לטעות נכון

1

לחתור לטָעוּת מהסוג הנכון

"רק מי שמעז להיכשל בגדול יכול להצליח בגדול."

רוברט פ' קנדי

ב־6 באפריל 1951, מנתח לב בן ארבעים ואחת, ד"ר קלרנס דֵניס, ניתח ילדה בת חמש ושמה פּאטי אַנדרסוֹן בחדר ניתוחים משוכלל ביותר. הניתוח לא התקדם כהלכה. רצונו של דניס להציל את הילדה, שאובחנה עם מום מולד נדיר בליבה, היה עז ודוחק. מחדר התצפית, כמה מעמיתיו של דניס מבית החולים האוניברסיטאי של מינסוטה צפו בו כשחיבר את מכונת מעקף הלב־ריאה החדשה שלו לגופה של הילדה הקטנה. המכונה, שתוכננה לתפקד בתור הריאות והלב של החולה בזמן הניתוח, נוסתה עד אז רק על כלבים במעבדה. מאחר שהייתה מאוד מורכבת, נדרשה עזרתם של שישה־עשר איש כדי לתפעל אותה בזמן ההליך הרפואי. הדִסקיות המסתובבות של המכונה שימשו כריאות, המשאבה ביצעה את תפקודי הלב, והצינורות הרבים שימשו כעורקים שמעבירים את הדם לגוף.

דניס היה מקומץ מנתחים חלוצים בשנות החמישים, שהיו נחושים למצוא דרך להצליח לנתח את ליבם של חולים חיים. באותם ימים אחד הקשיים הגדולים והבלתי פתירים היה לעצור את הדם שניתז בעוצמה לאחר ביצוע החתך בליבו של החולה. תפקיד הלב, אחרי הכול, הוא לשאוב דם, והוא עושה זאת היטב. אתגר נוסף היה טמון בביצוע תיקונים ניתוחיים עדינים בלב פועם. תפירת איבר שנח ללא נוע הייתה ממילא מאתגרת דיה. אך אם יעצרו את הלב כדי להקל את ביצוע הניתוח – תיפסק זרימת הדם לגוף, ובלי דם החולה לא יכול לשרוד. המכונה המסובכת של דניס ניסתה לפתור את הבעיות הללו, שהיו לכאורה בלתי פתירות. 

בשעה 13:22 הורה דניס לצוות שלו לקשור את ליבה של פאטי ולהפעיל את המשאבה. קל לדמיין את הצוות כולו עוצר את נשימתו עם ביצוע החתך הראשון. 

ואז קרה הבלתי צפוי. כשהמנתח חתך את החדר העליון הימני בלב הקטן, דם – הרבה מדי דם – הציף את האזור הסמוך ללב, והצוות לא הספיק לשאוב אותו במהירות. משהו השתבש מאוד. החתך חשף שהאבחנה הראשונית הייתה שגויה. לפאטי היה לא רק חור אחד בלב, כפי שחשבו הרופאים, אלא כמה חורים במרכזו. אף אחד מהמנתחים לא נתקל במקרה כזה בעבר. דניס וצוותו תפרו אותה מהר ככל שיכלו, אחד־עשר תפרים בחור הגדול ביותר, אבל הדימום המשיך להקשות על מאמציהם כי הוא הסתיר להם את שדה הראייה ולא אִפשר תיקון מוחלט של המום. כעבור ארבעים דקות הם ניתקו את הילדה הקטנה מהמכונה, אך נדרשו עוד ארבעים ושלוש דקות עד שדניס הודה בתבוסתו. פאטי מתה יום לפני יום הולדתה השישי. 

כעבור חודש דניס ניסה שוב, וניתח עם שותפו את שריל ג'אג' בת השנתיים, בזמן שקלרנס ווֹלטון "ווֹלט" לִילהֶיי בן השלושים ושתיים, שלימים יכונה "אבי ניתוחי הלב הפתוחים", צפה מהצד. שריל אובחנה עם מום במחיצה הבין־פרוזדורית – חור אחד במחיצה בין שני החדרים העליונים של הלב. וגם במקרה הזה, אם המום המולד הזה לא יטופל, הוא עד מהרה יתברר כקטלני. 

הפעם כשהמנתח פתח את הלב, הוא נתקל בבעיה אחרת: אוויר החל לדלוף מתוך העורקים הכליליים וחסם את זרימת הדם. אחד הטכנאים (שבהמשך יתברר שהיה מצונן קלות באותו יום) הניח למכל הדם הנקי של המכונה להתרוקן, וכך גופה התמלא באוויר שהרעיל את מוחה, את ליבה ואת הכבד שלה. ההשלכות היו הרסניות. כעבור שמונה שעות שריל ג'אג' מתה. כאן, רגע של טעות אנוש טראגית – בתוך טריטוריה בלתי מוכרת לחלוטין עדיין – העיב על הישגיו של הרופא במאמציו להרחיב את גבולות האפשרויות הרפואיות. 

קשה לרובנו לחשוב על כישלונות נוראים אלה. ייתכן אפילו שנתמלא זעם למחשבה על ניסויים בעלי השלכות של חיים או מוות. ובכל זאת, עבור החולות האלה, התקווה היחידה הייתה תיקון ניתוחי של המום. אם ניקח צעד אחורה, נותר לנו להעריך את העובדה שמרבית הניסים הרפואיים שכיום נראים לנו מובנים מאליהם – כולל ניתוח לב פתוח של כלי דם ושסתומים פגועים – היו פעם חלומם הבלתי אפשרי של חלוצי הרפואה. כפי שכתב הקרדיולוג ד"ר ג'יימס פוֹרֶסטֵר, "ברפואה אנו לומדים יותר מהטעויות שלנו מאשר מהצלחותינו. טעות חושפת אמת." אך האמת של ד"ר פורסטר אינה יכולה כשלעצמה להקל על כולנו לנהל את השפעות הלוואי המכאיבות של הכישלון. אנו צריכים קצת יותר עזרה כדי להתגבר על המחסומים הרגשיים, המחשבתיים והחברתיים שמונעים מאיתנו להיכשל היטב.

מדוע קשה כל כך להיכשל היטב? 

קשה להיכשל היטב משלוש סיבות: דחייה, מבוכה ופחד. דחייה מתייחסת לתגובה האינסטינקטיבית הרגשית שלנו לכישלון. מבוכה מתעוררת כשאין לנו מסגרת חשיבה פשוטה ומעשית להבחנה בין סוגי הכישלון. פחד מופיע בגלל הסטיגמה החברתית שיש לכישלון.

בחיי היומיום שלנו, רובנו לעולם לא נתמודד עם כשלים שבהם כה הרבה מונח על הכף כמו במקרה של קלרנס דניס. אך בכל זאת, למידה מ"מומחי כישלון מעולים" כמו דניס יכולה להיות מאירת עיניים – בדיוק כפי שצפייה בקבוצות ספורט מקצועניות יכולה לעזור לספורטאי החובב ולעורר בו השראה. גם אם אינכם רופאים פורצי דרך או ספורטאים מקצוענים, מועיל להבין עם מה הם מתמודדים ועל מה הם מתגברים כדי להשתפר באומנותם. אם רוברט פ' קנדי, שדבריו מצוטטים בראשית פרק זה, צדק כשטען שכדי להצליח בגדול יש להיכשל בגדול, אזי לרובנו יש עבודה לעשות. 

אף על פי שניתוח הלב המוצלח הראשון לא התקיים באותו יום בחודש אפריל במיניאפוליס, כיום עשרת אלפים מנתחים בששת אלפים מרכזים ברחבי העולם מבצעים יותר משני מיליון פעמים את ההליך הרפואי מציל החיים הזה מדי שנה – בדרך כלל בעזרת צאצאיתה המתוחכמת והיעילה של מכונת מעקף הריאות והלב של דניס. יידרשו עוד ארבע שנים עד שדניס וצוותו יבצעו את ניתוח הלב המוצלח הראשון בעזרת המכונה, וזה יקרה במרכז הרפואי האוניברסיטאי דאון סטייט שבניו יורק. במהלך ארבע שנים אלה לא זו בלבד שדניס ורופאים אחרים המשיכו לחוות כישלונות עם המכונות המוקדמות האלה, אלא גם ניסיונותיהם לפתור את הבעיות המורכבות בניתוחי לב בשיטות אחרות הסתיימו ברמות שונות של כישלון (וגם בכמה הצלחות קטנות). 

