פרק ראשון
ביום אביב, בשנה השתים־עשרה לחייו, חצה טמוג'ין את הערבות בדהרה עם ארבעת אחיו, בצל ההר הידוע בשם דֵלוּן בּוֹלְדוג. האח הבכור, בגטר, רכב על סוסה אפורה מוכשרת ומרוכזת, וטמוג'ין התאים את קצב רכיבתו למהירותה וחיכה לשעת הכושר להשיג את אחיו. מאחוריהם רכב חָאסַאר, שהריע בפראות כשהתקרב אל שני אחיו הגדולים. מבין האחים היה חאסאר בן העשר האהוב ביותר בשבט, בשל היותו קליל ועליז, ממש כשם שאחיו בגטר היה זועף וקודר. הוא רכב על סוס הרבעה מנומר בכתמים חומים בהירים, שנחר וצהל אחרי סוסתו של בגטר, לקול צחוקו של הילד. הבא בתור בטור הרוכבים היה חאצְ'יוּן, ילד בן שמונה שלא ניחן בחביבות ובפתיחות שחיבבו את חאסאר על בני השבט. מכל האחים נראה חאצ'יון הרציני ביותר, ואפילו מסתורי. הוא לא הִרבה לדבר ומעולם לא התאונן, חרף כל מה שעולל לו בגטר. חאצ'יון ניחן בכישרון רכיבה שרק למעטים היה כמוהו, והיה מסוגל לשמור על קצב דהרה מהיר גם כששאר הרוכבים התעייפו והחלו לפגר אחריו. טמוג'ין הציץ לאחור, לעבר חאצ'יון, שהתמקם על הסוס בשיווי משקל מושלם. נראה היה שהוא רוכב לו בעצלתיים, אבל הוא כבר הפתיע אותם בעבר, וטמוג'ין הקפיד לפקוח עליו עין.
הצעיר והנמוך מבין האחים כבר פיגר אחריהם במרחק מה, ולאוזניהם הגיעו קריאותיו העגמומיות שהפצירו בהם לחכות לו. טֵמוגֵה היה ילד עצל שגילה חיבה יתרה לדברי מתיקה, והדבר ניכר גם ברכיבתו על הסוס. טמוג'ין גיחך למראה הילד השמנמן שנופף בזרועותיו כדי לצבור מהירות. אימם ביקשה מהם שלא ייקחו את צעיר בניה לתחרויות הפרועות שלהם. רק לפני זמן קצר נגמל מהצורך להיקשר אל האוכף, אבל הוא היה מיילל אם הם לא היו לוקחים אותו איתם. בגטר עדיין לא אמר לטמוגה אפילו מילה נעימה אחת.
קולותיהם הגבוהים נישאו ברחבי הערבה המכוסה עשב אביב. הם דהרו במהירות, וכל ילד ישב כציפור על גב סוסו. יסוגיי קרא להם פעם אנקורים והשקיף בגאווה על כישוריהם. טמוג'ין אמר לבגטר שהוא שמן מכדי להיות אנקור ונאלץ להסתתר בלילה מפני חמת זעמו של אחיו הבכור.
אבל ביום כזה מצב רוחו של כל השבט היה עליז. גשמי האביב החלו לרדת. הנהרות זרמו בשיא עוזם והתפתלו בערבות שרק ימים אחדים קודם לכן היה בהן רק טיט יבש. לסוסות היה חלב, שישמש לשתייה ולהכנת גבינות ויוגורט צונן. האניצים הירוקים הראשונים כבר בלטו לעין על צלעות הגבעות, ועימם ההבטחה הצפונה לקיץ ולימים החמים. זו הייתה שנה שבה השבטים עמדו להתכנס, ולפני החורף הקרוב הם ייפגשו בשלום לצורך תחרויות ומסחר. יסוגיי קבע שהשנה יעשו משפחות שבט הזאבים מסע ארוך ביותר כדי להאכיל את עדריהן. די היה בתקווה לצפות במתאבקים ובקשתים כדי שהילדים ישתדלו להתנהג למופת, אבל המרוצים הם שהילכו עליהם קסם, והם ראו אותם בדמיונם בזמן שרכבו. כל הילדים, מלבד בגטר, שוחחו בחשאי עם הואלון וביקשו ממנה לומר ליסוגיי מילה טובה בזכותם. כולם רצו להתחרות במרוצים למרחקים ארוכים, או בדהרות הקצרות, כדי לזכות בכבוד ובתהילה.
