חולצת טי לבנה עם אוברול ג'ינס שכתפייה אחת שלו משוחררת, כמו מין סוּפֶּר מריו בגרסה הפורטו־ריקנית שהעולם הזה ראוי לה. העור הירוק־זית שלו חלק כי לא צומח לו שער גוף, מתברר, וזה לפעמים מבאס אותו כי לדעתו הוא היה נראה נהדר עם זקן כמו של לין־מנואל מירנדה. השיער הכהה שלו מתולתל, והאור המשרדי הבוהק ממש מבליט את הנצנוץ בעיני השקד שלו. הלשון שלו שמוטה בזווית הפה, ואפילו כשהוא עושה שטויות, זה גורם לי לרצות לנשק אותו, כמו בפעם הראשונה שעבדנו יחד על שיעורי הבית בכתיבה יוצרת.

ובחמישים הפעמים שאחר כך.

אני מדפדף במבוכה אל התמונה ששלחתי לו בתגובה. בדרך כלל אני מצלם יותר מעשר תמונות סֶלְפי עד שאני מרגיש שאחת מהן ראויה למריו, כי ברור שהוא לא בליגה שלי, אבל הפעם הייתי חייב למהר כי הרכבת שלי הגיעה לתחנה. הטיתי את הטלפון מעליי, וּוידאתי שרואים בבירור את החולצה שהוא הכין לי. לרגל סיום התיכון, ההורים של מריו נתנו לו מכונה להדפסת חולצות כי הוא רצה לשמח קצת את המלתחה שלו. בשבוע שעבר הוא הפתיע אותי בחולצות של 'מלחמת המכשפים המרושעת' עם כיתוב באותו גופן כמו בכריכה שסמנתה עשתה לי לוואטפּאד. החולצה הזאת הייתה מתנה עם המון מחשבה. בזכותה אני אפילו הרבה פחות שיפוטי כלפי עצמי וכלפי התמונות שלי מבדרך כלל.

מריו ואני נפגשנו בתחילת שנה א' של הקורס בכתיבה יוצרת, ובהתחלה הייתי בטוח שהוא יתגלה כאיזה "כותב רומנים רציני נורא" או מישהו שעושה פּוֹאֶטְרי סְלאם מדהים. לא זה ולא זה. מריו הוא תסריטאי שכותב תסריטים מאז שהיה בן אחת־עשרה, ובחטיבת הביניים הוא הסתבך לעיתים קרובות כי בנה את שיעורי הבית שלו בצורת פרק בסדרה.

הוא היה האדם הראשון ששמתי עליו עין אחרי האקס שלי, ארתור. שמתי לב כשהוא לא בא לשיעורים, התפעלתי מזה שהאוברולים יושבים עליו בול, וממש אהבתי את סוודרי הגולף שהוא לבש בחורף. והוא היה בטוח בעבודות שלו בצורה שפשוט לא הצלחתי להבין – תמיד בגאווה, אף פעם לא בשחצנות.

באותה תקופה עדיין היו לי יותר מדי מחשבות של מה־היה־קורה־אילו לגבי ארתור, ולכן לא ניסיתי אפילו להתקרב אליו.

עכשיו המחשבות האלה עסקו במריו.

מה אם היינו הופכים רשמית לחברים במקום סתם ידידים שמתנשקים ומבלים יחד?

אני בדרך לסנטרל פארק כדי לפגוש את החבר הכי טוב שלי, דילן, ואת החברה שלו סמנתה. זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותם פנים אל פנים מאז החגים, כי בחופשת האביב הם לא חזרו הביתה מהלימודים. היינו אמורים לקיים ערב משחקים אתמול, אבל דילן טוען שהוא בג'ט־לג קשה, אף על פי שההפרש בין שיקגו לניו־יורק הוא שעה אחת בלבד. לא עשיתי מזה עניין, כי דילן תמיד דרמטי כזה.

את שאר הנסיעה ברכבת אני מעביר בשרבוט רעיונות במחברת הכיס שלי לצורך הפרק הבא בספר הפנטזיה שלי, 'מלחמת המכשפים המרושעת'. את הטיוטה סיימתי כבר מזמן, אבל התברר לי שהעלילה שלי מפוזרת לגמרי. יותר מדי רגעים מרגשים נשמרו לספרי ההמשך שאולי לא יגיעו אף פעם, ואת כל הדמויות שנכתבו בהשראת החברים והאקסים שלי הייתי צריך לפתח ולעגל כדי שיהיו נגישות יותר לאנשים שמחוץ למעגל שלי.

