פרק ראשון
המאהל הענקי של המונגולים השתרע למרחקים תחת אור הדמדומים הקיצי, אף שצילו של ההר השחור בכל זאת גימד אותו. האוהלים היו זרועים בנוף, ככל שהעין השיגה, וסביבם היו פזורות מדורות בישול שהאירו את האדמה. מעבר לאוהלים היו עדרי סוסים, עיזים, כבשים ויאקים שחיסלו את העשב ברעב תמידי. כל יום עם שחר הם הובלו אל הנהר, אל שטחי המרעה הדשנים, ולאחר מכן חזרו אל האוהלים. אף על פי שג'ינגיס ערב לשלום במחנה, המתח והחשדנות התגברו מדי יום. איש מהנוכחים במקום לא ראה המון רב כל כך מימיו, והיה קל להרגיש כבולים ולכודים בתוך המון האדם. היו עלבונות הדדיים – מדומים וממשיים – שנבעו מהלחץ שבמגורים בסמיכות רבה מדי אל לוחמים שלא הכירו, ולמרות האיסור פרצו בערבים תגרות רבות בין הצעירים. מדי יום נחשפו באור השחר גופה או שתיים של אנשים שביקשו ליישב סכסוך או עוינות משכבר הימים. בני השבטים התלחשו בינם לבין עצמם והמתינו עד שישמעו מדוע התבקשו להגיע למקום הזה, המרוחק כל כך מאדמותיהם.
במרכז המון האוהלים והעגלות ניצב הגֵר של ג'ינגיס עצמו, אוהל שכמוהו לא שזפה עין בערבות. גובהו היה כמחצית מגובהם של שאר האוהלים, אך הוא היה רחב פי שניים ובנוי מחומרים חזקים יותר משבכת הנצרים שממנה הותקנו האוהלים שמסביבו. התברר שהמבנה כבד מכדי שאפשר יהיה לפרק אותו בקלות, והוא הועמס על עגלה עם גלגלים, רתומה לשישה שוורים. עם רדת הלילה צעדו לעברו מאות לוחמים, רק כדי להיווכח בצדקת הדברים ששמעו ולהשתאות על מראהו.
האוהל הענקי היה מואר מבפנים במנורות ששומן כבש בער בהן ושהטילו אור חמים על יושביו והפכו את האוויר לכבד ודחוס. על הקירות היו תלויים ניסי מלחמה עשויים משי, אבל ג'ינגיס סלד מכל מפגן של עושר וישב על ספסל עץ גס. אֶחיו היו שרועים על שמיכות סוסים ואוכפים, שתו ושוחחו בעצלתיים.
מול ג'ינגיס ישב לוחם צעיר ומבוהל, מיוזע עדיין מהרכיבה הממושכת שהביאה אותו אל הציבור הגדול הזה. הגברים שישבו סביב החאן נראו כמי שאינם מתעניינים בנאמר, אבל השליח היה מודע לכך שידיהם לא התרחקו לרגע מנשקיהם. הם לא נראו מתוחים או מודאגים בנוכחותו, והוא שקל את האפשרות שידיהם תמיד סמוכות אל חרבותיהם. ההחלטה גמלה בקרב בני שבטו, והוא קיווה שהחאנים הזקנים יודעים מה הם עושים.
"אם סיימת את התה שלך, אשמע את מה שבאת להודיע לי," אמר ג'ינגיס.
השליח הנהן והניח את הקערית על הרצפה. הוא בלע את הלגימה האחרונה, עצם את עיניו ודקלם. "אלה דבריו של בַּארְצ'וּק, חאן האוֹיְגוּרים."
כשהחל לדבר נדמו השיחות וקולות הצחוק, והוא ידע שכל הנוכחים מטים אוזן. חרדתו גברה.
"בשמחה נודע לי על תהילתך, אדוני ג'ינגיס חאן. עייפנו מלצפות שהעם שלנו יתאחד ויעלה לגדולה. השמש זרחה. הקרח שבנהר הפשיר. אתה הגוּר־חאן, האדם שיוביל את כולנו. אקדיש לך את כוחי ואת שכלי."
השליח השתתק וניגב את הזיעה ממצחו. כשפקח את עיניו ראה שג'ינגיס מביט בו בסקרנות, ובטנו התכווצה בפחד.
"מילים יפות," אמר ג'ינגיס, "אבל איפה האויגורים? הייתה להם שנה להגיע לכאן. אם אני איאלץ להביא אותם..." הוא הניח לאיום לרחף באוויר.