הייתה הבנה שבשתיקה שנער ששב אל האוהלים לאחר שהוכתר בתואר כגון "פרש מצטיין" או "אדון הסוס", יירש באחד הימים את מעמדו של אביהם לאחר שהלה יפרוש כדי לטפל בעדריו. מלבד טמוגה השמן, כנראה, כל הבנים חלמו על כך. טמוג'ין התרגז מכך שבגטר הניח שהוא יהיה היורש, כאילו יש משמעות כלשהי להבדל של שנה או שנתיים בגיל. מערכת היחסים ביניהם נעשתה מתוחה מאז חזר בגטר משנת האירוסים שלו הרחק מהשבט. אחיו הבכור התבגר באופן שהיה קשה להגדיר, ואף שטמוג'ין היה עדיין הגבוה באחים, הוא גילה שבגטר החדש הוא בן־לוויה קודר.
בתחילה סבר טמוג'ין שזו התנהגות מעושה, שבגטר רק מעמיד פנים שהוא בוגר. הנער המדוכדך כבר לא דיבר מבלי לחשוב קודם, ונראה ששקל במוחו כל משפט לפני שהוציא אותו מפיו. טמוג'ין לגלג על רצינותו, אבל חודשי החורף באו והלכו, ולא ניכר שום סימן לשינוי בהתנהגותו. היו רגעים שבהם מצבי הרוח היהירים של אחיו עדיין שעשעו את טמוג'ין, אבל הוא רחש כבוד מסוים למזגו של בגטר, גם אם לא כיבד את זכותו לרשת את אוהליו של אביו ואת חרבו.
במהלך הרכיבה השקיף טמוג'ין על בגטר והקפיד לא לאפשר לפער שביניהם לגדול. היום היה יפה מכדי לדאוג לעתיד הרחוק, וטמוג'ין חלם בהקיץ כיצד כל ארבעת האחים – כל החמישה, עם בגטר אפילו – זוכים בכל התארים והכיבודים בכינוס השבטים. יסוגיי יתנפח מגאווה, והואלון תאמץ אותם אל גופה בזה אחר זה ותאמר שהם הלוחמים הקטנים שלה, הפרשים הקטנים שלה. אפילו טמוגה היה יכול להשתתף בתחרויות מגיל שש, אף על פי שהסיכון ליפול היה עצום. טמוג'ין זעף בליבו כשראה שבגטר מציץ לאחור ובודק שהוא עדיין רוכב בראש. חרף כל התמרונים המעודנים שלהם, יסוגיי טרם נתן את רשותו למי מהם להשתתף בתחרויות עם בוא האביב.
הואלון הרתה שוב ובקרוב תכרע ללדת. ההיריון היה קשה הפעם ושונה למדי מהריונותיה הקודמים. כל יום התחיל ונגמר בהקאה מעל הדלי, עד שפניה היו מנוקדות בכתמי דם תחת העור. בניה השתדלו להתנהג יפה כמיטב יכולתם בזמן שהמתינו שיסוגיי יחדל להקיף בדאגה את האוהלים. בסופו של דבר נמאס לחאן ממבטיהם ומשתיקתם הזהירה, והוא שלח אותם להתרענן קצת עם הסוסים אחרי החורף. טמוג'ין המשיך לפטפט, ויסוגיי הרים אותו ביד חזקה אחת והטיל אותו לעבר סוס בעל פרסה לבנה. הוא התפתל באוויר, נחת על הסוס ופתח בדהרה בתנועה אחת. צחור־פרסה היה בהמה עצבנית וקצרת־רוח, אבל אביו ידע שהוא הסוס החביב על הנער.