מצב הרוח הנצחי שלי: כתיבה זה דבר קשה.

מריו שאל אותי אם יש משהו שרציתי פעם לעשות חוץ מלכתוב. כתיבה היא הדבר היחיד שאני טוב בו. אפילו אם פעם יהיה עוד איזה חלום שיקסום לי, אני לא יודע מה אעשה בלי כל האהבה שהפגינו חברים ואנשים זרים כלפי המכשפים שלי והמלחמה שלהם. ארתור היה מדבר על הדמויות כאילו הן חברים משותפים שלנו. ודילן אוהב את העולם הזה עד כדי כך שהוא מפנטז על בר דראג במציאות, שבו כל מלכות הדראג מחופשות לסוגים שונים של דמויות פנטזיה כמו אֶלְפִים וטרולים – וזה דבר שאני בכלל לא גיליתי שמץ של עניין בו.

אני אוהב להתחבר עם אנשים בזכות מילים.

ואני ממש אוהב להתחבר עם מריו בזכות מילים באנגלית ובספרדית.

גם הוא פורטוריקני שנראה לבן, כמוני, אבל ההורים שלו, בניגוד לשלי, גידלו אותו עם שתי השפות. הוא שילב הרבה ספרדית בתסריט שלו, ואמר שהוא מקווה שאף אולפן לא יכריח אותו לתרגם את זה לאנשים; הוא רצה שאנשים יתאמצו כמו שההורים שלו היו חייבים להתאמץ בילדותם. זה ממש נתן לי השראה להתאמץ בעצמי – וכמעט צרחתי "סי, פּוֹר פאבוֹר!" כשהוא הציע להיות המורה הפרטי שלי.

אני כבר מת לראות אותו.

הבילוי עם דילן וסמנתה היום ידרוש ממני קצת תמרונים, כי גם מריו יצטרף אלינו. הוא לא החבר שלי, אבל הוא גם יותר מידיד. המרחב הזה יכול להיות מאוד מתעתע. נגיד, כשאני מתעורר וחושב עליו, ורוצה להגיד בוקר טוב סתם ככה, אבל לפעמים זה יכול ליצור תחושה אינטימית מדי. או כשאני מתלבט מה הדרך הכי טובה להציג אותו בפני החברים שלי, אפילו שהם מכירים את הסיפור הכללי של היחסים שלנו. או שאפילו מילים כמו "יחסים" יכולות להישמע חזקות מדי, כאילו לא ממש ראויות, כשמשווים אותן למערכת יחסים אמיתית.

אני לא יודע. את הבעיה הזאת נשאיר לבֶּן־של־עוד־שעה.

כי עכשיו אני חייב להוציא את הפרצוף היפה של מריו מהראש שלי, אחרת תכף אפספס את התחנה שלי. אני מזנק מהמושב שלי ויורד אל הרציף בדיוק ברגע שהדלתות נסגרות. אני חייב לוודא שאני לא אאחר. את הימים ההם אני משאיר מאחוריי. בקורס הכתיבה היוצרת שלנו, גברת גארסיה הייתה קוראת לזה "התפתחות אישית של דמות".

אני יוצא מהתחנה והולך לכניסה לסנטרל פארק וֶוסט מרחוב 72. תוך זמן קצר אני מאתר את דילן וסמנתה. הם יושבים על ספסל בפארק, ומשחקים במשחק הזה שבו בוהים אחד לשני בעיניים ומטיחים את הידיים בידיים של האדם השני לפני שהוא יספיק למשוך אותן אליו.

סמנתה סוטרת לדילן על הידיים. "תפסתי אותך! ארבע־אחת. אתה כזה גרוע."

"היי," אני אומר ומתקרב לספסל. "אפשר לשחק גם?"

דילן מחייך. "בשבילך יש תמיד מקום במיטה שלנו."

"לא אמרתי כלום על המיטה שלכם. אני –"

דילן משתיק אותי ואז הוא קם, מושך אותי לחיבוק וטופח לי על הראש. "התגעגעתי אליך, חבר."

