לחצות את הנהר

בתחילה

נטשנו אפוא את דירתנו ויצאנו לדרך.

ככל שקרבנו לאזור שנועד לנו, פגשנו באנשים רבים יותר סוחבים חפצים. יש שנשאו אותם בצרורות ענק על ראשם או על גבם, יש שדחפו מריצות, עגלות ילדים ואף גררו על הכביש אמבטיות־פח גדושות. בעלי־מזל מעטים נסתייעו בעגלה רתומה לבהמה. בין הצועדים זיהיתי יותר ויותר מוֹדעים – ילדים, מבוגרים; הם באו מכל עבר ונעו לאותו הכיוון, והייתה בכך משום תחושת הקלה.

זרם ההולכים שהתעבה על הגשר חזר והידלל מעבר לנהר. הספקתי להבחין כי חולפים אנו בשער עץ גבוה הנשען בשני צידיו על גדר תיל גבוהה, נפרשת ומתרחקת מזה ומזה ונבלעת בתוך סמטאות צרות. בין שני מִתווי־גדר אלה היה הגטו. הוא נראה לי ענק, רחב לבלי סוף. הגדר שבשוליו לא הטרידה אותי כלל.

הבאים התפזרו בין הבתים לתור לעצמם מקום. התקוטטו על חדר נוסף, על פינה נבדלת, על הזכות להציב שרפרף במטבח המשותף ועל מתיחת חבל כביסה. רבו והתמקחו וכעסו, לא רצו להשלים עם המצב שנכפה עליהם על־כורחם. ואנו צללנו לתוך מרחשה זו, לבלי שוב.

שנים ניסיתי להיזכר מה חלמתי רגע לפני שהקצתי משנתי באותו יום ראשון, מנסה לשכנע את עצמי שאני עדיין חולם. מה חשתי בשניות האחרונות בטרם באו הרעמים. יום אחד אתעורר ביום ראשון רגיל, 22 ביוני 1941, אחד הימים הארוכים ביותר בשנה. תחילה לא ייחסתי חשיבות מיוחדת לצלילים שהעירו אותי. בצד הפיצוצים העזים נשמעו סדרות של קולות ירי קצובים ואלה כבר היו מוכרים לי מהיכן שהוא. שמעתי שכמותם לראשונה בקיץ הקודם, כאשר שהינו בקייטנה על שפת הנהר הגדול. אותה שעה של בוקר נאה, עת עוקב הייתי אחר משחק טניס בין נופשים בבגדיהם הלבנים, החלו מטוסים בתמרונים משונים הרחק מעלינו. בזה אחר זה היו צוללים ברעש לעבר שק גלילי ארוך שנגרר אחרי מטוס איטי אחר. בעוד אנו עסוקים במאבק חשאי על הזכות להימנות בין מחזירי הכדורים לשחקנים שבמגרש, פתחו לפתע המטוסים בשמים בצרורות ירי קצרים וחדים. נבהלנו, אך המבינים שבינינו הרגיעו – אלה תמרונים; כך למדנו מלה חדשה. חובטי הטניס המשיכו במשחקם והיה בכך רמז בשבילי, כי מוטב להעמיד פנים שהכול כשורה. לפתע נפל מאי־שם לא הרחק מאיתנו, וללא צליל אזהרה כלשהו, תרמיל פליז מפויח. עטנו להתבונן בחפץ המוזר שנחת מן השמים. אולי מסוכן הוא? לכל אחד היו הצעות מה לעשות בו, למי למסור אותו, למשטרה או לחיילים המשוטטים פה בזוגות – העיקר שלא יישאר נחלתו של אותו ילד זריז־עין, בר־מזל שכמותו, אשר גילה ראשון את המציאה המשונה. על כרי הטניס השלווים של כפר־הקיט הייתה בעצם היתקלותי הראשונה בקולות ובכלי מלחמה.

שבועות אחדים קודם לאותו בוקר יום ראשון הלכתי עם הורי לסרט מפורסם על לנין. ראיתי שם כיצד בחורה יפה, כהת עיניים ושחורת שיער, פניה קפלן, מכינה את עצמה להתנקש בחייו של המנהיג הדגול. תוך שהיא מעשנת ערכה על השולחן מספר כדורים קטנים בריכוז רב. ניתן היה להבין, ואולי אמי הסבירה לי, כי קיים קשר בין הפריטים התמימים ובין לוע האקדח שכיוונה העלמה מאוחר יותר לעברו של האיש האהוב, בשעה שסיים נאום נלהב לפני פועלים בבית־חרושת. נשמע קול פיצוח יבש והחבר ולדימיר איליץ' צנח לרצפה, בתוך שלולית של דם. כששבנו מן הסרט פרץ ויכוח עז בין הורי. אבי היה ציוני נאמן ואמי קומוניסטית נלהבת. אבא רצה שתהיה עקרת בית המכינה לו את ארוחותיו במועדן והיא, שידידיה כינוה "אוּמרוּ" (ביידיש: אי־שקט), רצתה לגאול את העולם. אמא גינתה את מעשה ההתנקשות מעומק ליבה, ואבא אמר: "ראית כיצד התלבטה, כמה מהורהרת ורצינית נראתה, עד כמה קשה היה לה להחליט." סרט זה, אם לדייק, היה פגישתי הראשונה עם כלי משחית ומוות.

לפיכך קול נפץ היריות ששמעתי מבעד לשינה, לאחר שעלה בידי לזהות את פשרו בנבכי זיכרוני, לא צריך היה להטריד אותי. שקט שרר בבית. איש כנראה לא התעורר מלבדי. התכוננתי לנסות ולהירדם מחדש והנה – נקישות בדלת. בשעה כזו? פנימה באו מבוהלים ומתוחים בני־הזוג שירם, הצלם ואשתו, שילדים אין להם והם גרים חצי קומה מעלינו. לבושים, מוכנים ליציאה, מתנצלים על כניסתם בשעה כה מוקדמת, חמש וחצי בבוקר. "אצלכם שומעים? אולי אתם יודעים מה קורה כאן? אולי זו מלחמה?" אבא שפתח מנומנם את הדלת משך בכתפיו. אמנם נדמה לו כי שמע אי־אלה קולות רעם רחוקים, אך – מלחמה? בעיניים עצומות עוקב אני אחר השיחה הנרגשת וקורא מרחוק בקול בוטח של יודע ובקי – "הלוא יריות של מטוסים הם אלה, תמרוני אוויר, כמותם ראינו בשנה שעברה בקייטנה." המבוגרים נאספים סביב מיטתי, שותים דברי בצמא, והדבר גורם לי עונג רב. הם חוזרים ושואלים ומטים אוזן קשבת להסברי הפסקניים. ניכר בהם שמעוניינים הם להשתכנע בצדקת גרסתי. גם דומה כי בני־הזוג שירם נרגעים קמעה. הם בדרך לקרוביהם בעיר, אבל אולי ימתינו עוד מעט, לפחות לחדשות של שבע. בוודאי יסבירו אז את פשר הדברים.

קולות הרעם שמעבר לאופק לא פסקו. כבדים ומרעידים התגלגלו לעברנו גלים־גלים כבסערת גשמים. אף שהשמים נותרו בהירים, החל כמדומה דבר־מה להידבלל במרחקים, ככף עב קטנה גדלה והולכת, והמלה המפחידה, אשר לראשונה השמיעו בני־הזוג שירם, התגלגלה פנימה, מילאה את הדירה כולה, לא ניתן היה עוד לעוצרה. מלחמה? לשוב אל המיטה כבר אי־אפשר היה, ואמא לא בבית. היו אלה ימי תחילת החופש הגדול והיא יצאה אתמול כאחות רחמנייה עם קבוצת ילדים לקייטנה. גם אנו עומדים בעוד יום או יומיים, ובחדווה רבה, להצטרף אליה, לפי תוכנית מפורטת שמשנן אני בשקיקה זה ימים אחדים. ועוד עומד בהמשך היום להגיע אלינו הדוד דוד מן העיירה הרחוקה. על אופניים יבואו הוא וחברו, שניהם מורים, צירים לוועידת המורים הארצית הנפתחת מחר. תוכנית גדולה להם בעירנו, שהכינוה בקפדנות לפני זמן רב ותיאמו עמנו את פרטיה בטלפון – חידוש גדול כשלעצמו – אז מה פתאום מלחמה?

רק שבוע בלבד לפני־כן, ביום ראשון אחר הצהריים, שוחחו להם הורי עם אורחיהם, מורים. "...תהיה אפוא מלחמה." כך סיכם, הפטיר, אחד מהם, ואני זוכר את עצמי פורץ אל אמא כפי שלא עשיתי מעולם, מפציר בה: "אמא, שלא תהיה מלחמה, שלא תהיה!" כאילו היה בכוחה של אמי לבטל חרדה רדומה שבקעה לה מתוכי כך לפתע. ישבתי על האדן הרחב של חלון דירתנו, במרומי ארבע הקומות, והשקפתי ממנו כמו רב־חובל הצופה מחרטום ספינתו. קירות הבניין שמתחתינו היו עבים מאוד. כנראה שימש הבניין כמנזר במאות הקודמות. רק קומתנו שלנו, העליונה, הייתה מוּספת ורופפת. אף שקירותיה החיצוניים מדופנים בפח, הייתה הרטיבות אצלנו מרובה וגרמה לאמא כאבים ראומטיים חזקים גם בשנים שלאחר־מכן.