יסוגיי הביט ביתר הבנים שעלו על סוסיהם, ללא שום סימן של גאווה על פניו הכהות והרחבות. בדומה לאביו לפניו, הוא לא היה אדם שחשף את רגשותיו, בייחוד לא בנוכחות בניו, כדי שלא יהפוך אותם לרכרוכיים. מחובתו של אב להטיל מורא על בניו, אף שלעיתים כמהּ לחבק את הבנים ולזרוק אותם באוויר. הביטוי היחיד לחיבתו היה הידיעה אילו סוסים חביבים עליהם, ואם הם ניחשו את רגשותיו על פי מבט או ניצוץ בעיניים, זה לא היה יותר מאשר עשה אביו לפני שנים. הוא נצר את הזיכרונות האלו, בין השאר בשל נדירותם, ועדיין זכר את הרגע שבו נהם אביו בהערכה כשראה כמה יפה הוא קושר מטען כבד בחבלים. זה היה דבר פעוט, אבל יסוגיי חשב על הזקן בכל פעם שמשך בחוזקה בחבל ונעץ בכוח את ברכו במטען. הוא התבונן בבניו שרכבו לתוך אור השמש הזוהר, והבעת פניו התרככה כשנעלם מטווח ראייתם. אביו הבין את הצורך באנשים קשוחים בארץ קשוחה. יסוגיי ידע שאם הם רוצים להגיע לפרקם, הם ייאלצו לעמוד בקרבות, בצמא וברעב. רק אחד מהם יהיה החאן של השבט. השאר ייאלצו לכרוע לו ברך ולהישבע לו אמונים, או לעזוב את השבט, להסתפק במנחה צנועה של ראשי צאן אחדים ולצאת לחיות כנוודים. יסוגיי נד בראשו למחשבה והביט בשביל האבק שהותירו סוסיהם של בניו. העתיד ארב להם, אבל הם ראו רק את האביב ואת הגבעות הירוקות.
טמוג'ין דהר, והשמש זהרה על פניו. הסוס המהיר שהתאמץ תחת גופו והרוח שנשבה בפניו רוממו את רוחו. לפניו ראה כיצד סוסתו האפורה של בגטר מתאוששת ממעידה על אבן רופפת. אחיו הכה בחוזקה בצד ראשה של הסוסה, אבל החל לפגר מעט, וטמוג'ין שאג, כאילו הוא עומד להשיג אותו. זה לא היה הרגע הנכון. הוא אהב להוביל, אבל נהנה גם לאיים על אחיו, משום שהדבר הרגיז אותו כל כך.
בגטר כבר כמעט הפך לגבר. היו לו כתפיים רחבות ושריריות וסיבולת מדהימה. שנת האירוסים שלו בשבט אוֹלְחוּנוּד העניקה לו הילה של בקיאות וניסיון, שהוא מעולם לא חדל לנצל. זה הרגיז את טמוג'ין כקוץ הננעץ בבשר, בייחוד כשאחיו הציקו לבגטר בשאלות על שבטה של אימם ועל מנהגיו. גם טמוג'ין היה סקרן, אבל החליט בתוקף שיחכה ויגלה בעצמו, כשיסוגיי ייקח אותו לשם.
רק לאחר שלוחם צעיר חזר משבטה של אשתו הוא זכה לראשונה במעמד של גבר. כשיפקוד אותה הדימום החודשי היא תישלח אליו עם משמר כבוד שיפגין ברבים את ערכה. גֶר יהיה מוכן עבורה, והבעל הצעיר ימתין ליד הדלת כדי להכניס אותה פנימה.