דחייה: תגובה רגשית אוטומטית לכישלון 

אף פעם לא כיף להיכשל, ואין מקום שבו הדבר נכון יותר מאשר בבתי חולים, שבהם חיים ומוות מונחים על הכף. אך אפילו הכשלים הרגילים שלנו – הטעויות, הדברים הזניחים שאנו עושים לא כשורה, התבוסות הקטנות שחווינו כשקיווינו לנצח – יכולים להפתיע במידת הכאב שהם מסיבים לנו, והקושי הרב להשלים איתם. מעדתם על המדרכה; הערה שהערתם בישיבה התקבלה בעין עקומה; אתם הילד שנבחר אחרון לקבוצה במשחק כדורגל מאולתר. אלה כשלים קטנים, אין ספק, אך עבור רבים מאיתנו – הכאב צורב ואמיתי. 

רציונלית, אנו יודעים שכישלון הוא חלק בלתי נמנע מהחיים, ובוודאי שהוא מקור ללמידה, ואפילו תנאי להתפתחות. אך כפי שמוכיחים מחקרים בפסיכולוגיה ובמדעי המוח, רגשותינו לא תמיד עומדים בהלימה עם ההבנה השכלית והצלולה שלנו. אינספור מחקרים מראים שאנו מעבדים מידע שלילי וחיובי באופן שונה. אפשר לומר שאנו כבולים להטיה השלילית. אנחנו קולטים מידע "רע", כולל טעויות וכשלים קטנים, ביתר קלות מאשר מידע "טוב". קשה לנו יותר לשחרר מחשבות רעות מלהיפטר ממחשבות טובות. אנו זוכרים את הדברים השליליים שקורים לנו בבהירות רבה ולזמן ממושך יותר משאנו זוכרים את החיוביים. אנו מתייחסים יותר למשוב שלילי מאשר למשוב חיובי. אנשים מפרשים הבעות פנים שליליות מהר יותר משהם מפרשים הבעות חיוביות. במילים פשוטות, הרע חזק מהטוב. זה לא אומר שאנחנו מסכימים איתו או מעריכים אותו יותר, אלא שאנו מבחינים בו יותר. 

מדוע אנו כה רגישים למידע שלילי ולביקורת? ובכן, נראה שרגישות זו העניקה יתרון הישרדותי לבני האדם הקדמונים, כשמשמעותה של דחייה מצד השבט הייתה עלולה להיות מוות. זה גרם לנו להיות רגישים לאִיומים כאלה במידה לא סבירה, גם אם מדובר בסכנה בין־אישית גרידא, שמא לא נמצא חן בעיני האחר. כיום, רוב האיומים הבין־אישיים שאנו מזהים בשגרת יומנו אינם באמת מזיקים, אבל אנחנו מתוכנתים להגיב להם, ולפעמים אפילו בצורה מוגזמת. אנחנו גם סובלים ממה שהפסיכולוג המהולל דניאל כהנמן כינה "שנאת ההפסד" – נטייה לתת משקל יתר להפסדים (של כסף, רכוש או אפילו מעמד חברתי) לעומת הרווחים השקולים להם. באחד המחקרים נתנו למשתתפים ספל קפה, ואחר כך הציעו להם למכור אותו. כדי להיפרד מהספל שלהם דרשו המשתתפים לקבל פיצוי כפול מהסכום שהיו מוכנים לשלם כדי לרכוש אותו. לא רציונלי, נכון. ואנושי לגמרי. איננו רוצים להפסיד; איננו רוצים להיכשל. כאב הכישלון, גם בפעילויות פשוטות, עז יותר מבחינה רגשית מאשר העונג שבהצלחה. 

דחייה מכישלון היא דבר אמיתי. מבחינה רציונלית, אנו יודעים שכולם טועים; אנו יודעים שאנחנו חיים בעולם מורכב, שבו דברים משתבשים גם כשאנו עושים כמיטב יכולתנו; אנו יודעים שעלינו לסלוח לעצמנו (ולאחרים) כשהם נכשלים. אך כישלון ואשמה כרוכים קשר בל יינתק ברוב הבתים, הארגונים והתרבויות. 

חבר מהולנד סיפר לי לאחרונה סיפור שמדגיש את האוניברסליות של גלגול האשמה, וכמה מוקדם הנטייה הזאת משתלטת עלינו. מכוניתו הקטנה של סַנדֶר הייתה בתיקון, והמוסך השאיל לו מכונית ב־מ־וו כרכב חלופי. בנסיעה חזרה למוסך כדי להשיב את הרכב, סנדר הסיע את ילדיו לבית הספר. הוא הוריד קודם את הילד הגדול, ואז המשיך לקחת את בן השלוש לגן. הוא מיהר ופילס את דרכו ברחוב צר, שנהיה צר אף יותר בגלל המכוניות שחנו לצד המדרכה. ופתאום, בּוּם! מראת הצד של הב־מ־וו מצד הנוסע, שבו ישב הילד מאחור, התנגשה במכונית חונה. לא חלפה שנייה, והילד המבוהל הסתכל אליו וצעק, "לא עשיתי כלום, אבא!" 

אפשר לצחוק על אי ההיתכנות של ילד בן שלוש במושב האחורי, שמרגיש אשם בגלל שבירת מראה של מכונית. ברור שהאינסטינקט שלו לגלגל את האשמה גבר על ההיתכנות של אשמה מצידו. גם כשמעט מונח על הכף, תגובת הרפלקס של ההתחמקות מאשמה מונעת למידה. וזה לא עוצר בגיל הילדות. סידני פינקלשטיין, מרצה מאוניברסיטת דארטמות שחקר כשלים גדולים ביותר מחמישים חברות, גילה שאנשים בעמדות ניהול גבוהות נוטים יותר להאשים גורמים אחרים מלבדם, לעומת עובדים זוטרים מהם. באופן משונה נראה כי אנשים בעמדות כוח דווקא מרגישים שיש להם פחות שליטה. ממש לא התפיסה של "האחריות נעצרת אצלי", שהנהיג נשיא ארצות הברית הארי טרומן. 

באופן אירוני, תחושת הדחייה שלנו מכישלון דווקא מעלה את הסבירות שנחווה אחד כזה. כשאנו לא מודים בכישלונות הקטנים שלנו או לא מזכירים אותם, אנו מאפשרים להם להפוך לכשלים גדולים יותר. כשאתם נמנעים מלספר למנהל שלכם על בעיה שעלולה לחבל בפרויקט חשוב – ואולי לגרום לכך שלא תעמדו בלוח הזמנים של הלקוח – אתם הופכים בעיה שיכלה להיות קטנה ופתירה לכישלון גדול בעל השלכות חמורות יותר. בדומה לכך, בחיים שלנו, כשאיננו מוכנים להודות שקשה לנו, איננו מקבלים את העזרה שאנו זקוקים לה. רגש הדחייה שלנו מכישלונותינו גם מגביר את הנטייה שלנו לחוש הקלה לנוכח כישלונו של האחר. אנחנו מייד שמחים שזה לא אנחנו. לפעמים נגיב אוטומטית אפילו ברגש של עליונות, גם אם רגעי וחולף. וגרוע מכך, אנו עלולים להיעשות שיפוטיים לגבי הכישלונות של הזולת. כשאני מלמדת בפקולטה לעסקים בהרווארד סיפורי מקרה של כשלים חשובים – לדוגמה, על אחת משתי משלחות החלל של נאס"א שכשלו במשימתן – שליש מהסטודנטים מביעים כעס, לפעמים אפילו זועמים על כך שבנאס"א הניחו לכשלים האלה להתרחש. 

זה אנושי לכעוס ולהאשים, אבל זו לא הדרך שתעזור לנו להימנע מכישלון וללמוד ממנו. הכשלים המורכבים בתוכנית החלל של נאס"א מרתקים אותי ואת הסטודנטים שלי. אני מנסה להשתמש בכישלונות האלה כדי לעזור לאלה בינינו שאינם מדעני חלל – או מנהלי מבצעים גדולים, מורכבים ומרובי סיכונים – כדי ללמוד בצורה עקיפה (עם ראש פתוח וענווה רבה בקשר לאתגרים שעימם התמודדה סוכנות נאס"א), כיצד להימנע מסוגים מסוימים של כשלים בחיינו שלנו. 

אחת השיטות החשובות להימנע מכשלים מורכבים היא להדגיש את חשיבותו של הדיבור הפתוח והמיידי בתוך המשפחה שלכם, הצוות או הארגון שאתם עובדים בו. במילים אחרות, הִפכו את המקומות האלה לבטוחים פסיכולוגית, כדי שיהיה אפשר לדבר בהם על בעיה קטנה, לפני שהיא תתפח ככדור שלג ותהפוך לכישלון גדול. רבים מדי מהכשלים בארגונים שחקרתי יכלו להימנע לו חבריהם הרגישו שהם יכולים להביע בשלב מוקדם יותר את חששותיהם. 

