פרק ראשון: משפט העבודה
המשפט הישראלי
משפט העבודה מבוסס על הצורך בהגנה על העובד בגין התמורה שהוא מקבל עבור עבודתו. במערכת היחסים בין השניים מתקיים אי־שוויון מובנה, הדורש מעורבות של הריבון באמצעות חקיקה, מדיניות ופסקי דין. בשונה מעסקאות חליפין, שבהן הצדדים מחליפים חפצים בעלי ערך משתנה, בדיני עבודה עסקת החליפין היא עבודה תמורת שכר. התמורה משתנה לפי תפוקת העובד ושכר העבודה נקבע לפי כללי השוק.
היחס לשכר העבודה אינו מתייחס בהכרח למעטפת של אותה עסקת חליפין. כלומר, העמל הגופני או האינטלקטואלי אינו משקף בהכרח שווי ועלות. בניגוד לתקופת העבדות, שבה העבדים היו אלה שעבדו וכבודם נרמס לעיני כול, בעולם המודרני האדם העובד אינו מגיע 'לבדו' לעבודה. העובד מלווה בערכים מוגנים נוספים כגון השמירה על כבודו האישי, הלוא הוא ערך 'כבוד האדם', וזכות הקניין.
משפט העבודה, אם כן, נועד להגן מעצם טבעו על העובד הנתפס כחלק מאותה עסקת חליפין - עבודה תמורת שכר. ההגנה על העובד מתבטאת בעיקר ברובד הכלכלי - קביעת תעריף שכר שיגלם הן את שווי התפוקה והן את שווי עבודתו של העובד. בעולם המערבי המושג "עובדים" ויצירת מעמד פועלים - פרולטריון, הם תוצאה של המהפכה התעשייתית שהחלה באמצע המאה ה־18, שבה החקלאות הכפרית נדחקה מחמת המכונות השונות ועובדים רבים נאלצו לעבוד מחוץ לעיר. במקום בעלי מלאכה עצמאיים ושוליות, החלו עוזרים אחדים לעבוד בריכוזיות גאוגרפית גבוהה, הן בסוג העבודה והן במעמדם. כך החלו התארגנויות חברתיות ברחבי העולם להפוך לאיגודי בעלי מלאכה שבהם המעמד היה תג חברתי בכל הקשור למפגשים חברתיים, קבלת חברים חדשים למועדון וכיוצא בזה.
נוסף לכך, המהפכה התעשייתית הובילה להופעתם של אמצעי תחבורה כגון רכבות וספינות הקיטור, שאפשרו הן ניוד של עובדים והן שינוע של סחורה. ב־1790 נוצר בפילדלפיה שבארצות הברית ארגון יצרני הנעליים, ב־1829 נוצר בבריטניה ארגון ארצי של עובדים שעסקו במלאכת האריגה ונדרשו להפריש כספים עבור קרן מרכזית בארגון. אלה הצטרפו למגמות נוספות בעולם דוגמת "מסדר השבעה" בצרפת, החל מהמאה ה־17, וכן הקריאה המפורסמת החותמת את המניפסט הקומוניסטי של קרל מרקס מ־1848: "פועלי כל הארצות - התאחדו". מרקס (1818-1883), שנודע כאדם מעשי, מלבד היותו פילוסוף, כלכלכן, סוציולוג, עיתונאי והיסטוריון, אף הקים את ארגון העובדים הבינלאומי הראשון - "האינטרנציונל הראשון", ששימש פדרציה בינלאומית לארגוני עובדים ברחבי העולם.
הן ארגוני העובדים והן הגישה הסוציאליסטית תבעו את התייחסותם של השלטונות ביחס לפועלים והפיכתם לעובדים בעלי זכויות. ב־1944 ארגון העבודה הבינלאומי ניסח את "הצהרת פילדלפיה" שבה השתנו לראשונה המינוח והטרמינולוגיה ביחס לעבודה. התפיסה כי העבודה היא צורך אנושי בפרנסה, השתנתה, ובתוך כך הקביעה כי "העבודה אינה מצרך". מקום העבודה הפך ממקום יצרני גרידא, למקום שבו העובד מגשים את עצמו, לפיכך זקוק לעזרת אחרים בהגנה מפני מקום עבודה מנוכר, או מעסיק הפוגע בכבודו.