על פי המסורת בשבט הזאבים, הוטל על כל בחור צעיר להתחרות בלוחמי משמר החאן לפני קבלתו המלאה לשבט כלוחם. בגטר היה להוט, וטמוג'ין נזכר כיצד התבונן בו ביראת כבוד כשצעד אל מדורתם של לוחמי משמר החאן, הסמוכה לאוהלו של יסוגיי. בגטר בירך אותם בניד ראש, ושלושה גברים קמו על רגליהם כדי לבדוק אם השהות בשבט אולחונוד לא החלישה אותו. טמוג'ין התבונן בו מבין הצללים, יחד עם חאסאר וחאצ'יון שניצבו דומם לצידו. בגטר נאבק עם שלושת הלוחמים בזה אחר זה וספג מהלומות נוראות ללא תלונה. אלוק היה האחרון שנאבק בו. הגבר הזה היה חזק כסוס, חומת שרירים וזרועות רחבות. הוא הפיל את בגטר בכוח כה רב עד שדם זלג מאוזנו, אבל לאחר מכן, להפתעתו של טמוג'ין, הוא עזר לו לקום והושיט לו ספל אַיראג שחור חם לשתייה. בגטר כמעט נחנק מהנוזל המר שנמהל בדמו, אבל נראה היה שללוחמים לא אכפת.
טמוג'ין נהנה לחזות באחיו הבכור שהוכה כמעט עד אובדן הכרה, אבל הוא גם ראה שהגברים כבר לא בזו לו בלילה סביב המדורה. אומץ ליבו של בגטר זיכה אותו בדבר מה שאינו מוחשי אבל הוא חשוב, ולכן הוא הפך למהמורה בדרכו של טמוג'ין אל ההצלחה.
כשהאחים שעטו במרחבי הערבה תחת שמש האביב, לא היה קו סיום כמו שיהיה בהתכנסות הגדולה של השבטים. ואפילו לוּ היה, חלף רק זמן מועט מתום החורף, והם ידעו שמוטב לא לדחוק בסוסים יותר מדי. כולם ידעו שמוטב לא להתיש אותם לפני שיעלה מעט שומן קיצי על גופם ולפני שימלאו את בטנם בעשב ירוק וטעים. זו הייתה דהרה שנועדה להרחיק אותם מהמטלות והאחריות, ולהותיר להם להתווכח רק על שאלות כגון מי רימה ומי היה צריך לזכות.
בגטר רכב כמעט בקומה זקופה, ולכן גופו נראה חסר־תנועה בצורה משונה. טמוג'ין ידע שזו רק אשליה. ידיו של בגטר משכו בעדינות במושכות, והסוסה האפורה הייתה רעננה וחזקה. יידרש מאמץ כדי להשיג אותו. טמוג'ין רכב כמו חאסאר, נמוך על האוכף, כך שהוא כמעט השתטח על עורפו של הסוס. צליפות הרוח התחזקו מעט, כמדומה, ושני הנערים ביכרו את התנוחה הזו.
טמוג'ין חש שחאסאר מתקרב מימינו. הוא דחק בצחור־פרסה להאיץ, וסוסו נחר בקול הדומה להתנשפות כעוסה. מזווית עינו ראה טמוג'ין את סוסו של חאסאר, ושקל לסטות מעט, כאילו בטעות. דומה שחאסאר חש בכוונתו והחל לפגר מעט כשזז הצידה, והותיר את טמוג'ין מחייך חיוך רחב. לפעמים היה נדמה לו שהם מכירים זה את זה טוב מכדי שיוכלו להתחרות. הוא ראה את בגטר מציץ לאחור, ועיניהם נפגשו לשנייה אחת. הוא זקף את גבותיו וחשף את שיניו."אני בא," קרא. "נסה לעצור אותי!"
