ליבוביץ’ או היעדרו של אלוהים

פתח דבר

הגותו של ישעיהו ליבוביץ קסמה לי למן הרגע שהתוודעתי אליה, משום שהיא מצויה בצומת של שתי השאלות היסודיות ביותר שההוויה האנושית מציבה לפנינו: מצד אחד השאיפה להבין כיצד מתפקד העולם, ומצד אחר לדעת מדוע הוא מתפקד. המדע מסייע לנו למצוא תשובות לשאלה הראשונה משתי השאלות האלה. המחקר המדעי אפשרי ואין-סופי כאחת, שהרי בסופו של דבר כל תגלית אינה אלא גילויָן של שאלות חדשות. אולם הרצון להבין את סיבתו של העולם, להבין מדוע הוא קיים, ובמילים אחרות, הרצון לדעת אם לחיים יש משמעות – רצון זה אינו כרוך בידע כלשהו. עוד משחר נעוריי הבנתי שאשליה היא לסמוך על הדת כדי לנסות לפענח את התעלומה הזאת, שכן ידעתי אינטואיטיבית, שאת שאלת משמעות החיים אנו אמורים להפנות אך ורק לעצמנו. מעולם לא חוויתי רגשות דתיים. מוקדם מאוד בחיי הפרדתי בין מסתרי הקיום לבין התשובות האוויליות, הפשטניות ולעיתים המפלצתיות, שאמורות לענות על השאלה הזאת. הייתי רציונלי מטבעי עוד בטרם הכרתי את משמעותו של המונח. דבר זה גרם לי לחשוב שאדם נולד מאמין או אתאיסט, מבלי שלחינוך יהיה חלק מכריע בסוגיה זו. מבחינתי לא היה הבדל מהותי בין אמונה תפלה לבין דת, שהרי שתיהן נראו לי עניין אישי וסובייקטיבי. אולם מאחר שהיהדות היא חלק משורשיי, היא מילאה את הווייתי, ומצאתי בה לא רק משמעות, אלא גם סוג של תבונה ושכל ישר. ככל שהחקירה לעומקם של הכתבים יכולה ללכת יד ביד עם פרשנות חופשית מכל כפייה, ראיתי בכך פעילות אינטלקטואלית ראויה. הדתות, כל הדתות, הן צורות של אלילוּת, כלומר הסתמכות על חשיבה מאגית האמורה להרחיק את הגורל ואת המוות. תפקידן של אותן אמונות הוא להכחיש את המציאות. האמת היא, שאם מתייחסים בצורה אמפירית לדת היהודית שהתפתחה במהלך ההיסטוריה, הרי שגם היא אינה יוצאת דופן מבחינה זו. אך אם בוחנים זאת מקרוב יותר, אפשר גם לחשוב שהיהדות הרבנית, שמקורותיה נמצאים עוד בימי הפרושים1, לא הייתה אלא תחליף בעל כוונות טובות של האלילות. דומה שתפקיד היהדות הוא אפוא למזער את הארס הספוג באותה אלילות ולהמיר בהדרגה את האלילים באֵל טרנסצנדנטי, מופשט, נעדר ובסופו של דבר בלתי קיים. בתולדות המחשבה היהודית קיימת דיאלקטיקה המובילה ממשה רבנו עד הרמב”ם ושפינוזה, שהסינתזה שלה היא באופן ברור אתאיזם, פשוטו כמשמעו. אין זו מסקנתו של ליבוביץ, אך לדעתי היא זו המתחייבת מדרך מחשבתו. הסוגיות הנדונות בספר זה משקפות שלל ניסיונות להקיף את הגותו של ליבוביץ מזוויות שונות, כך שכל אחד יוכל לגבש לעצמו דעה על אודותיה ולהשוותה לתפיסת עולמו. גם כאשר איננו מסכימים עם ליבוביץ, אי אפשר שלא לזהות בו עקיבות רציפה ובהירה. תהיה אשר תהיה זווית הראייה המחשבתית שלנו, נתון אחד נשאר קבוע: החיפוש אחר האמת. לא פחות ולא יותר. אומנם ידוע שמאז סוקרטס האמת חומקת ככל שאנו מנסים להתקרב אליה, אך החיפוש הזה מאפשר לכל הפחות לחשוף את השקר, ואין זה דבר של מה-בכך. לכל אורכו של הספר פזורים הגיגיי האישיים ושזורים באלה של ליבוביץ, וייתכן שלא תמיד נהיר לקורא מי הוא המדבר. מצב זה משקף את הדו-שיח הווירטואלי שאני מקיים עם הנפש הנאצלת הזאת זה שנים רבות, פיצוי על שלא זכיתי להכירו בעודו בחיים. דניאל הורוביץ

1 זרם דתי מתקופת בית שני, שהזרם הרבני תפס בהמשך את מקומו, אך יש לראות בראשון את מקורו הרוחני של השני.