השליח ענה במהירות. "אדוני, נדרשו ירחים ארוכים כדי להתקין את העגלות למסע. כבר דורות רבים לא עזבנו את האדמות שלנו. נאלצנו לפרק חמישה מקדשים גדולים, אבן אחר אבן, וכל אחת מהן מוספרה כדי שאפשר יהיה להקים אותם מחדש. נדרשו תריסר עגלות רק בשביל אוסף המגילות שלנו. אי אפשר להעביר את הכול במהירות."
"יש לכם כתב?" שאל ג'ינגיס והזדקף במושבו בעניין.
השליח הנהן בצניעות.
"כבר הרבה שנים, אדוני. אספנו את כתביהם של עמי המערב בכל פעם שהם הרשו לנו לסחור איתם. החאן שלנו הוא אדם מלומד מאוד, והוא העתיק אפילו יצירות של ממלכת ג'ין ושל ממלכת סִי סיָא."
"אז אני עומד לקבל מלומדים ומורים אל המקום הזה?" שאל ג'ינגיס. "אתם תילחמו עם מגילות?"
הנוכחים בגֵר צחקקו, והשליח הסמיק. "יש גם ארבעת אלפים לוחמים, אדוני. הם ילכו אחרי בארצ'וק לכל מקום שהוא יוביל אותם אליו."
"הם ילכו אחריי, או שהם יהיו גוויות על העשב," אמר ג'ינגיס.
השליח בהה בו לרגע, ומייד כבש את עיניו ברצפה הממורקת ולא השיב.
ג'ינגיס כבש את רוגזו. "לא אמרת מתי הם יבואו, המלומדים האויגורים האלה," אמר.
"הם נמצאים במרחק ימים ספורים בלבד מאחוריי, אדוני. עזבתי אותם לפני שלושה ירחים, והם היו כמעט מוכנים לצאת לדרך. זה לא ייקח עוד הרבה זמן, אם תואיל להתאזר בסבלנות."
"בשביל ארבעת אלפים לוחמים, אני אחכה," אמר ג'ינגיס חרש בהבעה מהורהרת. "אתה מכיר את הכתב של ג'ין?"
"אני לא יודע לקרוא, אדוני. החאן שלי יודע לקרוא את המילים שלהם."
"כתוב במגילות האלו איך לכבוש עיר עשויה מאבן?"
השליח היסס וחש בעניינם הנוקב של הגברים סביבו. "לא שמעתי על דבר כזה, אדוני. בני ג'ין כותבים דברי הגות, את המילים של בודהא, קונפוציוס ולָאוֹ דְזְה. הם לא כותבים על מלחמות. ואם כן, הם לא הרשו לנו לראות את המגילות האלו."
"אז הן לא יביאו לי תועלת," ענה ג'ינגיס בזעף. "קח לעצמך אוכל ותיזהר לא לפתוח בתגרה בגלל ההתרברבויות שלך. אני אקבע את דעתי על האויגורים אחרי שהם יגיעו."
השליח קד קידה עמוקה, יצא מהגֵּר ונאנח בהקלה ברגע שהיה מחוץ לאוויר הדחוס, האפוף עשן. שוב שאל את עצמו אם החאן שלו מבין מה הוא הבטיח במילותיו. האויגורים כבר לא יהיו אדונים לעצמם.
מבטו סקר את המחנה רחב הידיים, והוא ראה אורות מנצנצים למרחקים. די בפקודה אחת מפי הגבר שפגש זה עתה, והם יישלחו לכל כיוון שהוא. אולי לחאן האויגורים לא הייתה ברירה.
הוֹאלוּן טבלה מטלית בדלי ופרשה אותה על מצחו של בנה. טֵמוּגֵה תמיד היה חלש מאֶחיו והכביד עליה יותר משום שנפל למשכב פעמים רבות יותר מחאסאר, מחאצ'יון או מטֵמוּג'ין עצמו. היא חייכה במרירות למחשבה שכעת עליה לקרוא לבנה "ג'ינגיס". פירוש המילה היפה הזו הוא ים רחב ידיים, ומשמעותה הורחבה כדי לתאר את שאפתנותו של הגבר הצעיר, שבעשרים ושש שנותיו מעולם לא ראה את הים. גם היא לא ראתה אותו, כמובן.
טמוגה התנועע בשנתו ונרתע כשנעצה את אצבעותיה בבטנו.
"הוא שקט עכשיו. אולי אצא קצת," אמרה בּוֹרְטֶה.
