ליזי ודאנטה

פרק 1

13 ביולי, 2019

הסירה פילחה את המים, והם העלו קצף בגווני כחול עמוק ואפור, קצף מהסוג שהעלה הרהורים על חומרים מזהמים. אי שם במרחק, האי אלבה היה גבעה בצבע ירוק עמום.

אלבה לא ידוע בזכות דברים רבים. מיוצר בו בושם בשם "אקווה ד'אלבה" שיש לו ריח של פרחים לבנים ושל ים. מבקרות אותו בקביעות יאכטות בגודל של הטיטאניק. אבל בעיקר, זה האי שאליו הוגלה נפוליאון עם תואר לשימוש חד־פעמי, קיסר אלבה.

פניה של ליזי רוז דֶלפורד היו מועדות לאלבה בגלל ההערה המתבכיינת של נפוליאון, "הייתי כול יכול, עד שהגעתי לאלבה".

היה בה הומור שחור שדיבר אל ליזי. משפט קטן ומטופש, אם כי המרצה לספרות אנגלית שבתוכה ציינה ש"Able was I" היה אִמרה ועובדה בלתי מוכחת, וכן פלינדרום.1 סימטרי, יפה ומלא משמעות בדרכו האפלה. עבור ליזי: מושלם.

לא שאישה עם סרטן שלב שלוש יכולה להגיד שהיא "כול יכולה".

זרוע הונחה בפתאומיות על כתפה. "רוהאן שלח אותי למעלה לראות אם אנחנו עומדים להתהפך."

הסירה היטלטלה ברוח חזקה. ליזי חיככה את ראשה בחזהו של גריי. "אנחנו בסדר."

"זה אלבה?"

ליזי הנהנה. "כדאי להגיד לרוהאן? הוא ירצה לעלות?"

"לא. הוא למטה בתא ומעמיד פנים שיש לו בחילה כדי שיוכל לפתור בשקט את התשבץ של ה'טיימס'." גריי משך אותה קרוב יותר אליו וכרך את זרועו סביבה. "זוכרת את הפעם ההיא שכמעט התהפכנו בדרך ללסבוס?"

ליזי נשענה עליו. היא אהבה את גופו החזק והצנום ואת המבטא הדרומי שמעולם לא הצליח להיפטר ממנו, למרות שהתלונן שאין דבר פחות מתאים מאשר גבר שמוצאו מהדרום שחי בלוס אנג'לס. "חלמתי על זה במשך שנים אחר כך," הודתה.

הוא פתח את פיו וסגר אותו. כנראה עמד להגיד לה, שוב, שהיא צריכה להתעמת עם השדים שלה, ואז נמלך בדעתו. שילכו להזדיין השדים שלה.

אלבה גדל והפך לנגד עיניהם למעין גבשושית גדולה, ותיירים גרמנים שעמדו ליד ההגה צילמו אינספור תמונות בטלפונים הסלולריים שלהם. כשהתקרבו לחוף, המים קיבלו גוון טורקיז צלול, וגלים מקציפים קטנים נצצו באור השמש.

שורת חנויות ניצבה לאורך הנמל, ומעליהן מבנים בגווני ורוד וזעפרן מעושנים, פזורים על פני גבעות מעוגלות.

"העיר נראית כל כך אקראית," אמרה ליזי, שאהבה את האופן שבו הבתים נערמו זה על גבי זה ונשפכו אל תוך רחובות צרים.

"האיטלקים לא מאמינים במתכנני ערים," אמר גריי.

כעבור חצי שעה ליזי משכה בחבטות את המזוודה שלה במורד מדרגות המתכת הצרות ויצאה מבטן המעבורת שבה נסעו, "מובי דיק". כשהגיעה אל הרציף נעצרה.

רצפת המלט המלאה בבורות להטה כל כך מתחת לרגליה, עד שנראה שהיא נעה כמו גל. לאוויר אפילו היה ריח חם, כאילו אור השמש הבוהק קיבל גוף גשמי. מקרוב, בנייני הזעפרן היו בגוונים צהובים וכתומים עולצים, ונראו אפילו יותר מבולגנים.

איטלקים זרמו על פניה, כשהם מפטפטים בקולי קולות, וכרטיסי הנסיעה שלהם הושלכו על הקרקע כמו קונפטי. אולי הם הגיעו רק ליום אחד, כי לא היו להם מזוודות.

מישהו זיהה את רוהאן. לא מישהו אחד, קבוצה שלמה של אנשים.

הוא דיבר איתם וחייך, בטח סיפר להם כמה הוא נהנה להיות אחד "הנוקמים", או רופא בחדר מיון, או, מכיוון שהם היו בגיל העמידה, אולי הוא הילל את הימים שבהם גילם נער נמרץ, חבר בכנופיה בעלת כוונות טובות, כשהוא וחבריו שוטטו חסרי מעש, הציגו לראווה את הקעקועים שלהם ועשו בטעות מעשים טובים.

ליזי צפתה בכמה פרקים לפני שלוש שנים, אחרי שגריי סיפר לה שהוא פגש את רוהאן.

לא "פגשתי שחקן מפורסם", או "פגשתי את אחד האנשים היפים ביותר בעולם על פי המגזין 'פיפל'", אלא: "פגשתי גבר בשם רוהאן". זה הספיק כדי שתצפה בכמה סרטי מארוול, הרבה "דיאגנוזה: לא ידועה" וגם קצת מתוך "בשכונה".

גריי צעד לעברה, ילקוטו החום תלוי על כתף אחת. זה נראה כמו אותו ילקוט שהיה לו כשהם טיילו בכל אירופה לפני שלמדה לתואר השני.