על אדן החלון יכול הייתי לשבת בביטחון רב ולהביט למרחקים כאשר אהבתי. מכאן נראה היה הכול איתן ובטוח ופרוש למרחקים כמו מפסגת הר גבוה. למרגלותי השתרעו גגות של בתי מגורים, כנסיות ומנזרים. הרחק דרומה נרמזו גדותיו של הנהר הגדול החוצה את עירנו ומעבר לו העפיל מעלֶה תלול ומוריק.

את המדרונות הצפוניים היינו חוצים באוטובוס, בדרכנו לביקור השנתי אצל הסבאים, הוריו של אבא, בעיירה הזעירה. הדרך הייתה ארוכה, גדושה מראות וחוויות לא מוכרים. היינו חולפים על־פני יישובים לרוב, ולכל אחד מהם כנסייה עם צלב מיתמר על חוד מגדל מרובע וכיכר השוק סביב; אנשים זרים היו יורדים ועולים לאוטובוס ואיזו עוינות אילמת נשקפה מהם בלא שאבין מדוע.

סבא, רב העיירה, רציני וקפדני, וסבתא, עבת־רגליים ועגולת־פנים, כבדת־הליכה וטובת לב עד מאוד. זוהי הסבתא שלאחר ביקורי אצלה, בגיל שלוש ומשהו, החילותי לרשום לה דרישות־שלום באותיות גדולות מרובעות, בשולי עיתוני סוף־ השבוע שאבא היה מתמיד לאסוף ולשלוח להם לעתים קבועות. מחמיר גדול היה סבא ונודע בתורה, והעדיף לכהן בעיירה קטנה כדי שלא יוטרד בענייני ציבור ויהיה פנוי לכתיבת ספרים.

לרגעיו האחרונים של סבי נותרה עדות. בעת שהובילו בחודשי תמוז או אב החמים של אותה שנה את יהודי וִידוּקלֶה אל בור ההריגה השתרך רב העיירה, הוא סבי, בכבדות בסוף טור המובלים וסירב בעקשנות להאיץ את צעדיו. הניצול היחיד מאותה עיירה שמע את הליטאים מספרים זאת בשובם מרוצים ממעשי ידיהם.

את מדרונות הגבעות הדרומיות שמעבר לנהר הגדול הכרתי מטיולי יום ראשון אחר־הצהריים – לשם היינו יוצאים לקטוף פרחים ולהשתובב באחו הירוק. מכאן נראתה כל העיר והנהר המעטר אותה. גם סוכתו של הסופר הנודע אברהם מאפו, שבה כתב את "אהבת ציון", הייתה כאן. בסמוך לה ניצבו כיפות הזכוכית של הגן הבוטאני ובו עצים נדירים אשר כמותם, גם זאת סיפרו לי, משגשגים ופורחים בלא כל מחסה בנופיה של ציון. מעבר למדרון זה דרומה השתרע שדה־התעופה הגדול, אורב לימים שיבואו.

במורד הנהר הגדול מערבה אפשר היה להרחיק מעירנו על־פני מים שלווים ורגועים. שם היו מחוזות חלומותי. בדממה נעו כאן טורים ארוכים של אסדות עשויות עצים כרותים המובלים למנסרות בנמלים רחוקים. מדי קיץ ספינות הנהר הסיעונו בנתיב זה למקומות קיט שלאורך החופים. גם השנה עמדנו לצאת לקייטנה כזו ברגע שאמא תודיע לנו כי הכול מוכן.

גרנו בעיר התחתית, זו הנושקת למפגש שני נהרות. מפינה עתיקה זו צמחה העיר וטיפסה על הגבעות סביב, אף גלשה מעבר לשני הנהרות שבחיקה. מדי אביב היה הרובע הישן חשוף לשיטפונות. מכסה הקרח העבה של החורף, שהופך את הנהר כולו לשדה־החלקה מרהיב, היה מתבקע ומתחיל לנוע גושים־גושים, נערמים אלה על־גבי אלה בצומת הנהרות, ומונעים מן המים לפרוץ דרכם אל הים. הזרמים החסומים היו פולשים ליבשה, חודרים למרתפים ואל הקומות התחתונות. אף שאל ביתנו מעולם לא הגיעו, מדמה הייתי בלילות אביב קולות רחש של מים מבעבעים העומדים עוד מעט להגיח מן המרתף העמוק שמתחת לביתנו. חרש־חרש יעלו מעלה־מעלה, וכאשר יפרצו פעמוניהם של מכבי האש כבר יתערבבו בקולות הזעקה של הטובעים המשוועים לעזרה. האם לא מאוחר מדי? האם לא יכולנו להיות מוכנים יותר?

סביב חבקו את העיר עשר מצודות מימי מלחמת העולם הראשונה, מוקפות חפיר עמוק ובמעמקיהן אולמות גדולים, חתומי שערי ברזל.

בקצה חצי־האי התגודדו הקתדרלות, בתי מנזר וכנסיות קתוליות. הרחובות שם צרים, מרוצפים ונקיים. שרתי־בניין משופמים היו מקרצפים ביסודיות את שאריות הגללים של סוסי הכרכרות מבין אבני הריצוף. ברחוב טופפו להם פרחי כמורה זוגות־ זוגות, נזירות בצווארונים מעומלנים. מבעד לחלונות־ראווה גדולים ניבטו אלי ארונות־מתים מהודרים, מצופים לכּה. מכאן היו יוצאות לרחוב הראשי שמתחת לחלונותינו לוויות מפוארות בתהלוכה חגיגית, עם נרות גדולים, כומר ענוד סינר לבן ונערים מזמרים. יום אחד בסמוך לשם מילטה אמי ילדון ליטאי קטן היישר מבין גלגלי אוטובוס נוסעים, מן המודרניים פחוסי־החרטום שהחלו אותה שנה לנוע בחוצות עירנו. אמא החזירה אותו להוריו שהיו טרודים בבחירת ארון קבורה, אף הוסיפה דבר או שניים על אחריות הורים לחיי ילדיהם – סיבה נוספת לכך שאלה התקשו להוציא מפיהם מילת תודה ליהודייה.

קירות בתי הישועים ברובע היו עבים ושותקים. חלונות קומתם הראשונה היו גבוהים, כמעט בלתי־נראים לילדים המשחקים בסמוך. מבעד לחומותיו של הבית המסתורי ברחוב מאפו היה מגיע לאוזנינו קול יפחה של כינור. אולי היה שם קונסרבטוריון, אולי נזיר מתייסר אשר שפך את שיחו. אבל הילדים סיפרו כי בית מכושף הוא וכל שיעז לנגוע בו או להישען על קיר חומתו, אחת דינו למות. חוששים, היינו מתחרים זה בזה מי יקרב יותר לקיר, ייגע בו להרף־עין בטרם יימלט משם במשובת צחוק מבוהלת. אכן, בית מקולל. חלפו שנים אחדות בלבד וכמעט איש מבין הילדים היהודים שנגעו בקירותיו לא נותר בחיים.

דומה כי מאומה לא זכור לי מן השנים שקדמו למלחמה בצבעים עזים ויוקדים כל־כך, כמו חופשת הקיץ בקייטנה. הייתה זו תמיד הרפתקה ששבתי ממנה עמוס רשמים לעייפה, חומר־גלם להזיות ודמיונות למשך שאר ימות השנה. התכונה לקראת ההפלגה בנהר; העלייה לספינת הקיטור – ה"פַּרַחוֹד" – אשר מנועיה כבר נוהמים, משדרים עוצמה; המתח ההולך ומתגבר בעוד קולות צפירה פורצים בנשיפה עזה מתוך ארובות גדולות, שחורות; שרשרות משקשקות, עוגן מורם, מוטות ארוכים ננעצים בצלעות המזח הנדחף ומתרחק מאיתנו והנה אנו בלב הנהר; האומנם לא תטבע ספינתנו מיד?

לספינה מדחפים גלגליים בולטים משני צידיה, וכפותיהם שוקעים פנימה, גחים ויוצאים, בתנועה סיבובית מכשפת, תחילה בהיסוס ואחר־כך במהירות גדלה והולכת. רעד קל חולף לאורך המסדרונות הארוכים ובחלונות העגולים הנסגרים בברגים גדולים. בראש הספינה, גבוה מעל כולם בתא הפיקוד, עומד ההגאי ולידו ניצב רב־החובל, מוליך בטוחות את כלי השיט לאן שירצה, כולם נשמעים לפקודותיו. לאחר־מכן, בגטו, היה לי ראש מתלול עפר אחד כאונייה זו ממש. שם, רחוק מעין אדם וילד, יכול הייתי להוליך את ספינתי האדירה על גלים סוערים בלא שאיש או גדר יעצרו בעדי. עד שפינו אותנו משם במפתיע, בהתראה של שעות אחדות, ושוב לא היה לי כלי שיט ולא היה לאן להרחיק.

הספינה בדרך לחופשה הייתה חותרת קדימה בבטחה. מדי פעם באורח־פלא ידעה לפנות לעבר חוף חבוי ולמצוא שם מזח־עץ, נשען על כלונסאות דקים, ועליו ממתינים נוסעים עירוניים ואיכרים על עגלותיהם. אלה יורדים ואלה עולים, צפירה מחרישת־אוזניים נושפת אל־על ושוב מפליגים הלאה, ליעד הבא.