הואלון העיפה מבט צונן בבחורה שטמוג'ין לקח לאישה. בורטה העניקה לו ארבעה בנים מושלמים, ובמשך זמן־מה חשבה הואלון שהן יהיו כמו אחיות, או לפחות חברות. האישה הצעירה הייתה פעם נלהבת ונמרצת, אבל דברים שקרו לה עיוותו אותה עמוק בקרבה, במקום סמוי מהעין. הואלון ידעה איך טמוג'ין מביט בבנו הבכור. הוא לא שיחק עם ג'וֹצִ'י הקטן והתעלם ממנו כמעט לחלוטין. בורטה נאבקה בחשדנותו, אבל היא חצצה ביניהם כטריז ברזל הנעוץ בעץ חזק. ולא תרמה לעניין העובדה ששלושת בניו האחרים ירשו כולם את העיניים הצהובות האופייניות לשושלת שלו, ואילו עיניו של גוצ'י היו חומות כהות, שחורות כשערו באור עמום. טמוג'ין פינק את יתר בניו, וג'וצ'י רץ אל אימו ולא הצליח להבין את ההבעה הצוננת שעטה אביו כשהביט בו. הואלון ראתה שהאישה הצעירה מציצה לעבר דלת הגֵר, ללא ספק חושבת על בניה.
"יש לך משרתות שישכיבו אותם לישון," גערה בה הואלון. "אני אזדקק לך כאן אם טמוגה יתעורר."
בזמן שדיברה התנועעה אצבעה מעל בליטה כהה בבטנו של בנה, אצבעות אחדות מעל השיער הכהה של המפשעה. היא כבר ראתה בעבר חבלות כאלה, שנגרמו מכך שגברים נשאו משאות כבדים מדי למשקל גופם. הכאב היה מייסר, אבל מרביתם התאוששו. לטמוגה לא היה כזה מזל. מעולם לא היה לו. ככל שהתבגר נראה עוד פחות כלוחם. בשנתו היו לו פני פייטן, והיא אהבה אותו בגלל זה. אולי מפני שאביו היה נהנה לראות לאילו גברים הפכו יתר בניו, היא תמיד מצאה בקרבּה עדנה מיוחדת כלפי טמוגה. אף על פי שסבל בדיוק כמוהם, הוא לא הפך בבגרותו לאדם אכזר. היא נאנחה חרש וחשה שעיניה של בורטה נעוצות בה באור העמום.
"אולי הוא יתאושש," אמרה בורטה.
רעד עבר בגופה של הואלון. עורו של בנה נטה להתכסות שלפוחיות בשמש היוקדת, והוא מעולם לא נשא חרב גדולה מסכין אכילה. לא היה לה אכפת כשהתחיל ללמוד את תולדות השבטים וקלט הכול במהירות כזו, שגברים מבוגרים ממנו השתאו על הזיכרון המצוין שלו. לא כל אדם מוכשר בנשק ובסוסים, אמרה לעצמה. היא ידעה שהוא תיעב את העוויות הבוז ואת הקנטורים והעקיצות שליוו אותו במלאכתו, אף על פי שרק מעטים העזו להסתכן בכך שג'ינגיס ישמע אותם. טמוגה סירב להזכיר את העלבונות, וזו הייתה גבורה בפני עצמה. אומץ לב לא חסר לאף אחד מבניה.
הדלת הקטנה של הגֵר נפתחה, ושתי הנשים הרימו את עיניהן. הואלון העוותה את פניה בזעף למראה קוקצ'ו, שנכנס פנימה והרכין את ראשו לעברן. עיניו הפראיות התרוצצו מעל בנה, ששכב פרקדן ללא תנועה, והיא התאמצה לא לחשוף את סלידתה, אף שלא הצליחה להבין מדוע היא מגיבה כך. היה בשאמאן משהו שעורר את חמתה, והיא הקפידה להתעלם מהשליחים ששלח אליה. לרגע זקפה את קומתה בתרעומת מעורבת בתשישות.
"לא שלחתי לקרוא לך," אמרה בקול צונן.
קוקצ'ו התעלם מנימת קולה.
"אֵם החאנים, שלחתי עבד כדי לבקש רגע מזמנך. אולי הוא עדיין לא הגיע. כל המחנה מדבר על המחלה של בנך."
הואלון שבה והביטה בטמוגה, וחשה שהשאמאן לוטש בה עיניים וממתין שתקבל אותו בברכה באוהלה על פי הגינונים הרשמיים. הוא תמיד הסתכל כאילו מישהו אחר בקרבו מביט החוצה. היא ראתה כיצד הוא נדחק לחוג המקורבים ביותר לג'ינגיס, ולא הייתה מסוגלת לרחוש לו חיבה. מהלוחמים נדפה צחנת גללי כבשים, שומן כבש וזיעה, אבל אלה ריחות של אנשים בריאים. קוקצ'ו הדיף ריח של בשר פיגולים, אף שלא ידעה אם הוא בוקע מבגדיו או מעורו.