משפט העבודה התפתח כענף משפטי עצמאי בעיקר במאה ה־20, בהובלתה של אנגליה כמדינה המתקדמת ביותר בענף החדש. המדיניות המרכזית של משפט העבודה היא התערבות ישירה בחוזים שנכרתו בין מזמין שירות לפועל, וקביעה כי יחסי עובד-מעביד אינם יחסים חוזיים רגילים בשל היעדר שוויון המאפשר כריתה של חוזה אמיתי במודע. נוסף לכך נקבעו נורמות אזרחיות ופליליות בנושא הפרת הזכויות.
מכאן אנו למדים כי מלבד ההתערבות בסעיפי החוזה, משפט העבודה מגדיר מחדש את עולם יחסי העבודה: א. מי זכאי להיכלל בו. ב. יצירת סף כניסה מינימלי של גיל העובד. ג. זכויות נלוות הנקבעות לפי שכר מינימום. ד. הגבלת שעות העבודה וקביעת זמני מנוחה. ה. סיום חוזה העבודה ודרישה לעריכת שימוע, מתן הודעה מוקדמת, מכתב פיטורין ופיצויים נוספים. למישור האזרחי והפלילי נוסף מישור חוקתי למחצה, שבו קבוצות מסוימות באוכלוסיית העובדים זוכות לשיפור זכויות באמצעות הסכמים קיבוציים שנועדו להגן עליהן.
המשפט הישראלי נבנה במשך השנים על שלושה יסודות מרכזיים:
הקודקס האזרחי־עות'מאני שבו מוסדר עניין חוזה העבודה בתוך פרק העוסק בשכירות וחשיבות החוזה.
החקיקה המנדטורית שהוחלפה על ידי החקיקה הישראלית. ברבות השנים הוחלפה חקיקה זו כמעט לגמרי ובשנות השישים של המאה הקודמת פקודת בטיחות בעבודה נותרה בתוקפה כנגזרת של חקיקה זו.
החקיקה הישראלית ופסקי הדין המנחים שבית הדין הארצי לעבודה ובתי הדין האזוריים מתווים, באשר להלכות השונות הרלוונטיות לבתי הדין לעבודה. התערבותו של בית המשפט העליון בהחלטות ובפסקי דין של בית הדין לעבודה, נחשבת לחריגה ומתבצעת במקרים מצומצמים. כך למשל, ביולי 2022 התפרסם כי בית המשפט העליון הורה לבית הדין הארצי לאפשר מנגנון מכיל יותר לתובענות ייצוגיות. פסק דין זה אשר 'הפך' את פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, נתפס כייחודי וחריג בנוף המשפטי הרגיל.
בעולם המחקר מאפיינים את שוק העבודה ומשפט העבודה כעידן "פוסט משפט העבודה". עידן שבו רווחת האידאולוגיה הניאו־ליברלית שבה הפרט וחופש העיסוק במרכז, לצד מגמת צמצום המעורבות של המדינה והרשויות בעבודה. הפרטת משפט העבודה מתבטאת בעקיפה מתוחכמת שלו, הכוללת מעבר מחוזים קיבוציים לאישיים והעֲסקה באמצעות צד שלישי - חברות כוח אדם ותחלופה גבוהה של עובדים. משפט העבודה נותר דינמי ומתכתב עם תמורות הזמן והטכנולוגיה, והוא דורש עדכון תמידי למתרחש בחוץ.
המשפט העברי
חשיבות המינוח: עבדות, עובד ומעביד
אחד הרעיונות המרכזיים בנושא יחסי העבודה במשפט העברי הוא "מנהג המדינה". כלומר ישנה חשיבות לחוקיות הדרך שבה מוסדרים היחסים בין עובד למעבידו, בכל מדינה ומדינה. לכל מדינה כללים, תרבות, מנהגים וערכים משתנים. בכוחו של מנהג המדינה גם לבטל את ההלכה ולעיתים אף לקבל משמעות ותוקף הלכתיים.