יורדים ליבשה והנה אנו בכפר קטן. רחוב ראשי או שניים, בתים להשכרה לקייטנים, קיוסקים אחדים לדברי מתיקה, חנות מכולת ומאפייה. ברבורים שטים בנחת באגם מגודר שטיילת לו סביב ואכסדרה לתזמורת. ילדים ומבוגרים חובטים כדורי עץ מבעד לשערים זעירים במשחק הקרוקט. יהודים מכל קצוות ארץ, מן העיר הגדולה ומן העיירות, מתקבצים יחד בימות הקיץ. משחקים בקלפים, בדמקה, מעיינים בעיתונים יהודיים ומלהגים ללא קץ. כאן מוצאים את ה"יידישע בילדער", המגאזין המאויר ביידיש ובו תמונותיהם של הכנר יאשה חפץ, של השר האנגלי הור־בֶּלישה ושל השחקן הנודע מוריס שוורץ, ואתה מתמלא גאווה וביטחון למראה יהודים בעלי־שם, מוכשרים ומצטיינים מבני כל העמים. במעלה הכפר – יער העוטר אותו סביב. מן הידוע הוא שאוויר היערות מבריא הוא, ובמיוחד ליושבי הערים. ביער עצים גבוהי קומה, צפופים־צפופים; בין כל שניים אפשר לקשור "גאַמאַק" – ערסל מבד פשתה עבה – ולהתנדנד עד סחרחורת. כאן פגשתי לראשונה בידידת נעורי עטעלע, וגם התקוטטתי על זכות השימוש בערסל נטוש, ושנינו אז עוד לא ידענו מה עמוק וממושך יהיה הקשר בינינו.

ומעבר ליער, הו הו, כשהיינו מעיזים להרחיק, עולם רזים מושך ומפחיד. מישורים ללא־סוף, שדות קמה זהובה עמוסת שיבולים, דרכים מתפתלות ואובדות. במסעפי הדרך מתגלה לעתים קרובות דמות רוכנת הכורעת בתפילה למרגלות הצלוב או אמו המאדונה. המושיע מתכנס תחת גגון קטן ולמרגלותיו שפע פרחים קמלים ונרות כלים. ארץ מאמינים קתולית היא זו, ואת מעשה הצליבה אינם שוכחים. כשהם עוברים על־פנינו אנו מזדרזים לברך אותם, אך אין הם משיבים לנו; נוכרים אנחנו כאן. רק אבא וחבריו הסופרים מעיזים להרחיק לכת בצעידותיהם. ידידו נתן היה מתפאר כי יודע הוא להגיע לליבו החם של האיכר הליטאי הפשוט, איש העמל והאדמה, לדבר עמו בשפתו שלו ולהפיל מחיצות, לבנות גשר בין איש לרעהו. ובכל־זאת לא האריך נתן שהותו כאן, נסע לארץ־ישראל ונעשה שם לסופר נודע.

בטיילי עם אבי בדרכי מישור לא מוכרות, הייתה מועקה כבדה מלווה אותי, איזו מתיחות לא מובנת. אולי מפני שבטיול כזה סיפר לי פעם אבא – כשידי לופתת את כפו הגדולה חזק חזק – את שאירע לילד אשר התחבא ונרדם בתוך אלומה בשדה. ואז פירט אבי, המורה, את כל שלבי הפיכת התבואה לקמח וללחם מוכן בתנור – בסופה של ההרפתקה מצא הילד את עצמו בתוך כיכר אפויה על שולחנה של משפחה המתכוננת להתחיל בסעודה. דאגה חרישית התיישבה אז בתוכי ואני רק קיוויתי כי לי זה לא יקרה, אני לעולם לא אירדם בתוך אלומה, דרוך וזהיר אהיה תמיד.

ואולי היה מקור המועקה בנסיבות שבהן שמעתי סיפור זה לראשונה, מחוץ לעיירה של סבא, כאשר הלכנו וקרבנו אל מחסום מסילת־הברזל יום אחרי שאירעה במקום התנגשות קטלנית בין אוטובוס לבין רכבת. ילדי המקום תיארו לי בפירוט ססגוני כיצד הניחו את הגוויות המרוסקות לשם זיהוי ואיסוף בחדרי תחנת־הרכבת הסמוכה, זו שליד החורשה.

עולם ומלואו היער, הנהר והקייטנה. וסבא המחמיר, שהזדמן פעם אחת לשעה קלה לבקרנו, רק הפטיר בזלזול: "נו, עולם־הזה!" (במלעיל). לא הייתה מעבדת־ חיים מאלפת מן הקייטנה הכפרית לילד עירוני כמוני. הייתי חוזר משם מדי שנה בוגר יותר, כמו זחל הגדל בקפיצות מדֵי הַשילו את עורו בעונתו. לעתים אירעו כאן חוויות מרעישות במיוחד. קול נפץ יבש נשמע לפתע באמצע שלוותו של יום; יצול עגלת מחלקי־החלב היה זה, אשר סוסם המשתולל תקעוֹ בחוזקה לתוך עמוד טלפון שבצדי הרחוב. כדים התגלגלו, חלב נשפך, והחלבנית, זו הסובבת את הקייטנה ומוזגת סחורתה ממכסה של כד, הועפה מן העגלה החוצה וצנחה לקרקע מעולפת ודוממת כאבן, לבנה כחלב. היכן הרופא, רופא! זעק המעגל הגדל של קייטנים שהביטו במחזה ולא נקפו אצבע.

ובלילות הקיץ אוושות עצים, קולות צרצור וקרקור זורעי חרדה. מטרות עוז, מלווים ברעמים אדירים, ברקים צולחים כל כיסוי ומסתור, ואין מפלט; אני לבד לבד, כמו הילד הקודח בחום אל מול שר־היער בשיר שאמא אהבה לדקלם. רק עצימת עיניים חזקה, התחפרות נואשת עמוק בתוך השמיכה, או אף הרחק מתחת למיטה, עשויים לעזור.

הנה בית ניצת בלהבה יוקדת, עולה באש. מדהימה מהירות התכלותו של בית משפחה לנגד עיניך. האם ברק הוא שהציתו? לקול פעמונים וצופרי סירנות חשות מכונות הכיבוי, מקיפות את הבית הבוער, ויהודים מבוהלים מצטופפים סביב למפקד הכבאים, כמעט נוגעים בשולי אדרתו להקשיב למוצא־פיו. גבה־קומה, רגליו נטועות איתן באדמתו, משיב הוא להם במתינות סלחנית. האם השריפה עוד תתפשט או גברו עליה זו הפעם? האם גם בתיהם שלהם צפויים חלילה ליהפך למאכולת אש? מודאגים וחסרי אונים הם מצפים לעצתו. מה לעשות אפוא, מה לעשות?!

המלה "מלחמה" נשמעה הרבה בשנה האחרונה. בכיכר ראטושה הסמוכה לביתנו חפרו השלטונות מקלט לדוגמה והזמינו את כולם לבקר בתוכו. אף אני הזדנבתי שם אחרי אבא שלי – אשר כרגיל שקוע היה תוך כדי הסיור בשיחה עם ידיד – בלווייתן התת־קרקעי המפותל והאפלולי, הגדוש במסדרונות, בפתחי אוורור ובפינות חדות, אוצר בתוך קרביו דליי חול, אתים ומכושים. התנהלנו בו, טור ארוך, עקב בצד אגודל. בהקלה רבה הבחנתי סוף־סוף באור הפתח השני שבו יצאנו בחזרה לכיכר.

אז למה זה זינקתי כך אותו אחר־צהריים לזרועותיה של אמי, כפי שלא זינקתי מעולם? וכי באמת האמנתי, ילדון נבון למדי, כחול עיניים, בהיר תלתלים ועגול פנים, כי אמא יכולה למנוע מלחמה? ימים אחדים לפני־כן, ביושבי על אדן חלון זה עצמו, עקבתי אחר תמרוני הג"א שהתנהלו בעיר ואני חולה, לבדי בבית, דווקא ביום שכיתתי יצאה ליער, לנהר. ממרומי חלוני יכולתי לצפות בתכונה המתרגשת שם למטה עם הישמע קול הצופרים: פקחים עם משרוקיות מתרוצצים, מרחיקים אנשים מהרחובות, נוזפים ואף רושמים קנסות; מכוניות ועגלות קופאות על מקומן, אסורות בתנועה. רק מכוניות כיבוי־האש דוהרות באין־מפריע בתרועות קולניות ובעקבותיהן מחרים־מחזיקים אמבולנסים עטורי צלבים אדומים. ממרומי חלוני הבטוח נראו הדברים שם למטה מבדרים למדי.