לנוכח שתיקתה היה עליו לצאת מהאוהל, או להסתכן בכך שתקרא לשומרים. אלא שהוא דיבר בעזות מצח, כאילו משום מה היה בטוח שלא תגרש אותו מאוהלה.
"יש לי כישרון לרפא, אם תרשי לי לבדוק אותו."
הואלון בלעה את כעסה על חוצפתו ויהירותו. השאמאן של שבט האוֹלְחוּנוּד רק דקלם לחשים מעל גופו של טמוגה ולא הביא לשום שינוי במצבו.
"ברוך בואך לביתי, קוקצ'ו," אמרה לבסוף. היא ראתה שהוא נרגע מעט, ולא הייתה מסוגלת להתנער מהתחושה שהיא עומדת קרוב מדי למשהו דוחה ולא נעים. "הבן שלי ישן. כשהוא מתעורר הוא מתייסר בכאבים, ואני רוצה שהוא ינוח."
קוקצ'ו חצה את האוהל הקטן והשתופף לצד שתי הנשים. שתיהן התרחקו ממנו קצת מבלי משים.
"אני חושב שהוא זקוק לריפוי יותר מאשר למנוחה."
קוקצ'ו סקר במבטו את טמוגה, וגחן מעליו כדי להריח את הבל פיו. הוא נד בראשו. הואלון נרתעה בהזדהות כשהושיט את ידו אל בטנו החשופה של טמוגה ומישש באצבעותיו את אזור הבליטה, אבל היא לא עצרה בעדו. טמוגה נאנק בשנתו, והואלון עצרה את נשימתה.
כעבור רגע קל הוא הנהן.
"את צריכה להתחיל להתכונן, אימא זקנה. הבן שלך גוסס."
הואלון הושיטה את ידה ולפתה את מפרק ידו של השאמאן. כוחה הפתיע אותו. "המעי שלו התעוות, שאמאן. ראיתי את זה הרבה פעמים. ראיתי שזה קורה אפילו לסוסים ולתיישים, והם תמיד נשארו בחיים."
קוקצ'ו סילק בידו השנייה את היד שלפתה אותו. נעם לו לראות את הפחד בעיניה. באמצעות פחד הוא היה יכול לשלוט בה, בגופה ובנשמתה. לו הייתה אם צעירה משבט נאימן, היה אולי מבקש טובות הנאה מיניות בתמורה לריפוי בנה, אבל במחנה החדש הוא היה צריך להרשים את החאן הגדול, ולכן השיב לה בפנים חסרות הבעה.
"את רואה כמה הבליטה כהה? זה גידול שאי אפשר לחתוך אותו. אם הוא היה על העור, אולי הייתי צורב אותו באש, אבל הוא יצמיח זרועות שיתפשטו לתוך הקיבה והריאות שלו. הוא יאכל את הבן שלך במהירות ולא יֵדע שובעה עד שימות."
"אתה טועה," ענתה הואלון בזעף, אבל בעיניה נקוו דמעות.
קוקצ'ו השפיל את מבטו כדי שלא תראה את תחושת הניצחון המנצנצת בעיניו.
"הלוואי שהייתי טועה, אימא זקנה. כבר ראיתי גידולים כאלה, ויש להם תיאבון עצום. הוא ימשיך לתקוף אותו עד שהם ימותו יחד." כדי להדגיש את טענתו, הושיט את ידו וצבט את הגוש השחור. טמוגה היטלטל והתעורר בנשימה חדה.
"מי אתה?" שאל טמוגה והשתנק. הוא התאמץ להזדקף לישיבה, אבל זעק מכאב וצנח על המיטה הצרה. ידיו משכו בשמיכה כדי לכסות את מערומיו, וסומק עז עלה בלחייו תחת מבטו הבוחן של קוקצ'ו.
"הוא שאמאן, טמוגה. הוא ירפא אותך," אמרה הואלון. טמוגה התחיל שוב להזיע, ולאחר שנשכב, טפחה ביריעת הבד על עורו. כעבור שעה קלה האט קצב נשימתו, והוא שקע שוב בשינה מותשת. כעת התפוגג מעט מהמתח שחשה, אך לא האימה שקוקצ'ו הביא אל ביתה.