"כנס מעריצים," אמר שלא לצורך.

"אתה לא יכול להתאהב ברוהאן דאס ולצפות להתחמק מהמעריצים שלו," ציינה ליזי.

"יכולתי להתאהב בשחקן כושל."

"אמת. יש כל כך הרבה שחקנים כושלים מהממים בלוס אנג'לס שיכולת לבחור מביניהם, ואתה איכשהו החלטת ללכת על 'הכי יפה'."

"אל תדברי על זה," אמר גריי ותקע בה מרפק. "הוא באמת חשב שהוא יופיע על השער השנה."

"אוי נו, באמת," אמרה ליזי, והתיישבה על המזוודה.

"הוא לא רע יחסית לטיפוס הוליוודי."

"אני מחבבת אותו," אמרה ליזי. "באמת."

גריי הושיט יד ופרע את שׂערה. "אני ממש אוהב את התלתלים שלך."

"הנה הוא בא," אמרה ליזי.

רוהאן פסע על שביל המלט לעברם. בזכות האגן הצר והכתפיים הרחבות הוא נראה גבוה יותר כגיבור מארוול מאשר בחיים האמיתיים. השמש האיטלקית צבעה את עורו בגוון כהה יותר וחמים יותר מבגדי הפשתן בגוון הקפה שלבש. גריי פנה לאחור והם צפו יחד ברוהאן, שהרכיב משקפי שמש, כשהז'קט תלוי מעל כתפו האחת.

"למה אין לו מזוודות?" שאלה ליזי.

"העוזר שלו שלח את החפצים שלו למלון בשבוע שעבר."

ליזי ניסתה — ולא הצליחה — לדמיין שיש לה כל כך הרבה בגדים שהיא יכולה לשלוח אותם לפני בואה. "הוא אפילו יותר חתיך מאשר בשלט החוצות."

"מוזר, נכון?" אמר גריי, וצד אחד של פיו התעקל כלפי מעלה.

היא הבינה את זה. בכל פעם שראתה בחטף את הפרסומת לתחתונים של רוהאן בטיימס סקוור — גבר משגע בן ארבעים שרוע על ספה בתחתוני בוקסר — נאלצה להזכיר לעצמה שהוא בן אדם אמיתי, שלא לדבר על כך שהיא מכירה אותו ועומדת לצאת איתו לחופשה.

"בגלל שהוא בחור רגיל?" שאלה.

"בגלל שהוא שלי," אמר גריי. האושר שלו בדרך כלל לא קיבל ביטוי במילים, לכן ליזי קמה ונישקה את לחיו.

"בשביל מה זה היה?" שאל, ופזל לעברה.

"זו היתה הבעת תמיכה בוודאות שביטאת, שהיא לא הצד החזק שלך, אתה חייב להודות."

ברגע שרוהאן הצטרף אליהם, הופיעו שני גברים משום מקום, הרימו את המזוודה של ליזי והסיעו אותם לחלק אחר של האי, לכפר שהכיל כמה מלונות וקומץ בתים. המלון שלהם היה נמוך ולבן, עם תריסים בגוון לבנדר, שהיו סגורים בגלל השמש.

מנהל המלון מיהר החוצה לקבל את פניהם, לא כדי לבקש דרכונים וכרטיסי אשראי, אלא בשביל להציע להם פרוסקו בחצר מוצלת. הם התיישבו מתחת לעץ אלון ענקי, ליד שולחן שצבעו דהה מסגול לגוון עדין יותר.

ליזי לא היתה מסוגלת להפסיק לחייך. היא לא יכלה להרשות לעצמה את המלון הזה עם השכר שלה, אבל גריי ביקש ממנה להצטרף אליהם בתירוץ שרוהאן הצליח להפעיל קשרים ולהשיג את העבודה הראשונה שלו כבמאי — גרסה קולנועית חדשה של "רומיאו ויוליה" — והיא היתה מרצה לכתבי שייקספיר. בעבר, ליזי היתה אולי נעלבת מהצעה כזאת, ואומרת שהיא לא מקרה סעד.

היא חשבה על כך. לא, היא עדיין היתה לוקחת את החופשה, אבל היתה מתעקשת לנסוע לפריז במקום לאלבה.

אחרי שליוו אותם לחדריהם — קירות מסוידים לבן, אדני חלונות בגוון לבנדר, פרחים רעננים — ליזי התקלחה ופרקה את המזוודה, ולבשה שמלת פשתן קצרה בצבע פטל שלתחושתה כמעט הלמה את המלון הזה, וחזרה לחצר.

גריי ורוהאן כבר היו שם. לרוהאן היה עותק של "רומיאו ויוליה" תחוב בקפל של ה"טיימס". "תמיד רציתי לביים את שייקספיר," אמר לה. "אני מתכנן להפוך את רומיאו לרלוונטי, את מבינה? שיחקתי את מרקוציו בתיכון, ורוב השחקנים לא הבינו את זה. ידעתי כבר אז שיום אחד אני אוציא מהמחזה הזה את כל מה שהוא יכול להיות."

כשהיו יחד, ליזי נטתה לשכוח שרוהאן הוא כוכב קולנוע. הוא מעולם לא התהדר בזה. אבל עכשיו כשהפנה אליה את מלוא תשומת לבו, היא ראתה בבירור את קווי המתאר של פניו ומצאה את עצמה מהנהנת בכל פעם שהשתתק.

"רו לא רק מביים," אמר גריי ופזל לעבר ליזי. "הוא כותב תסריט חדש."