בעצם, כל השנה, ולא רק באותו שבוע, הכול לא חדלו מלהזכיר את המלה מלחמה. מאז ש"לבקשת המוני הפועלים," פלשו לכאן הרוסים והשתלטו על שלוש המדינות הבלטיות הזעירות, תפסה לה המלה המפחידה מקום של קבע בהווי חיינו. הנשיא קטן הקומה, שפניו היו מוכרות לי מן הבולים, נטל את מכוניתו ונמלט מיד, תחילה לגרמניה ואחר־כך דרך ברזיל לארצות־הברית. בלכתי עם אמא לקניות היינו עוברים ליד ארמונו, אשר ניצב בין העיר העתיקה לחדשה. גדר ברזל ירוקה, מדשאות, עצים גבוהי קומה ומשמרות חמורי־סֵבר. והדמיון תמיד התפרע – מה מסתתר שם, במעמקי החצר, האומנם ארמון כשל מלך באגדות? לימים הייתי שם בפנים, יחד עם שאר הפיונרים הצעירים של בית הילדים מס' 4, הוא בית־היתומים היהודי שלאחר המלחמה. אנו הוזמנו לבית הנוער הקומוניסטי המרכזי – הוא ארמון הנשיא לשעבר – לסוף־שבוע של פעילות חברתית יחד עם חברי סניפים אחרים בעיר. מהססים, זהירים, פסענו שם, הילדים היהודים המעטים, על השטיחים הכבדים, עלינו וירדנו חזור ושוב בגרם־המדרגות המתקשת כצווארו של ברבור, ותהינו – הזהו אפוא ארמון? גם אשליה זו, מן האחרונות, התנפצה. למחרת לקחו אותנו למסע רגלי צפונה, מעבר לגבעות. קבוצות אחרות ניסו לעבור על־פנינו בדחיפות ובקריאות גנאי ואני כל הדרך הרהרתי – רק שלא יקחו אותנו אל הפורט התשיעי.1

בשעה שהרוסים הגיעו היינו בביקור אצל משפחתו של מוסיק על ההר הירוק. החשבתיו כטוב בחברי, שכן במחיצתו נפקחו לאיטן עיני מתוך ערפל שנותי הראשונות. מאז שמרו שתי המשפחות על קשר. גם להם, כמונו היו ילד וילדה בגילים כשלנו. מדי פעם היה אבא נוטל את אביו של מוסיק הצידה להסתודדות שבהמשכה היה זה ניגש לארון, מוציא ממקום מחבוא מספר שטרות ומוסרם לאבי. קשה היה לעמוד בעול התמיכה בבני המשפחה שבעיירות בלא ליטול הלוואות פה ושם.

עוד אנו בביתם, ונהם קולות לא מוכרים החל רועם ובא מן הכביש. היו אלה טנקים של הצבא האדום שנכנס לעירנו בטורי שריוניו. כאן ראיתים לראשונה. ההפתעה הייתה גדולה והשינויים בעקבות זאת – מפליגים. מאומה לא חזר עוד להיות כמקודם.

הטנקים התגלגלו ובאו, בזה אחר זה, במשך שעות ארוכות. טור אינסופי שעט ברחובות הראשיים והמשיך מערבה, ודאי לעבר הגבול הפרוסי שאינו רחוק. על־גבי השריונים היו רכובים חיילים צעירים במיטב מדיהם, מעוטרים במדליות, אוחזים בזרי פרחים, מחייכים ושמחים. נראה שלא היו מאושרים מהם במסעם זה לגאול אותנו מעבדות ושעבוד. שוב לא היה לנו מה לדאוג ולחשוש – מעצמה אדירה, בעלת הממשל המתקדם שבעולם, פרשה עלינו את סוכת שלומה. ומיד נמצאו חסידים נלהבים, יהודים בעיקר, שלא יכלו להכיל שמחתם בליבם ונעמדו קבוצות קבוצות בקרנות־רחוב, מנפנפים בפרחים ובכרזות ושרים משירי החירות האדומה, לפאר, להודות ולרומם. ויש אומרים כי באותו לילה נחתך לשנים רבות לא רק גורלה של מדינה פעוטה זו, אלא גם של יהודיה. חורקי־שן לא שכחו הליטאים ולא סלחו לאלה אשר עלצו ביום אידם.

הטנקים לא חדלו לרעום תחת חלונותינו ואני התקשיתי להירדם. בדמיוני והנה הם גבוהים ואדירים, כספינות ענק על גלים סוערים. למחרת בכיתה השווינו רשמינו וכל אחד הגדיל לתאר את עוצמתם של יצורי הפלדה. בלא היסוס נשבעתי כי בלילה חלפו לידנו טנקים כה גדולים, עד שניבטו אלי אף מתוך מיטתי שבקומה הרביעית.

אמא הילכה מוקסמת מאז בואו של הצבא האדום. משחר ילדותי ליוו אותי צלילי המשפט הראשון של הימנון האינטרנציונאל – אות הפתיחה של תחנת הקומינטרן ברדיו מוסקבה (האות H בלוח המחוונים של הרדיו המיושן שלנו). מאזין נאמן הייתי לשירה הנלהבת הבוקעת מן המקלט ולדברי הבשורה של אמא על יום שיבוא, יום של צדק ויושר, של חופש ודרור, של שוויון מלא לכול.

עתה לבש חזון הגאולה עור וגידים בסיוע מפלצות הפלדה. מה רב האושר; לא תדיר זוכה אדם לראות בתחילת התגשמותם של חלומותיו. בהתלהבות נטלה אותי עכשיו אמא לבלט "הפרג האדום" של גליאר, ובינתיים החלו לשיר "אם מחר תפרוץ מלחמה / אם מחר יבקע קרב," לערוך תמרונים אוויריים, לחפור מקלטים ציבוריים ולהציג בפני הציבור מסכות גז. סיסמאות הושמעו ללא הרף, לעורר ולהזהיר, להרתיע כל חורש־רע ומתנכל מבפנים ומבחוץ. עלינו הילדים אסרו להמשיך וללמוד בבתי־ספר עבריים, אלא בשפת יידיש בלבד, וגם זאת – בגזירת השלטון החדש – ללא נו"נין, פ"אין ומ"מין סופיים. במקום זאת שקענו עתה בתחרות עזה חדשה – היינו רודפים ברחובות אחר חיילים וקצינים אדומים ומבקשים מהם "זנאַצ'וֹק", היינו, סמל או סיכה כלשהי, רצוי של כוכב אדום או פטיש ומגל, לענוד בגאווה על דש הבגד או לאסוף ולהחליף.

בכל ליבה האמינה אמא כי החלו חיים חדשים. שוב לא יתרחש עוד כמקרה המזעזע שחוותה בשנה שלפני־כן. בעת שעבדה כאחות בבית־החולים היהודי הובאו למקום שני ילדים שנחנקו למוות. הוריהם, שנאלצו שניהם לצאת לעבודה, הותירו את הפעוטות לבדם בבית עם תנור דולף. הילדים היכו בחלון האטום, ניסו לעורר עוברים־ושבים לעזור להם, אך לשווא. קשה היה לאמא לשאת מותם של ילדים. משוכנעת הייתה כי תחת השלטון החדש לא ייספו עוד אנשים מחמת מחסור. היא עצמה תכננה כתיבת רומאן בשם "רעב", והתכוונה לשבץ בו גם את האירוע הטראגי עם שני הילדים. אף ראיתיה רושמת קטעים ראשונים בעט־ציפורן טובלת בקסת דיו. באותה שנה גם כתבה לידידה נתן הסופר, שכבר הגיע לארץ־ישראל, מצטטת את גורקי, סופרה האהוב: "יש עצים הנרקבים לאיטם ויש המסיימים חייהם באש. אך, רוצה אני להיכלות בלהבה, לא להירקב." ניבאה ולא ידעה.

אבא ראה זאת אחרת. הוא עקב בעירנות אחר הנעשה בארץ־ישראל, שם היו לו כבר שני אחים ואחות. מאבק קשה הוא ניהל עם אמא, ובו גם ניצח, באשר לבית־הספר שאליו אשלח. וכשחזרתי ביום הראשון מגן הילדים, אמרתי לאמי הנעצבת – כך סיפרה לי היא עצמה בגטו – "די אמא, אני כבר אהיה א העברעישער יינגעלע."

בחזונה של אמא נועד לי עתיד מזהיר בחסות העידן החדש. כשאהיה בן שבע־עשרה אסיים את בית־הספר התיכון ואפנה ללימודים גבוהים. כל אוניברסיטאות המדינה הגדולה, מן הים הבלטי ועד ולדיבוסטוק, תהיינה פתוחות לפני, כל המקצועות והמחלקות ימתינו לבחירתי שלי. האופק היה גבוה ומזהיר, דבר לא יוכל למנוע בעדי להושיט יד ולקטוף מפירות העתיד המשכרים. מה אפוא לי ולמלחמה. העיתונים מלאו בתיאורי קרבות רחוקים במקומות בעלי שמות שנשמעו לי דומים, כמו דאנקירק וחצי־האי־קירינאיקה. על המלחמה בשכנותנו, זו שבפולין הסמוכה לנו, כמעט לא שמעתי דבר, אלא על אכזריות הגרמנים, המפזרים מן האוויר סוכריות ומטבעות משוחים ברעל כדי לפגוע בילדי ורשה. מה אפוא ידעתי על המלחמה.

שנים רבות לאחר־מכן נודע לי כי מפגן הראווה של הצבא האדום ביום פלישתו לליטא בוצע על־ידי מספר טנקים קטן, אשר למען הגברת הרושם חזר וסובב את העיר כל היום וכל הלילה. מה פלא שנדהמנו בבוקר העשרים ושניים ביוני 1941 כאשר המעצמה האיתנה, אשר כבר הפכנו לכאורה לבשר מבשרה ובה שמנו כל מבטחנו, הוכתה בהלם עם שחר, רפו איבריה, וכמעט שלא השיבה מלחמה.

שבוע ימים לפני פרוץ הקרבות בא ליל ההגליות. תחילה לא הבנו את אשר מתרחש – כל הלילה נעו בחוצות העיר משאיות חתומות אברזין. אורות נדלקו בדירות שונות, נשמעו קולות אדם מבוהלים, בכי ילדים. משהו מסתורי ומדאיג התחולל סביב. טלפונים חטופים עם בוקר ושמועות שפשטו במשך היום הבהירו מעט את התמונה העגומה: משפחות יהודיות רבות נאסרו במוצאי־שבת והובלו אי־לאן. חטאם ופשעם לא היו ברורים אולם מכנה משותף מסוים נמצא להם – ראשיהם של כל בתי־אב אלה היו מעורבים בתקופת המשטר הקודם בפעילות ציבורית או ציונית. תוך שעה היה עליהם להיות מוכנים לתזוזה, ובהם זקנים וטף, עם חפצים מעטים ביותר. לא הועילו תחנונים, מחאות ודמעות. בין הנלקחים היו גם מורים ידועי־שם, מנהל בית־ספר מכובד. בתו של אחד מן המוגלים אותו לילה, גם הוא מורה, הייתה חברה טובה שלי כשעוד למדנו בבית־הספר העברי. חיבבתיה מאוד. עכשיו ניסיתי לדמיין לעצמי מה היא חשה; איך מסתדרים עם הפחד, הבושה, כשמשפחתך נלקחת החוצה באמצע הלילה; מה מרגישים כשמובלים חסרי־ישע תחת משמרות אל נעלם נסתר ומאיים, בעוד חבריך עוקבים אחריך מבין חרכי החלונות.