"גם אני התגעגעתי אליך. וכבר הצלחת להתיש אותי."

השיער של דילן צמח עד כדי כך שהוא סוף־סוף הצליח לגדל את הגולגול בשיער שהוא עובד עליו, וזה נראה ממש טוב עליו – ואם תשאלו אותו, הוא האדם היחיד שהלוּק הזה עובד לו. הוא לובש חולצה חדשה של קוּל־קוֹפִי ומכנסי ג'ינס. "יש בית קפה קטן וחמוד בפארק. תתכונן לשתות המון שוטים של אספרסו, פּול קפה קטן שלי. או בעצם, בן־קפה קטן שלי?"

"אני אומרת לא לשתי האפשרויות," מכריזה סמנתה. העיניים הכחולות־ירוקות שלה מהממות אותי היום לא פחות מאשר ביום שפגשתי אותה לראשונה מאחורי הדלפק בקוּל־קוֹפִי. השיער שלה קלוע לצמת כתר מושלמת ברמה של פּינטֶרֶסְט, ואני חייב להכניס את זה לַסֵפֶר שלי. היא לובשת חולצה כחולה שתחובה בתוך מכנסיים קצרים לבנים, ומפתח מכסף תלוי לה על הצוואר. "היי, בן," היא אומרת ומושכת אותי לחיבוק.

אני שמח לגלות שדילן לא הפך אותה למישהי שתדביק לי כל מיני כינויים בכוח.

"ברוכים השבים, אנשים."

העיניים של סמנתה נפערות למראה החולצה שלי. "בשם כל האלות היווניות, אני מתה על זה!"

דילן מחייך כשהוא שם לב. "יום אחד המכשפים המרושעים האלה עוד ימַכְשְפוּ את כל העולם."

הרבה שינויים התרחשו מאז שדילן קרא את הספר בקיץ שעבר, לפני הקולג', אבל התמיכה שלו מעולם לא דעכה באמת. מעת לעת אני מקבל ממנו הודעה שבה הוא שואל אותי מה קורה עם דְיוּק דִיל, הדמות שביססתי עליו. דילן מעודד אותי למצוא כבר סוכן ספרותי, אבל אני נעשיתי קצת פרפקציוניסט לאחרונה.

אני לא רוצה לאכזב אף אחד.

האהבה הזאת היא לחץ מהסוג שמשפיע עליי.

"גם אני רוצה חולצה," אומרת סמנתה, וממששת לי את השרוול. "אתה הכנת אותה?"

"מריו הכין," אני אומר.

"סוּפֶּר מריו!" אומר דילן. "אני מקווה שלא נמאס לו שאנשים קוראים לו ככה, כי ברור לך שאני חייב לעשות את זה."

"הוא דווקא אוהב את זה."

זה מסוג הדברים שהיו מרגיזים אותי אחרי זמן מה, אבל לא את מריו. הדבר הכי קרוב לעצבים שראיתי ממנו היה כשסְפַּייקי, שלומד איתנו, מתח ביקורת די קשה על התסריט שלו, אבל בסופו של דבר מריו בחר להתעלם מזה, כי ספייקי סתם מחפש דם אחרי שגברת גארסיה אמרה שהסיפור הקצר שלו על מלחמת האזרחים הוא "מופרך מבחינה היסטורית" וכולם צחקו.

"אז מתי סוּפֶּר מריו יצוץ מתוך צינור ביוב?" שואל דילן.

"די בקרוב. הוא בא מרופא השיניים. עד אז אתם תקועים איתי."

"מעולה," אומרת סמנתה, כורכת את הזרוע שלה בשלי ואנחנו מתחילים לצעוד בשבילי סנטרל פארק. "אז הולך טוב איתו?"

"נראה לי?" אני מרגיש קצת מטופש לדבר על מריו עם סמנתה ודילן. בנוגע למערכת היחסים ביניהם אין שום בלבול. מריו ואני, לעומת זאת, אנחנו כמו זיווג בין סימן שאלה לסימן קריאה – יש אי־ודאות וריגוש.

"אנחנו צריכים למצוא לכם שם זוגי," אומר דילן. "נראה לי ש'בַּרְיוֹ' מצלצל יפה, אבל 'מֶן', כאילו 'גברים', זאת פשוט שלמות. כי שניכם בחורים ו –"

"איך הייתה ארוחת הערב?" אני קוטע אותו, ופונה לסמנתה.