"אני חייב, לא? כדי שזה יהיה רלוונטי," אמר רוהאן. "בלי להעליב, ליזי." הוא הפך את הספר על השולחן ופרש את ידו עליו, כאילו הוא מצמיד אותו למשטח העץ. "סופר נהדר, אבל השפה הזאת לא עובדת. גריי חושב שאולי אני אתקשה לכתוב את התסריט."

"כתיבה היא אמנות," אמר גריי.

זאת היתה התגובה הקבועה שלו לקוראים אקראיים שאמרו לו שגם הם מתכננים לכתוב רב־מכר, ברגע שרק יהיה להם זמן.

"אני שוכב עם מחבר רבי־מכר," ציין רוהאן וחייך. "יש לי יתרון על האידיוטים העלובים האלה שבאים לקבל חתימה על הספרים שלך."

"אם הייתי שוכב עם היצ'קוק זה לא היה הופך אותי לסופר אימה טוב יותר," השיב גריי, אבל הוא הושיט את ידו ולחץ את ברכו של רוהאן.

"הנה העלילה הבאה שלך," אמרה ליזי, שהרגישה קצת כמו גלגל חמישי. "רוח הרפאים של היצ'קוק מפתה תסריטאים לעתיד ומשפרת את התסריטים שלהם בזמן שהיא שוכבת איתם."

"אני מנסה להגיד שיש לי את גריי שיעזור לי," אמר רוהאן. "ויש לי אותך, ליזי, מרצה אמיתית לכתבי שייקספיר. אני חולם על הפרויקט הזה כל חיי. זאת ההזדמנות שלי לנעוץ שיניים במשהו עמוק, עם תוכן."

"קראת מחזות אחרים של שייקספיר?" התעניינה ליזי.

"בטח. האמת שהייתי באמצע שיעור דיקציה, ועבדתי על 'אותלו', כשאו־ג'יי עלה על הכביש המהיר ההוא בלוס אנג'לס. המורה שלי מתה על זה."

מתה על זה?

"מאז לא היה לי זמן לקרוא שוב את 'אותלו', אבל המחזה הזה ממשיך ללוות אותי. איך הגיע יאגו, בחור לבן שמדבר במתק שפתיים, הוציא את אותלו מדעתו ושכנע אותו להרוג את אשתו."

"אתה זוכר את המחזה הזה כמחזה על יאגו?"

"כן. הוא זה שגרם לאותלו לעשות את זה. הוא הוציא אותו מדעתו."

בעיני ליזי, כל מחזה של שייקספיר הוא כמו קליידוסקופ: יכולת לנער אותו ולצאת עם תסריט שונה לגמרי בכל פעם. "מה דעתך שנדון ב'רומיאו ויוליה' אחרי שתסיים לקרוא אותו מחדש?"

רוהאן הנהן. "אני רק חייב לענות לשיחה מהסוכן שלי."

"תחזור מהר," אמר גריי, וחבט בכתפו בכתף של רוהאן. לא נשיקה, כי הם היו בציבור, אבל עדיין מתוקים, היא החליטה, כשראתה את פניו של רוהאן נרגעות.

"הבנתי את האופי של המלון הזה," היא אמרה לגריי בשעות הערב המוקדמות, כשחיכו שרוהאן יסיים לדבר עם זרים. "אנשי היאכטות מתנקזים אליו." הם ישבו בטרקלין, שהיה מעוטר בציורי קיר בצורה מוגזמת, והיו פזורים בו אשכולות של ספות נמוכות ופסלי ברונזה של אטרוסקים עתיקים וכחושים.

גריי הביט סביב, רציני ואדיש. "באמת נראה שיש כאן כמות מרשימה של אנשים עם ייחוס טוב. מן הסתם, תוצאה של דורות של גברים חזקים שנישאו לנשים היפות ביותר שהצליחו למצוא."

"אני סופרת ארבעה בני נוער ואפילו לאחד מהם אין פצעי אקנה," אמרה ליזי. "שלא לדבר על אגן רחב ומבט מלא רגשות אשם."

גריי משך בכתפיו. "אקנה לא היתה הבעיה הכי גדולה שלי כשגדלתי. אני גם לא זוכר שלך היו פצעי בגרות."

"כנראה זורמת בעורקי טיפה של דם יאכטות." מאחר שלא היה לה — וגם לא לאמה — מושג מיהו אביה, היא תמיד הרגישה חופשייה להעלות השערות לגבי מוצאה.

"המלון הבטיח לרו בלי סוף שיהיה לו כאן מרחב נשימה, ושאנשים לא יציקו לו," אמר גריי.

רוהאן חזר עם בשורה: הוא נתקל בחברה ותיקה. "למדנו יחד בבית הספר כשהייתי ילד, בבורנמות. קוראים לה רובי. ותקשיבו, היא מאפרת עכשיו."

ליזי הסתכלה לכיוונה. אישה יפה עם תלתלים וסנטר מחודד נופפה אליה, היא נופפה לה בחזרה. "בתעשיית הקולנוע או האופנה?"

"בדרך כלל בקולנוע, אבל היא עובדת על יאכטה כרגע," אמר רוהאן, והפנה את ראשו אל פינה שהיתה מלאה באנשים יפים יותר מאשר בטקס האוסקר. הוא הרים את המים המינרליים האיטלקיים שגריי הזמין עבורו. "לחיים."

"איך הסתדרת עם 'רומיאו ויוליה' היום אחר הצהריים?" שאלה ליזי.