מאותו סוף־שבוע של הגליות החל תהליך ההיעלמות ההדרגתי של חברי, שנמוגו בזה אחר זה, הלכו ונבלעו לתוך נעלם סמוי וסופי, ואני נותרתי מאחור, כמעט יחידי, ותהייה גדולה ובלתי־פתורה בתוכי עד עצם היום הזה.

הרי שהיו סימנים למלחמה קרבה ובאה. אז למה לא עשו דבר, למה ניצבו אדישים כמו הקייטנים סביב האשה המעולפת, חסרי־מעש כמו ליד קצין־הכבאים, למה?

לימים שאלתי זאת את אבא, מן השאלות המעטות שיכולתי לנסות ולשאול אותו. הוא השיב כי באותה עת כבר לא היה לאן וכיצד לברוח. שנתיים קודם־לכן, נזכר, באו סטודנטים גרמנים לבקר בליטא ובדרך חזרה הם הניפו על הרכבת כתובת: WIR KOMMEN WIEDER – נחזור שנית. מי יכול אז להימלט, לאן? העסקנים הנודעים ואנשים בעלי יכולת, אלה הסתלקו מארץ זו שנים אחדות קודם־לכן. הורי, לא רק שאמצעים לנסיעה ולוויזה – שעלתה ממון רב – לא היו להם, אלא שהיו כבולים בהתחייבויות וערבויות על הלוואות שנטלו הן לעצמם והן למען שארי־בשר. שניהם היו היחידים מקרב בני משפחותיהם שבעיירות אשר היו בעלי משרות קבועות בעיר הגדולה, ומטבע הדברים שימשו כתובת מתמדת לבקשות סיוע, אם בשעת מצוקה או לקראת עלייה לארץ־ישראל. וכי יעלה על הדעת להסתלק כשבעל־חוב הנך? ישבו אפוא לכודים בלית־ברירה והמתינו. וכשהמלחמה החלה, כיצד בורחים עם שני ילדים פעוטים, ולאן? מה־גם שסמוכים ובטוחים היו כי פרשה קצרה היא זו, עד שיתעשת הענק הרוסי מתרדמתו וישיב במהרה מכה אחת אפיים, אלא מה.

את מכתבה האחרון לנתן הסופר מסיימת אמא בנימה פיוטית – היא מביטה מבעד לחלון אל הרחוב המתעורר מחדש בתום יום המנוחה השבועי; קולות רכב ועגלות מתחילים להגיע לאוזניה, וקרני השמש האחרונות של בין השמשות מתמזגים באודם רעפי הגגות לנתך ארגמני יוקד ולוהב. האם חשה דבר, האם היא רומזת? באחד משיריה מאותן השנים היא מפורשת הרבה יותר, אולי בהשראת מלחמת האזרחים בספרד, שוודאי עקבה בהזדהות רבה אחר מהלכיה:

הרי שידעה, ודאי ידעה. אז למה לא עשתה דבר?

בעצלתיים התגלגל לו בוקר היום הראשון למלחמה, ממאן להתבהר. קולות הפיצוצים רבו ותכפו, עמודי עשן התרוממו וקרבו. תמרונים? הרדיו המשיך לעסוק בדברי הבל, אבל הרחוב השכים קום בתנועות עווית; משאיות חלפו תכופות, אופנועים כבמירוץ שליחים, דברים שמעולם לא התרחשו כמותם ביום ראשון בבוקר.

ממול, בדירות מוחרמות של כמרים, גרו משפחות קצינים רוסיים. ברגע מסוים גילינו שם תכונה יתרה – מסירים וילונות, נברשות מן התקרה; מבעד לחלונות שנחשפו התגלתה פעילות אריזה קדחתנית בארגזים גדולים. מבט נוסף הוליך אל משאית החונה בסמוך, שאליה הורידו הרוסים את רכושם. הרי שהעניין רציני באמת. בדירתנו מתגורר גם סיומה הסטודנט. היום מתארח אצלו אחיו לקראת בילוי סוף־שבוע משותף, והם מתחילים לחשוש כי תוכניתם היום עשויה להשתבש. ואמא לא בבית.

בפעם האלף חזרתי ועלעלתי ב"אוֹגוֹניוֹק" של אתמול, השבועון הממשלתי הצבעוני הידוע, מחפש לשווא למצוא בו רמז כלשהו למאורעות המתחוללים סביבנו. באותו שבוע היו בו תמונות של סטכנובאים2 עטורי פרסים, בצד שבחים למהלכה המבריק של תוכנית החומש; גם בכתבה על הטייסים האמיצים, המטפסים בחיוך רחב אל מטוסי הקרב שלהם, לא מצאתי כל הסבר לאריזה המבוהלת אצל המשפחות הרוסיות. מה קורה כאן? ומה עלינו לעשות ומה יהיה, ולמה לא מודיעים משהו? ואמא לא בבית.

שעות היום התקדמו לאיטן, הרדיו המשיך לנצור פיו. ברגע מסוים פתחו תותחי נ.מ. ביריות וקמה בהלה עצומה. דומה היה כי הצרורות הקצרים נורים ישר לתוך החלונות. מפרברים רחוקים החלו להישמע אזעקות. מבטי מבעד לחלון איתר במרחקים, אי־שם בדרום מעל לשדה־התעופה, מחול מוזר של מטוסים. כבתנועות המחט העולה ויורדת במכונת ה"זינגר" החדשה של אמא, הם החלו לצלול ולנסוק חליפות. פקעות זעירות התרססו סביבם ופטריות עשן שחור גחו בעקבותיהם, מתגעשות כלפי מעלה. מי היו המטוסים ומי פקעות הנ.מ. הדולקים אחריהם, האומנם מטוסי אויב הם אלה אשר עד כאן הגיעו? ואם כך, שמא כהוראת הג"א, שלאחרונה כה הרבו לשנן באוזנינו, עלינו להתרחק מן החלונות, לרדת למרתפים?

אבא לא ידע מה לעשות. בינתיים העדיף לשכב על הספה ולקרוא בספר, כשאחותי הקטנה מתמרנת בין חדרו של סיומה, האוהב להתלבב עמה, ובין התכנסות בחיקו של אבא. שתי אצבעות יד שמאל שלה תקועות בפיה, בעוד ימינה מקרזלת תדיר את שערותיה המתולתלות. חריצים חדים – עקבות שיניה – נחרצו במפרק העליון של אצבעותיה האמצעיות ואני הייתי תמיד מאיים עליה כי סופן של אלה שינשרו לה. בדומה הרי היו מזהירים אותי הורי, כי אם אמשיך ואשחק עם הפיפי שלי הוא ייפול לי. אבא שהיה מורה וחוקר היסטוריה, עבודת הגמר שלו עסקה באינקוויזיציה בספרד. כעת עיין בספר דברי־ימי־עם־עולם של דובנוב. כעבור שמונה חודשים נוספים הוגלה אבא דווקא לריגה, עירו של דובנוב, ולימים אף יתאר את קורותיו שם, ובהם גם את דברי־ימיו האחרונים של ההיסטוריון הדגול.

לו אבא היה באותה שעה תופס את שנינו תחת זרועותיו, כמו חיה הממלטת את גוריה, ויוצא עמנו בלא להביט ימינה ושמאלה, נמלט כמו לוט בשעתו, מזרחה, ייתכן וכולנו היינו נותרים בחיים. איכשהו היינו מגיעים לעומק ברית המועצות, ואמא הנמרצת ללא לאות ודאי שהייתה מצליחה לבוא בעקבותינו.

בשעה אחת או שתיים אחר הצהריים נשא שר־החוץ מולוטוב את דברו בראש מהדורת החדשות, ובישר לאומה על מעשה שפל ונבזה שאירע הבוקר. ללא כל סיבה והתראה פתחו הגרמנים, שותפים עד אתמול, במתקפה רחבה לאורך כל גבולותיה המערביים של המדינה. אולם הצבא האדום האמיץ, ועמו העם הסובייטי כולו, ישיבו מלחמה שערה, יהדפו בכל עוצמתם את כוחות הרשע המתנכלים לפלוש למולדתנו. כולם נקראים לדגל, להתייצב, כל אחד על משמרתו, עד לניצחון המוחץ.

מיד התחלנו, בעזרת עיסת קמח לבן, להדביק פסי בד על הזגוגיות כפי שציוו עלינו הוראות הג"א. מישהו הסתכן ועלה לעליית־הגג לוודא כי אכן מוצבים שם, גם זאת לפי ההוראות, חבית מלאה מים ושקי חול.