באופן מוזר, הדחייה שאנו חשים תקפה לכישלונות קטנים וגדולים גם יחד. אנחנו רוצים להרגיש טוב עם עצמנו (לא במקרה זהו אחד המרכיבים החשובים של חוסן נפשי) ולהגיע להישגים. הרצונות האלה אינם רק נחלתם של מנתחים שחלומם הוא להציל חיים. אנחנו רוצים שילדינו ילמדו באוניברסיטה, ושהחופשות שלנו יהיו מהנות. ובכל זאת, לפעמים בחיים אנחנו אומרים דברים שנתחרט עליהם, חברות ומוצרים נכשלים, ילדים חווים קשיים, ולפעמים החופשות כוללות ריבים ואכזבות. התבוננות מעמיקה על כישלונותינו אינה דבר נעים רגשית, והיא מכרסמת בהערכה העצמית שלנו. לו זה היה תלוי בנו, היינו מעדיפים לחלוף ביעף על פני ניתוח כישלונותינו או להתחמק ממנו כליל. 

אני עדיין זוכרת את ההשפלה שהרגשתי כשלא הצלחתי להתקבל לנבחרת הכדורסל של בית הספר התיכון. יום לאחר מבחני הקבלה המאמן פרסם דף נייר ועליו שתי רשימות. בצד שמאל הופיעו שמות כל אלה שהתקבלו לנבחרת – רבים מחבריי ושותפיי לכיתה. בצד ימין הייתה הרשימה של כל מי שניסה להתקבל ונכשל. ברשימה הזאת היה רק שם אחד, וזה מה שהפך את זה לכל כך מביך. לא רציתי לנתח מדוע לא התקבלתי לנבחרת, ובטח שלא רציתי לחשוב על הרגשות הקשים שזה עורר בי. לא שחשבתי שאני מוכשרת במיוחד בכדורסל, אלא שזה כאב – להיות השחקנית היחידה שנדחתה. כצפוי, לא מַתִּי מחוויית הדחייה הזאת. אבל גם לא הקדשתי הרבה זמן ללמידה מההתנסות הזאת. 

לספורטאים יש בדרך כלל הבנה מעמיקה יחסית של הקשר בין כישלון להצלחה. כמו אמירתו המפורסמת של כוכב ההוקי הקנדי ויין גרֶצקי, "אתה מחטיא מאה אחוז מהחבטות שאתה לא לוקח." אימונים ותחרויות ספורט מטבע הדברים כרוכים בקבלה של כישלונות רבים ולמידה מהם, כחלק מהגעה למצוינות. כוכבת הכדורגל והאלופה האולימפית אבּי ווֹמבּאק מציינת שכישלון פירושו שאתם "במשחק". בנאומה בטקס הענקת התואר בברנרד קולג' בניו יורק, וומבאק קראה לבוגרים להפוך את הכישלון ל"דלק" שלהם. כישלון, היא הסבירה, "אינו דבר להתבייש בו, אלא גורם מניע. כישלון הוא הדלק הכי עוצמתי של חייכם." 

כך או כך, אחד המחקרים המפתיעים – ומאירי העיניים – הוא זה שבו התגלה כי ספורטאים שמגיעים למקום השלישי במשחקים אולימפיים וזוכים במדליית הארד נראים מאושרים יותר ונוטים להרגיש פחות את הכישלון הצורב מספורטאים שהגיעו למקום השני וזכו במדליית הכסף. 

מדוע המתחרים זוכי מדליית הכסף הרגישו שהם נכשלו, בעוד שחבריהם זוכי הארד הרגישו מידה לא מבוטלת של הצלחה? פסיכולוגים טוענים שהדבר נגרם בשל "חשיבה אנטי־עובדתית" – הנטייה האנושית למסגר אירועים במונחים של "מה אם" או "אילו רק". זוכי מדליית הכסף, שהיו מאוכזבים מכך שלא זכו בזהב, מסגרו את ההישג שלהם ככישלון ביחס לזכייה בזהב. אלה שהשיגו את המקום השלישי מסגרו את התוצאה כהצלחה – הם זכו במדליה באולימפיאדה! הם למעשה היו מודעים לקלות שבה יכלו להחמיץ את ההזדמנות לעמוד על הפודיום בגאווה, והיו שבים הביתה בלי מדליה כלל. 

זוכי מדליית הארד מסגרו מחדש את ההישג שלהם – מהפסד להצלחה. המסגור הפשוט הזה – והתקֵף מבחינה מדעית – שימח אותם במקום לצער אותם. כפי שתלמדו בספר זה, האופן שבו אנו ממסגרים או ממסגרים מחדש את הכישלון קשור במידה רבה ליכולתנו להיכשל היטב. מסגור מחדש של כישלון הוא מכישורי החיים המעצימים, שעוזר לנו להתגבר על רגש הדחייה האוטומטי שמתעורר בנו לנוכח כישלון. 

זה מתחיל במוּכנות להתבונן על עצמכם – לא כדי לשקוע בביקורת עצמית עמוקה או כדי למנות את חסרונותיכם, אלא כדי לפתח מודעות לנטיות האוניברסליות שלנו, שנובעות מהאופן שבו תוּכנתנו וחוּברַתנו לחשוב. לא מדובר במחשבות טורדניות – תהליך לא מועיל של חשיבה שלילית חזרתית – או בהלקאה עצמית, אלא דווקא בהתבוננות בחלק מההרגלים האופייניים לכם. בהיעדר התבוננות כזו, תתקשו להתנסות בנוהג שיעזור לכם לחשוב ולהתנהג אחרת. 

המחקר בפסיכולוגיה קלינית מראה שכישלונות בחיינו יכולים לעורר מצוקה רגשית, חרדה ואפילו דיכאון. ועדיין, ישנם אנשים בעלי חוסן רגשי גבוה יותר. במה הם נבדלים? ראשית, הם נוטים להיות פחות פרפקציוניסטים, ונוטים פחות לבחון את עצמם לפי אמות מידה לא מציאותיות. אם אתם מצפים לעשות הכול בצורה מושלמת או לזכות בכל תחרות, תתאכזבו או אפילו תחושו מצוקה אם זה לא יקרה. לעומת זאת, אם הציפייה שלכם היא לעשות כמיטב יכולתכם, ואתם מקבלים את העובדה שאולי לא תשיגו את כל מה שתרצו, רוב הסיכויים שתהיה לכם מערכת יחסים בריאה ומאוזנת יותר עם כישלונות. 

שנית, אנשים בעלי חוסן נפשי נוטים לייחס משמעויות חיוביות יותר לאירועים מאשר אנשים חרדים או מדוכאים. האופן שבו הם מסבירים לעצמם את הכשלים הוא מאוזן ומציאותי, ולא מוגזם ומושפע מאשמה. אם מועמדותכם לעבודה נחשקת נדחתה, ואתם מייחסים זאת לאיכותם הגבוהה של המועמדים האחרים או להעדפותיה המיוחדות של החברה, יש סיכוי גבוה יותר שתתאוששו מהאכזבה, מאשר אם תחשבו, "אני פשוט לא טוב/ה מספיק." סגנונות הייחוס נחקרו לעומק על ידי מרטין זליגמן, פסיכולוג מאוניברסיטת פנסילבניה שהתחיל מהפכה בשדה הפסיכולוגיה החיובית בשנות התשעים. עד אז מדע הפסיכולוגיה התמקד בפתולוגיות, וזליגמן הפנה את הזרקור במקום זאת לחקר החוזקות האנושיות, שמאפשרות לאנשים ולקהילות לפרוח. בפרט, הוא חקר כיצד בני אדם יוצרים הסברים חיוביים או שליליים לאירועים שמתרחשים בחייהם. למרבה המזל, יצירת ייחוסים חיוביים היא מיומנות נרכשת. לדוגמה, כשלא נבחרתם למִשֹרה הנחשקת שהתמודדתם עליה, אולי חבר טוב עזר לכם למסגר מחדש את הסיטואציה ולחשוב עליה בצורה בונה. אם תשתמשו בלמידה הזאת בהתנסויות הבאות שלכם, אתם בדרך הנכונה ליצירת יחסים בריאים יותר עם כישלון. 

שימו לב שייחוסים בריאים לגבי כישלונות אינם רק מאוזנים והגיוניים, אלא גם מביאים בחשבון את הדרכים – הקטנות והגדולות –שבהן אולי תרמתם למה שאירע. אולי לא התכוננתם כראוי לראיון העבודה. וזאת לא כדי להלקות את עצמכם או להתבוסס באשמה. ההפך הגמור הוא הנכון; המטרה היא לפתח מודעות עצמית וביטחון כדי להמשיך ללמוד מכישלונות, ולבצע את השינויים הנדרשים כדי להשיג תוצאה טובה יותר בפעם הבאה. 