"לא הגעתי לזה," אמר רוהאן. "נתקעתי במשך שעות בניסיון להבין את התסריט הארור לסרט מארוול הבא שלי. אני לא מוכן שקפטן בריטניה יצטרך לנשק שוב את התחת של קפטן אמריקה. הם מבטיחים לצרף אותי לצוות גיבורי־העל."

"לא אמרת לי שמארוול יכולים לנשק לך את התחת?" המלצר הביא להם צלחת מתאבנים: זיתים, פיצות קטנטנות ותלתלי פרושוטו על מדליוני מלון. ליזי הרימה פיצה שעלה ממנה ריח של רוזמרין טרי.

"כן." רוהאן גמע את מי הסודה שלו. "הייתי חייב לוותר כדי לקבל את רומיאו. המון פעלולי מחשב, משעמם בטירוף, שישה חודשים על הסט, אבל שווה את זה כי אחרי זה, אני אעשה סוף־סוף פרויקט שיכול להיות משמעותי. הם לא הסכימו לתת לי אור ירוק לגבי רומיאו אלא אם כן אתחייב ל'נוקמים'."

"עדיין יש לי סיוטים מההפסד שלי בחידון 'המלט' בשנה ב'," אמר גריי. הוא חיסל ערימת זיתים, שם את החרצנים בצורה מסודרת בצד, והתחיל עם הפיצות.

"אני לא חושש שלא אבין את השפה. המחזה הזה הוא בעצמותי. אני יודע הכול על גברים," אמר רוהאן, "וזה מה שעניין את שייקספיר, מן הסתם. איך החדר שלך, ליזי?"

"משגע," ענתה, וחטפה עוד פיצה לפני שגריי יחסל את כולן.

"למלון יש חוף פרטי," אמר רוהאן במבט מאושר. "אני הולך לעשות יוגה כל בוקר, מוקדם. להיות לבד, כמו שלא הייתי כבר שנים. ובשאר היום לכתוב את התסריט שחלמתי לכתוב כל חיי."

"נשמע כמו אושר צרוף," אמר גריי, אירוניה נוטפת מקולו.

רוהאן פזל לעברו. "שים לב לשליליות שלך. תפסיק לדאוג לי. אני רואה את התסריט בראש שלי." הוא קפץ על רגליו. "אני לא רעב. תאכלו אתם. אני יוצא לריצה על החוף."

הם התבוננו בו מתרחק, ועוצר בדרך כדי לברך לשלום קבוצה נוספת של אנשי יאכטות.

"למה הוא התכוון כשהוא אמר שהוא יודע הכול על גברים?" שאלה ליזי. "רומיאו שלו הומו?"

"את חושבת שביקשתי ממנו להזמין אותך כי אני רוצה שתבואי איתנו לחופשה," אמר גריי. "אבל זאת לא היתה הסיבה. ההפקה הזאת עלולה להיות כישלון פנומנלי. מארוול מעיזה להפיק את שייקספיר: אם זה יהיה אסון, זה הכי פומבי שיכול להיות, נכון?"

ליזי הביטה בו. "אתה צריך להשתפר בתור בן זוג תומך."

"אני לא בן הזוג שלו. ואת יודעת מה דעתי על אנשים שחושבים שכתיבה היא עבודה קלה."

"מארוול מכריחים אותו למקם את ההפקה בחלל החיצון?"

גריי הניד בראשו. "סטן לי, האורים והתומים של מארוול, אהב את רומיאו. אחד הדברים האחרונים שהוא עשה לפני מותו היה לעבד את המחזה לרומן גרפי. הם מציעים את הגרסה של רו כמחווה לסטן. זה לא אומר שהמבקרים לא ישחטו את הסרט, גם בלי פעלולי מחשב וטייטס."

"אולי אפילו יותר," הסכימה ליזי.

"איך את מרגישה?" שאל גריי.

"בסדר," אמרה ליזי. "איך מתקדם הספר החדש? לא דיברנו כבר שנים."

"את באמת בסדר?" גריי קימט את מצחו לעברה והצליח להיראות כמו גרגורי פק בתפקיד אטיקוס בסצנת המשפט.2 במילים אחרות, שאלה רבת חשיבות מבחינתו.

לא שאלה שהיא רצתה להתעמק בה.

"כן," אמרה. "הספר?"

"מתקדם. זוכרת כשעברנו לדירה הראשונה שלנו בניו הייבן, וכתבתי כל היום?"

"שטיח עם כתמים," אמרה ליזי, ועיקמה את אפה. "ולא היו לנו רהיטים."

"שלא לדבר על הרצח בדירה ליד. אבל מה שאני מתכוון זה שאז המוח שלי בעבע מרוב רעיונות. בקושי הצלחתי לנשום כי כל כך הרבה עלילות רצו להיכתב."

"אני בעיקר זוכרת שניסיתי למצוא את מקומי בקרב בוגרי אוניברסיטאות היוקרה, בזמן שאתה רק רצית לדבר על הפטרייה באמבטיה."

"בזכות הפטרייה הזאת קיבלתי את החוזה הראשון שלי. בספרי אימה מה שחשוב זה הפרטים הקטנים. הספר הזה לא מבעבע בתוכי כמו פעם."

"אולי כדאי לך למקם רומן על יאכטה." ליזי נופפה בידה. "אתה תמיד כותב על אנשים רגילים; מה דעתך להפחיד את האלפיון העליון לשם שינוי?"

"במטוס עלה לי הרעיון שאני יכול לעשות משהו עם נבגי עובש," הוא אמר. "אבל זה לא עובד."