בגיליון ה"אוגוניוק" צדה עיני תמונה המציגה מכשיר חדיש לאיתור מטוסים, מערכת צינורות משולבת, אופקית ואנכית, להאזנה וראייה למרחקים. באמצעות המצאה חשובה זו, כך היה כתוב שם, יכולים עתה כוחותינו לגלות את התקרבותם של מטוסי אויב עוד ממרחקים גדולים. קיוויתי כי מאז הבוקר כבר הספיקו לחלק מתקני פלא כאלה לכל יחידות הצבא האדום באזור שלנו.

בינתיים הורו לי שלא לעמוד ליד החלונות, מחשש 'שראפּנֶלִים' – רסיסי פצצות. שראפנלים אלה דמיינתי לי כעין נחשים מעופפים המתרוצצים במסלולים מפותלים באוויר עד שהם מוצאים את קורבנם. אחיו של סיומה נתן לי עצה מעשית יותר – באם אשמע סירנה, עלי להתייצב מתחת למשקוף אחד הפתחים – מקום בטוח יחסית למקרה של נפילת פצצה. "בּוֹמְבָּה" בלשוננו, מלה בעלת צליל כבד ומפחיד. פצצות אמנם לא נפלו בסביבתנו, אולם מעתה ואילך הייתי מדלג כל השעות ממשקוף למשקוף, מנסה למלט עצמי מפגיעה ישירה או ממסלולו של שראפנל. עולה בדעתי, כי באותן שעות כבר החל מסלול הימלטותי האישי, זה שברבות הימים הוליכני אל מעבר לנהרות וימים.

עד הצהריים נשמעו אזעקות לרוב; אחר הצהריים כבר עייפו מלהפעילן. בבוקר שאגו תותחי הנ. מ. מאוחר יותר תש כוחם. אז באה שעתו של אבא, שמכאן ואילך למדנו להכיר את כוח ההומור שלו בשעות קשות. את תותחי ה"זֶניט" (נ.מ.) כינה תותחי "זע־ניט און הער־ניט" ("לא רואים ולא שומעים"); ואת ראשי התיבות של ברית המועצות, זו המעצמה האדירה עד אמש אשר שיתוק אחז בה כנראה הבוקר, פירש: "'ס.ס.ס.ר., הלוא הם ס'איז ניט געווען, ס'איז ניטאָ, ס'וועט ניט זיַין, רעדט זיך נישט איַין" (זה לא היה, זה איננו, זה לא יהיה, את עצמך אל תשלה). סגולה יקרה, ההומור השחור של אבא. לימים עמד זה לעזרו גם במחנות המוות.

ההתפוצצויות קרבו ורבו. מטוסים החלו להעז ולחלוף בשמי העיר עצמה, ותותחי הנ.מ. כביכול השתנקו מרוב חרון וזעם. קירות הבית ומשקופיו הפכו פריכים, ואדן החלון הרחב שלי צפן סכנות. היה ברור שעוד רגעים מספר תתחלנה הפצצות ליפול גם עלינו. אף־על־פי־כן היסס אבא אם לרדת למשפחת מלצר שבקומה מתחתינו. אין הוא אוהב להטריח בריות ולהזדקק לטובותיהם, הוא טען. בכל־זאת עברנו לשם וכך נכנסנו לראשונה לדירתם האמידה. נכדם מישקָה קפולסקי היה חברי ללימודים. שובב גדול, ראשון לכל תעלול ואורח קבוע בפינת העונש בכיתה. פעם נטל אותי עמהם סבא שלו, בעל המאפייה שבקומת הקרקע, לנסיעת עסקים במונית שחורה למנסרות וטחנות־קמח שמחוץ לעיר. דירתם עבת־הקירות הדיפה נוחות וביטחון. שאון היריות אף הוא נשמע כאן מעומעם משהו, ופחות מאיים. אמו של מישקה, גרושה צעירה ונאה, הציעה לנו תה ועוגיות כאילו סרנו לביקור חברתי. לרגע התעוררה בי תקווה קלושה, שמא הכול בכל־זאת ישוב למסלולו. בביתם של המלצרים היה קל יותר להאמין בכך.

היה זה אבא שמדי פעם הביא לנו חדשות. נע היה מעלה ומטה באי־שקט הולך וגובר. מה עם אמא, לא שומעים ממנה דבר, גם הטלפון אינו מצלצל. בינתיים, התבשרנו, הגיע הדוד דוד עם אופניו. דוד היה נרעש, נבוך ומבולבל. מה יהיה עתה עם ועידת המורים שנועדה להיפתח למחרת? אולי כדאי לצלצל, לברר. כשהורשינו לעת ערב לעלות לזמן קצר הביתה, בטרם הוחשנו חזרה למטה, עוד הספקתי להעיף מבט חטוף בחפצים המושכים שהדוד הביא עמו ועתה נחו על המדף שפונה בשבילו בארון הבגדים שלנו – חולצות ומגבות מקופלות בקפדנות, כלי גילוח וסבונים מדיפי ריח, תמרוקי פנים, חפתים, מסרקים, עניבות ואטבים. הכול ארוז למשעי, כפי שלא ראיתי מעולם בביתנו – כנראה שנקנו במיוחד לקראת חופשה זו.

והנה בשורה – אמא חזרה ועוד מעט תרד אלינו. היא נכנסה בסערה, נרגשת מכל שעבר עליה, מתקשה להאמין. יום קודם יצאה עם ילדי קייטנת 'אָזע' (שירות הבריאות הקהילתי היהודי) בספינת הנהר. הגיעו למקום, הסתדרו כמתוכנן ונערכו להתחיל הבוקר את סדר יומה של קייטנה. והנה לפנות בוקר הקיצו לקול נהם אווירונים, קולות ירי והפצצה, ולא ידעו מה לעשות. ניסו לטלפן העירה, להנהלה, אך לא היה מענה. נותר צוות העובדים לבדו ועליו האחריות על עשרות אחדות של ילדים. החליטו לנסות ולשוב מיד העירה חזרה. אך כיצד עושים זאת? והנה כמו פיה טובה מתוך האגדה הופיעה לה בבוקר ספינת הנהר, ממשיכה בשגרת השיט שלה. רב־החובל היסס לקחת עמו ילדים רבים כל־כך ביום כזה. הפצירו בו, התחננו, הבטיחו לו תשלום מיוחד, והאיש נעתר. הפליגו אפוא חזרה, מבלי שהילדים המבוהלים יבינו את פשר הדבר. ניסו להרגיעם ולהעמיד פנים שהכול כסדרו, אף שלאורך חופו של הנהר כבר נראו מחזות מלחמה – רכב שרוף מעלה עשן, יריות ופיצוצים מכל עבר. עוד הם שטים, קרבים לעיר, והנה מטוסים גרמניים גחים לעברם. בהימור נועז הוציאו את הילדים לסיפון והורו להם לנפנף בכובעיהם הלבנים. המטוס הראשון צלל, קרב והלך לספינה והנשימה נעצרה. הילדים אותתו שלום לאווירון, וזה, ברגע האחרון ממש, קרוב־קרוב לספינה, פנה הצידה ונסק חזרה. וכי הטייסים הגרמנים אין להם לב? משנוכחו לדעת שילדים על הסיפון, הרפו מן הספינה. חלפו ימים לא רבים וכבר התקשיתי להאמין בתמימות שבה קיבלנו את דברי הפרשנות של אמא. בהמשך דרכם ראו את המטוסים צוללים על גשרים, תוקפים כבישים ומבנים, ואש מעטה בלבד נורית עליהם. נראה שהרוסים בנסיגה מכל הכיוונים. מבואות העיר עצמה סתומים מרוב עגלות ורכב, בהלה ומהומה בכול. מזל הוא ששבו בספינה, אחרת ספק גדול אם היו מצליחים להבקיע אל תוך העיר פנימה. משהגיעו לחוף היו צריכים להזעיק הורים, להשיג רכב לפיזור הילדים עד האחרון שבהם לבתיהם, והתקשו בכך מאוד. לכן, אף ששעות אחדות היא כבר בעיר, רק עכשיו התפנתה אמא לשוב הביתה – טובת הילדים שבחסותה קדמה.

האם שרד מישהו מהם בסופן של אותן שנים? תהייה כאובה, ומיותרת.

עם שובה של אמא התבהרו הדברים מעט. עכשיו אפשר היה לנסות ולהחליט מה עושים – נשארים או נמלטים? זאת בהנחה שאמנם איננה הגיונית – אך מה כבר הגיוני בקורות יום זה – והיא, כי הרוסים אולי ייסוגו אף מעבר לעירנו שלנו. ואם כך, צריך למהר ולברוח מהר ככל האפשר. כעווית שרירים הנדרכים בשעת סכנה, החלה מיד אמא לצרור מספר דברים שנראו לה באותו רגע כנחוצים ביותר; נטלה דברי מזון אחדים מן המזווה שהיה כמעט ריק (שהרי התכוונו לצאת לקייטנה בעוד ימים אחדים), ואותנו הלבישה בבגדים המשובחים והחמים ביותר, אף שבעיצומו של הקיץ היה הדבר.

חלפה כרבע שעה והעווית חלפה, הידיים רפו. אולי משום הקושי להחליט מה לוקחים, מה משאירים. ובעיקר לאן יוצאים, כיצד עם שני ילדים קטנים. בדרכים צפויה סכנה הן ממטוסים גרמניים והן מצד הליטאים; והגבול הגרמני כה קרוב – רק יעלה בידם לפרוץ סדק בחומה הסובייטית, וכהרף־עין ישטפו מדינונת זו בעוד אנו תקועים אי־שם מאחור, בדרכים או ביערות. מה הטעם אפוא; והוחלט להישאר. וכבר החזירה אמא חפצים למקום ופסקה – יורדים למרתף. כך יש ובהרף־עין נגזרים גורלות חיים בלא שאפשר יהיה אי־פעם לדעת אם הייתה זו ההחלטה הנכונה ביותר באותו רגע נתון.