כל אחד מאיתנו הוא בן אנוש שעלול לטעות, וכל אחד מאיתנו חי ועובד עם בני אנוש אחרים, שאף הם עלולים לטעות. גם אם אנחנו פועלים כדי להתגבר על הדחייה הרגשית שלנו מכישלונות, כישלון מועיל אינו מושג באופן אוטומטי. אנו צריכים להיעזר גם כדי לצמצם את הבלבול שנוצר בגלל השיח הרדוד על כישלונות, הרווח במיוחד בשיחות על יזמויות עסקיות. 

בלבול: לא כל הכשלים דומים! 

אף על פי שהאִמרה "היכשלו מוקדם, היכשלו לעיתים קרובות" הפכה למנטרה בקרב אנשי עמק הסיליקון כדי לחגוג כישלונות, ומסיבות כישלון של חברות מסחריות והתפארות בכישלונות בדף קורות החיים נעשו פופולריות, רוב השיח על הנושא בספרים, במאמרים ובהסכתים הוא פשוט ושטחי – יותר רטוריקה מאשר המציאות כהווייתה. ברור, למשל, שאף חברה לא צריכה להתפאר במנהל מפעל מכוניות שקו הייצור שלו נכשל מוקדם ולעיתים קרובות. כנ"ל לגבי מנתחי הלב בתקופתנו. אין פלא שאנחנו מבולבלים! 

למרבה המזל, אפשר להפחית את הבלבול הזה בקלות, אם מבינים את שלושת סוגי הכישלון וכיצד הם מושפעים מהבדלים בסיטואציה. למשל, במצבים מסוימים, כשאנו יודעים היטב כיצד להשיג את התוצאות הרצויות, ההליכים השגרתיים והתוכניות בדרך כלל מתקיימים כמצופה. לדוגמה, אפייה של עוגה לפי הוראות המתכון או לקיחת דגימת דם של מטופל במעבדה. אני מכנה סיטואציות אלה בשם הֶקשרים עקביים. במקרים אחרים אנו נקלעים לטריטוריה חדשה לגמרי, מה שמאלץ אותנו לנסות כל מיני דברים כדי לראות מה עובד. המנתחים החלוצים שפגשנו בתחילת הפרק הזה היו לכל הדעות במחוזות חדשים, ורוב כישלונותיהם היו חכמים. דוגמאות אחרות של הקשרים חדשים הן תכנון מוצר חדש או ניסיון להבין איך לייצר מסכות היגייניות למיליוני אנשים בזמן מגפה עולמית. 

כישלונות נוטים להתרחש בהקשרים חדשים יותר מאשר בהקשרים עקביים, ולכן הם לא מצערים אותנו, נכון? זהו, שלא. האמיגדלה – אותו חלק קטן במוח שאחראי לתגובת הילחם או ברח –מזהה אִיום, בלי קשר לסיטואציה. באופן דומה, תופתעו לגלות שתגובתכם הרגשית השלילית לכישלון, בלי קשר לרמת הסכנה הממשית, מתנהגת בצורה דומה להפליא. אבל טיפולוגיה פשוטה שמבחינה בין סוגי כישלונות יכולה לסייע לנו לייחס להם הסברים בריאים ולפעול כנגד השתלטות האמיגדלה.

נוסף על הקשרים חדשים והקשרים עקביים, כולנו מוצאים את עצמנו תכופות בתוך הקשרים משתנים – אותם רגעים בחיים כשיש בידינו הידע כיצד להתמודד עם מצב מסוים, אבל החיים טופחים על פנינו. לדוגמה, רופאים ואחיות שעובדים בחדר המיון בבית חולים, מנוסים וחריפים ככל שיהיו, עלולים להיתקל במטופלים שמפגינים מקבץ תסמינים שטרם נראה, כמו בימיה הראשונים של מגפת הקורונה. טייסים חייבים להיות מוכנים לטוס בתנאי מזג אוויר בלתי צפויים. בחיי היומיום שלנו אנו מתמודדים עם מצבים שיש לנו לגביהם המון ידע קודם, ובכל זאת יש בנו מידה מסוימת של אי ודאות. המורים המנוסים ביותר אף פעם לא יודעים מראש אילו אתגרים תציב בפניהם כיתה חדשה. כשאתם עוברים למקום חדש או מתחילים עבודה חדשה, אינכם יכולים לעולם לדעת בוודאות אם תשתלבו או לא – גם אם שוחחתם עם האנשים שם וניסיתם ללמוד כל מה שיכולתם על התרבות המקומית. עד שתגיעו לשם יש לכם רק תחזית מושכלת, אך איש לא ערב לכם שתשתלבו. 

במרוצת השנים חקרתי אנשים שעבדו בקווי ייצור של מפעלים (הֶקשר עקבי), במעבדות מחקר ופיתוח של חברות מסחריות (הקשר חדש) ובחדרי ניתוח של ניתוחי לב (הקשר משתנה). שמתי לב שהֶקשרים ארגוניים שונים מניחים את היסודות לציפיות שונות ביחס לכישלון, כמתואר בטבלה 1.1. ועדיין, אף על פי שההיגיון הבריא מכתיב שחוקרים במעבדה אמורים להיות אלרגיים פחות לכישלון מפועלי ייצור במפעל, אין זה תמיד המצב. אף אחד לא אוהב להיכשל, נקודה. 

רובנו לא עוצרים לאתגר את תגובותינו הרגשיות האוטומטיות לאירועים בחיינו. אך תוכלו ללמוד לעשות זאת כדי להכניס יותר למידה ושמחה לחייכם. דמיינו שאתם מצטרפים לקבוצת טניס קהילתית – בתקווה ליהנות ולשפר את מיומנותכם בטניס. בתחילה אתם מרבים לטעות ונכשלים שוב ושוב בהחזרת חבטות ליריב. איך אתם אמורים להרגיש? מיואשים? מובן שלא. עליכם להתאמץ לזכור שאתם בסך הכול מנסים להשתפר בפעילות חדשה. כשאתם מלמדים את המתבגר שלכם לנהוג, עדיף במגרש חניה גדול וריק בהתחלה, אתם לא צועקים עליו משום שהעביר בטעות להילוך אחורי או שנכבה לו המנוע. במקום זאת אתם מסבירים לו בטון מעודד מה קרה ומה עליו לעשות בפעם הבאה. במשפחה שלכם או במסגרת חברתית שחשובה לכם, דיבור כן והגיוני על ציפיות ואכזבות הוא דבר משחרר. ואת מיומנויות החשיבה הדרושות לעיבוד כישלונות בצורה מועילה ולא מכאיבה אפשר ללמוד, כפי שתראו בפרק 5. 

המתאם בין סוג ההקשר וסוג הכישלון הוא משמעותי (ברור, לדוגמה, שמעבדות מחקר וכשלים חכמים הולכים יחד) – אך סוג ההקשר וסוג הכישלון לא עומדים בהלימה במאת האחוזים. כישלון בסיסי יכול להתרחש במעבדה, כשמדען משתמש בטעות בחומר כימי לא נכון ומבזבז חומרים כמו גם זמן. באופן דומה, כישלון חכם מתרחש בפס הייצור, כשמתברר שהצעה מלומדת לשיפור הליך הייצור לא עובדת כמצופה. אך הבנת תפקידו של ההקשר עוזרת לחזות את סוגי הכישלון שאולי יקרו, כפי שתיווכחו בפרק 6. 

טבלה 1.1 השלכות ההקשר על הכישלון 

הקשר

עקבי

משתנה

חדש

דוגמה

קו ייצור של כלי רכב

חדר ניתוחים

מעבדת מחקר

מצב הידע

ידע רב

ידע רב, נתון לאירועים בלתי צפויים

ידע מוגבל

אי ודאות

נמוכה

בינונית

גבוהה

סוג הכישלון השכיח ביותר

כישלון בסיסי

כישלון מורכב

כישלון חכם

הבלבול שלנו בכל הקשור לכישלון מאפשר את קיומם של נהלים ותקנונים לא הגיוניים. לדוגמה, בפגישה עם מנהלים בכירים בחברה פיננסית גדולה באפריל 2020, הם הסבירו שהסביבה העסקית הנוכחית הוציאה זמנית את הכישלון אל "מחוץ לתחום". אנשי העסקים המובילים האלה שהיו מודאגים, ובצדק, בקשר לאקלים הכלכלי שהלך ונעשה מאתגר בגלל המגפה העולמית, רצו שהכול יתנהל בצורה המיטבית האפשרית. באופן כללי היה להם רצון כן ללמוד מכישלון. אבל התלהבות מכישלון הייתה דבר מקובל בתקופות טובות, הם אמרו לי; עכשיו, לעומת זאת, כשהעתיד לוט בערפל, חיוני מתמיד לחתור להצלחה חפה מטעויות. 

