לחתוך בזמן

מבוא תרמית המשקל המוטה

באוקטובר 1974 השיג המתאגרף מוחמד עלי את אחד המהפכים הגדולים ביותר בתולדות הספורט, כשניצח בנוק אאוט את יריבו ג'ורג' פורמן בקרב הנודע שזכה לכינוי "המהומה בג'ונגל". הניצחון הזה השיב לעלי את תואר אלוף העולם באגרוף במשקל כבד, שבו זכה לראשונה כשהדיח את האלוף המכהן סוני ליסטון עשר שנים קודם לכן, ב־1964.

בדרכו לניצחון המרעיש הזה גבר עלי על מכשולים אדירים, כנגד סיכויים קלושים להחריד. ב־1967 נשלל ממנו תואר האליפות לאחר שסירב לשרת במלחמת וייטנאם, ועקב כך נבצר ממנו להתחרות במשך שלוש שנים וחצי בתקופה שהיתה אמורה להיות שיא הקריירה שלו. אחרי הפסילה הזאת היה עליו לפלס את דרכו במעלה הדירוג במשך ארבע שנים נוספות, עד שניתנה לו ההזדמנות להתחרות על התואר מול ג'ורג' פורמן. באותה עת היה עלי קרוב לגיל 33 וכבר התחרה ב־46 קרבות מקצועניים.

פורמן היה המועמד המוביל בפער ניכר: צעיר יותר, גדול יותר, חזק יותר, בלתי מנוצח ועם מוניטין של מתאגרף שדבר אינו יכול לפגוע בו. לפני הקרב עם פורמן, עלי סיים בתיקו שני קרבות שנמשכו עד תום הזמן הקצוב, מול ג'ו פרייזר ומול קן נורטון. גם פרייזר וגם נורטון לא החזיקו מעמד שני סיבובים מול פורמן.

כשעלי גבר על פורמן, הוא ביסס את מעמדו כמתאגרף הטוב ביותר בכל הזמנים.

מוחמד עלי נהפך למופת של נחישות וכוח רצון. כנגד כל הסיכויים, מול ים של זלזול, הוא סירב להיכנע ויצא כשידו על העליונה. האם יש עדות מרשימה יותר לכוחן של עקשנות והתמדה בדרך להגשמת חלומותיך?

אבל זה לא סוף הסיפור.

הנחישות וההתמדה של עלי דחפו אותו להמשיך להתאגרף עוד שבע שנים. בין 1975 לדצמבר 1981 הוא המשיך להשתתף בקרבות למרות אותות ברורים, חוזרים ונשנים, לכך שכדאי לו להפסיק. ב־1977, אחרי שחברים ועיתונאים הבחינו בסימנים שהעידו על התדרדרותו הגופנית והנפשית, הפציר בו טדי ברנר, אמרגן האגרוף במדיסון סקוור גרדן (שהפיק שמונה קרבות של עלי), שיפרוש מהזירה.

עלי התחמק.

ברנר הכריז אפוא שלא יקיים עוד קרבות של מוחמד עלי במדיסון סקוור גרדן. "אני לא רוצה שהוא יבוא אלי יום אחד ויגיד, 'איך קוראים לך?' הטריק באִגרוּף הוא לצאת בזמן, והסיבוב ה־15 אמש [מול ארני שייברס] היה הזמן הנכון מבחינת עלי".

כעבור שבוע ניסה גם פֶרדי פּאצ'קו (Pacheco), הרופא הצמוד של עלי, לשכנע אותו לפרוש לאחר שקיבל דוח מעבדה בנוגע למצב הכליות של עלי בתום קרב. כשפאצ'קו לא קיבל מענה לפנייתו, הוא החליט לפרוש בעצמו.

ב־1978 איבד עלי את תוארו לליאון ספּינקס, שהניסיון שלו כמקצוען הסתכם עד אז בשבעה קרבות בלבד. ב־1980 הוא הצליח רק בקושי, ובנסיבות חשודות, לקבל אישור רפואי להתאגרף בנוואדה מול האלוף המכהן לארי הולמס. עלי ספג תבוסה קשה וכואבת עד כדי כך שהולמס פרץ בבכי בתום הקרב.