שני מחסנים עמדו לרשותנו. העמוק יותר היה בבניין המגורים שלנו, במרתף מפותל וחשוך אשר בעבר ודאי שירת את המנזר העתיק שמעליו. במחסן זה החזקנו חפצים לא נחוצים. המחסן השני היה בתחתיתו של בניין מגורים מודרני שהוקם במרכז החצר הגדולה. שם עמד לרשותנו חדרון נאה ומאוורר אשר אפילו מעט אור חדר אליו מבחוץ. אבל הוא היה צר, על רצפתו נותרו שיירי פחם מן החורף האחרון, וכדי להגיע אליו צריך היה לחצות את החצר החשופה. כמו אם־חתולה הגוררת בשיניה את ולדותיה ממקום למקום, כן העבירו אותנו ההורים פעמים אחדות מכאן לכאן, עד שאמא החליטה, אולי יחד עם אבא, כי עדיף המרתף הראשון, שאף־על־פי שמעופש ולח הוא, אפל ומדכא, יתרונו בעומקו ובהימצאו מתחת לדירתנו. מכאן ואילך, רוב הימים הבאים, היינו לשוכני מרתף זה. לפחות אנו הילדים ואמא.

כוח הזכרון של ילד: מה בעצם יודע אני על אשר קרה? וכי חקרתי, אספתי מסמכים, גביתי עדויות; מה יכול אני אפוא לספר, אלא מה שהסתנן והגיע אלי, נספג ועובּד על־ידי ילד אשר חושיו אמנם היו מאוד מחודדים, אך בתום המלחמה יהיה בן אחת־עשרה בסך הכול. שום שנתון מדעי לא יקבל לפרסום את עדותי זו; אבל זהו סיפורי שלי.

לא היה טעם, לא היה לאן להימלט אחרי השעה שש בערב ביום השני למלחמה. כך סיכמו הבריות לאחר־מכן, הופכים וחוזרים והופכים בסדר המאורעות שהתרחשו, מנסים לעכל בפעם האלף, מנסים לתפוס מה אירע כאן בעצם.

סיומה הסטודנט ואחיו, שצעירים היו ולכאורה בלתי־תלויים באיש, התחילו לדבר על בריחה כבר ביום ראשון בצהריים. התלבטו והתלבטו כל אותו יום, וגם ביום שני בבוקר עדיין לא זזו.

תמונה: יום שני בצהריים. סיומה שרוע פרקדן על הספה בחדרו במעין רפיון משתק. ניכר בו שאין לו חשק לזוז מכאן, אף שכנראה צריך. אחותי הקטנה גוהרת על בטנו וכאילו קוראת את מחשבותיו. היא לוחשת לו, בת הארבע, ברוך חתולי מתפנק: "סיומה, אל תצא, אל תיסע מכאן." סוף תמונה.

חלפו עוד שעות אחדות וסיומה ואחיו בכל־זאת התעשתו לפתע, קמו ויצאו. החדר שלו נשאר מסודר למשעי ועל שולחן השרטוט הנקי נותרה שורה של עפרונות מחודדים. סיומה גם ניגן בכינור, היכן נותר כינורו? מאוחר יותר שמחנו לשמוע, כי ביום שני בשש בערב עוד יצאה רכבת אחרונה מעירנו מזרחה. הרי שיש סיכוי כי סיומה ואחיו נחלצו ברגע האחרון, ועתה רחוקים הם מכאן. אולם – דומני שביום רביעי היה הדבר – לפתע צלצול טלפון. נבעתנו – טלפון בימים אלה? היה זה סיומה, מדירה של קרובים כאן בעיר. כן, הם יצאו לדרך, התעכבו, והנה הם שוב כאן. הספיק רק לשאול לשלומנו והשיחה נותקה. יותר לא שמענו ממנו דבר. אותו ואת אחיו בגטו כבר לא ראינו.

ביום שני בבוקר מיהרו הדוד דוד וחברו, שבאו לוועידת המורים, לצאת לביתם. הם רכבו על אופניהם לאורך הכביש הראשי לעבר עיירתם הקטנה שבצפון־מזרח. את רוב חפציהם הנאים הותירו ארוזים בארון שלנו, שוב לא היו נחוצים להם. אודים מוצלים מאותה עיירה ידעו לספר על שני מורים שיצאו ביום הראשון למלחמה באופניים לעיר הגדולה ויותר לא שבו.

בקצב הולך וגובר החלו גייסות נסוגים לחלוף ברחובנו. כבר בשעות הבוקר המוקדמות עברו עגלות ראשונות, עדיין נכלמות קמעה, אך בשעות הבאות הן הלכו ורבו. כמו בלוויות הקתוליות, גם כאן הקיפו החיילים את העגלות, משתרכים מסביבן והן עטורות בענפים טריים כתכריכים ירוקים. בתחילה לא הבנתי עניין זה של התכסות בענפי־עץ כרותים, כמו במשחק צופי גדול. כעבור שנים הייתי נזכר במראה זה, עת חלפו על־פנינו בתהלוכת חג הביכורים בקיבוץ שלי הכרכרות הצוהלות, מקושטות בירק ושירת "סלינו על כתפינו" בפי יושביהן. אלא שהעגלות ההן נוגות היו וסוסיהן עייפים מאוד, גוררים על־פי־רוב מאחוריהם תותח או מרגמה כחפץ נקלה וחסר תועלת.

ככל שחלפו השעות כן גבר זרם העגלות. צבא אדיר והוא נע במעין אנטי־מצעד. היכן הטנקים הצוהלים של אשתקד? ככל שחלפו השעות היו החיילים לשמוטי ראש, נאחזים בצלעות העגלות כטובעים הנאחזים בקש. קבוצות ובודדים התנהלו כצללים, וקולות הפיצוצים והאזעקות כאילו לא הגיעו עדיהם. יותר ויותר מן המדשדשים נראו חבושים, ומבעד לכיסויי האברזין של כלי הרכב, שנגררו על־ידי סוסים תשושים ונשאו עכשיו סימני צלב אדום משורבטים ביד לא אמונה, החלו לבצבץ אלונקות ובהן רגליים מיטלטלות לכל עבר.

וכאשר הבנו שאכן מלחמה היא זו, ואנו בתוכה – וכי הרבה ממנה ראיתי? – ביום הראשון בבוקר עוד אזרתי אומץ להביט בה מעט. בשעות הבאות כבר הפחידה מדי. מכאן ואילך הייתה זו לי אפוא האזנה בלבד ממעמקי המרתף, מכורבל, מצונף ודרוך, בעיניים עצומות ואוזניים גדולות־גדולות הממלאות את החלל כולו.

לח ומעיק היה במרתף. הרי מכאן, חשבתי פעם, עולים להטביענו מי הגאות של השיטפונות. מסדרון ארוך רצוף מכשולים, נורה עבשה מבליחה, שורה של תאים. לקראת הערב ניסינו לשוב ולעלות הביתה אך פרצי הירי העזים, הפיצוצים שלא פסקו והלהבות שהחלו לעטור בארגמן לוהב את כל האופק סביב, הבהילו אותנו חיש חזרה. שם לפחות לא ראינו דבר. אמא הורידה שמיכות ואנו הסתדרנו בין סירים ועגלות־ילדים ישנות. ולא ידעתי כי התחבאות ראשונה היא זו לי בין גרוטאות וסמרטוטים. יבוא יום ואהיה חב להם את חיי. אף מבעד לקירות המרתף העבים יכולנו לחוש את המולת העגלות אשר כאותם טנקים חוגגים, גם הן לא פסקו לנוע כל הלילה. היו אלה שאריות מידלדלות של צבא מובס.

פוטופרינט, מכון אופסט בע"מ, גבעת־רם. ישוב על כיסא גבוה, מסתובב, מביט אני מבעד לאדן החלון הרחב על הרי ירושלים הפרושים סביב, ממתין להשלמת תהליך צילומה של מפה עתיקה מאת מתיו פאריס (1230), מתוך אטלס היסטורי ענק שבביתנו. בננו החייל, הנמצא בחופשה קצרה, הוא שעזר לי להוציאו מן המקלט אשר מתחת לביתנו. אף בירושלים מקלט לנו במרתף הבניין. ספר נוסף, נדיר מאוד, השגתי לשעה קלה מן הספרייה הלאומית והוא מתאר מצור צלבני. מימין – ראשים ערופים מונפים על חודי חניתות מול חומותיה של עכו, משמאל – שבויים כלואים בתאים, ממתינים לגורלם. יושב אני בכיסא הגבוה, המסתובב, ממתין להשלמת מלאכת הצילומים לצורך מאמר העוסק בתולדות הצלבנים, ומהרהר לי כיצד שעה קלה קודם־לכן, ליד שולחן בביתי בשעות בוקר מוקדמות של קיץ, עוד היינו רובצים בתאי מרתף ביתנו שם, בימים הראשונים למלחמה, ממתינים לגורלנו; והנה כעת מתיו פאריס, מצור עכו, לוחות אופסט. איך להתגבר על המעברים המהירים האלה. שנים כה רבות לא נגעתי במטעני, וזרועי – זרוע עורך מקצועי שפרנסתו על הכתיבה – כבדה מעופרת, לעתים לא מסוגלת לחרות אפילו אות אחת על גליון הנייר שלפניו.