בגטר הפנה אליו גב נוקשה מסלידה. רק לעיתים נדירות יצא איתם לרכוב, אבל מאחר שכבר היה שם, טמוג'ין ראה שהוא נחוש בדעתו להראות ל"ילדים" איך רוכב לוחם. הוא לא יקל ראש בהפסד, ולכן טמוג'ין יאמץ כל שריר וכל גיד בגופו כדי לנצח אותו.
חאסאר התקרב אל שניהם, ולפני שטמוג'ין הספיק לזוז כדי לחסום אותו, הוא רכב כמעט לצידו. שני הבנים חייכו זה אל זה, לאות שהם חולקים את חדוות היום והמהירות. החורף הארוך והקודר היה מאחוריהם, ואף על פי שיחזור עד מהרה, הם ייהנו מהתקופה הזאת. בני השבט ימלאו את כרסיהם בבשר כבש שמן, והכבשים והעיזים ימליטו טלאים וגדיים שישמשו למזון ולמסחר. הם יבלו את הערבים בהדבקת נוצות על חיצים, בקליעת חבלים משער סוס, בשירה ובהאזנה לסיפורים ולתולדות השבטים. יסוגיי יֵצא לתקוף את הטטארים הצעירים שיפשטו על עדריהם, והשבט יתקדם בקלילות על פני הערבות, מנהר לנהר. תהיה עבודה, אבל בקיץ הימים ארוכים מספיק כדי שיזכו בשעות פנויות אחדות, מותרות שדומה שמעולם לא זכו בהם בחודשים הקרים. מה הטעם להרחיק לשוטט כשכלב פראי עלול למצוא אותך ולנשוך אותך בלילה? זה קרה לטמוג'ין כשהיה מבוגר רק מעט מחאצ'יון, והפחד נותר בקרבו.
חאסאר היה הראשון שהבחין שטמוגה נפל. הוא הציץ לאחור כדי לבדוק אם חאצ'יון מתכנן לפרוץ במהירות קדימה כדי לנצח ולזכות בכבוד הנכסף. לטענתו של חאסאר, הוא ניחן בעיניים החדות ביותר בשבט. הוא ראה שהכתם על העשב לא זז ממקומו והגיע להחלטה בן־רגע. הוא שרק בקול אל בגטר ואל טמוג'ין ויידע אותם שהוא פורש מהתחרות. שני הנערים הביטו לאחור והשקיפו על טמוגה, שהיה שרוע ללא זיע. שניהם התלבטו לרגע, משום שאף אחד מהם לא רצה להניח לאחיו לנצח בהתחרות. לבסוף משך בגטר בכתפיו כאילו אין לזה חשיבות, אחז במושכות והסתובב על סוסתו במעגל רחב, כדי לחזור בדרך שבה באו. טמוג'ין הסתובב גם הוא, והם דהרו בצמד מאחורי השאר. המובילים הפכו למובלים. חאצ'יון רכב כעת בראש, אף על פי שטמוג'ין פקפק בכך שהדבר חשוב לו כעת. חאצ'יון בן השמונה היה הקרוב ביותר לטמוגה בגיל, ובמשך ערבים רבים לימד אותו את שמות החפצים באוהלים והפגין סבלנות וטוב לב בלתי רגילים. אולי זו הייתה הסיבה לכך שטמוגה דיבר טוב יותר מילדים רבים בני גילו, אף על פי שלא הצליח לקלוט את הקשרים שאצבעותיו הזריזות של חאצ'יון ניסו ללמד אותו. צעיר בניו של יסוגיי היה מסורבל, ולו היה אחד מהם מתבקש לנחש את זהותו של מישהו שנפל מהסוס, הם היו אומרים "טמוגה" מבלי להסס לרגע.
טמוג'ין הגיע אליהם וזינק מהאוכף. חאצ'יון וחאסאר כבר ירדו מסוסיהם והרימו את טמוגה הנרפה לתנוחת ישיבה.