"הצלה יפה," היא אומרת. "היה כיף. תודה ששאלת. נראה לי ששנינו התאוששנו מחג המולד."

ההורים של סמנתה ממש אוהבים את דילן, אבל כשבני הזוג או'מאלי גילו במהלך חופשת החורף שהבת שלהם חולקת איתו חדר בשיקגו, הם התחרפנו לגמרי.

"דילן התנהג הכי... טוב, יותר טוב מהרגיל," אמרה סמנתה. "ושוב, סליחה שהיינו חייבים לבטל את חדר הבריחה."

"לא נורא. כל הקיץ עוד לפנינו."

דילן כורך את זרועותיו סביב כתפיי. "בּיג בֶּן, אנחנו יודעים שחדר הבריחה הוא רק המזימה הגדולה שלך להינעל איתנו בחדר לשעה. אתה לא צריך תירוצים, טוב?"

"אחי, החברה שלך ממש כאן."

"אוי, בבקשה, תוריד אותו ממני לשעה," היא אומרת.

דילן קורץ. "אתה רואה, לגברת זה לא מפריע."

אני עוצר בדוכן של פרעצלים, כי כל מה שאכלתי הבוקר זה ביס מבייגל קלוי עם ריבה שמָא הכינה לי לפני שיצאתי מהדירה. כיאה לבן אָלֶהוֹ, הפלתי אותו על פסי הרכבת בזמן שצילמתי את הסלפי ההוא למריו, ועכברוש ברח איתו; אם היה לי איזשהו עניין בטיק־טוק, בטח יכולתי להיות ויראלי.

"אתם רוצים גם?" אני שואל.

"אני התמלאתי בפירות," אומרת סמנתה. "דילן אכל שאריות ברווז לארוחת הבוקר."

"ששש," אומר דילן. "יש ברווזים בפארק."

"אתה חושב שהברווזים יתקפו?"

"אנחנו נהיה כמו ברווזים במטווח."

סמנתה מנידה בראשה. "למה אני בכלל... למה אני בכלל משהו איתך?"

"כי אי אפשר לעמוד בפני דִי הגדול."

"זה דוחה, אחי," אני אומר.

"אה, לא, דִי הגדול זה אני. לחבר הקטן שלי אני קורא –"

סמנתה מצמידה את כף היד שלה לפה שלו. גיבורה אמיתית.

"דִי – אהמ, דילן, אתה רוצה קפה?"

דילן מביט סביבו. "מאיפה?"

אני מצביע על דוכן הפרעצלים.

"חמוד מאוד, בן. אתה יודע שאני לא שותה את הקפה המטונף הזה." דילן פונה אל המוכר. "זאת אומרת, אני לא רוצה להעליב אותך, אדוני הנכבד, אבל אני מאוד רוצה להעליב את הליצנים שמילאו את הדוכן היפה שלך בגועל הזה."

המוכר מסתכל על דילן כאילו הוא מדבר בשפה אחרת.

"אתה גם ככה בהיפֶּר," אני אומר.

"תדלקנו מראש באספרסו כפול מדְרִים אנד בִּין."

"ברווז וקפה לארוחת בוקר. הגיוני."

"תפסיק להתנהג כאילו אתה מכיר אותי מהיום."

אני בהחלט לא מכיר אותו מהיום. אנחנו החברים הכי טובים מאז בית הספר היסודי, אם כי מאז שדילן עזב לקולג', המרחק משפיע עלינו.

"חסר לך שתהיה לך נפילת קפאין לפני ארוחת הצהריים עם פטריק," אומרת סמנתה.

"פטריק," אומר דילן ויורק על הרצפה. "את צריכה לארגן לעצמך חברים־טובים טובים יותר, מותק. את רואה את בן מדבר בלי סוף על איך שהוא שוחה עם דולפינים ומחבק קופים?"

"אני לא עושה את הדברים האלה," אני אומר.

"גם פטריק לא," אומרת סמנתה ומלכסנת אליו מבט. "פטריק לקח שנת חופש כדי לטייל עם בן־דוד שלו."

שנת חופש נשמעת מצוין. שנות חופש נשמעות עוד יותר טוב.