סילבסטר סטלון, שהיה בקהל באותו ערב, תיאר את הסיבוב האחרון בקרב במילים: "כמו לצפות באדם עובר נתיחה שלאחר המוות בעודו בחיים". אף על פי כן, עלי סירב לוותר. אילו היה מוותר, הוא לא היה מנצח את ג'ורג' פורמן. אילו היה מוותר, הוא לא היה הופך לגדול מכולם.

ב־1981 היה מוחמד עלי מנוּע מלקבל אישור להתאגרף באמריקה, הליך שהיה בדרך כלל פשוט ומיידי מאחר שהגופים המאשרים במדינות השונות התחרו ביניהם בהורדת רף הדרישות במטרה לקיים תחת חסותם כל קרב שהיה לו פוטנציאל מסחרי. אם היה רגע שבו העולם צרח, "הגיע הזמן לתלות את הכפפות!" זה היה הרגע. אבל עלי לא ויתר ועבר להתאגרף באיי הבהאמה.

הוא הפסיד שוב, בקרב שהיה מחזה מביך אפילו בסטנדרטים של עולם האגרוף. ההפקה היתה חובבנית כל כך, שהם לא הצליחו למצוא מפתח לדלת האולם. הם סיפקו רק שני זוגות כפפות לכל המשתתפים באירוע, דבר שהוסיף עיכובים ממושכים בזמן שהתירו את השרוכים והסירו את הכפפות מידי המתאגרפים כדי להשתמש בהן מחדש. המארגנים אף נאלצו לשאול פעמון של פרה כדי להודיע על תחילתו ועל סופו של כל סיבוב.

אין ספק שמוחמד עלי שילם מחיר כבד על כך שהמשיך להתאגרף עד שהתקרב לגיל 40. לקראת סוף הקריירה שלו כבר ניכרו בו סימנים לנזק נוירולוגי. כל החבטות שספג לאחר שהביס את פורמן תרמו ללא ספק למחלת הפרקינסון שאובחנה אצלו ב־1984, ולדעיכה הגופנית והשכלית שלו לאחר מכן.

התמדה אינה תמיד הבחירה הטובה ביותר, ובוודאי אם מתעלמים מההקשר. וההקשר משתנה.

ההתמדה הנחושה שעזרה לעלי להפוך לאלוף מהולל - שזכה להערכה ולהוקרה ללא מתחרים כמעט - היתה בעוכריו כשדרבנה אותו להתעלם מסימנים שהיו ברורים לכל מתבונן מבחוץ והעידו שהגיע זמנו לפרוש.

זה הקטע עם נחישות. אמנם היא יכולה לעזור לכם להתמיד בדברים ששווה לדבוק בהם, אך היא עלולה גם להניע אתכם להתמיד בדברים שכבר לא שווים את זה.

הטריק הוא לדעת להבדיל ביניהם.

התמדה נחושה מול פרישה

אנחנו נוטים לראות התמדה ופרישה כשני כוחות מנוגדים. יש הרי שתי אפשרויות: להמשיך או להפסיק. אי־אפשר לעשות את שני הדברים בעת ובעונה אחת, ובקרב בין שתי האפשרויות האלה, הפרישה מפסידה בעליל.

התמדה נחשבת לסגולה ראויה להערכה, ואילו פרישה נחשבת לחטא.

העצות שמחלקים אנשים עטורי הצלחה מסתכמות בהרבה מקרים במסר אחד ויחיד: תתמידו במעשיכם ותזכו בהצלחה. כפי שאמר תומס אדיסון, "החולשה הגדולה ביותר שלנו טמונה בוויתור. הדרך הבטוחה ביותר להצליח היא תמיד לנסות רק עוד פעם אחת". הכדורגלנית האמריקאית האגדית אֶבּי ווֹמבַּך הדהדה את אותו הרעיון כעבור 100 שנה כשאמרה, "לצד התחרותיות את חייבת שתהיה לך היכולת לא לוותר אף פעם, ולא משנה אילו נסיבות ניצבות בפנייך".