פניו של הילד היו חיוורות מאוד ונראו חבולות. חאצ'יון סטר לו בעדינות ונרתע כשראשו של טמוגה התנודד.
"תתעורר, איש קטן," אמר חאצ'יון לאחיו, אבל לא בקעה שום תשובה. צילו של טמוג'ין צנח עליהם, וחאצ'יון נפנה אליו מייד.
"לא ראיתי אותו נופל," אמר, כאילו זה היה עוזר לו היה רואה אותו.
טמוג'ין הנהן, וידיו הזריזות מיששו את גופו של טמוגה כדי לבדוק אם יש עצמות שבורות או סימני פציעה. גבשושית הייתה חבויה בצד אחד של ראשו, תחת השיער השחור. טמוג'ין מישש אותה.
"הוא קיבל מכה, אבל אני לא מרגיש שבר. תן לי קצת מים בשבילו."
הוא הושיט את ידו, וחאסאר הוציא נאד עור משק האוכף ושלף את הסֶּתֶם בשיניו. טמוג'ין שפך את הנוזל הפושר לתוך פיו הפעור של טמוגה.
"אל תחנוק אותו," יעץ בגטר, שהזכיר להם שהוא עדיין יושב על סוסו, כאילו הוא מפקח על אֶחיו.
טמוג'ין לא טרח לענות. הוא פחד עד אימה מאימם. מה תאמר הואלון אם טמוגה ימות? הם הרי יתקשו לבשר לה בשורות כאלו בזמן שבטנה מלאה בתינוק חדש. היא הייתה חלשה מההקאות, וטמוג'ין חשש שההלם והצער עלולים להרוג אותה, ובכל זאת, איך יוכלו להסתיר זאת? היא פינקה את טמוגה, והרגלה להאכיל אותו בקרישי יוגורט ממותקים היה אחת הסיבות לגופו השמנמן.
לפתע השתנק טמוגה וירק את המים. בגטר השמיע צליל מרוגז בשפתיו. הוא מאס במשחקי הילדים. שאר האחים חייכו זה אל זה חיוכים רחבים.
"חלמתי על עיט," אמר טמוגה.
טמוג'ין הנהן לעברו. "זה חלום טוב," אמר. "אבל אתה חייב ללמוד לרכוב, איש קטן. אם אבא שלנו ישמע שנפלת, זה יבייש אותו בנוכחות לוחמי המשמר שלו." מחשבה נוספת עלתה במוחו, והוא הזעיף את פניו. "אם הוא ישמע, אולי הוא לא ירשה לנו להתחרות בהתכנסות השבטים."
לשמע הדברים האלה נעלם החיוך אפילו מפניו של חאסאר, וחאצ'יון חשק את שפתיו בדאגה אילמת. טמוגה שרבב את שפתיו כדי לקבל עוד מים, וטמוג'ין הושיט לו את הנאד.
"אם מישהו ישאל אותך על הנפיחות הזאת, תגיד לו ששיחקנו ושקיבלת מכה בראש. הבנת, טמוגה? זה סוד. הבנים של יסוגיי לא נופלים."
טמוגה ראה שכולם ממתינים לתשובתו, אפילו בגטר, שהפחיד אותו. הוא הנהן במרץ, והכאב העביר רעד בגופו.
"קיבלתי מכה בראש," אמר, מסוחרר. "וראיתי עיט מעל הגבעה האדומה."
"אין עיטים מעל הגבעה האדומה," ענה חאסאר. "רק לפני עשרה ימים צדתי שם מרמיטות. הייתי רואה סימן."
טמוגה משך בכתפיו, התנהגות חריגה כשלעצמה. הילד היה בדאי גדול, וכשתפסו אותו בשקר הוא נהג לצעוק, כאילו אם יצעק חזק יותר, הם ייאלצו להאמין לו. בגטר החל להסתובב על סוסו, אבל אחר כך נעצר והביט בילד, שקוע בהרהורים.