המלצר עבר לידם, וליזי ניצלה את ההזדמנות לבקש עוד פיצות.

"בחזרה לשאלת בני הזוג," היא אמרה, הניחה את מרפקה על השולחן והשעינה את סנטרה על ידה. "אתם הולכים להתחתן מתישהו? בחתונה הוליוודית גדולה עם מסוקים שחגים מעל?"

גריי הניד בראשו לשלילה.

"למה לא? אתם חיים יחד כבר, מה, שנתיים עכשיו?"

"בתור הידיד שלו, סופר רבי־המכר, שכותב כביכול תסריט."

"זה די גועלי מצדו," אמרה ליזי, והשתדלה שהכעס שחשה לא יישמע בקולה.

"זה לא רו. הוא רוצה להתחתן איתי, לצאת מהארון, לעשות כל מה שצריך. נמאס לו להיות גיבור־על והוא רוצה להיות אמן."

"ולאהוב בפומבי," אמרה ליזי והנהנה. היא בחרה את מילותיה בקפידה. "אז אתה זה שמסרב לזה? למה?"

"כי הוא לא מסתכל קדימה. זה יחסל לו את הקריירה. קפטן בריטניה לא יכול להיות הומו. לא יהיו יותר עבודות, לא יהיה יותר מגזין 'פיפל' ובטח שלא פרסומות לתחתונים, לעזאזל."

בשל התשישות, ליזי חשה את העור סביב עיניה נמתח. היא לא יכלה לשאול, זאת לא אמורה להיות החלטה של רוהאן? היא חיבבה את רוהאן, חיבבה אותו אפילו יותר כשידעה שהוא רוצה להתחתן עם החבר הכי טוב שלה.

"רו הוא דרמטי ואמוציונלי, ואני לא," אמר גריי, וענה על השאלה שהיא לא שאלה. "את ואני, אנחנו בורחים מהדברים הקשים. רו נופל לתוכם. לא, הוא רץ לעברם."

"רץ לעבר הרגש?" לליזי לא היה מושג על מה גריי מדבר, אולי בגלל שהיתה כל כך עייפה.

"הוא מתלהב. הוא נוח להשפעה. הוא — וזה מגוחך — מרשה לעצמו לא להבין. כל פעם מחדש."

ליזי לא ממש הצליחה להבין את כוונתו.

"נאיבי," אמר גריי. "לבחור את 'רומיאו ויוליה', בשם אלוהים. אני מבועת בשבילו, אבל הוא לא. הוא מתרגש."

"אתה דאגן," אמרה ליזי. "אולי לא לדאוג זה קטע של שחקנים?"

הוא הניד בראשו. "פגשתי הרבה מהם בשנים האחרונות. הם מין מחושל, בדרך כלל. רוהאן הוא... יש לי מזל שאני אוהב את רו. אבל נישואים זה צעד גדול." הוא קם על רגליו. "אני רוצה לאכול ארוחת ערב בחדר."

היא לא האמינה לו, אבל חברים ותיקים צריכים לקבל שקרים לבנים.

"אני אזמין פסטה ואבקש שישלחו גם לחדר שלך."

"איזה סוג?" שאלה.

הוא משך בכתפיו. "משהו פשוט שאת תאהבי. אני בטוח שהכול טעים כאן."

הם עלו יחד במדרגות כאילו הם הולכים לאותו חדר, אבל היא פנתה בקצה המסדרון ופתחה את הדלת לחדרה. שלולית נעימה של שקט קידמה את פניה. לאחר שהתקלחה, התיישבה לבושה בפיג'מה במרפסת, שהשקיפה על הים התיכון. שירות החדרים הביא לה פסטה עם רוטב שהיה עשוי כנראה מלימון וענף רוזמרין, והצליח להיות פשוט מדהים.

היא מצאה את עצמה שואלת שאלות שאין עליהן תשובה, במקום להימנע מהן.

איך היא הרגישה?

היא הרגישה סקרנות.

האם היו אי פעם דינוזאורים באלבה? האם הם הרימו את מבטם אל הכוכבים, או השקיפו אל הים ההולך ומחשיך?

בארוחת הבוקר למחרת, רוהאן הודיע להם שהוא עשה יוגה על החוף עם שחר. "תצטרפי אלי מחר בבוקר," אמר לליזי, כי הוא כבר מזמן החליט שגריי הוא מקרה אבוד.

"אתה רואה את האימה שנשקפת מעיני?" היא שאלה.

הוא התבונן בה. "לא."

"יש לי פטור מפעילות גופנית," היא אמרה בסבלנות. זו לא היתה הפעם הראשונה שהסבירה את זה. הסרטן לעולם לא יעצור את רוהאן: הוא היה מוכן לקרוס ולמות בתנוחת העץ, כך שנדמה שההסבר שלה מעולם לא הצליח לחלחל אליו.

הם דיברו על גיבורי־על תוך כרסום לחם פריך וריבת אוכמניות בר. ואז גריי חזר לכתיבה שלו, רוהאן שלף את "רומיאו ויוליה" וליזי לקחה פרוסת לחם אחרונה ושוטטה אל החוף הציבורי, ולא לחלקת החול האקסקלוסיבית של המלון. השביל אל החוף נבנה מלוחות עץ שחוקים, ולאורכו ניצבו חנויות מלאות בקונכיות מצוירות שנראו כמו חמוסים, ותיקים ארוגים מעשבי ים, שהמסחר בהן התנהל בעצלתיים. הן לא עשו הרבה עסקים.