עצות מעוררות השראה ברוח דומה מיוחסות לספורטאים ולמאמנים דגולים אחרים, ביניהם בייב רוֹת, וינס לומברדי, בֶּר בריאנט, ג'ק ניקלאוס, מייק דיטקָה, וולטר פייטון, ג'ו מונטנה ובילי ג'ין קינג. אפשר גם למצוא ציטוטים כמעט זהים בדברים שאמרו אנשי עסקים מצליחים ומוערכים מכל הדורות, מקונרד הילטון עבוֹר בטד טרנר וכלה בריצ'רד ברנסון.

כל האנשים המפורסמים האלה, ואינספור אחרים, עמדו מאחורי וריאציות של האמירה, "מי שמוותר אף פעם לא מנצח, והמנצחים אף פעם לא מוותרים".

קשה למצוא ציטוט ידוע בזכות הוויתור, פרט לאמירה המיוחסת לשחקן והקומיקאי ו"ס פילדס: "אם בתחילה אתה לא מצליח, נסה ונסה שוב. ואז תוותר. אין טעם להתעקש כמו טמבל".

פילדס היה רחוק מלהיות מודל לחיקוי, היות שהתדמית הציבורית שיצר לעצמו התבססה על דמויות שאהבו לשתות, ששנאו ילדים וכלבים, ושהתקיימו בדוחק בשולי החברה. כך שדבריו לא ממש מציעים משקל נגד... ולמעשה פילדס בכלל לא אמר זאת!

בהגדרה, כל מי שנחל הצלחה בדבר זה או אחר התמיד בעשייתו. זוהי קביעה עובדתית והיא תמיד נכונה בראייה לאחור. אך מכך לא משתמע שגם ההפך הוא הנכון, ושאם תתמידו במשהו גם תצליחו בו.

בראייה עתידית, האמירה הזאת אינה נכונה וגם אינה עצה טובה. למען האמת, לפעמים היא ממש הרסנית.

אם אתם זמרים גרועים, לא משנה כמה תתמידו בכך. לא תהפכו להיות אדל. אם עברתם את גיל 50 והחלטתם שברצונכם להתחרות בהתעמלות באולימפיאדה, כל הנחישות והמאמץ שתשקיעו לא יאפשרו לכם להצליח בכך. לחשוב אחרת מכך זה אבסורדי ממש כמו לקרוא את אחד המאמרים שמתארים את הרגליהם של מיליארדרים, לגלות שהם קמים לפני ארבע בבוקר ולהסיק מכך שאם תקומו לפני ארבע בבוקר תהפכו למיליארדרים.

אל לנו לבלבל בין חוכמת הבדיעבד לראיית הנולד - וזה מה שאִמרות השפר האלה עושות.

אנשים רבים דבקים ומתמידים בדברים בלי להצליח בהם, ולפעמים הדבקות הזאת נובעת מהאמונה שאם יגלו התמדה מספקת, יזכו בהצלחה. לפעמים הם מתמידים כי "וינרים" אינם פורשים. כך או כך, הרבה אנשים דופקים את הראש בקיר ומרגישים אומללים כי נדמה להם שמשהו לא בסדר בהם, במקום להבין שמשהו לא בסדר בהמלצה הזאת.

הצלחה אינה טמונה בהתמדה. היא טמונה בכך שבוחרים בדבר הנכון להתמיד בו ומוותרים על שאר הדברים.

כשהעולם אומר לכם לוותר, ייתכן בהחלט שאתם רואים משהו שהעולם אינו רואה, משהו שדוחף אתכם בצדק להתמיד גם היכן שאחרים היו מרימים ידיים. עם זאת, כשהעולם צורח עליכם בכל כוחו להפסיק ואתם מסרבים להקשיב, הנחישות עלולה להפוך לאיוולת.