"שאמאן, אם המצב חסר תקנה, למה אתה עדיין כאן?" שאלה. "יש עוד גברים ונשים שזקוקים לכישרונות הריפוי שלך." היא לא הצליחה לסלק את המרירות מקולה, ולא תיארה לעצמה שקוקצ'ו נהנה ממנה.
"כבר נלחמתי פעמיים במה שאוכל את הגוף שלו. זה טקס אפל שמסכן את האדם שמבצע אותו, ממש כמו שהוא יסכן את הבן שלך. אני לא אומר לך את זה כדי לייאש אותך, אבל יהיה טיפשי לקוות. נסי לראות אותו כאדם הנוטה למות, ותשמחי אם אצליח להשיב אותו אל החיים."
הואלון הביטה בעיניו של השאמאן וחשה שצינה עוברת בגופה. לפתע קלטה שהריח הנודף ממנו הוא ריח של דם, אף על פי שלא היה שום סימן של דם על עורו. היא קפצה את ידיה לאגרופים רק בשל המחשבה שייגע בבנה המושלם, אבל הוא הפחיד אותה בדיבוריו על המוות, והיא הייתה חסרת אונים נגדו.
"מה אתה רוצה שאעשה?" לחשה.
הוא ישב דומם והרהר בשאלתה.
"כל הכוח שלי נדרש כדי להביא את הרוחות אל הבן שלך. אני אזדקק לעז כדי לסלק את הגידול, ולעז נוספת כדי לטהר אותו בדם. יש לי עשבי המרפא שאני זקוק להם, אם כוחי יעמוד לי."
"ואם לא תצליח?" שאלה בורטה לפתע.
קוקצ'ו נשם נשימה עמוקה ופלט את האוויר מבין שפתיו בנשיפה רוטטת.
"אם כוחי לא יעמוד לי כשאתחיל לזמר את הלחשים, אני אישאר בחיים. אם אגיע לשלב האחרון והרוחות ייקחו אותי, אתן תראו אותי נקרע מתוך הגוף שלי. הגוף יישאר בחיים עוד זמן־מה, אבל בלי הנשמה הוא יהיה בשר ריק. זה לא עניין פעוט, אימא זקנה."
הואלון הביטה בו, ושוב קינן חשד בליבה. הוא נשמע כל כך הגיוני, אבל עיניו הפזיזות התבוננו כל הזמן, בדקו איזו תגובה מעוררות המילים היוצאות מפיו.
"לכי ותביאי שתי עיזים, בורטה. נראה מה הוא מסוגל לעשות."
החשכה כבר ירדה כשבורטה הביאה את הבהמות. קוקצ'ו ניגב בבד את אזור החזה והבטן של טמוגה, ולאחר מכן כיסה באצבעותיו את פיו של טמוגה. הבחור התעורר שוב, ועיניו הבהיקו באימה.
"שכב בשקט, בחורי. אני אעזור לך אם כוחי יעמוד לי," אמר קוקצ'ו. הוא לא הביט בעיזים הפועות, שהובאו פנימה ונגררו לצידו. תשומת ליבו הייתה ממוקדת אך ורק בבחור שבטיפולו.
באיטיות של טקס דתי שלף מחלוקו ארבע קערות פליז והניח אותן על הארץ. לכל אחת מהקערות שפך אבקה אפורה והדליק אותה באוד מהתנור. עד מהרה התפתלו בקערות נחשים של עשן לבן־אפרפר, והאוויר בגֵר נעשה דחוס עד מחנק. קוקצ'ו נשם נשימה עמוקה ומילא את ריאותיו באוויר. הואלון השתעלה לתוך כף ידה, וסומק עלה בפניה. העשן סחרר את ראשה, אך היא לא רצתה להשאיר את בנה עם אדם שלא בטחה בו.
קוקצ'ו החל לפזם בלחש בשפה העתיקה של עמם, שכמעט נשכחה. לשמע המילים נשענה הואלון לאחור ונזכרה בצלילים ששמעה בנעוריה מפיותיהם של השאמאנים והמרפאים. במוחה של בורטה עלו זיכרונות קודרים מלילה אחד, לפני זמן רב, שבו שמעה את בעלה מדקלם את המילים העתיקות בעודו מבתר גברים ותוחב בכוח פיסות של לב שרוף בין שפתיה. זו הייתה שפה של דם ואכזריות, שפה שהלמה את הערבות בחודשי החורף. לא היו בלשון הזו מילים לנועם ולאהבה. בורטה הקשיבה, וסרטי העשן חלחלו לקרבה והקהו את עורה. המילים הביאו עימן פרץ של תמונות מחרידות, והיא השתנקה.