"תצטרף אלינו לצהריים, בן. תראה איזה בחור טוּרבּו הוא."

"אתה באמת קורא למישהו טורבו, דִי?"

"מזה אתה יכול להבין כמה הוא אקסטרה־טורבו!"

"אני לא יכול. אני צריך ללכת לעבוד בעוד שעתיים."

"תגיד לבוס שלך שמשפחת המלוכה הגיעה לעיר."

"אתה יודע שאני לא יכול."

הבוס שלי הוא אבא שלי. בתקופת החגים, פָּא קודם לתפקיד מנהל ברשת דְוויין רִיד. באפריל הוא לקח אותי לעבוד בקופות ולעזור בסידור מדפים. התחלתי לעבוד ממש לפני בחינות הסיום, וזה הקשה עליי בלימודים, אבל לא קיבלתי טונות של אמפתיה מההורים שלי, שבתקופת הקולג' שלהם עבדו במשרה מלאה.

"אתה תפגוש את פטריק בפעם אחרת," אומרת סמנתה. "הוא יהיה בבית בחודשיים הקרובים. אולי נוכל כולנו לעשות חדר בריחה יחד."

"את לא נועלת אותי בחדר עם פטריק לשעה," אומר דילן.

"זה רק ייתן לך תמריץ לפתור את החידות מהר יותר." סמנתה נועצת בי מרפק שובב. "אנחנו לגמרי יכולים להזמין גם את מריו."

"אולי." הטלפון שלי מזמזם. "ואם כבר מדברים על סוּפֶּר מריו." אני קורא את ההודעה שלו; הוא כותב שהוא הולך אלינו עכשיו. "הוא בדרך. שנישאר כאן כדי שיהיה קל יותר למצוא אותנו?"

דילן בוהה לעבר האופק ומצביע על המרפסת של טירת בֶּלוֶודיר. המקום הזה תמיד נראה כאילו נשלף מתוך ספר פנטזיה והוצנח לתוך סנטרל פארק. "תגיד לבחור שלך שאנחנו נהיה שם."

"הוא לא הבחור שלי."

"עדיין."

זה מצחיק שהפעם האחרונה שדילן ואני היינו בבלוודיר הייתה קצת אחרי שפגשתי את ארתור בדואר. עוד לא הספקנו להציג את עצמנו בשם, ופתאום פְלאש מוֹבּ הפריד בינינו, אבל אני לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו, אז סמנתה נכנסה קצת לתפקיד נֶנסי דְרוּ, ובעזרת כמה פרטים מהשיחה שלי עם ארתור, ניסתה להבין מה הדרך הכי טובה למצוא אותו. היא גילתה מפגש לסטודנטים של אוניברסיטת ייל שהתקיים בטירת בלוודיר, ומכיוון שארתור ציין שהוא רוצה ללכת ללמוד שם, נתתי לזה הזדמנות. דילן החליט שכדי להשתתף באירוע אנחנו צריכים שמות קוד יומרניים, והוא בחר בשם דִיגְבּי ויטאקר לעצמו; אני עדיין זוכר את זה כי נתתי את השם הזה לאחד המלומדים בממ"מ.

הגעתי הנה לפני שנתיים כדי לחפש בחור אחד, ועכשיו אני מבקש מבחור אחר למצוא אותי שם.

בלי להסתכל בכלל, כף היד של דילן מוצאת את זאת של סמנתה והם עולים יחד במדרגות.

החזקת ידיים היא פעולה פשוטה, אני מבין את זה, אבל זה באמת נחמד לראות בני זוג שהם כבר שנתיים יחד ועדיין מחבבים אחד את השנייה – אוהבים אחד את השנייה. אני אישית אף פעם לא חוויתי את זה. זה נותן לי תקווה שמישהו ירגיש ככה לגביי.

אנחנו מטפסים אל המרפסת ואז עוצרים במקום. בדרך כלל די רגוע כאן, סתם אנשים מצטלמים עם הפארק ברקע. אבל היום יש כאן חתונה. היא אינטימית, רק עשרה אנשים בלבוש יומיומי ולהקה שמנגנת גרסה אינסטרומנטלית רכה של 'להתחתן איתך' של ברונו מארס. אני כבר מתכונן לגרור את דילן וסמנתה משם כדי שלא נשתרבב בטעות לתמונות של האירוע, ואז הכלה מתחילה לצעוד החוצה.