האנשים החכמים האלה ומלאֵי הכוונות הטובות היו צריכים לחשוב מחדש על כישלון. ראשית, היה עליהם להבין מהו ההקשר. למידה מהירה מכישלונות בתקופות של אי ודאות וטלטלה היא צורך חיוני ביותר, גם מפני שבזמנים כאלה יש סיכוי גבוה יותר להיכשל! שנית, נכון שאם נעודד אנשים לצמצם ככל האפשר טעויות בסיסיות ומורכבות, אולי יהיה להם קל יותר להתרכז, אך עדיין חשוב לקבל בברכה כישלונות חכמים, כי הם חיוניים להתפתחותה של כל תעשייה. שלישית, היה עליהם להבין שיש סיכוי גבוה שניסיונם למנוע כישלונות לא יוביל למצוינות, אלא לכך שהכשלים שכן התרחשו לא יגיעו לאוזניהם. כשאנשים לא מדברים על כישלונות קטנים – למשל, טעות חישובית – אלה יכולים להתגלגל ולהפוך לכישלונות גדולים יותר, כמו הפסד כלכלי אדיר. 

בעבודתי בחברות נתקלתי מספיק בבעיה הזו כדי לראות בה שגיאה נפוצה. הרצון האינסטינקטיבי לדרוש מאנשים לעשות את המיטב בתקופות מאתגרות הוא מובן. מפתה להאמין שאם רק נתבצר, נוכל להימנע לחלוטין מכישלונות. אך גם זו טעות. הקשר בין מאמץ להצלחה אינו מושלם. העולם סביבנו משתנה תמידית ומעמיד אותנו כל העת בפני מצבים חדשים. התוכניות הדקדקניות ביותר נתקלות בבעיות בתוך הקשרים של אי ודאות. אפילו כשאנשים מתאמצים ומחויבים לעשיית הדבר הנכון, הכישלון תמיד אפשרי במצב חדש. ברור שלפעמים כישלונות נגרמים עקב רשלנות או עצלנות, אבל גם עבודה קשה יכולה להסתיים בכישלון, כשהסיטואציה חדשה ושונה או כשמתרחשים אירועים בלתי צפויים. לבסוף, ובאופן הכי מעוות, לפעמים רק מזל צרוּף יאפשר לכם לספק את הסחורה ולהצליח בכל מקרה. 

טלטלה כמו מגפה עולמית מובילה לרמה קיצונית של אי ודאות ושינוי. אך גם לפני שמגפת הקורונה הייתה בכותרות, התלות ההדדית של העולם שאנו חיים ועובדים בו הפכה את אי הוודאות והשינוי לחלק מחיינו. התלות ההדדית שלנו – העובדה שאנו תלויים באחרים כדי להשיג מטרה כלשהי (כולל המשך הקיום שלנו) – הופכת אותנו לפגיעים. לעולם איננו יכולים לדעת בוודאות מה יעשה הזולת, ואילו מערכות אחרות שאנו תלויים בהן עלולות לקרוס. עצתו של האסטרטג הצבאי הגרמני מהמאה התשע־עשרה, הלמוּט פון מוֹלטקה, התפרשה כ"שום תוכנית לא שורדת את המפגש עם האויב". כשאנו מביאים בחשבון את התלות ההדדית שלנו, עלינו להיות דרוכים ומחושבים יותר בעודנו מצפים לבלתי צפוי. 

עתה, חִשבו מה קורה כשמנהלים בכירים או הורים מצהירים באופן חד־משמעי שכישלון הוא מחוץ לתחום, שרק תוצאות טובות מתקבלות בברכה. הכשלים לא ייפסקו. הם פשוט ירדו למחתרת. מבלי משים, מנהלי החברות הפיננסיות ששוחחתי איתם הסתכנו בכך שאנשים יימנעו מלמסור להם בשורות רעות. וזו לא הייתה מטרתם. מטרתם הייתה לעודד מצוינות. אך טבע האדם הוא להסתיר את האמת, אם ברור לכול שחשיפתה תוביל לעונש או אפילו לנזיפה בלבד. הפחד שלנו מדחייה הוא המחסום השלישי שמונע מאיתנו להיכשל היטב בחיי היומיום. 

פחד בין־אישי: סטיגמה ודחייה חברתית 

נוסף על הדחייה הרגשית והחשיבה המבולבלת שלנו, קיים פחד עמוק שלא נמצא חן בעיני הזולת. מדובר ביותר מהעדפה גרידא. את שורשיו של הפחד שמתעורר לנוכח סכנה של דחייה חברתית אפשר למצוא כבר בראשית ההתפתחות האבולוציונית שלנו, כשדחייה יכלה להיות ממש ההבדל בין הישרדות ובין מוות ברעב או ממחלה. המוח המודרני שלנו לא מצליח להבחין בין פחד מדחייה שאינו רציונלי במרבית המצבים ובין פחדים הגיוניים יותר, כמו אוטובוס שדוהר לעברנו בכביש. ממחקר שעשו מתיו ליברמן ונעמי אייזנברגר באוניברסיטת קליפורניה עולה כי רבים מהמעגלים העצביים במוח שמופעלים בזמן כאב חברתי חופפים לאלה שמופעלים בזמן כאב גופני. 

פחד מפעיל את האמיגדלה, כפי שצוין קודם, כולל תגובת "הילחם או ברח", שבה "ברח" אינו בהכרח בריחה, אלא לעשות כל שביכולתך כדי לא להיראות רע בעיני הזולת. דופק מהיר או כפות ידיים מזיעות לפני שאתם מדברים בישיבה חשובה, במיוחד בכזו שבה אתם מרגישים ששופטים או מבקרים אתכם, הם תגובה אוטומטית של האמיגדלה. מנגנון הישרדות זה במוחנו עזר לנו להימלט מפני נמרים חושפי שיניים בתקופת הפרהיסטוריה, אך כיום הוא לרוב גורם לנו להגיב בהגזמה לגירויים בלתי מזיקים ולהימנע מנטילת סיכונים שיכולה לקדם אותנו. תגובת הפחד שנועדה להגן עלינו עלולה להתגלות כבלתי מועילה בעולם המודרני, שבו היא מונעת מאיתנו ליטול סיכונים בין־אישיים קטנים אשר חיוניים לדיבור בפני קהל או להִתנסוּת בדברים חדשים. 

ראשית, פחד מעכב למידה. מחקרים מראים שפחד מכלה את המשאבים הפיזיולוגיים ומסיט אותם מהחלקים במוח שאחראים על זיכרון עבודה ועיבוד מידע חדש. קשה לאנשים לתפקד במיטבם כשהם פוחדים. וקשה במיוחד ללמוד מכישלון כשפוחדים, כי זו משימה תובענית מבחינה קוגניטיבית. 

שנית, הפחד מונע מאיתנו לדבר על כישלונות. וכיום, כשהמטלה הבלתי נגמרת שלנו היא להציג את עצמנו, הנטייה האנושית הקדומה הזאת רק החריפה. הלחץ להיראות מצליחים מעולם לא היה עז יותר מאשר בעידן זה של רשתות חברתיות. מחקרים מראים שכיום כולנו, ובמיוחד בני הנוער, עסוקים בהצגת גרסה סטרילית של החיים שלהם, משוועים בלי סוף ללייקים וסובלים רגשית מהשוואות ועלבונות, אמיתיים או מדומיינים. התגובה הרגשית שלנו לדחייה מדומיינת זהה לזו של דחייה אמיתית, מפני שהפרשנות שאנו מעניקים למצב היא שמכתיבה אותה. ולא רק הילדים חוששים. גם בקרב אנשים בוגרים, הרצון לתחזק מראית עין נחוץ לעיתים כמו אוויר לנשימה, בין שמדובר בהישגים מקצועיים, הופעה חיצונית או השתלבות חברתית. הכישלון האמיתי, כך התברר לי, הוא להאמין שהזולת יאהב אותנו יותר אם נהיה חפים מכישלונות. למעשה, אנו מעריכים ואוהבים אנשים כנים שמתעניינים בנו, ולא את אלה שמציגים חזות מושלמת. 