היא שכרה שמשייה שהגיעה עם מיטת שיזוף שטוחה וכיסא, שאותו קיפלה. היו לה שכנים, אבל הם עקפו אותה בזהירות כשהלכו לשחות.

האיטלקים היו מאוד מנומסים.

הכלבים? פחות.

לכלבה שטופפה לעברה כדי לקבל את פניה היתה פרווה מהסוג שהסתמר במקומות מסוימים והיה שטוח באחרים. היא היתה מלוכלכת ומכוערת, והיתה לה חיבה גדולה לליקוקים.

לפי הנשיקות הרבות שהרעיפה עליה והכשכושים בישבנה הגרום, ייתכן שהיתה כלבת רחוב חסרת בית. היא העלתה מופע משכנע של אקסטזה לאחר שקיבלה ביס מטוסט הריבה של ליזי.

"אבל לכלבים חסרי בית," אמרה לה ליזי בחומרה, "אין קולרים מקטיפה שהשם לולו רקום עליהם."

לולו צנחה על הקרקע והתהפכה, וחשפה תוך כדי כך בטן מטונפת עם פטמות נפולות שראו ימים טובים יותר.

"אני לא טיפוס של כלבים," אמרה לה ליזי.

לולו היתה עסוקה מדי בכשכוש בזנבה בחול מכדי להיעלב. בסופו של דבר ליזי גירדה את בטנה של הכלבה, כי נראה שזה הדבר המנומס לעשות. מאוחר יותר, כשהשמש זזה, ליזי גררה את מיטת השיזוף שלה כדי להישאר מתחת לצל השמשייה. גם לולו רצתה להיות בצל, אז היא הצטופפה ליד ליזי והן הלכו לישון.

ככה. כפיות — עם הגב של לולו נגד בטנה של ליזי — כמו שזוג אוהבים ישן בסרטים. אלא שלולו התעסקה איתה מהצד והיתה שייכת ככל הנראה לשמשייה של מישהו אחר, וליזי כבר לא היתה בקטע של זוג אוהבים.

לולו נחרה, כצפוי. המאהבים הקודמים של ליזי תמיד נחרו. היא ידעה שהיא לא יכולה לישון עם עוד מישהו במיטה, אז במהלך אותן שנים שבהן שכבה עם גברים, היא בדרך כלל לא ישנה הרבה. או לא ישנה בכלל.

תופעת לוואי שנשארה מימיה במשפחות האומנה.

לא שליזי עברה חוויה לא נעימה במשפחות האומנה, כי היא לא. היא היתה אחת מבנות המזל, שלאמהות האומנה השונות שלהן היה אכפת מהתפקיד. אבל היא למדה עד מהרה שהמיטה שלך אף פעם לא היתה באמת שלך, כי בכל רגע עשויה להגיע עובדת סוציאלית מרוטת עצבים במכונית חבוטה עם שלושה ילדים שיישנו הלילה במיטה "שלך" בזמן שאת עוברת לספה.

היה ניכר כל כך שלולו היא לא מישהי שצריכה להדאיג אותה, שאפילו התת־מודע האבסורדי של ליזי קיבל את זה בסופו של דבר.

שעה לאחר שנרדמה, היא התעוררה בתחושת בהלה שאיחרה לקחת את התרופות שלה. יכול להיות? לא. לפעמים עזר לה פשוט לזכור את הפעולה של בליעת הגלולה. לפני שנרדמה, היא בלעה אחת עם מי סודה.

גבר ישב בין השמשייה שלה לבין הים, במקום שבו שיחקו בדרך כלל הילדים, וקרא. ליזי התיישבה, ושפכה את לולו על הקרקע.

"סלח לי," היא אמרה, ולא בשקט. "זה הספר שלי."

"זאת הכלבה שלי," הוא אמר והרים את מבטו. הוא היה מרושל כמו לולו, ואפו היה שבור בבירור, כאילו השתתף בתגרה. שׂערו הכהה היה פרוע מעט מהחול ומהרוח. היה לו שיער פנים. קצר, אבל עדיין זקן.

לולו ליקקה את אוזנו, לכן הניחה שיש אמת בדבריו.

"'רומיאו ויוליה', הא?"

ליזי התעוררה תמיד עצבנית, אפילו יותר מאז שקיבלה כל כך הרבה תרופות. השינה משכה למטה את עצמות הלחיים שלה ולא אפשרה לה לחייך. "כן," אמרה בקול חסר הבעה. עכשיו, או שהוא יצטט משפט או שניים, או שהוא יתוודה שמעולם לא הבין את המחזאי. או שהמורה שלו בכיתה ד' הצילה את חייו.

הוא ציטט מ"מקבת".

לפחות זה לא היה מחר ועוד מחר ועוד מחר וכל עניין הקצב הקטנוני הזה. כעת, משלא נותרו לה הרבה ימי מחר, היא איבדה לחלוטין את הסבלנות לתגובתו המרוכזת בעצמה של מקבת להתאבדות אשתו.

"מה, אתן בין החיים?" שאל בחיוך. "מותר לבן־אדם לחקור אתכן?"3

"חקירות לא באות בחשבון," היא אמרה והורידה את משקפי השמש שלה בחזרה על עיניה. "אני נראית לך כמו מכשפה?" שאלה טיפשית. "אל תענה על זה," הוסיפה. "אתה יושב על הכובע שלי?"

"לא." הוא הפסיק להביט בה והסתכל מסביב. "זה כובע שחור מחודד? המכשפות ב'מקבת' לבשו בגדים צעקניים, לא?"