אני קופא במקום.

אני חושב שאני מכיר את הכלה...

ביום ההוא, כשפגשתי את ארתור בדואר, הפלאש מוב היה בעצם הצעת נישואין לפקידה שעזרה לי לשלוח לאקס הראשון שלי, הדסון, קופסה עם החפצים שלו. זה היה יקר מדי, והאישה הזאת לא הייתה אמפתית במיוחד אליי. אבל עכשיו היא קורנת, עם רדיד משי שחור סביב הכתפיים, מעל השמלה הלבנה והפשוטה שלה, ומחייכת עם עגיל גדול בשפה.

קודם טירת בלוודיר ועכשיו האישה הזאת. כאילו היקום מהבהב לי מול העיניים את השם ארתור סוס באורות ניאון, כמו בברודוויי.

לא דיברתי עם ארתור כבר חודשים, אבל אני חייב לספר לו.

אני מצלם בטלפון שלי סרטון קצר של הכלה צועדת לעבר החתן. דילן וסמנתה מתבוננים ומתכרבלים יחד. אני פותח את הצ'אט שלי עם ארתור – ההודעה האחרונה שקיבלתי ממנו הייתה ביום ההולדת שלי, 7 באפריל. לא עניתי כי, נו... כן. לא היו לי כוחות אז, כי הכול הלך לו כל כך טוב עם החבר החדש שלו, ולא רציתי להעמיד פנים שיום ההולדת שלי הוא יום שמח. אבל הייתי צריך לכתוב משהו, כי עכשיו כל דבר שאגיד יישמע לי מוזר.

כאילו אנחנו כבר לא מכירים אחד את השני יותר.

אני נכנס לאינסטגרם, שם השתקתי את הפרופיל שלו כדי לשמור על שפיות. זה כאב מדי להיכנס לאינטרנט ולראות תמונות של ארתור המאושר עם מייקי המאושר בתפקיד ארתור־ומייקי המאושרים. הייתי חייב לייצר קצת מרחב לעצמי; החיים היו מספיק מלחיצים, עם הלימודים ועם תחושת המחנק בבית ועם הבדידות בלי דילן ובלי חבר משלי.

כשנכנסתי לפרופיל של ארתור, זה היה כמו לתלוש פלסטר.

העיניים הכחולות שלו נוקבות מתמיד בתמונת הפרופיל העגולה שלו. בתמונות העדכניות ביותר בפיד שלו רואים ארגז בחדר המעונות שלו, אחר כך ציטוט של סטייסי אברמס ("לא משנה לאן הגענו – צמחנו מהמקום שבו התחלנו"), צילום נוסטלגי של ארתור הקטן עם אימא שלו, ואז ארתור ומייקי מחזיקים גיליון של 'פְּלֵייבּיל' בתיאטרון הקולג' שלהם – וזה מריץ לי את הדם לראש. אחר כך יש לי מועקה בחזה כשאני רואה סלפי של ארתור, מרים באוויר את הגלויה של סנטרל פארק שנתתי לו כשנפרדנו לשלום בקיץ של לפני שנתיים; על גב הגלויה כתובה סצנה מינית בין הדמויות שלנו ב'מלחמת המכשפים המרושעת', בן־ג'מין והמלך ארטורו, לעיניו בלבד.

למה הוא מצטלם עם זה?

אני קורא את הפוסט:

התחנה הבאה במסע ההופעות של ארתור – ניו־יורק! 17 במאי

הוא חוזר.

מחר.

הוא השתמש בגלויה מהעבר שלנו כדי להכריז על העתיד שלו.

יש בתגובות הרבה אהבה ממייקי ומהחברה הכי טובה שלו, ג'סי, וגם מנמראטה שעבדה איתו פעם. אני המניאק היחיד בניו־יורק שלא הראה שום התלהבות. אני מרגיש מוזר לעשות לזה לייק עכשיו. אבל אולי זה יהיה הצעד הראשון הכי טוב לחידוש הקשר? עם המזל שלנו, אני בטוח שניתקל אחד בשני באיזשהו שלב. הפעם היחידה שניו־יורק הפרידה בינינו הייתה כשאני הייתי כאן והוא לא.