במחקר שלי צברתי כמות נכבדה של הוכחות לכך שביטחון פסיכולוגי מועיל במיוחד במסגרות שבהן לצורך ביצוע המשימה דרושים שיתוף פעולה, יכולת פתרון בעיות או חדשנות. ביטחון פסיכולוגי – סביבה שבה אין חשש מדחייה בגלל טעות – הוא תרופת הנגד לפחד הבין־אישי, שמפריע לנו להיכשל היטב. ברוב המחקרים על ביטחון פסיכולוגי, הכישלון תמיד נמצא ברקע משום שביטחון פסיכולוגי עוזר לנו לעשות ולומר דברים שמאפשרים ללמוד ולהתקדם בעולמנו הלא־ודאִי והמשתנה תדיר. התברר שהגורם הסביבתי הבין־אישי הזה – וה"עדין" כל כך – חיוני לניבוי רמת תפקוד קבוצתי בסביבות מאתגרות, החל במרכזים רפואיים מובילים, עבור בחמש מאות החברות המובילות וכלה במשפחה שלכם.

האם עבדתם פעם בצוות שבו באמת לא חששתם שאחרים יזלזלו בכם אם תבקשו עזרה או תודו בטעות שעשיתם? אולי הייתם בטוחים שהאנשים שם תומכים זה בזה ומכבדים זה את זה – ושכולם מנסים לעשות כמיטב יכולתם. אם זה אכן היה המצב, כנראה לא פחדתם לשאול שאלות, להודות בטעויות ולנסות רעיונות שעדיין לא הוכיחו את עצמם. המחקר שלי הראה שסביבות עם ביטחון פסיכולוגי עוזרות לצוות להימנע מכישלונות שאפשר למנוע ולחתור לכישלונות חכמים. ביטחון פסיכולוגי מצמצם את המחסומים הבין־אישיים שמפריעים לנו להיכשל היטב, וכך אנשים מפחדים פחות לאתגר את עצמם – כך שיוכלו לנסות להצליח, ולצאת מזה חכמים יותר כשאינם מצליחים. זוהי, לדעתי, טעות מהסוג הנכון. 

ובכל זאת, מעטים הארגונים שיש בהם די ביטחון פסיכולוגי כך שתועלות הלמידה מכישלון יתממשו במלואן. מנהלים שראיינתי במקומות שונים כמו בתי חולים ובתי השקעות מודים שהם חצויים: כיצד אפשר להגיב לכישלונות בצורה בונה בלי לעודד תפקוד בינוני? אם אנשים לא צריכים לתת דין וחשבון על כישלונות, מה יגרום להם לעשות את המיטב? הורים שואלים אותה שאלה עצמה. 

חששות אלה נובעים מדיכוטומיה שגויה. תרבות שבה בטוח לדבר על כישלון יכולה להתקיים בד בבד עם סטנדרטים גבוהים, כמתואר באיור 1.1. הדבר תקף למשפחות בה במידה שהוא תקף למקום העבודה. 

סטנדרטים גבוהים

סטנדרטים נמוכים

ביטחון פסיכולוגי גבוה

להיכשל היטב

הנאה מהמצב הקיים

ביטחון פסיכולוגי נמוך

הימנעות מנטילת סיכונים

"הקטנת ראש"

איור 1.1: הקשר בין ביטחון פסיכולוגי לסטנדרטים בחקר הכישלון

ביטחון פסיכולוגי אינו מילה נרדפת ל"הכול הולך". מקום עבודה יכול להיות מקום בטוח פסיכולוגית, ועדיין לצפות מכם להצטיין בעבודה או לעמוד בלוחות זמנים. משפחה יכולה להיות בטוחה פסיכולוגית, ועדיין לצפות מכל חבריה לשטוף כלים ולהוציא את הזבל. אפשר ליצור סביבה שבה כנות ופתיחות נראות בנות השגה: סביבה כנה, מאתגרת ומשתפת פעולה. 

הייתי אפילו מרחיקה לכת ואומרת שהתעקשות על סטנדרטים גבוהים בהיעדר ביטחון פסיכולוגי היא מתכון לכישלון – ולא מהסוג הטוב. יש סיכוי גבוה יותר לפשל כשאנשים לחוצים (גם בדברים שהם יודעים לעשות היטב). באופן דומה, כשברצונכם לשאול שאלה בקשר לעבודה אך אינכם מרגישים שאתם יכולים להתייעץ, יש סיכון שאתם צועדים היישר לכישלון בסיסי. כמו כן, כשאנשים פוגשים כישלונות חכמים, הם צריכים להרגיש בטוחים מספיק לשתף בכך מישהו. הכשלים המועילים האלה אינם "חכמים" עוד כשהם קורים בפעם השנייה. 

אולי נדמה לכם שבהקשרים של ודאות גבוהה – כמו בקו ייצור של מפעל –אפשר להצליח בלי ביטחון פסיכולוגי. מלכתחילה במקום כזה יהיו פחות כישלונות. אך משום שוודאות אינה המצב הנורמלי כיום, חשוב לרובנו לצמצם את החשש הבין־אישי על ידי הסרת סטיגמות מכישלון. למידה מתרחשת באופן מיטבי כשאנו מאותגרים ובד בבד מרגישים בטוחים מספיק מבחינה פסיכולוגית להתנסות ולדבר בחופשיות, כשדברים לא מצליחים כפי שרצינו. לא רק הלמידה שלכם עצמכם מהכישלון חשובה, אלא גם מוכנותכם לשתף את הלקחים הללו עם אחרים. 

לסיכום, הדחייה שאנו חשים כלפי כישלון, הבלבול בין סוגי כישלון והפחד שלנו מדחייה – כל אלה יחד מקשים עלינו, יותר מן הראוי, לחקור כיצד להיכשל היטב. הפחד מקשה עלינו להתבטא כשאנו זקוקים לעזרה כדי להימנע מטעויות, או כדי לשוחח בגלוי במטרה ללמוד מהתנסות שכשלה. בהיעדר אוצר מילים ורציונל שמבחין בין כשלים בסיסיים, מורכבים וחכמים, סיכוי גבוה יותר שנשמֵר את יחס הדחייה שלנו כלפי כל סוגי הכישלונות. למרבה המזל, מסגור מחדש, הבחנה וביטחון פסיכולוגי יכולים לעזור לנו לצאת מהתקיעות, כפי שמסכמת טבלה 1.2. 

טבלה 1.2 התגברות על מכשולים כדי להיכשל היטב 

מדוע אנו נכשלים בלהיכשל

מה מועיל

דחייה

מסגור מחדש כדי ליצור ייחוסים בריאים 

בלבול

מסגרת לסיווג סוגי הכשלים 

פחד

ביטחון פסיכולוגי 

קשת הסיבות לכישלון

במבט ראשון נראה כי יש מתח בין המחויבות למצוינות לבין הסבילות לכישלונות. אך בואו נחשוב על רצף היפותטי של סיבות לכישלון, כמתואר באיור 1.2. בקצה אחד של הרצף אנו רואים התנהגות פסולה או חבלה (למשל, עבירה על החוק או חריגה מנוהלי בטיחות); בקצה השני אנו רואים ניסוי מחושב שנכשל (כמו זה שמדענים נתקלים בו יום־יום). מתברר שלא כל הכשלים נגרמים ממעשים ראויים לגינוי. חלקם אפילו ממש ראויים לשבח. 

כשמישהו מחבל בכוונה בתהליך או מפר נוהל בטיחות, ההאשמה במקומה. אך לאחר מכן יש לקבל החלטה שיפוטית – צעד בלתי אפשרי בהיעדר מידע נוסף על ההקשר. לדוגמה, ייתכן שטעות שנעשתה מחוסר תשומת לב ראויה לגינוי. אך מה אם האדם ששגה היה גמור מעייפות, אחרי שנדרש לעבוד שתי משמרות ברצף? כאן היינו רוצים להאשים את המנהל שסידר את המשמרות ולא את העובד שנרדם. אך עלינו לדעת יותר לפני שנקבע בוודאות מי או מה נושא באשמה. כשאנו מתקדמים על הרצף, נהיה יותר ויותר לא הגיוני להאשים מישהו כלל! היעדר כישורים? כולנו היינו טירונים בכל מיני תפקידים. אף אחד לא עולה על אופניים בפעם הראשונה בלי ליפול. קשה להכריז על היעדר כישורים כדבר ראוי לגינוי, אלא אם כן מישהו ביצע במכוון הליך מסוכן לפני שהוכשר לכך. 

פגיעה לא מכוונת

היעדר יכולת

אי ודאות

התנסות

חבלה

קושי

ראוי לשבח

ראוי לגינוי

איור 1.2 קשת הסיבות לכישלון 

לאחר מכן ישנן משימות שממשיכות להיות מאתגרות מכדי להגיע בוודאות לביצועים נטולי כישלונות. חִשבו על המתעמלת האולימפית שלא מצליחה לבצע סלטה מושלמת לאחור על הקורה. ראויה לגינוי? מובן שלא. זהו אחד התרגילים הכי מאתגרים בהתעמלות מכשירים. המתעמלת מתחילה אותו מעמידת מוצא, מבצעת סלטה לאחור בגוף ישר כל העת ובורג מלא באמצע, ואז נוחתת בחזרה עם רגליה על הקורה. המתחרות המובילות יכולות לבצע את התרגיל בצורה מושלמת באימונים, ובכל זאת להיכשל בתחרות חשובה. 