לעתים קרובות מדי, אנחנו מסרבים להקשיב.

ייתכן שזה נובע, במידת מה, מהנטייה הגורפת לייחס משמעות שלילית לוויתור ולפרישה. אם מישהו יאמר לכם שאתם ממהרים לוותר, האם תראו בכך מחמאה? התשובה ברורה מאליה.

ויתור פירושו כישלון, כניעה, הפסד. ויתור מעיד על אופי חלש. מי שמוותר הוא "לוזר" (אלא אם כן מדובר, כמובן, בוויתור על הרגל מגונה כגון עישון, אלכוהול, סמים, או מערכת יחסים רעילה).

אפילו השפה המדוברת מעניקה עדיפות לנחושים, ומתארת אותם כעשויים ללא חת, נמרצים, נועזים, יציבים, החלטיים, חרוצים, חסונים, חסרי מורא או איתנים בדעתם, או כאנשים בעלי עמוד שדרה, דבקים במטרה, מתגברים על קשיים או שקדנים.

באותה קלות שעולות בדעתנו מילים חיוביות לתיאור המתמידים, כך קל לנו לחשוב על תיאורים שליליים לאלה שמוותרים, שבכולם טמון הרעיון שלפיו מי שמפסיק או פורש הוא כישלון שאינו ראוי להערכתנו. הם מכונים חדלי אישים, פחדנים, תבוסתנים, עריקים, נפלים, רכיכות. הם נכנעים ונוטשים דברים, מתנדנדים ומשקשקים. אנחנו מחשיבים אותם לאנשים חסרי מטרה, קפריזיים, חלשי אופי, חסרי כוח רצון, לא אמינים ולא מהימנים, שאפילו אי־אפשר לסמוך עליהם. בזירה הפוליטית הם ידועים בכינוי הגנאי מזגזגים.

אפשר כמובן גם למצוא מילים שליליות לתאר את הנחושים (כגון נוקשים או מקובעים), או מילים חיוביות למוותרים (כגון גמישים או משוחררים). עם זאת, אם תנסו למלא טבלה עם עמודות חיוביות ושליליות לשני המושגים האלה, תיווכחו עד מהרה בחוסר האיזון ביניהם.

בצד של ההתמדה והנחישות, חוסר האיזון נוטה להעדפת התייחסויות חיוביות על פני השליליות. ההעדפה הזאת משתקפת גם בריבוי התייחסויות שליליות בנוגע למוותרים ולפורשים. לעומת הנחושים, השפה פשוט אינה מכילה מספר רב של מילים חיוביות לתיאור הפורשים.

אחד הרמזים הגדולים ביותר להעדפה הלשונית לנחישות על פני ויתור הוא העובדה שהמילים הנרדפות לנחישות כוללות גבורה, אומץ, עוז וחוסר מורא.

כשאנחנו חושבים על התמדה, במיוחד לנוכח סכנה, אנחנו רואים בעיני רוחנו את הגיבור שמישיר מבט אל המוות, אינו נרתע על פי תהום וממשיך קדימה היכן שאחרים היו מוותרים.

במקביל, אלה שמוותרים הם פחדנים.

בעולם שבו התמדה נחשבת באופן כמעט גורף כדרך המלך להצלחה ולהוקרה, הנחישות היא הסגולה הראשונה במעלה. הוויתור, לעומתה, מלוהק כאיש הרע (מכשול שיש להתגבר עליו) או במקרה הנפוץ יותר כדמות משנה שולית (שמופיעה בתחתית רשימת הקרדיטים בתור "שכיר חרב מס' 3" או "חייל פחדן").

עטופים במילים מכובסות

בפברואר 2019 פרסמה גולשת הסקי לינדזי ווֹן (Vonn), אחת הספורטאיות הידועות בעולם, הודעה באינסטגרם שבה הכריזה על פרישתה מספורט תחרותי: "הגוף שלי שבור ללא תקנה ואינו מאפשר לי להשתתף בעונת התחרויות האחרונה כפי שחלמתי עליה. הגוף שלי צורח עלי לעצור והגיע הזמן שאקשיב לו".