ליזי לבשה את הביקיני החדש האהוב עליה: לבן סרוג, עם רקמה של פרחים צהובים ועיטור קרושֶה. זה יכול להיראות צעקני אולי בעיני מלכת אנגליה, אבל לא בעיני אף אחד אחר. הוא בטח מנסה להתחיל איתה. הוא בטח נואש.

היא קמה על רגליה. אז מה אם היא שילמה עשרים אירו עבור השמשייה? היא יכלה לוותר עליהם לטובת העונג של התרחקות מהשייקספיריאני החובב שקורא את ספרה.

היא חייכה אליו חיוך נטול כל שמחה. "אני כל כך מצטערת, אבל אני חוזרת למלון שלי עכשיו. אני יכולה לקבל את המחזה בחזרה?"

"באיזה מלון את?"

אה, יופי. זה היה כמו בסיפורים האלה על מדינות שבהן מישהו הציק לך עד שהסכמת ללכת להתארח במלון של בן דוד שלו, ואחר כך יכלו לזהות אותך רק לפי הסתימות בשיניים שלך. "אני לא מעוניינת להכיר גבר איטלקי, ואני לא צריכה המלצה על מלון," אמרה לו.

"אני גר באמריקה רוב השנה," אמר.

"אמריקה היא מקום גדול."

"את גרה בניו יורק?"

"ממש לא." זה היה שקר.

לולו ניגשה אליה בהילוך יהיר, כובע קש כתום בפיה. "כלבה רעה," אמרה ליזי, אבל היא לא יכלה שלא לצחוק. לולו כשכשה בזנבה והלכה לאחור בצעדי ריקוד.

ליזי ירדה על ברכיה ופשטה את ידה. "תני לי בבקשה את הכובע שלי."

הוא התערב. "לולו."

לולו הביטה עליו במבט אלכסוני ונענעה את הכובע.

"לולו."

היא ניגשה שוב אל ליזי והפילה אותו לרגליה.

"כלבה חמודה," אמרה ליזי ושפשפה את אוזניה. "את כלבה טובה, נכון?"

"את לפעמים —"

ליזי גילתה שכּנות יכולה להיות יעילה עד כאב. "בבקשה," היא אמרה, קמה שוב על רגליה והניחה לחיוך להימחק מפניה. "אני רוצה להיות לבד."

הוא נעמד ומסר לה את המחזה, ואפילו לא נראה זועף, בדרך נס. אולי הוא מסתובב בחוף כל הזמן וסופג סירובים על ימין ועל שמאל. הוא נראה בשנות הארבעים לחייו, אחרי הכול. היו לו רגליים שריריות ויפות, אבל הוא לא היה צעיר כמו האיטלקים שעברו בהילוך גאוותני הלוך ושוב בספידו המיניאטורי שלהם.

"כדאי לך ללכת לפבריציו'ס לארוחת צהריים," הוא אמר. "זה המבנה הוורוד, מכאן. רק תגידי לי דבר אחד. למה את קוראת את 'רומיאו ויוליה'? לא לומדים את זה בתיכון?"

"ובקולג'. אני מלמדת את שייקספיר באוניברסיטה."

"זה אפילו עוד יותר גרוע. כמו ירח דבש של נהג אוטובוס."

"מה?"

"לא קראת את התעלומות של דורותי סיירס?"

ליזי הנידה בראשה לשלילה. היא הסכימה לקרוא אלימות מנוסחת היטב בשפה של המאה השש־עשרה, אבל חוץ מזה — לא. היא לא התקרבה לרומנים של גריי, למשל.

"ירח דבש של נהג אוטובוס הוא משפט משנות הארבעים שמתייחס לאדם שמסיע באוטובוס אנשים לירח הדבש שלהם, ואז הוא משתעמם עד מוות כשמגיע ירח הדבש שלו. אז למה דווקא 'רומיאו ויוליה'?"

ליזי משכה בכתפיה והורידה את כובעה מעל עיניה. "כנראה אני אוהבת את ריח הדלק ואת הקשקושים של אנשים שיוצאים לירח דבש."

הוא הנהן והקיש באצבעותיו אל לולו. הם הלכו לאורך החוף כשליזי מתבוננת בגבם כדי לוודא שהוא הולך.

היה לו ישבן יפה. שווה צפייה. הוא לא הביט לאחור.

פבריציו'ס נצבעה בצבע ורוד בהיר, כמו הצבע של החלק הפנימי של צדף. המבנה היה ישן ושחוק ממזג האוויר, ואף אדם שירד מיאכטה לא יעלה בדעתו לאכול שם. בחלל המסעדה עמד ריח של מלח ושל רוטב עגבניות, אם כי החלונות היו פתוחים לרווחה והכניסו את אוויר הים וצריחות השחפים.

מלצרית בגיל ההתבגרות, זועפת ומחוררת מפירסינג, הגישה לליזי מנת פולנטה עם רוטב פטריות יער. המנה היתה פריכה וטעימה, והגיעה עם קנקן קטן של יין אלבה, שהיה בצבע לבן חלבי ובעבע קלות, כמו שמפניה שיצאו ממנה הגזים.

היא לא היתה אמורה לשתות אלכוהול, לא עם התרופות שלה. יין האלבה החליק במורד גרונה בתחושה של פרי אסור, כמו סיגריה שמעשנים בשירותים בחטיבת הביניים.

אחרי ארוחת הצהריים היא השתכשכה בים. היא הכינה פעם בראוניז שהיה להם טעם מלוח כמו מי ים. היא הכניסה לבלילה מלח במקום סוכר, ואם האומנה שלה צחקה וזרקה אותם לפח.