"אל תזוזי, אישה," נהם קוקצ'ו לעברה במבט פראי. "תהיי בשקט בזמן שהרוחות באות." הוא המשיך לפזם בכוח מהפנט וחזר על המשפטים בעוצמת קול ובבהילות שהלכו וגברו.
העז הראשונה פעתה בייאוש כשהרים אותה מעל טמוגה והביט בעיניו המבועתות של הבחור. הוא שיסף בסכינו את צווארה ואחז בה בעוד הדם קולח ומעלה אדים מעל בנה של הואלון. זעקה נפלטה מגרונו של טמוגה בשל החמימות הפתאומית, אבל הואלון כיסתה בידה את שפתיו, והוא השתתק.
קוקצ'ו שמט מידיו את העז, שעדיין בעטה ברגליה. קצב פיזומו נעשה מהיר יותר, והוא עצם את עיניו ואחז בידו בחוזקה במעי של טמוגה. להפתעתו, האיש הצעיר לא הוציא הגה מפיו, והוא נאלץ לצבוט בחוזקה את הבלט כדי שיפלוט זעקה. הדם הסתיר את הלחץ החד שהפעיל כששחרר את חלק המעי הכלוא ודחף אותו בחזרה אל מאחורי השריר. אביו הראה לו את הטקס הזה כשעקר גידול אמיתי, והוא ראה את הזקן מפזם בזמן שגברים ונשים צרחו, לפעמים צווחו בפיות פעורים עד שהרוק חנק את גרונותיהם. עם אביו הם הגיעו לשלב שמעבר לתשישות, ולכן היו אבודים ומטורפים והאמינו. הוא ראה גידולים מחרידים מתכווצים וגוועים אחרי השלב הזה של סבל ואמונה. אם אדם מתמסר לשאמאן באופן מוחלט, הרוחות גומלות לו לעיתים על אמונו.
לא היה שום כבוד בשימוש באומנותו כדי לשטות בצעיר הסובל מבקע בבטנו, אבל התגמול יהיה עצום. טמוגה היה אחיו של החאן, ואדם כזה תמיד יהיה בעל ברית רב־ערך. הוא נזכר באזהרותיו של אביו, שהדגיש שאסור לנצל את הרוחות בשקרים ובתכסיסים. האיש מעולם לא הבין מהו כוח וכמה משכּר הוא יכול להיות. הרוחות שרצו סביב האמונה כזבובים מעל בשר פיגולים. יהיה מחוכם להגביר את האמונה במחנה החאן. סמכותו רק תגדל.
קוקצ'ו התנשם בכבדות בעת שפיזם, פלבל בעיניו ודחף את ידיו עמוק לבטנו של טמוגה. בזעקת ניצחון פיתל את ידו, משך אותה החוצה והוציא פיסה קטנה של כבד עגל שהסתיר לפני כן. הפיסה שבידו התנועעה כיצור חי, ובורטה והואלון נרתעו ממנה.
קוקצ'ו המשיך לפזם כשמשך אליו את העז השנייה. גם היא נאבקה, אבל הוא כיסה בידו את שיניה הצהובות, אף על פי שהן נשכו את מפרקי אצבעותיו. הוא דחף את הבשר הרקוב ללועה, עד שהבהמה נאלצה לבלוע אותו בעוויתות שטלטלו את כל גופה. כשראה שצווארה נע, חבט בו בחוזקה וכפה על פיסת הכבד להגיע אל קיבתה לפני ששחרר אותה.
"אל תיתני לה להתקרב אל בהמות אחרות," אמר, "כי הוא יתפשט וישוב לחיים, אולי אפילו יחזור אל הבן שלך." זיעה נטפה מאפו כשהביט בהן והתנשף. "עדיף לשרוף את העז כליל. אסור לאכול את הבשר שלה, כי הוא מכיל את הגידול. תקפידו על כך. אין לי כוח לעשות את זה שוב." גופו השתוחח, כאילו הוא עומד לאבד את הכרתו, אף על פי שעדיין התנשף ככלב בשמש.
"הכאב עבר," שמע את טמוגה אומר בפליאה. "עדיין קצת כואב, אבל לא כמו קודם."
קוקצ'ו חש שהואלון רוכנת מעל בנה ושמע אותו משתנק כשנגעה במקום שבו בלט קודם חלק המעי מעל שריר הבטן שלו.
"העור שלם," אמר טמוגה.