אחרי שפירטה את הרצף האחרון של פציעות, ניתוחים והליכי שיקום שעברה (שחלק גדול ממנו לא פורסם עד אז), הוסיפה וון את המסר הבא: "אני תמיד אומרת, 'אסור לוותר אף פעם!' אז לכל הצעירים שקוראים את זה, לכל המעריצים ששלחו לי מילות עידוד להמשיך הלאה... אני צריכה להגיד לכם שאני לא מוותרת! אני פשוט פותחת פרק חדש".

בחלק הראשון של ההודעה שפרסמה ווֹן היא אומרת בבירור ובמודגש שהיא מפסיקה להשתתף בסקי תחרותי. (תרגום: היא פורשת.) אבל אז, בחלקה השני של ההודעה, היא מכחישה במלוא הגרון את הפרישה שעליה הכריזה זה עתה ועוטפת אותה באמירה המכובסת, "פותחת פרק חדש".

אם יש אדם שהרוויח ביושר את הזכות לפרוש בלי שיטילו ספק בנחישותו או בדבקותו במטרה, הרי זו לינדזי וון. הסיפורים על חזרתה לכושר תחרותי אחרי התרסקויות קשות מרשימים כמעט כמו רשימת ההישגים שלה, שאין לה מתחרים. אחרי שפונתה במסוק לבית חולים בעקבות התרסקות מחרידה באולימפיאדת 2006, היא ניסתה לחמוק מאשפוז ולבסוף קיבלה אישור מרופאיה ושבה להתחרות כעבור יומיים.

ב־2013, אחרי שסבלה מקרעים ברצועה הצולבת הקדמית וברצועה הצִדית הפנימית כמו גם משֶבר נוסף, עברה ניתוח וצלחה בחירוק שיניים תהליך שיקום מפרך, היא נפצעה שוב בשתי הרצועות המאוחות וחזרה שוב על אותו תהליך. היא החמיצה את אולימפיאדת החורף בסוצ'י ואת רוב עונת 2014, ואף על פי כן חזרה להתחרות וניצחה בעוד 23 תחרויות בסבב הגביע העולמי משלהי 2014 עד תחילת 2018.

אם לינדזי וון כה מתקשה להגיד בפשטות שהיא פורשת, תארו לעצמכם כמה זה קשה לבני תמותה רגילים שכמונו. המחשבה על פרישה היא גלולה מרה כל כך, עד שאנו צריכים להמתיק אותה בכפית סוכר שלמה. או, במקרה זה, בכפית גדושה של ביטויים מכובסים, שהמפורסם ביותר ביניהם הוא "לצאת לדרך חדשה". או "לעשות פיבוט". חיפוש בחנויות ספרים מקוונות יעלה שפע של כותרים שכוללים בשמם את המילה "פיבוט". לא משנה אם תגידו "לצאת לדרך חדשה", "לעבור לפרק הבא" או "שינוי כיוון אסטרטגי" - כל הדברים האלה מבטאים למעשה, מעצם הגדרתם, פרישה ממשהו. אחרי הכול, אם מקלפים מעליה את הקונוטציה השלילית, פרישה היא בסך הכול הבחירה להפסיק לעשות משהו שהתחלתם פעם.

אנחנו חייבים להשתחרר מהמחשבה שעלינו לעטוף את רעיון הפרישה בצמר גפן ולהגיש אותו רך. ישנן הרי נסיבות רבות שבהן פרישה היא הדבר הנכון לבחור בו, בעיקר כשהעולם אומר לכם שעליכם לעשות זאת, אם למשל אתם סובלים מכשל בכליות, או מסדרה נוספת של פציעות מחסלות קריירה. או שאתם תקועים בזוגיות מאמללת, בעבודה משמימה שהיא מבוי סתום מבחינה מקצועית, או במסלול אקדמי שאתם שונאים.