בהמשך הרצף אנו רואים שאי ודאות מולידה כישלונות בלתי נמנעים. כשחבר מסדר לכם פגישה עיוורת, אין דרך לדעת בוודאות אם זה יעבוד. אם אתם מסכימים ללכת והדייט מתברר ככישלון, אף אחד משניכם אינו אשם בכך. ואחרון חביב, כישלון שנובע מהתנסות מחושבת מניב ידע חדש. הוא ראוי לשבח. כישלונו של הרופא החלוץ בראשית ימיהם של ניתוחי הלב הפתוחים בהחלט ראוי לשבח. הכשלים האלה היו אבני דרך בלתי נמנעות בדרך אל הנס, שכיום נתפס כמובן מאליו. 

ביצעתי את הניסוי המחשבתי הבא עם קהלים ברחבי העולם: "הביטו ברצף הכשלים, מאלה שראויים לגינוי ועד אלה שראויים לשבח: אילו מהסיבות האפשריות לכישלון אתם רואים כראויות לגינוי?" 

התשובות היו מגוונות. חלק מהצופים השיבו שחבלה יכולה להיחשב ראויה לגינוי. אחרים התפרצו ואמרו שגם חוסר תשומת לב צריך להיכלל בכך. כשדחקתי בהם, היו כאלה שזיהו מייד שהטועים אולי היו נתונים במצבים קשים, ושאין זו אשמתם שדעתם הייתה מוסחת. לא משנה היכן משרטטים את הגבול; מה שמשנה הוא שמשרטטים אותו, ואז חושבים על התשובה לשאלה הבאה: "איזה אחוז מהכשלים בארגון או במשפחה שלכם יכול להיחשב ראוי לגינוי?" גיליתי שרוב האנשים, כשהם חושבים על זה לעומק, מגיעים למספר נמוך: משהו כמו בין אחוז אחד לשניים. 

ואז אני מציגה את השאלה החשובה מכול: "איזה שיעור מהכשלים האלה מתקבל בהאשמה מצד האנשים החשובים בארגון או בחיים שלכם?" 

כאן אנשים עונים בדרך כלל (אחרי שתיקה נוגה או צחקוק): "בין 70 ל־90 אחוז." או לפעמים, "כולם!" ההשלכה המצערת של הפער הזה בין ההערכה הרציונלית של האָשָם לבין תגובתם הטבעית של הממונים היא שלעיתים קרובות מדי נהוג להסתיר את הכשלים – בחיים, במשפחה ובמקום העבודה. וזו אחת הדרכים לפספס את לקחי הכישלון.  

להצליח דרך כישלון 

עכשיו כבר צריך להיות ברור שלא כולם נכשלים גרוע. מנתחי הלב פורצי הדרך כמו וולט לילהיי וקלרנס דניס הצליחו להשתמש לתפארת בכישלונותיהם כדי לפתח את מלאכת הצלת החיים, שלה הקדישו את חייהם. לילהיי ודניס ביקשו לשנות לנֵצַח את עולם הניתוחים, ולכן שניהם התחרו במרוץ שעד כה, כפי שכותב ג' ויין, הביוגרף של לילהיי, "הניב רק גופות." כמעט כל מקרי המוות האלה היו תוצאה של מה שאפשר לכנות "כישלונות חדשים" – כישלונות שקורים כחלק ממסע להשגת מטרה שמעולם לא הושגה בעבר. חידושים כמו מכונת לב־ריאות בגודל חדר, שתוכננה להוציא את הפחמן הדו־חמצני מליבו של החולה ולשאוף דם מחומצן בחזרה אל העורק, היו חלקים הכרחיים במסע הזה. 

כשלילהיי צפה בד"ר דניס מנתח בשנת 1951, הוא היה נחוש להמשיך לחתור להצלחה. במהלך השנים הבאות הוא חיפש בעקשנות הזדמנויות לפתח את המדע. גם הוא עתיד להתמודד עם כישלונות צורבים בדרך.

ב־2 בספטמבר 1952, בבית החולים האוניברסיטאי, ניסו ד"ר פ' ג'ון לואיס ולילהיי בתפקיד עוזרו להשתמש בהיפותרמיה כאמצעי לשיפור יציבותו של המטופל בזמן הניתוח. בדרך נס שרדה ג'קלין ג'ונס בת החמש את הניתוח. הצלחה? אף על פי שלילהיי ואחרים ימשיכו לנתח בהצלחה תוך שימוש בהיפותרמיה, הזמן המוגבל מאוד שחולה יכול לשרוד בטמפרטורת גוף כה נמוכה – בין עשר לשתים־עשרה דקות – הפך את הניתוחים הארוכים והמורכבים יותר לבלתי אפשריים. הצלחה קצרת ימים. 

ב־26 במארס 1954, לילהיי, שוב בחדר הניתוח של בית החולים האוניברסיטאי, ממש חיבר את התינוק גרגורי גלידן, שנולד עם חור בין חדרי הלב התחתונים, למחזור הדם של אביו. המטרה הייתה לשמור על הילד בחיים בזמן שלילהיי ניתח את ליבו הזעיר. פעמים אחדות מאז סתיו 1953, ובפעם האחרונה בינואר 1953, חיבר לילהיי את מחזורי הדם של שני כלבים, ובכך אִפשר לכלב התורם לשרת כמכונת הנשמה לכלב המטופל בזמן ניתוח לב פתוח. השיטה החדשה הזאת, שנקראת הצלבת מחזורי דם, נולדה בהשראתו של לילהיי. אם אישה הרה יכולה לשמור על ליבו הפועם של תינוקה באמצעות חיבור בין הוורידים והעורקים, הייתכן שחיבור דומה, אך מלאכותי, יכול לתפקד מחוץ לרחם? עד כה השיטה עבדה ושמרה על מטופלים־כלבים בחיים בזמן הליכים ניתוחיים עדינים. ואולם עכשיו הרבה יותר היה מונח על הכף. 

בשעה 8:45 בבוקר הובל אביו של גרגורי, ליימן, אל חדר הניתוח. דם מעורק הירך של ליימן, שנשא כדוריות דם מחומצנות מליבו, הוזרם אל גרגורי דרך צינורית שהוחדרה אל ליבו. לילהיי פתח את ליבו של התינוק, איתר את המום במחיצה הבין־חדרית (VSD), חור בגודל מטבע, ותיקן אותו. גרגורי שרד את הניתוח אך מת מדלקת ריאות ב־6 באפריל 1954, כעבור מעט פחות משבועיים. 

אף אחד מהניסיונות שבסופו של דבר שינו את עולם ניתוחי הלב לא היה מתרחש אלמלא הוקדשה מחשבה רבה לתועלות ולסיכונים. כל אחד מהניסיונות היה מוקפד מבחינה מדעית, ובכל זאת אירעו כישלונות. לפעמים האבחנה של טרום־הניתוח הייתה שגויה. לפעמים קרתה תאונה במהלך הניתוח, כי הרופאים לא היו מיומנים מספיק. מרבית הכשלים שאירעו מקורם בהשערה ראשונית שגויה. בכל אחד מהמקרים, פורצי הדרך טיילו במחוזות חדשים בלי מפה – נחושים להגיע ליעדם. בדרך הם נאלצו להסביר להורים, לבני זוג ולילדים כה רבים מדוע יקירם או יקירתם טבעו בים של דם. אפשר שתאמרו שכולם – מנתחים, חולים וגם בני משפחותיהם – התנסו בלהיכשל היטב. כל ניתוח כושל וכל חידוש רפואי שלא צלח העניקו הזדמנות ללמוד משהו שעשוי להוביל להצלחה בסופו של דבר. 

ניצחונו הראשון של לילהיי, שחל זמן קצר לאחר הניתוח של גרגורי, היה ניתוח הצלבת מחזורי דם באנני בראון בת הארבע, שחוברה לאביה ג'וזף. כעבור שבועיים קיים לילהיי מסיבת עיתונאים עם הילדה המתוקה והבריאה, שתחיה עד גיל מבוגר. ובכל זאת, כפי שקורה תכופות, השביל מכישלון להצלחה לא נמתח בקו ישר. מייד אחרי אנני בראון מתו שישה מתוך מטופליו הרכים של לילהיי במהלך ניתוחים דומים. מטריד לא פחות – טעות שהתרחשה בזמן הצלבת מחזורי הדם גרמה להורה להיוותר במצב של מוות מוחי. לנתח ילד שתקוותו היחידה לחיים כרוכה בסיכון זה דבר אחד, אך את סיכונו של מתנדב מבוגר ובריא היה קשה הרבה יותר לשאת. 