קוקצ'ו שמע את יראת הכבוד שבקולו, ובחר באותו רגע כדי להזדקף לישיבה ולפקוח את עיניו. ראייתו הייתה עמומה, והוא מצמץ באובך העשן. אצבעותיו הארוכות חיטטו בכיסי הדֵל שלו ושלפו פיסת חבל קלוע משיער סוס, מוכתם בדם קרוש.
"הוא בורך," אמר. "אני אכרוך אותו מעל הפצע, כדי שדבר לא יחדור פנימה."
איש מהנוכחים לא אמר מילה כשהוציא סרט בד מלוכלך מהדֵל שלו ואילץ את טמוגה להתיישב. לאחר מכן זימר בלחש בעת שכרך את סרט הבד סביב מעיו של הבחור וכיסה בשכבות בד את הפיסה הנוקשה של החבל, עד שהיה סמוי מהעין. אחרי שסיים ללפף את הבד נשען לאחור, מרוצה מכך שהמעי אינו בולט החוצה ומקלקל את כל עבודתו.
"שמור על הקמע במקומו במשך ירח שלם," אמר בלאות. "אם הוא ייפול, הגידול עלול לחזור שוב אל הבית שלו." הוא עמד בקומה שפופה, כאילו הוא מותש, ועצם את עיניו. "ועכשיו אני חייב ללכת לישון. אני אישן כל הלילה, וגם מחר, כמעט כל היום. תקפידו לשרוף את העז לפני שהיא תפיץ את הגידול. היא תמות תוך כמה שעות, לכל היותר." בהתחשב בכך שזרה על הכבד רעל בכמות שדי בה להרוג אדם בוגר, הוא ידע שאמר אמת. לא תהיה בהמה בריאה שתקלקל את הצלחתו.
"תודה על מה שעשית," אמרה הואלון. "אני לא מבינה את זה..."
קוקצ'ו חייך בעייפות.
"נדרשו ממני עשרים שנות לימודים כדי להתחיל בהתמחות שלי, אימא זקנה. אל תחשבי שתצליחי להבין את זה בערב אחד. הבן שלך יירפא עכשיו ויחזור להיות כמו שהיה לפני שהגידול התחיל להתפתל בגוף שלו." הוא הרהר לרגע. הוא לא הכיר את האישה, אבל לא היה לו ספק שתספר לג'ינגיס מה קרה. ליתר ביטחון, פצה שוב את פיו.
"אני חייב לבקש מכן שלא תספרו לאף אחד מה ראיתן. יש עדיין שבטים שנהוג להרוג בהם את אלה שמבצעים את הכשפים העתיקים. חושבים שהם מסוכנים מדי." הוא משך בכתפיו. "ואולי זה נכון."
לאחר שאמר את הדברים האלה ידע שכבר למחרת בבוקר, עוד לפני שיקיץ משנתו, יתפשט הסיפור בקרב השבטים. תמיד יש אנשים שמעוניינים בקמע נגד מחלה או בקללה נגד אויב. הם ישאירו חלב ובשר באוהלו, ועם הכוח באים גם הכבוד והפחד. הוא השתוקק שיפחדו מפניו, כי כאשר אנשים פוחדים, הם נותנים הכול. לא משנה כלל שלא הציל חיים הפעם. השמועה תתפשט, ועימה גם האמונה, שתהפוך לעובדה מוגמרת כשיופקדו בידיו חיי אדם נוספים. הוא הטיל אבן לנהר, והאדוות יתפשטו למרחקים.
הירח עלה מעל המון בני עמו, וג'ינגיס והמפקדים הבכירים היו לבדם בגֵר הגדול. על כולם עבר יום עמוס, אבל הם לא יכלו לישון בעוד הוא נשאר ער, ולמחרת כולם יהלכו בעיניים מטושטשות ויפהקו ללא הרף. לעומתם, ג'ינגיס נראה רענן כפי שנראה בבוקר, כשקיבל בברכה מאתיים איש ואישה מאחד משבטי הטוּרְק ששכן רחוק כל כך בצפון עד שהם הבינו רק מילים אחדות מדבריו. ובכל זאת הם באו.
"כל יום מביא איתו אנשים חדשים, ונותרו עוד שני ירחים עד הקיץ," אמר ג'ינגיס וסקר בגאווה את הלוחמים שליוו אותו מראשית דרכו. ארסלן בן החמישים הזדקן אחרי שנות המלחמה. הוא ובנו גֶ'לְמֶה באו אל ג'ינגיס כאשר לא היה לו דבר מלבד תבונה ושלושה אחים. שניהם שמרו על נאמנות מוחלטת במרוצת השנים הקשות, וג'ינגיס אפשר להם לשגשג ולהצליח, לקחת להם נשים ולהתעשר. ג'ינגיס הנהן לעבר חרש הברזל, שהפך למפקד בכיר בצבאו, ושמח לראות שגבו של האיש זקוף כפי שהיה בצעירותו.