בעצם, סיפורי האמיתי שלי הוא זה המתרחש עכשיו, ניסיונותי לפתוח בהדרגה את צרורות זיכרונותי ובה־בעת להמשיך ולתפקד, "להיות בסדר." דרוך, עירני ומוכן לזינוק, כדי שלא יפתיעו אותי. לא להיעצר ולא להסס. כמו בבוקר חצותי את הנהר; רק ללכת קדימה, כפי שאמא הדריכה אותי. כך בלבד יש סיכוי כלשהו לשרוד, להיחלץ.

וביום שני בערב, בעוד אנו מתקינים עצמנו ללילה נוסף במרתף, נשמע פיצוץ אדיר, חזק מכל שידענו קודם־לכן ואחריו – פיצוץ שני. פרודות האוויר מסביב כמו התבקעו לרסיסים. האם ביתנו הוא שמתפורר כאן מעלינו או שהארץ זעה ופוערת פיה? מאוחר יותר התברר כי היו אלה שני הגשרים הראשיים על שני נהרות העיר, משני צידי ביתנו, שהרוסים פוצצו בזה אחר זה.

השעה הייתה שש בערב, היום השני למלחמה. אפילו על חבריהם שלהם, כך סיפרו, לא חסו. בעת הפיצוץ היו הגשרים עמוסים כלי רכב ואדם. עתה לא היה להם עוד סיכוי לשוב ולחבור ליחידותיהם ולחזור למולדתם.

כעת, בשירות מילואים בהול, מרחף אני כאלבטרוס, סוקר כנץ מגבהים אדירים. מתבונן בבתיהם ומציץ מאחורי חצרותיהם; נובר בשדותיהם ומריח בהריהם. דרוך ועירני עוקב אני אחר התחזקותם ההולכת ונמשכת. בקור־רוח מקצועי מונה ארובות בתי־חרושת שנוספו, כבישים חדשים שנסללו, קווי חשמל ומים שהוכפלו. האם שוב תפרוץ מלחמה, האם עוד פעם תתרחש לה לפתע?

אומד נפחים של מאגרי דלק תת־קרקעיים, תוהה על מערומי תחמושת מכוסים. למי נועדו, לכמה זמן יספיקו? מנסה לחדור מבעד לסככות ולרשתות הסוואה – האם תותחים חדשים מוחבאים שם, טנקים מוכנים לגיחה? שנים רבות כבר עוסק אני בפענוח תצלומי אוויר צבאיים. כמו אצטגנינים קדומים בבוחנם כבד של עגל רך רוכן אני על הסטראוסקופ, בוחן באמצעותו רמזים זערערים החרותים בתחליב התצלום שלפני. כמוהם מבקש גם אני אותות ופשרם, מנסה לצפות מאורעות בטרם יתחוללו. כך יכול אני להיות בתצפית מתמדת, לעקוב אחר דברים שמעבר לאופק, לדעת מראש את אשר עשוי אולי להתרחש עוד מעט קט. אמרתי כבר, איני אוהב יותר הפתעות. תרמילי הפליז שצנחו על דשא מגרשי הטניס בקייטנה היו לאותות הממשיכים להשפיע על מהלכי חיי, כמו צליל־תשתית הולך ונמשך.

ארתור קסטלר פותח את האוטוביוגרפיה שלו בסיקור כותרות העיתונים ביום היוולדו – מעין הצצה לתוך כדור־בדולח הצופן את העתיד. כותרות עיתוני יום לידתי עשויות גם הן לשמש לכך, הן עוסקות ברדיפות של יהודים ובאיומי מלחמות. וביום היכנסי לברית אברהם אבינו בישר אבי במכתב לגיסתו בארץ־ישראל: "להיטלר נוסף שונא אחד." למה אפוא לא שעו הורי לאותות אלה, למה לא גזרו מהם מסקנות?

לחדר שירותי הצבאי נכנס המפקד גיל. רחב כתפיים, גבוה, עיניו בהירות וחמות. עור פניו וידיו צפוּד כשל ישיש, פרי חריכות קשות באחת המלחמות. באי־נוחות שהוא מתקשה להסתיר מספר הוא לי, כי יצאה הוראה חדשה לשוחח עם אנשי המילואים הוותיקים. אני רואה את המבוכה על פניו – מצד אחד נחוצים לו בעלי ניסיון כמוני, המעניקים לו יתר ביטחון בתפקידו, מצד שני, הצבא מכנס שורותיו, רוצה לפנות תקנים ודרגות לאנשים צעירים. לראשונה חשתי, כספינקס ישיש, את כובד מטענן של שלושים וחמש שנות החיילות שלי בשירות המילואים. עתה כשגם בני במגויסים, אולי די בכך, אולי מותר לי כבר להתחיל לסגור מעגלים.

קול שאון הפיצוצים הגדולים באותו ערב ציין כי דבר לא ישוב עוד למסלולו הקודם. בימים שלאחר־מכן הלכו הקולות והשתנו. פחות פצצות ויותר יריות; פחות ממרומים ויותר מן הקרקע. שוב לא חלפו כאן מטוסים ולא נשמעו תותחים. מעל גגות ומאחורי קרנות רחוב הרימו ראש ליטאים מזוינים שעסקו בשקיקה בצליפות־זינוב אחר שרידי הצבא האדום.

באחד מאותם ימים ראשונים פרץ אלינו אבא למרתף, חיוור כסיד, מתקשה להירגע. תוך שהוא שקוע בשריפת מסמכים קרה הדבר. בעודו לבדו, מוחק או תולש, שטף לפתע צרור יריות אלכסוני דרך החלון וריסס את התקרה שמעליו. עוד הוא מתאושש מבהלתו, והנה הלמות קתות בדלת החיצונית, וכבר פרצו פנימה ליטאים, רוביהם שלופים ועיניהם מזרות אימה: "ידיים למעלה! היכן הרוסים שירו עלינו מכאן לפני רגע!" בזעם שטפו־חלפו על פני הדירה ואצבעם על ההדק – מכאן, רק מכאן, כך טענו, ירו עליהם. בקושי הצליח אבא לגמגם בליטאית המשובחת שלו, כי לא ייתכן, שהרי לבדו הוא כאן, מורה ותיק בבית־ספר ממלכתי, מכין הוא את שיעוריו לקראת שנת הלימודים הקרובה, משפחתו בכפר ואין כאן איש. לא ברור מה קלטו אלה מדבריו הרועדים, אך תוך קללות נמרצות אצו החוצה, בלא שנגעו בו לרעה. משהתאושש מעט, ירד ברגליים כושלות אלינו. צריך לומר ברכת הגומל, אמר. הפעם נשאר עמנו מספר שעות, ומשנראה היה לו כי נרגע מעט סביב, חזר ועלה למעלה להמשיך בביעור, שהרי מי יודע מה יילד יום.

ואנחנו נותרנו לרבוץ במרתף. לא יכולנו לעשות דבר אלא להמתין ולהמתין.

וביום רביעי נשתררה לפתע דממה מוזרה. חשנו אותה אף במעמקי המרתף, עת התעוררנו משנתנו. לא יריות ולא המולת אנשים רצים או עגלות מתנהלות. שקט סביב והנשימה נעצרת – מהו זה?

מתוך הדממה החלה לאיטה להישמע ממרחקים המולת קול לא־מוכרת, הולכת וקרבה, הולכת ובאה. לא נהם מנועים או רעם מטוסים; הקולות הלכו וגברו ונעשו ברורים יותר ויותר. תחילה התקשינו להאמין – כל־כך לא התאים הדבר לנסיבות – אולם היו אלה קולות שירה. נחרצים וברורים בקעו ובאו ממרחקים קולות של גייסות הנכנסים לעיר. לא בדהירה על סוסים ולא רכובים על טנקים. כבימי אשור ורומי ואלכסנדר מוקדון – טורים־טורים, שורות שורות, קרבו והלכו הכובשים בצעדה איטית, כבדה אך קצובה, תוך שהם שרים ודאי שיר חיילים ותיק –

אַה לִי לַה לוֹ לַה־לַה / אַה לִי לַה לוֹ לַה־לַה...

שכמותו כבר שרו במלחמת פרוסיה־צרפת, במלחמת־העולם הראשונה, ולפני חודשים אחדים בפולין, בבלגיה ובצרפת. עד היום רודפת אותי נעימתו, יכול אני לרשום את תוויה –

אַה לִי לַה לוֹ לַה־לַה / אַה לִי לַה לוֹ לַה־לַה

פלוגות, פלוגות, כל אחת מהן צועדת ושרה אותו שיר עצמו. משום כך אולי הגיעו לאוזנינו הקולות כמערבולת צלילים לא מתואמת, כמו גלים בנהר, עת ספינות חולפות בו זו כנגד זו –

אַה לִי לַה לוֹ לַה־לַה / אַה לִי לַה לוֹ לַה־לַה...

בעוצמה ובבטחה, בגאווה ובאדנות. שירת כובשים ומנצחים, אדוני הארץ החדשים.

העיר הייתה מונחת כנועה לרגליהם.

ואנו שם למטה, במעמקי המרתף, עצרנו נשימתנו כגורים חסרי ישע. דרוכים, מקשיבים, ממתינים. הם באו, הם כאן. מה מבשרת לנו שירתם?

ככה זה התחיל.

1. פורט – מצודה. במצודה הרביעית, השביעית והתשיעית, השתמשו הנאצים כאתרי הריגה ליהודים.

2. תואר סובייטי לעובדים מצטיינים שגילו מסירות מיוחדת לעבודתם; על שם אלכסי סטכנוב, כורה הפחם.