מדוע זכתה המילה הזאת ליחס בנוסח וולדמורט ("המילה שאין לנקוב בשמה")?

פעם, כשאנשים קנו בשר אצל הקצב השכונתי, לכל קומיקאי היתה בדיחה על קצב שרימה אותו בעזרת המשקל שלו. אחת הבדיחות הידועות של הקומיקאי האמריקאי־היהודי מילטון בֶּרל (מהכוכבים הגדולים של אזור הנופש שהיה פופולרי בקרב יהודי ניו יורק, וזכה לכינוי "חגורת הבורשט") הלכה ככה: "אני מתחיל לתהות עד כמה הקצב שלי מדייק. לפני כמה ימים נחת זבוב על המשקל שלו. הוא שקל שני קילו".

בּרל התייחס לרעיון שכיח ורווח בקרב נופשי חגורת הבורשט, בדבר הקצב שמרמה במשקל, לרוב בכך שהוא מניח את אגודלו על משטח השקילה. הדוכן של "גלגל המזל" ביריד יכול אף הוא לרמות את מי שמנסה את מזלו, באמצעות מנגנון כלשהו שמבטיח שהוא יפסיק להסתובב בנקודה מסוימת ובכך יבטיח שבעל הדוכן לא יצטרך לשלם לאף לקוח. גם גלגלי רולטה בבתי קזינו מפוקפקים עלולים להיות מצוידים במנגנון רמייה דומה. הקוביות במשחק הימורים מאולתר יכולות אף הן לשמש לתרמית, באמצעות חלוקת משקל בלתי מאוזנת.

בכל הנוגע לפרישה או לוויתור, המשקל מוטה בצורה דומה. מה שעלינו להבין ממוחמד עלי, מלינדזי וון, מאמרות השפר הרווחות ומהביטויים המכובסים בעניין, הוא שקיים "אגודל" קוגניטיבי והתנהגותי שמטה את כפות המאזניים לצד ההתמדה כשאנו מנסים לשקול את ערכה של נחישות מול הערך של פרישה.

עכשיו זה מדעי

בהתחשב בהטיית המאזניים לטובת ההתמדה הנחושה ולאופן שבו אנו מעריצים את המתמידים כגיבורים, אין להתפלא על הפופולריות האדירה של ספרים על כוחה של ההתמדה, כגון "גריט" מאת אנג'לה דאקוורת ו"מצוינים" מאת מלקולם גלדוול (שמציג את הרעיון הנודע בדבר התוצאות המזהירות שמניבה השקעה של 10,000 שעות).

קיומו של קהל עצום ונלהב לספרים כאלה מרמז על כך שהמצב האנושי מתאפיין בהתמדה מעטה מדי.

אבל מי שמבין מהקריאה ב"גריט" שהתמדה היא תמיד סגולה נעלה, בלי תלות בהקשר, מעוות את כוונתה של אנג'לה דאקוורת. היא לעולם לא היתה אומרת, "צריך רק לדבוק במטרה ובסוף תצליחו". היא הרי כתבה בעצמה כמה חשוב להתנסות בדברים רבים (דבר שמחייב אתכם להפסיק לעשות הרבה דברים אחרים) כדי למצוא את מה שרוצים להתמיד בו בדבקות. דאקוורת, שספרה מדבר בזכות חשיבותה של ההתמדה, היתה בוודאי מסכימה שהידיעה מתי להפסיק היא מיומנות שכדאי לפתח.

אף אם הנחישות והגריט ניצחו בקרב על דעת הקהל, ישנם גם נימוקים כבדי משקל לכך שכדאי לפרוש מוקדם יותר ולעתים תכופות יותר.

יש עיסוק מדעי נרחב ומעמיק בנטייה האנושית להתמיד יותר מדי, בעיקר לנוכח בשורות רעות ונסיבות קשות. המחקר המדעי בנושא חובק מגוון תחומים, מכלכלה דרך תורת המשחקים עד פסיכולוגיה התנהגותית, ומקיף שלל נושאים כגון עלות שקועה, הטיית הסטטוס קוו, שנאת הפסד, הסלמת מחויבות ועוד רבים אחרים.