גם אחרי החלמתו טמוגה לא השתתף בדיונים. מכל האחים הוא לא הפגין שום יכולת צבאית. ג'ינגיס אהב אותו, אבל לא היה יכול להפקיד תחתיו חיילים שיוביל אל הקרב. הוא נד בראשו וקלט לפתע שמחשבותיו נודדות. גם הוא היה עייף, אך לא הרשה לעצמו לחשוף זאת.
"חלק מהשבטים החדשים לא שמעו על ממלכת ג'ין," אמר חאצ'יון. "אלה שהגיעו הבוקר לבושים בצורה שלא ראיתי מימיי. הם לא מונגולים כמונו."
"אולי," ענה ג'ינגיס. "אבל אני אקבל אותם בברכה. לפני שנשפוט אותם, ניתן להם להוכיח את יכולתם. הם לא טטארים ואין להם סכסוך דמים עם אף אחד כאן. לפחות לא יקראו לי להפריד בתגרה בגלל סכסוך שנמשך כבר עשרה דורות. נוכל להיעזר בהם."
הוא לגם מספל החרס המחוספס וחשק שפתיים בשל מרירות האַיראג השחור.
"תקפידו להיות זהירים במחנה, אחים שלי. הם באו לכאן רק מסיבה אחת: אם הם לא היו באים, אנחנו היינו פושטים עליהם ומחסלים אותם. הם עדיין לא בוטחים בנו. רבים מהם מכירים רק את השם שלי ותו לא."
"יש לי מרגלים שמטים אוזן סביב כל מדורה," אמר חאצ'יון. "תמיד יהיו אנשים שינסו לנצל התכנסויות כאלו. בזמן שאנחנו מדברים כאן, מתנהלות אלף שיחות נוספות שמדברות עלינו. הם ישמעו אפילו את הלחישות החרישיות ביותר. אני אדע אם איאלץ לפעול."
ג'ינגיס אישר את דבריו במנוד ראש. הוא היה גאה באחיו. חאצ'יון גדל והפך לגבר חסון, בעל כתפיים רחבות באופן בלתי רגיל הודות לאימונים בקשת. היה ביניהם קשר מיוחד, שלא היה בינו לבין שום אדם אחר, אפילו לא בינו לבין חאסאר.
"ובכל זאת אני מרגיש שמגרד לי הגב כשאני צועד במחנה. הם מתחילים לאבד את סבלנותם בזמן שאנחנו מחכים כאן, אבל שבטים נוספים עומדים להגיע, ואני עדיין לא יכול להתחיל להתקדם. לאויגורים לבדם יהיה ערך רב. אלה שכבר נמצאים כאן עלולים לבחון אותנו, ולכן הקפידו לעמוד על המשמר ואל תיתנו לשום עלבון לעבור ללא עונש. אני אבטח בשיפוט שלכם. אפילו אם תטילו תריסר ראשים לרגליי."
מבטי המפקדים הבכירים נפגשו ללא חיוך. על כל אדם שהם הביאו אל הערבה הגדולה הגיעו שניים נוספים. יתרונם היה שאף אחד מהחאנים הגדולים לא ידע מהי מידת התמיכה שהם זוכים לה. כל אדם שרכב אל צל ההר השחור ראה שבט עצום אחד, ולא חשב על כך שהוא מורכב ממאה סיעות שונות הסוקרות זו את זו בחשדנות הדדית.
ג'ינגיס פיהק לבסוף.
"לכו לישון קצת, אחים שלי," אמר בלאות. "עוד מעט יפציע השחר, וצריך להעביר את העדרים אל אדמות מרעה חדשות."
"אבדוק מה שלום טמוגה לפני שאלך לישון," אמר חאצ'יון.
ג'ינגיס נאנח.
"נקווה שאבי הרקיע יעזור לו להבריא. אני לא יכול לאבד את האח הרגיש היחיד שלי."
חאצ'יון נחר בבוז ופתח לרווחה את הדלת הקטנה אל האוויר שבחוץ.
אחרי צאתם קם ג'ינגיס וטלטל במהירות את עורפו בידיו כדי להקל על נוקשותו. הגֵר של משפחתו ניצב בסמוך, אף על פי שבניו ודאי ישנים. גם הלילה הוא יצנח בין השמיכות בלי שבני משפחתו יֵדעו שהגיע הביתה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.