לאחר שהחזירה לעצמה את השמשייה שלה, צפתה בילדים הורגים מדוזות. המדוזות היו בצבע ורוד שקוף, צבע בהיר יותר מאשר הקירות של פבריציו'ס. הילדים שָלוּ אותן מהמים בדליים קטנים וחפרו בורות כדי לקבור אותן.

לאחר זמן מה היא לא יכלה לצפות יותר כי היא התחילה לתהות אם למדוזות יש מערכת עצבים מרכזית. ואם אכן יש להן, מה הן חוו כשהוציאו אותן מהמים המלוחים שבהם צפו והיטלטלו, ומצאו עצמן קבורות ב —

זה לא היה קו מחשבה שכדאי להמשיך בו.

כשהתעוררה, האמהות האיטלקיות ארגנו את ילדיהן וצעקו עליהם בקולות עליזים. השמש היתה נמוכה מעל הים, כדור אש מוקף בשכבות של אדום וכתום. צללים של שמשיות נמתחו כמו רוחות רפאים של אטרוסקים ארוכים וצנומים.

היא התבוננה בשמש מחליקה למטה, נמוך יותר ויותר. השינוי היה כה מהיר — רגע אחד היא היתה פה ובמשנהו נעלמה... טבילה איטית ואז צלילה.

כשחזרה למלון, רוהאן היה בחצר, אבל הוא לא רצה לדבר על שייקספיר.

"עדיין לא עברתי את המערכה הראשונה." הוא הרכיב משקפיים כהים כל כך שהיא לא הצליחה לראות את עיניו. "אני צריך להיכנס לזה לאט־לאט."

"למה?"

"לא זכרתי שרומיאו היה כזה אידיוט. אני רוצה שהסרט יעסוק בגבריות, ורומיאו מפזז על הבמה ומתבכיין על זה שהוא מאוהב."

זה היה נכון.

"אני מלמדת את זה לעתים קרובות כקומדיה," הציעה ליזי. "לפחות עד הסוף, כשנהיה צפוף מדי בקבר. מנקודת המבט הזאת, זה מאוד מודרני. האחים כהן ימותו על זה."

רוהאן קימט את מצחו לעברה. "את אומרת שאני צריך להביא את רוּפּוֹל לשחק את רומיאו? 'איי, איך השתוללו פה'4 אני מקבל מימון ממארוול, הלא היא דיסני, אז אני צופה כמה בעיות עם דראג קווין שמגלמת את תפקיד הגיבור."

"זה יהיה כיף," אמרה ליזי והתחילה להתלהב. "הסצנה הראשונה יכולה להיות היסטרית. כל החרבות והדם — ורומיאו רוצה לאכול צהריים?"

"כן, הוא רעב. ואז הוא משליך את עצמו על הקרקע. לפחות, אני חושב שזה מה שהוא עושה. ברור שלא אכפת לו מכך שרוזלין דחתה אותו. הוא לא באמת רוצה אותה. אין טסטוסטרון."

"הוא צעיר מאוד."

"אמרתי למארוול שרומיאו נמצא בלב התודעה הגברית המודרנית — וממש לא התכוונתי לתודעה קווירית של ילדים לפני גיל ההתבגרות."

ליזי חייכה וטפחה על כתפו של רוהאן. "אתה יכול לעבור לתיאטרון הציבורי בניו יורק. הם העלו את השוטר מרפק מהמחזה 'מידה כנגד מידה' לבוש בחיתול. לא יהיה להם אכפת מה תעשה."

הוא הביט בה בתימהון. "זה סרט, ליזי. סרט גדול." הוא הפיל את המחזה על הקרקע. "אני חושב למקם אותו בבית ספר ציבורי בארצות הברית, אולי במינסוטה. מה שחשוב זה שלרומיאו יש הרבה חברים סביבו, שמרימים לו."

"כבר עשו סרט על כנופיות יריבות. קוראים לו 'סיפור הפרברים'."

"אני לא יכול אפילו להתקרב לנושא של כנופיות, אחרת כל מה שאני אשמע זה איזה שחקן איום ונורא הייתי בגיל חמש־עשרה. לא, רומיאו שלי עוסק בגברים שהם חברים, חברים אמיתיים, שמתו אחד עבור השני. אני אכניס לשם גם גזע, אני אעשה את רומיאו הודי ואת מרקוציו לבן."

"מעניין," אמרה ליזי, משכה את כובעה וחשבה שהדמויות שלו נשמעות כמו רוהאן וגריי, לא כמו רומיאו ומרקוציו. "אתה תצטרך לחתוך הרבה מהמחזה. ואיפה יוליה משתלבת?"

"ברור שאני צריך לכתוב כמה סצנות נוספות," אמר רוהאן וצמצם את עיניו. "זה לא יהיה קשה מדי כי אני יכול לראות מה המחזה הזה צריך."

אוי, אלוהים.

הגיע הזמן ללכת.

1 פלינדרום היא מילה הנקראת משמאל לימין ומימין לשמאל באופן זהה. במקרה זה באנגלית Elba ו–Able.

2 הכוונה לסרט על פי הספר "אל תיגע בזמיר" מאת הרפר לי (הוצ' עם עובד, הוצ' משכל). בסרט שנשא את אותו שם גילם גרגורי פק את תפקיד עורך הדין אטיקוס פינץ'.

3 מתוך שייקספיר ושות' בתרגום דורי פרנס.

4 מתוך שייקספיר ושות' בתרגום דורי פרנס shakespeare.co.il.