העבודה המעמיקה ביותר בנוגע לנטייה להתמדת יתר, עם דגש על הנסיבות שבהן אנו עושים זאת, נזקפת בעיקר לזכותם של דניאל כהנמן וריצ'רד תיילר. כהנמן זכה בפרס נובל בכלכלה ב־2002 ותיילר זכה בו ב־2017. כששני חתני פרס נובל מתייחסים לאותו נושא, כדאי לנו להקדיש לו תשומת לב.

הממצאים המדעיים מלמדים שבכל יום, בעניינים פעוטים או הרי גורל, אנו נוהגים בדומה למוחמד עלי ודבקים בדברים למשך זמן רב מדי לנוכח סימנים המעידים שעלינו להפסיק ולוותר.

מטרתו של הספר הזה היא ליצור הבנה טובה יותר של הכוחות שמונעים מאיתנו להגיע להחלטות נבונות בשאלה מה להפסיק ומתי, ושל הנסיבות שבהן אנו ממאנים לוותר, ולצד זאת לעזור לכולנו לסגל ראייה חיובית יותר של הפרישה והוויתור, כדי שנוכל לשפר את קבלת ההחלטות שלנו. ארגנתי את החומר בארבעה חלקים, שביניהם משובצים שלושה אינטרלודים.

החלק הראשון מציג את הטיעונים בזכות פיתוח מיומנות של ויתור בקבלת החלטות. פרק 1 מתאר מדוע ויתור הוא הכלי המוצלח ביותר שעומד לרשותנו בעת קבלת החלטות בתנאי אי־ודאות, כיוון שהוא מאפשר לנו לשנות כיוון אחרי שנחשף מידע נוסף. אני בוחנת גם מדוע אי־הוודאות, שמעניקה ערך כה רב לאפשרות לוותר, היא בדיוק הסיבה לכך שקשה לנו לוותר מלכתחילה. פרק 2 בודק מדוע לעתים כה קרובות, כשאנו פורשים בזמן הנכון, אנו מרגישים שפרשנו מוקדם מדי. הפרישה היא במהותה סוגיה של חיזוי, כלומר האתגר בתזמון הפרישה נוגע לשאלה אם העתיד נראה קודר, ולא לשאלה אם ההווה הוא קודר. והווה נעים הוא דבר שקשה לוותר עליו. פרק 3 צולל לעיסוק המדעי בפרישה ובוויתור, ומציג את הממצאים שלפיהם כולנו נגועים בשיקול דעת לקוי כשאנו מחליטים אם להתמיד או לפרוש: ליתר דיוק, כשהעולם ממטיר עלינו בשורות רעות אנו נוטים להתמיד זמן רב מדי, ואילו כשאנו מקבלים בשורות טובות אנו נוטים לפרוש מוקדם מדי.

בחלקו השני של הספר אני עוסקת ביתר פירוט באופן שבו ההחלטה לפרוש מושפעת מהשאלה אם אתם שרויים ברווח או בהפסד. פרק 4 מציג את מושג "הסלמת המחויבות", שלפיו אנו מגיבים לבשורות רעות בכך שאנו מגבירים את מחויבותנו לדרך פעולה שמביאה הפסדים. פרק 5 מתאר מדוע עלות שקועה מקשה עלינו כל כך להפסיק ולוותר. בפרק זה אני מתעמקת בפחד מפני בזבוז ובאופן שבו הכסף, הזמן, המאמץ או משאבים אחרים שהשקענו בדרך פעולה מסוימת משפיעים לרעה על החלטתנו אם להמשיך באותה דרך. פרק 6 מציע אסטרטגיות לשיפור קבלת ההחלטות בנוגע לתזמון הפרישה, כולל החשיבות שבהתמודדות עם החלק הקשה ביותר במיזם כבר בתחילתו, וכן דרכים לגבש נקודות ייחוס, תבחינים ואותות, הידועים בתור "קריטריונים לסיום", שיעזרו לכם להבטיח שתדעו לפרוש מוקדם יותר כשהתמדה תפסיק לשרת אתכם.

