לייט

פרולוג

היה זה אחד הימים החמים ביותר בחודש אוגוסט, אך הלילות בירושלים היו קרירים למדי, והארכיאולוג האמריקאי ד"ר בלייק פיטרסון הודה לאל הטוב על כך, שכן הוא היה כולו נוטף זיעה, בחפירה המאומצת שביצע בסודיות באישון לילה במערת הקבר בשכונת תלפיות מזרח הממוקמת ברכס ארמון הנציב בירושלים.

מתחת לשכבת החול שכיסתה אותה כדי להעלימה מעיניים סקרניות, הייתה המערה חתומה באבן ובבטון, אך כל זה לא הפריע כלל וכלל לד"ר פיטרסון. הוא היה נחוש בדעתו להיכנס למערת הקבר ויהי מה, וכעת, לאחר שעה של עבודה קשה וסיזיפית הוא עמד להגיע אל יעדו.

ד"ר פיטרסון עצר לרגע ונשען על אֵת החפירה שהביא איתו. השמים הכחולים שמעליו היו עדיין זרועים בכוכבים נוצצים, בהירים וזורחים, והוא דימה לעצמו שהם קורנים ומחייכים אליו מלמעלה ומעודדים אותו להמשיך בעבודתו החשובה. הוא ידע שעליו למהר, שכן תוך שעתיים יעלה השחר ואסור היה לו להתגלות; עדיין לא, מכל מקום. אי לכך הוא חידש את עבודתו במשנה מרץ, ועד מהרה נערמה למעלה תלולית העפר האחרונה ופתח המערה נגלה לפניו.

הפתח היה מכוסה במכסה אבן ענק שהודק למקומו באמצעות שכבת בטון עבה, והוא נזקק לדיסק החשמלי שהביא עימו, שהיה מגובה בבטרייה. הדיסק השמיע קול זמזמני, והוא התפלל בכל ליבו שדיירי הבניינים הסמוכים למערת הקבר לא יתעוררו משנתם למשמע הרעש.

משיכה קלה בשולי מכנסיו הפסיקה את עבודתו המאומצת והוא הסתובב בבהלה. כלב פודל קטן נבח עליו בעוז, ככל שגרונו הקטן אִפשר לו, חושף את שיניו ומתרוצץ סביבו בחיישנות.

"הסתלק מכאן! לך הביתה!" אמר ד"ר פיטרסון בקול מהוסה, מחשש שמא יעיר הכלב את השכנים הישנים.

הכלב לא זז ממקומו והמשיך לנבוח בעודו מכשכש בזנבו, והוא בעט בו בחמה. הפודל הקטן השמיע קול יללה נעלבת והסתלק מהמקום, כשזנבו מורד ותחוב לו בין רגליו.

ד"ר פיטרסון, שהיה גבר חסון ושרירי, נשם לרווחה וגייס את כל כוחותיו על מנת להסיר את המכשול האחרון שעמד בפניו. אט־אט הוא הצליח להזיז את המכסה הכבד שחתם את מערת הקבר, וכעת הביט סביבו בשביעות רצון. הוא חיכך את כפות ידיו בהנאה גלויה ומיהר לשלשל את גופו למטה.

תחילה נחתו רגליו על רצפת האבן העתיקה ולאחר מכן שארית גופו. הוא מיהר להדליק את תאורת החירום שהביא עימו בתרמילו וסקר את סביבתו. לנגד עיניו התגלה הפתח הצר של מערת הקבורה, שהיה חתום באבן גדולה בזמנים עברו, אך מאז שהוסרה האבן נותר פתוח לרווחה. ד"ר פיטרסון כיוון בהתרגשות את פנסו אל עבר הסמלים החקוקים באבן הגיר האדומה שמעל לפתח — עיגול ומסביבו משולש חסר בסיס המזכיר פירמידה — ממש לפני הכניסה למערת הקבר — כמו מבשרים לאורח הבלתי קרוא על קדושת המקום.

ד"ר פיטרסון הנלהב נשכב על גבו והזדרז לדחוק את גופו מבעד לפתח הצר והאפלולי של מערת הקבר.