"מתי ראית את העיט?" שאל.
טמוגה משך שוב בכתפיו. "ראיתי אותו אתמול. הוא חג מעל הגבעה האדומה. בחלום שלי הוא היה גדול יותר מעיט רגיל. היו לו טפרים גדולים כמו..."
"ראית עיט אמיתי?" נכנס טמוג'ין לדבריו. הוא הושיט את ידו ואחז בזרועו. "עיט אמיתי? כל כך מוקדם באביב? באמת ראית עיט?" הוא רצה להיות בטוח שזו אינה אחת המעשיות המטופשות של טמוגה. כולם זכרו איך נכנס פעם אל הגֶר וטען שמרמיטות רדפו אחריו, נעמדו על רגליהן האחוריות ודיברו אליו.
הבעת פניו של בגטר חשפה שגם הוא נזכר באותה מעשייה. "הוא מסוחרר מהנפילה," אמר.
טמוג'ין ראה שבגטר אוחז במושכות בתקיפות רבה יותר. באיטיות כפי שהיה מתקרב אל איל פראי, קם על רגליו ושלח מבט אל הסוס שלו, שליחך בחריצות את העשב. הנץ של אביהם מת, והוא עדיין התאבל על אובדן העוף הנועז. טמוג'ין ידע שיסוגיי חולם לצוד עם עיט, אבל העופות הללו נצפו רק לעיתים נדירות ונהגו לבנות את קיניהם על צוקים תלולים להחריד, שריפו גם את ידיו של המטפס הנחרץ ביותר. טמוג'ין ראה שחאצ'יון הגיע אל סוסו, והוא מוכן לצאת לדרך. בקן אולי יהיה גוזל של עיט שאביהם יוכל להחזיק אצלו. אולי בגטר רצה אחד לעצמו, אבל יתר הילדים ידעו שיסוגיי יכיר טובה גדולה לבן שיביא לו את חאן העופות. העיטים שלטו באוויר כפי שהשבטים שלטו באדמה, ומשך חייהם היה זהה כמעט לזה של אדם. פירושה של מתנה כזו יהיה שכולם ישתתפו בתחרויות השנה. בוודאות. הכול יראו את בואו של העיט אל אביהם כסימן מבשר טובות, והדבר יחזק את מעמדו בקרב משפחות השבט.
טמוגה הצליח לקום על רגליו, נגע בראשו ונרתע למראה כתם הדם שדבק באצבעותיו. הוא באמת נראה מסוחרר, אבל הם האמינו לדבריו. התחרות שערכו בבוקר הייתה עניין קליל. העניין הזה היה רציני.
טמוג'ין נע ראשון, במהירות של כלב החושף את שיניו. הוא זינק על גבו של צחור־פרסה, קרא "צ'וּ!" כשנחת עליו והבהיל את הבהמה חמומת־המוח, שפתחה בדהרה. חאצ'יון גלש על סוסו בתנועות הנקיות והמאוזנות האופייניות לו, וכעבור רגע קל זינק גם חאסאר על סוסו בצחוק רם ונרגש.
בגטר כבר הסתער קדימה. אחוריה של סוסתו קיפצו תחת כובד גופו כשדרבן אותה ויצא לדרך. כעבור שניות אחדות נשאר טמוגה עומד לבדו בערבה ובוהה במבוכה בעננת האבק שהותירו אחיו אחריהם. הוא טלטל את ראשו כדי להיטיב לראות, וכעבור רגע הקיא על העשב את החלב ששתה בארוחת הבוקר. לאחר מכן הרגיש קצת יותר טוב, טיפס על האוכף והרים את ראשו של הסוס שליחך את העשב. הסוס תלש כמה גבעולים אחרונים, נחר, וגם טמוגה יצא לדרך, מיטלטל ומקפץ מאחורי אחיו.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.