אני עושה לייק לפוסט. ואפילו שאני עומד במקום, הלב שלי דוהר כאילו אני רץ.

לפני שאני מספיק להשאיר תגובה, דילן חוטף ממני את הטלפון. "האהבה קורית כאן, בן!"

"אנחנו לא יכולים אפילו לשמוע אותם –"

"תרגיש את האהבה, בן, תרגיש את האהבה."

"האמת היא שראיתי את הצעת הנישואין הזאת בזמן אמת."

"באמת?" שואלת סמנתה.

"ביום שפגשתי את ארתור. זוכרים את הפלאש מוב שסיפרתי לכם עליו? הוא היה בשביל השניים האלה."

בתוך הבלגן של הרגע ההוא, יצאתי מהדואר. הפרידה שלי מהדסון הייתה טרייה ממש, ואמנם ניהלתי עם ארתור דיון כיפי על היקום, אבל לא ציפיתי שיֵצא מזה משהו. לא דמיינתי אפילו לרגע שאתאהב בנער עם עניבת הנקניקיות.

"איזה צירוף מקרים זה, שנפלת על החתונה שלהם," אומרת סמנתה.

ליתר דיוק, היקום בפעולה.

"הם כל כך צעירים," אני אומר. "כמה, עשרים וקצת?"

"מאורסים כבר שנתיים," לוחשת סמנתה, כאילו היא מנסה לשמוע את הנדרים. "זה בטח משהו אמיתי."

"ההורים שלי התחתנו צעירים," אומר דילן. "זה הסתדר מעולה."

"אימא שלך שונאת את אבא שלך," אומרת סמנתה.

"היא שונאת את זה שהוא לועס בפה פתוח, אף פעם לא מחליף גליל נייר טואלט, משקר בעניין המיסים שלו, ומעיר אותה באמצע הלילה כדי לדבר על החלומות שלו לפני שישכח אותם. אבל היא לא שונאת אותו."

אני מכיר את ההורים שלו – יש שם קצת שנאה.

אני לא מאמין שאני נוכח בחתונה של האישה מהדואר. כשהם מתנשקים לראשונה כזוג נשוי, אנחנו מריעים להם כמו לחברים ותיקים, אף על פי שהיא התנהגה אליי ממש לא יפה. לא דמיינתי בחיים שזאת תהיה החתונה הראשונה שאשתתף בה. אולי אני אוכל להשתמש בזה בסיפור פעם.

ואז, פתאום, הכול מחשיך לגמרי; כפות ידיים מכסות לי את העיניים, וקול מוכר אומר, "נחש מי זה, בן הוגו אלהו."

"מישהו סוּפֶּר־חשוב," אני אומר.

מריו מוריד את הידיים שלו. "ואל תשכח את זה."

אני מסתובב ואוסף אותו אליי. זה מהימים האלה שבהם היופי הלא־מתאמץ שלו משאיר אותי בלי נשימה. הוא לא רק פוטוגני, הוא יפה גם במציאות. עיני השקד שלו יפות כל כך, אפילו אם הן לא תפסו את תשומת הלב שלי מייד כמו העיניים הכחולות של ארתור. אבל ככל שמריו ואני התקרבנו בחודש האחרון, כך הן הרשימו אותי יותר. יש תכונות מושכות שלוקח יותר זמן להתרגל אליהן, אבל הן לא פחות נהדרות.

"בן הוא לואיג'י, ואתה המריו שלו," אומר דילן.

"הוא בן־ג'מין, ואתה דיל הדוכס שלו," אומר מריו, וניגש ישר לחבק אותו כאילו הוא ודילן כבר מכירים. כבר דיברנו על זה שההורים הפורטוריקנים שלנו חינכו אותנו להביע המון חיבה, אפילו כלפי זרים, וזה משהו שאנחנו מנסים לשים לב אליו מתוך כבוד לגבולות האישיים של אנשים אחרים. אבל נראה כאילו שני אלה ממוגנטים אחד לשני. מריו פונה אל סמנתה. "ואת, מעצבת מהוללת של כריכות ספרים."

סמנתה מחייכת. "זאת אני."

