לחפים מפשע אין אליבי

פרולוג אני בְּרָאבוֹ. ואין לי זין. כך אני יכול להציג את עצמי. אין שום חשיבות לעובדה שאני מציג את עצמי בכינוי במקום בשם פרטי ושם משפחה רשמיים. אתה מי שאתה, בלי קשר לעקבות הביורוקרטיים שאתה גורר אחריך כמו סרטי נייר של קרנבל. איכות חיי לא היתה משתנה, לא לטובה ולא לרעה, בלי קשר לשם שאמרתי בכל פעם שלחצתי יד. הגלים לא היו משנים את גובהם: המים היו ממשיכים לסעור והרוחות לנשוב, והמסע היה נשאר מפחיד באותה מידה. לא היה טעם להתחרט. חוסר השם רק נתן לי שכבה נוספת של צל להתעטף בה: מבט חומק של פנים, צללית חיוורת, אין שם איש, אף אחד. הייתי מה שהייתי - כך שנזקקתי בדיוק לחוסר השם. לשם מה להוסיף סעיף או נספח? אשר לפרט האנטומי האחר, לנושא הזה ראוי להקדיש מעט זמן. לא נולדתי כך. זה לא שרופא כלשהו, שפיקח על הולדתי, הסתכל בתדהמה על חלצי התינוק הריקים שלי כשהגחתי מן הסדק האמהי, לגמרי לא מצויד למטלה העיקרית בחיים, או העיף מבט נבוך אל אמי כששכבה, מותשת מן המאמץ האחרון והקשה של הלידה. לא היתה שם אהדה מלאת אהבה לילד הנושא על עצמו נטל של נכות מובהקת - מובהקת, בלשון המעטה - נכה שיסבול כל ימיו, יש לשער, מלעג אכזרי. לא וידויי התבגרות טראגיים, ראש מורכן, מבט מוסט אל נעליי, כאילו ניסיתי לקרוא משמעות נשגבה בשרוכיהן. לא, כשבאתי לעולם היה לי כל הציוד הדרוש, וכל דבר היה במקומו. כן, הייתי בהחלט מצויד, ואולי אפילו בעל ציוד יתר, לנוכח מה שקרה אחר כך. עד שפני הדברים השתנו באופן קיצוני בבוקר בהיר אחד, הציוד שלי גרם הרבה בעיות למגוון של נשים פזיזות, הרפתקניות וצעירות (וגם לא כל כך צעירות) שלא רצו מלבדו דבר בחיים. תמיד חשבתי שזו הבעיה שלהן, לא שלי. עד שהבעיה של גברת צעירה אחת הפכה לבעיה שלי. איך, מתי ולמה קרה מה שקרה, אלה לעולם לא יהיו נושא לביקורתם של היסטוריונים עתידיים. זה היה מקרה פשוט של האדם הלא־נכון שראה את הדבר הלא־נכון בזמן הלא־נכון. הייתי אשם כפי שטענו נגדי, אם זה שווה משהו. הודיתי הודאה מלאה, אם כי אני לא מתחרט. חיינו הם מה שהם, ולא יותר. לפעמים פשוט אין דרך - ואין סיבה - להתנהג באופן שונה. ואם היתה דרך, לא ראיתי אותה. עכשיו עצם ההצעה של סיבה או מניע היא רק עוד סיכה בבובת הווּדוּ הנושאת את פניי. לילה אחד - אחת מנקודות המפנה האלה שבהן החיים משנים מסלול - מישהו חיכה לי כשבידו תער מושחז היטב ובאר עמוקה של זעם וסאדיזם, מוכן להפוך אותי למה שאני כיום. הוא השאיר אותי שרוע על גבי, כשכתם דם מתפשט על מכנסיי; קולי הפך ללחישה כשהכתם הפורח צעק במקומי. הושלכתי החוצה מן התיאטרון, נזרקתי מהבמה אל תוך הקהל. אפשר לומר שנגררתי לאחור, אל שורות המושבים האחרונות. ועדיין הכאב של אותו חתך לא הגיע בעוצמתו לכאב של מחיאות הכפיים. עד אותו יום שילמתי מס שפתיים לאהבה ונהניתי ממין באופן אישי. עכשיו משמעות מצבי היתה שלא אולצתי עוד להבטיח אהבה כזאת, כי כבר לא הייתי מסוגל לקבל את שווה הערך שלה בתמורה. כלומר, סקס. גוף של גבר לא משך אותי בכלל, ולאישה כבר לא היה לי מה להציע. פתאום השקט נהיה השליט העליון. לא עוד עליות, לא עוד מורדות, רק אדמת מישור משתרעת לכל עבר. לא עוד מים שקטים או מים סוערים. רק האירוניה המלגלגת של שלווה מתה, תקופות הרוגע שבהן המפרשים אינם מתנפחים ואינם נקרעים. עכשיו לא היה לי צורך לרוץ, היה לי סיכוי להסתכל סביבי ולראות איך העולם באמת פועל. אהבה ומין. שקרים ואשליות. רגע מזה ורגע מההוא ואחר כך עוד חיפוש של התחנה הבאה, של הכתובת הבאה, הנרשמת בכל הבא ליד. אתה הולך בעקבות האף, בעקבות החושים, מגשש את הדרך. עיוור, חירש ואילם, סומך על חושי המישוש והריח, החזקים שבחושים. כשחזרו אלי חושי הראייה והשמיעה שלי, היכולת לדבר, חשבתי על הכול והבנתי. השלמתי מייד. אחר כך פעלתי. מאז נשפך דם, חומר גלם שנמכר בזול בכל מקום בעולם. אנשים מתו, ואולי היו פחותים בערכם מן הדם שנשפך. כמה מבין אלה האחראים למה שקרה לי שילמו; אחרים יצאו בלי עונש. כמו כל דבר שמגיע לסופו במוות, גם זה התחיל בקטן. הכול התחיל כשהבנתי שיש נשים שמוכנות למכור את גופן תמורת כסף, ויש גברים שמוכנים לבזבז את כספם כדי להשיג את הנשים האלה. צריך מנה בריאה של חמדנות, של כעס או של ציניות כדי לפלס דרך למרכזה של עסקה כזו. לי היו כל השלושה.