לידתה של מהפכה

שנה חלפה מאז "התרגיל המסריח" שרקח שמעון פרס וכשל - אותו תרגיל שייחרת כאחד האירועים המביכים בדברי הימים של הפוליטיקה הישראלית. באחד מימי רביעי בחודש אפריל 1991 ישבתי בלשכתי עם חבר הכנסת פרופ' אמנון רובינשטיין, וניהלנו שיחה כללית על עבודתה של ועדת החוקה, חוק ומשפט. רובינשטיין היה חבר פעיל בוועדה, ושיתפנו פעולה בהצעות חוק רבות, כולל חוק יסוד: הממשלה, שהחיל את הבחירה הישירה לראשות הממשלה עד ששונה. אהבתי מאוד את תפקיד יו"ר הוועדה. הוא הציע מרחב פעולה עשיר בתחום החקיקה, וניסיתי לנצלו עד תום. עשיתי כל מה שאפשר כדי לקדם חוקים חשובים, ועשיתי ככל יכולתי על מנת לשפר הצעות חוק שלא "בושלו" דיין בטרם הגיעו אל שולחננו.

"אתה יודע מה?", אמר לפתע רובינשטיין, "אני אקח את הצעת חוק יסוד: זכויות האדם של דן מרידור כמו שהיא, אפצל אותה לארבעה פרקים, ואגיש כל פרק בנפרד, כארבע הצעות חוק פרטיות".

התוודיתי לא פעם שיש לי חולשה: כשאני שומע הצעה טובה, אני מאמץ אותה מיד. הצעתו של רובינשטיין היתה מוצא מצוין מתוך המבוך שישראל נקלעה אליו בנושא חקיקת זכויות הפרט. על בסיס ההבנה הזו בינינו נפתח סיכוי של ממש להעביר בכנסת את מה שחסַר במסכת תשעת חוקי היסוד שכבר התקבלו - עיגון חירויות היסוד של היחיד. היה זה תחילתו של מהלך מתואם, שעל בסיסו ובזכותו - בתוספת התמדה, נחישות ועקשנות - נולדה "המהפכה החוקתית". המהפכה החשובה הזו, שקיבלה את שמה מנשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, התחוללה באמצעות שני חוקי יסוד תמציתיים וקצרים - חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק.

הצעתו של רובינשטיין היתה נבונה ונכונה דווקא משום שהוא נמנה עם שורות האופוזיציה והיה ציפור דרור פרלמנטרית, כמנהיגה של סיעה קטנה, סיעת שינוי, ללא שום התחייבויות קואליציוניות. לסיעה שאליה השתייכנו מרידור ואני, לעומת זאת, הליכוד, היו התחייבויות מפורשות ומחמירות מול שותפותיה בממשלה הצרה. אחת מההתחייבויות המרכזיות הללו קבעה שחוקי יסוד יוכלו לעבור רק בהסכמת כל השותפים בקואליציה, עם הדגשה מפורשת שחוק יסוד: זכויות האדם יזדקק אף הוא להסכמה כוללת כזו.

הקואליציה בראשות יצחק שמיר והליכוד כללה באותה עת את ש"ס, המפד"ל, התנועה לקידום הרעיון הציוני (חמשת יוצאי המפלגה הליברלית בראשות יצחק מודעי, שפרשו מהליכוד), התחייה, צומת, דגל התורה וכן סיעת היחיד של הרב יצחק פרץ, שנדחק החוצה מש"ס. כלומר, היו שם ארבע סיעות דתיות, בהן שלוש חרדיות. היה זה אך דמיוני לצפות שתתקבל הסכמתן של כל הסיעות האלה לרעיון שהעלה רובינשטיין. אני, כחבר הליכוד, הייתי חלק מהקואליציה, ונשאתי כמו כל אחד מעמיתי באחריות לשלמותה. אילו הצטרפתי כשותף להצעות החוק הפרטיות האלה, הייתי מפר התחייבות של מפלגתי. זה היה מקים מיד חזית נגדי, והיא היתה גודעת את היוזמה באיבָּה ובאֵיבה.

אמנון רובינשטיין, חבר כנסת מוערך ופרופסור נחשב למשפטים, צבר יוקרה בציבור ובכנסת גם בזכות אישיותו וגם בזכות תרומתו העצומה בשורה ארוכה של תפקידים שמילא, הן בתחום האקדמי והן בתחום הפוליטי. זו היתה כבר כהונתו הרביעית כחבר כנסת. שימשנו יחד חברי ועדת החוקה, חוק ומשפט לאורך חלק מתקופת כהונתה של הכנסת ה-11, ועתה, בכנסת ה-12, כאשר עמדתי בראש הוועדה, היה רובינשטיין אחד החברים הבולטים בה. הוא לא סבר, כפי שסברו אחרים, כי מי שכבר היה שר, "קטן עליו" להיות "סתם" חבר כנסת. בנושאים רבים חלקנו השקפת עולם דומה, ונוצרו בינינו יחסי אמון שמעולם לא הוטל עליהם צל, גם בעת חילוקי דעות חריפים.

רובינשטיין היה עקבי יותר מכל חברי הכנסת במאבק לקידום חירויות היסוד של הפרט. שמו נקשר עד כדי זהות מוחלטת עם היעד הזה, והוא לא הִרפה. היה ברור שאם אני מסכים להצעתו, הוא יוכל לרוץ קדימה בגיבוי מלא של יו"ר הוועדה אשר עליה הוטל, על פי חלוקת העבודה בכנסת, להכין את חוקי היסוד. יו"ר ועדה יכול להכשיל את החוק הטוב ביותר - או לתרום להעברתו של חוק גרוע. הוא שולט בסדר היום, קובע את סדרי העדיפויות, מנהל את הישיבות וחופשי להביע את דעתו במהלך הדיונים, גם בתוך דברי אחרים. היו"ר מסוגל לעכב את הדיון לגבי חוק מסוים, אם כי תקנון הכנסת של אותם ימים קבע ששבעה חברי ועדה יכולים לדרוש העלאה של נושא לסדר יומה של הוועדה (היום יש צורך בדרישה של רוב חברי הוועדה). כך או כך, מקרים מסוג זה הינם נדירים, וגם אז יכול יו"ר הוועדה לתמרן את הדיון.

השתלבתי ב-1984 ברשימת הליכוד לכנסת ה-11, הייתי חבר בוועדת חוקה, חוק ומשפט (ושש ועדות נוספות) - וזכיתי בכנסת ה-12 לעמוד בראש הוועדה. ראיתי בעיצוב זכויות היסוד של הפרט יעד חשוב בדרך להשלמת החוקה הישראלית. ואולם, למדתי מכישלון יוזמתו של דן מרידור כיצד עשויים אילוצים קואליציוניים למנוע את קידום חוק יסוד: זכויות האדם - החוק שמרידור יזם, ומשרד המשפטים גיבש בהובלתו ובדחיפתו. נראָה שהפלת ממשלת האחדות הלאומית במרץ 1990 - סתמה את הגולל על הצעתו.

והנה, באפריל 1991, בתוקף שיחה אקראית עם רובינשטיין, הבנתי כי נפתחת הדרך לקידום זכויות היסוד של הפרט בדרך מחוכמת ובטוחה יותר. לא היה צורך ביותר מאותה שיחה כדי להיכנס למסלול החקיקה.