דילן בוהה. "תודה לאל שאת לא מסמיקה. אבל חוץ מזה, אהובתי, איך את מעִזה? תסתכלי על האיש היפה הזה. תסמיקי בשבילו! אל תיתני ליופי הזה לעבור ללא הסמקות."

מריו פונה אליי. "הוא בדיוק כמו שתיארת אותו."

"אני אשף של מילים."

"זה נכון בהחלט."

איך הוא מצליח להצית אותי בשלוש מילים?

אני רוצה כל כך להיות קרוב אליו עכשיו. קרוב מהסוג שאסור בפארק ציבורי. עכשיו אני רק חושב על זה שלא קיבלתי אפילו נשיקה ממריו כשהוא הגיע. או חיבוק. זאת תזכורת קטנה כזאת לכך שאנחנו לא בני זוג, שאצלם הדברים האלה נראים יותר אוטומטיים. אני רוצה להיות עם מישהו שלא מסוגל להוריד את השפתיים שלו ממני, או שהיד שלו תמיד מוצאת את שלי כאילו הן לא היו אמורות להיפרד לעולם. אבל עם מריו, אני אף פעם לא מצליח להחליט אם הוא רוצה בכלל לנשק אותי ולהחזיק לי את היד. לפעמים הוא מצביע על בנים חמודים ברחוב כאילו הוא מעודד אותי ללכת על זה. כאילו זה לא יפריע לו. אני הייתי מרגיש ממש לא בנוח אם הוא היה מפלרטט עם מישהו אחר מול העיניים שלי.

ויש גם רגעים שבהם האנרגיה עוברת בינינו. רגעים שבהם אנחנו מצליחים לשכוח שאנחנו לא חייבים להיות חברים כדי ליהנות אחד מהשני.

"מה הקטע עם החתונה?" שואל מריו. "חברים שלכם?"

"חברה של בן," אומר דילן.

"באמת?"

"סיפור ארוך," אני אומר.

"תספר לי אחר כך?"

"אספר לך אחר כך."

"אֶסטוּפֶּנדוֹ!" מריו מוחא כף. "הבאתי מתנות. אבל לא הבאתי שום דבר לחתן ולכלה." הוא לוקח את תיק הגב שלו ושולף ממנו שתי חולצות של 'מלחמת המכשפים המרושעת'.

הלסת של סמנתה נשמטת. "אתה כזה אדיר!" היא לובשת את החולצה מעל שלה.

"הייתי חייב להביא אחת גם לך, כדי שלא תתבע אותי," מריו אומר לדילן, "ולא רציתי שתחשוב שלא חשבתי עליך." הוא קורץ, אבל זאת קריצה קצת מוזרה. כאילו יש לו משהו בעין. ואיכשהו היא מקסימה אותי אפילו יותר מקריצה מושלמת.

דילן לובש את החולצה שלו. "אוי אלוהים, אני מסמיק. תראו!" הלחיים שלו אדומות והוא פורץ בצחוק. "די מדהים שמישהו שנראה כמוך מייצר בגדים, כי הרי אתה אמור להיות עירום בכל יום."

"עכשיו אתה מנסה לגרום לי להסמיק!" אומר מריו.

"אוי לא," אומרת סמנתה. "אני חושבת שאיבדנו אותם, בן."

"גם אני חושב."

מריו מוציא את הטלפון שלו. "אני חייב לצלם את שלושתכם עם החולצות שלכם."

"רק אם אתה בתמונה איתנו," אומר דילן.

"כן!" אומרת סמנתה.

"קיבלתם," אומר מריו.

אני מחבק אותו במותניים, ודילן וסמנתה מתגודדים איתנו. אני ממש אוהב לחבק אותו, ואפילו אחרי שהוא מצלם את הסלפי, אני ממשיך להיאחז במריו עוד קצת. כולנו מסתכלים על התמונה יחד, ואור השמש עובד לטובת כולם כמו הפילטר הכי נדיב בעולם.

כולם נראים כל כך מאושרים, ואני מקווה שזה הזיכרון המתועד הראשון מבין רבים שעוד יבואו הקיץ הזה. ואולי ככל שאחלוק איתו יותר את העולם שלי, כך הוא ירצה להיות חלק ממנו ויכניס אותי לשלו.

ככה זה בכל מערכת יחסים. מתחילים בלי כלום ואולי בסוף מקבלים הכול.