אפשר להבחין גם בהבדלים במינוח לצדדים ביחסי העבודה, המשתנה ממקום למקום. המעסיק מכונה לרוב "בעל הבית" ואילו העובד מכונה "פועל". רוב המונחים בנושא יחסי העבודה הושאלו מן המשפט האנגלי הקולוניאלי, שבו המעביד כונה "Master" והעובד כונה "Servant" (עיוות השם "Serf" שפירושו עבד). המשפט הישראלי, אשר נבנה על בסיס המשפט האנגלי, שאב מושגים אלו ותרגם אותם לעברית.
הבחנה זו משמעותית ביותר כיוון שהיא מחריגה יחסים אחרים, דוגמת שולח-משלח, להם לכאורה מערכת יחסים זהה ליחסי העבודה, אך המינוח משנה את המשמעות ואף את החובות והכללים הנהוגים בין אדם לחברו. גם יחסי סרסור ומתווך מוחרגים מיחסי עובד-מעביד, עוד במג'לה העות'מאנית - בפקודת הסרסורים מ־1919.
הינה דוגמה מעניינת לנושא, מתוך המשפט האמריקאי, סביב משחק הבייסבול הפופולרי בארצות הברית. ב־1970 תבע השחקן קורט פלוּד את התאחדות הבייסבול, באשר לתנאי לפיו שחקן שייך תמיד לקבוצה המחזיקה בחוזהו. פלוד טען שבפועל מדובר בעבדות. בית המשפט העליון דחה את טענתו, אך המליץ על ריענון ושינוי הכללים. ב־1988 התקבל מעשה חקיקה הידוע כ־"Curt Flood Act of 1998". חקיקה זו מצאה איזון חדש בין זכויות השחקן לזכויות הקבוצה, באמצעות הרחבת חופש הפעולה של השחקן והגדרת אפשרויות לשחרור מהחוזה המונעות את תחושת העבדות שפלוד תיאר.
גם המשפט העברי מראשיתו היה רגיש למתח מן הסוג הזה. הכלל הדתי "כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים", עיצב את זכויות העובד בהגבלת זכותו להתחייב יתר על המידה אל מעבידו ולהיחשב דה פקטו כעבד. היכולת של העובד לנתק את יחסי העבודה בכל שלב, גם אם התחייב כבר למעבידו, מבטיח את עצמאותו וחירותו של העובד בכל שלב נתון במסגרת יחסי העבודה.
במשפט העברי ישנה הסדרה חוקית־כלכלית גם לפועלים מהמעמד הנמוך, שפעלו והוגדרו כעבדים. העבד קיבל מעטפת זכויות ונתפס לא פעם כבעל מעמד מיוחד. התלמוד הבבלי משתמש במשפט על אודות הרוכש עבד שנתפס ככזה שקנה 'אדון' לעצמו. הסימפטיה לעבד מתבטאת אף ברגעי קיצון דוגמת הימצאותה של כרית שינה אחת, או אז מוטל על האדון למסור את הכרית לעבד.
בעוד תכליתו של משפט העבודה להגן על העובד, כתוצאה מחופש קשרי הפרט בכריתת חוזים עם רעהו, המשפט העברי מעגן את יחסי העבודה בנורמות בסיסיות כבר באשר לעבדים. מצד אחד העבד זוכה לכל מיני סוגי הגנות עד שהתלמוד מתנסח במליצות שמי שקונה עבד קונה אדון לעצמו. נוסף לכך, במשפט העברי ישנה התערבות בכל הקשור לרצון וליכולת של עובד לעזוב את מקום העבודה, זאת אף אם התחייב לעבודתו, בשל הנימוק שהעבדות אינה סופית ומוחלטת. מצד שני יש איזון הבא לידי ביטוי בכמה הלכות המעגנות את היכולת של המעסיק להיפרע מנזקים הנוצרים כתוצאה ממחדלי העובד.
גם כיום ישנן מסגרות חברתיות שבהן מעמדו של האדם קרוב ביותר למעמד העבד העברי מאשר לעובד. בבית כלא, בצבא ובשירות הביטחון ניטלת מן האדם חירותו במידה מרובה, והוא מחויב להישמע להוראות הממונים עליו ולפעול בהתאם. ישנם אף אלה הרוצים לשוות למבנה הקיבוץ הקלסי שִיעבוד של החברים לקבוצה, המגביל את חירותם באשר לשימוש במשאבים החומריים והרוחניים של הקיבוץ.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.