בחלק השלישי אני מתעמקת יותר בהטיות הקוגניטיביות שמפריעות לנו להפסיק. פרק 7 בוחן כיצד בעלות על דברים ועל רעיונות מקשה עלינו לשנות כיוון, וכן את כוח המשיכה העצום של הסטטוס קוו. אני מראה כיצד ההשפעה המשולבת של הפחד מחוסר ודאות והפחד מפני הפסד, שכרוכים בשינוי כיוון, מונעת מאיתנו לחשב מסלול מחדש. פרק 8 מתאר כיצד הזהות שלנו - והצורך שלנו בזהות עקבית - הופכת למכשול בפני פרישה ועלולה לגרום להסלמת המחויבות שלנו לבחירות הרות אסון. פרק 9 מציע אסטרטגיה נוספת לשיכוך ההטיות הקוגניטיביות שמקשות עלינו לוותר: להיעזר במאמן פרישה, כלומר מישהו שיכול לראות את מצבנו מבחוץ ולעזור לנו לשנות כיוון בבוא העת.

בחלק הרביעי אני עוסקת בבעיית "עלות ההזדמנות". ברגע שאנו מתחייבים לאפיק פעולה מסוים, אנו מתחייבים כברירת מחדל להימנע מדברים אחרים. איך נוכל לדעת מתי הזמן הנכון לוותר על הזדמנות אחת לטובת הזדמנות אחרת, טובה יותר? פרק 10 מדגיש את הלקחים שאנו לומדים כשאנו נאלצים לוותר וכיצד נוכל ליישם את הלקחים האלה מראש. פרק 11 מתבונן בחסרונותיהם של יעדים ומעלה את הטענה שגם אם יעדים יכולים לתרום למוטיבציה, הם עלולים גם להפיח בנו מוטיבציה לדבוק בדברים שכבר אינם כדאיים. טבעם הבינארי של יעדים, שמתמצה בשאלה אם "הצלחנו" או "נכשלנו" בהשגתם, אינו מתאים לעולם שמתאפיין בגמישות ובנזילות, והרצון לעמוד ביעד עלול למנוע מאיתנו להבחין בהזדמנויות אחרות ובנתיבים אחרים שפתוחים בפנינו. בפרק זה אני גם מנמקת מדוע כל יעד זקוק לסייגים, וכן לנקודות ציון שמסמנות את ההתקדמות בדרך אל היעד.

אני מקווה שבעקבות קריאת הספר הזה תלמדו להכיר בסגולות הראויות לשבח של הוויתור ובדרכים שבהן תוכלו לפתח את מיומנות הפרישה ולהיעזר בה כדי להעשיר את חייכם, במטרה לעודד אתכם להעריך את היכולת לבחור בין חלופות, להשיג תוצאות טובות יותר בדברים שתחליטו לדבוק בהם, ולהמשיך לחקור ולהתנסות כדי שתוכלו להשתנות בגמישות יחד עם (או צעד אחד לפני) עולמנו המשתנה ללא הרף.

חשוב להבהיר שיש המון דברים קשים שבהחלט כדאי להתמיד בהם, ואין ספק שחוסן ונחישות יעזרו לכם לעשות זאת. לא זוכים בהצלחה אם מוותרים על דברים רק בגלל הקושי הכרוך בהם. בד בבד, לא זוכים בהצלחה אם מתעקשים לדבוק בדברים קשים שאינם כדאיים.

הטריק הוא לדעת מתי להתמיד ומתי לוותר. הספר הזה יסייע לכם לפתח את הכלים שבעזרתם תוכלו לעשות זאת.

אז בואו נתחיל. הגיע הזמן לשקם את תדמיתו של הוויתור.