בסופו של דבר, מכונת הלב־ריאה התגלתה כפתרון הכי ישים לבעיות שהתעוררו בביצוע ניתוח לב פתוח. היא הומצאה על ידי ד"ר ג'ון גיבון ושופרה על ידי קלרנס דניס. המשך תכנונה נעשה בשיתוף פעולה עם תומס ווטסון מחברת יבמ, עד שבהדרגה הופחת בזכותה שיעור התמותה בניתוחי לב לכדי עשרה אחוזים בלבד בשנת 1957. כיום הסיכון למות בניתוח כזה מוערך בכשניים־שלושה אחוזים. 

החדשנות לעולם לא נגמרת 

בשנת 1998, חצי מאה אחרי הכישלונות וההצלחות הרפואיים הללו, הזדמן לי לחקור חידוש מודרני בניתוחי לב. אחד מעמיתיי בהרווארד שמע על טכנולוגיה חדשה לביצוע ניתוח מציל חיים בצורה פחות פולשנית. ברוב ניתוחי הלב – כל אלה שבוצעו בשנות החמישים של המאה הקודמת – המנתחים היו צריכים לבצע תחילה חתך אנכי בחזהו של המטופל ולחתוך לשניים את עצם החזה. השיטה הזאת, סטרנוטומיה אמצעית, מאפשרת גישה אל הלב, והיא עדיין רווחת בהליך הזה גם כיום. היא יעילה, אך ההחלמה עלולה להיות כואבת וממושכת. 

הטכנולוגיה החדשה שעמית שלי סיפר לי עליה תוכננה לאפשר למנתח לבצע תיקון דרך חתך קטן בין הצלעות ולהשאיר את עצם החזה שלמה, מה שמבטיח החלמה קצרה יותר וכואבת פחות. החיסרון? עקומת למידה משמעותית לכל צוות חדר הניתוח. עבור מנתחים, ניתוח בשטח קטן ומוגבל יותר בגוף לא היה שינוי גדול כמו שחושבים. שדה הראייה שלהם הוקטן, אך התפרים העדינים לתיקון הלב נותרו יחסית ללא שינוי. אך לשאר הצוות לא היה קל ללמוד את השיטה החדשה הזאת. 

מתוך שש־עשרה מחלקות הלב שעמיתיי ואני חקרנו, רק שבע אימצו את הטכנולוגיה החדשה. תשע האחרות ניסו אותה בקומץ ניתוחים, ואחר זנחו אותה. ההבדל הכי חשוב בין המחלקות היה כישורי המנהיגות של המנתחים – לא מיומנותם, רמת הניסיון שלהם או מעמדם. כשהתחלנו את המחקר ציפינו שמרכזי המחקר הרפואיים היוקרתיים יותר יצליחו יותר מאשר בתי חולים קהילתיים פחות ידועים. אך טעינו. 

האתגר שעמד בפני כל הצוותים האלה היה בין־אישי יותר מאשר טכני. החידוש אִתגר את המבנה ההיררכי המסורתי של חדרי הניתוח, שלפיו הרופא המנתח בדרך כלל נתן הוראות, וכל היתר ביצעו אותן. מנתחים שנקטו את השיטה החדשה היו תלויים לראשונה בשאר חברי הצוות של חדר הניתוח, שתפקידם היה לתאם את ההיבטים של ההליך הרפואי ולדאוג שמהדק הבלון יישאר במקומו בתוך העורק של המטופל, כדי למנוע מהדם לזרום ללב. בגלל נטייתו של הבלון לזוז, הצוות היה צריך להשגיח עליו ולקבל החלטות באמצעות הדמיית אולטרסאונד. אך אלמלא התקיים בצוות ביטחון פסיכולוגי במידה שמאפשרת להעיר הערות, היה קשה מאוד לבצע את הפעולות הללו. לדוגמה, רוב האחיות התקשו לבקש מהמנתח לעצור בזמן שהן מחזירות את הבלון למקומו. המנתחים היו צריכים להקשיב לחברי הצוות האחרים לעיתים קרובות יותר וביתר תשומת לב מאשר בניתוחים מסורתיים, שבהם הם אלה שדיברו בעיקר. 

משתתפי המחקר שלנו שהצליחו לחדש, הבינו שעליהם להוביל בדרך אחרת. הם היו צריכים לוודא שכולם בחדר הניתוח יכולים לדבר בחופשיות ובאופן מיידי על מה שהם צריכים זה מזה כדי שההליך הרפואי יצליח. כשעמיתיי ואני ניתחנו את הצוותים שהתמידו בשימוש בשיטה החדשה, גילינו שכולם קיימו כמה פעילויות מיוחדות המשקפות התנהגויות בסיסיות שהתגלו בחקר הכישלון הטוב. 

ראשית, הצוותים האלה מנעו סיכונים מיותרים למטופלים בכך שתרגלו "על יבש" את ההליך הרפואי במעבדה עם בעלי חיים, ולאחר מכן דיברו בגלוי ובאופן יזום על מה שעשו וחשבו בזמן שעבדו יחד. וכן על ידי כך שחזרו מייד להליך המסורתי (חיתוך עצם החזה) כשהתעוררו בקרבם חששות כלשהם בזמן ביצוע הניתוח. 

שנית, הצוותים האלה הוציאו את הפחד מחדר הניתוח. איך? הרופאים המנתחים היו ברורים באשר למסע הלמידה שלפניהם. הם הדגישו את המטרה משפרת איכות החיים של החידוש הזה – הסיכוי לעזור לחולים להחלים מהר יותר. המנתחים נתנו לכל הצוות להבין שתרומתו חיונית להצלחת ההליך. כך הם יצרו ביטחון פסיכולוגי שאִפשר לכולם להתבטא. העובדה שחלק מהמנתחים עשו זאת וחלק לא, אפשרה לי לבחון ניבויים של הקשר בין ביטחון פסיכולוגי וחדשנות מוצלחת. כשהמחקר החל לא ידעתי אילו מקומות יצליחו להטמיע את החידושים ואילו ייכשלו. בהמשך יכולתי להסיק את המסקנה שצוותים שפעלו ליצירת ביטחון פסיכולוגי הגיעו להישגים טובים יותר מאלה שלא. 

שלישית, בשיחות הפתוחות שבדיעבד על השתלשלות העניינים במהלך הניתוחים, הצוותים המצליחים וידאו שאין בלבול בקשר למתרחש. בשלב הבוגר יותר הזה של ניתוחי לב, הכישלונות שהם נתקלו בהם נטו להיות נסיגות חטופות להליך המסורתי הפולשני יותר. או שהם פשוט ויתרו כליל על השיטה החדשה – אמנם כישלון, אבל לא כזה שמסכן חיים. אף על פי שתשעה מתוך שישה־עשר הצוותים שחקרנו לא הצליחו להטמיע את החידוש, אף צוות לא התמודד עם מוות של מטופל, לפי נתוני מאות רבות של ניתוחים זעיר־פולשניים. כל הצוותים שחקרנו נמנעו מגרימת נזק מיותר, ובהיבט הזה כולם ידעו ליישם איך נכשלים היטב. 

יישום מדע הכישלון המוצלח

כישלונות לעולם אינם דבר נעים, אך ככל שתתַרגלו זאת בעזרת תובנות וכלים חדשים, הם יכולים להיות מכאיבים פחות ומלמדים יותר. הדחייה הטבעית שלנו מכישלון, העובדה שאנו מבלבלים בין סוגיו השונים והפחד שלנו מדחייה, הם שתוקעים אותנו. כדי להיחלץ מהתקיעות, תחילה עלינו למסגר מחדש את הכישלון – כמו שעשו כה רבים שזכו במדליית ארד אולימפית – ולהיות ריאליים בציפיות שלנו. החל במפלות הקטנות שאנו חווים בחיי היומיום שלנו וכלה במקרי המוות הטראגיים שאירעו בניתוחי הלב החלוציים – כישלונות הם חלק בלתי נמנע מהתפתחות. זה תקף בחיים האישיים שלנו בה במידה שזה תקף במוסדות שמעצבים את החברה. לכן זה כה חשוב –ובסופו של דבר גם מאוד מתגמל – להצטיין בלהיכשל היטב. כל אחד מהפרקים שלפניכם מציג רעיונות ושיטות בסיסיים שיעזרו לכם לעשות את זאת בדיוק.