האוויר היה לח ומעופש, כבכל מערות הקבורה באזור ירושלים, ובלייק פיטרסון השתדל בכל כוחו להתגבר על תחושות הקבס והמחנק שעלו בו.

קול צווחה צייצני נשמע וגופו נדרך בבהלה. את תחושות הקבס והמחנק החליפו חלחלה ומיאוס למראה עכברוש תועה שברח אל הצד השני של המערה, מבוהל למדי מהאורח הפולש שסנוור אותו עם הפנס.

ד"ר פיטרסון השמיע אנחת רווחה כשהעכברוש נעלם. אני רק מקווה שאין כאן עוד כאלו, חשב בליבו בחרדה... אני שונא עכברושים.

הוא מיהר לגשת אל הגלוסקמאות, שהיו מונחות בתוך כוכים מסביב לחלל המרכזי, והאיר עליהן עם פנסו בהתרגשות. נשימתו כמעט נעתקה כשקרא את הכתוב על אחת מהן: "מריאמנה הנודעת כמרה". הוא העביר את אלומת האור לעבר הגלוסקמאות הנוספות — "מריה", "מתיה", "יוסה".

ד"ר פיטרסון מיהר לגשת לצד השני של המערה ונדהם למראה שתי גלוסקמאות נוספות שנשאו את השמות "ישוע בר יוסף" ו"יהודה בר ישוע".

הוא הצטלב בזריזות, כמנהג הנוצרים. "תודה לאל! הוא כאן, בדיוק כפי שהתגלה בשנת 1980 בחפירה. לא הזיזו את הגלוסקמאות ולא נגעו כמעט בכלום. הכול כאן!" מלמל ד"ר פיטרסון בהתרגשות. "מצאתי אותם! מצאתי את כל המשפחה ואת האב לצד בנו הקטן." דמעות של שמחה ואושר נקוו בעיניו והוא נפנה לביצוע המשימה האחרונה שעדיין ניצבה לפניו: נטילת דגימה מהעצמות שבגלוסקמה, לצורך בדיקת דנ"א.

הוא החל להרים את לוח האבן, בידיים רועדות.

"לא הייתי עושה זאת לו הייתי אתה," נשמע קול שלֵו וצלול בחלל המערה. "הנח את לוח האבן במקומו. אל תיגע בכלום."

ד"ר פיטרסון עצר והסתובב בבהלה.

לא היה איש מאחוריו. המערה הייתה ריקה.

"מי אתה? גלה את עצמך!" אמר ד"ר פיטרסון בתימהון.

"אסור היה לך להפריע את מנוחת המתים," הוסיף ואמר הקול.

הקול המסתורי נשמע בוקע מלמעלה, וד"ר פיטרסון הצטמרר והרים את מבטו אל התקרה הנמוכה של המערה במעט חשש. אין כלום. חלל ריק.

"צא ממחבואך! המשחק הזה מתחיל להימאס עליי," קרא ד"ר פיטרסון בכעס.

"אתה לא נותן הוראות ואתה לא קובע כאן את הכללים. הפרעת את מנוחתו של הקדוש, וכעת תשלם," פסק הקול המסתורי.

ד"ר פיטרסון התכוון לשאת את רגליו ולברוח, אך הוא לא הספיק. לפתע, כמו משום מקום, נחתה על ראשו מפולת אבנים כבדות והוא נפל בפישוק איברים על רצפת האבן הקרה, למרגלות הגלוסקמה הפתוחה למחצה.

ד"ר פיטרסון מלמל כמה מילים מבעד לתודעתו המעורפלת שהלכה והיטשטשה, אך הן יצאו כהברות בלתי מובנות.

"מה אתה מנסה לומר? יש לך בקשה אחרונה?" שאל הקול שבקע מעליו, מהדהד מכל עבר.

"מי אתה?" לחש ד"ר פיטרסון, מגייס את כוחותיו האחרונים כדי להשמיע את קולו.

"שומר הקבר."

הקול המהדהד הלך ונחלש, וד"ר בלייק פיטרסון הבין, רגע לפני שאיבד את הכרתו, שהגבר המסתורי שדיבר איתו יצא מן המערה.