לילה אחד מרקוביץ’

1

יעקב מרקוביץ' לא היה מכוער. אין להסיק מכך שהיה יפה. ילדות קטנות לא פרצו בבכי למראהו, אך גם לא חייכו אל מול פניו. הוא היה, אפשר לומר, ממוצע לתפארת. יותר מכך: פניו של יעקב מרקוביץ' היו חסרות ייחוד להפליא. חסרות ייחוד עד כדי כך שהעין לא הצליחה להשתהות עליהן, החליקה הלאה לעצמים אחרים. עץ בפינת הרחוב. חתול בקרן זווית. כדי להמשיך ולשוטט בשיממון פניו של יעקב מרקוביץ' דרוש היה מאמץ עצום. בני אדם אינם ששים להשקיע מאמצים עצומים, וכך יצא שרק לעתים רחוקות הביטו האנשים ארוכות בפניו. היו לזה גם יתרונות. מפקד הכיתה עמד עליהם. הוא הביט בפניו של יעקב מרקוביץ' בדיוק את משך הזמן שהיה דרוש לו ואז הסיר את מבטו. מפקד הכיתה אמר: אתה תבריח נשק. עם הפנים האלו, איש לא ישים לב. והוא צדק. יעקב מרקוביץ' הבריח נשק, אולי יותר מכל חבר אחר בארגון, ומעולם לא היה אפילו קרוב להיתפס. מבטם של החיילים הבריטים החליק על פניו כמו שמן על אקדח. אם העריכו חברי הארגון את יעקב מרקוביץ' על תעוזתו לא ידע. מעטים פנו אליו בדברים.

כשלא הבריח נשק עיבד את השדה. בערבים ישב בחצר הבית והאכיל את היונים שאריות כיכר לחם. מהר מאוד התאספה שם להקה קבועה, שאכלה מידיו ונחה על כתפו. לו ראו זאת ילדי המושבה היו פורצים בצחוק, אבל איש לא עבר את גדר האבן. בלילות קרא בכתבי ז'בוטינסקי. אחת לחודש נסע לחיפה ושכב עם אישה תמורת כסף. לעתים היתה זו אותה אחת, לעתים היתה זו אחרת. הוא לא התעכב על פניה והיא לא התעכבה על פניו.

חבר אחד היה ליעקב מרקוביץ'. זאב פיינברג היה קודם כול שפם. לפני העיניים הכחולות, הגבות העבותות, השיניים המחודדות. שפמו של זאב פיינברג נודע בכל האזור, יש שאמרו בכל הארץ. כשחזר אחד מאנשי הארגון ממסע אל הדרום סיפר על "בחורה סמוקה ששאלה אם הסולטן המשופם עוד איתנו." הכול צחקו, אבל זאב פיינברג צחק יותר מכולם. וכשצחק רעד השפם מעל שפתו העליונה והתגעש גלים גלים, רוטט ושמח כבעליו בזמנו בין ירכי הבחורה. ברור היה כי זאב פיינברג לא נועד להבריח נשק, שפמו הלך לפניו כמצעד סימני קריאה שחורים. צריך להיות עיוור וטיפש כדי לא להבחין בו. והבריטים אמנם טיפשים היו, אבל אופטימי מדי להניח שהיו גם עיוורים. אך בעוד שנשק לא יכול היה להבריח, ערבים ידע זאב פיינברג להבריח היטב, והוא עשה לילות רבים סביב היישוב.

מעטים היו הלילות שהעביר זאב פיינברג לבדו. כאשר נודע שהערב תורו לשמור התקבצו מיד אי אלו חברים. היו כאלו שרצו לשמוע על עלילות שפמו בין ירכי נשים, וכאלו שרצו לדבר על המצב והגרמנים יימח שמם, ואחרים שרק רצו להתייעץ על גידול בקר ועישוב שדות ועקירת שיני בינה — אחדים מהתחומים שזאב פיינברג ראה עצמו מומחה בהם. גם בחורות היו באות. זאב פיינברג אמנם שומר נאמן, אצבעו תמיד על ההדק, ובכל זאת צריך לזכור שעשר אצבעות העניק האל לבני האדם, ולא בכדי. ריח השדות אחרי הגשם, קורטוב של סכנה — הרחש שם, ערבי או חזיר בר — הגניחות נשמעו לפעמים עד כותלי הבתים. ולפעמים הצטרף יעקב מרקוביץ', נושא תחת בית השחי את העותק המָהוּהַ של כתבי ז'בוטינסקי, שריח הזיעה כבר דבק בהם. זאב פיינברג קיבל את פניו בברכה כפי שקיבל כל אדם אחר. רגיל היה בחברת בני אדם עד כדי כך שלא ידע כיצד להיות לא חברותי גם לו רצה. אפילו את הבריטים לא תיעב ממש, וכשהרג אדם עשה זאת בחוסר רצון, גם אם ביעילות רבה. בפעם הראשונה דיברו כששב יעקב מרקוביץ' באישון לילה ממסעו לחיפה. "עצור," הרעים אליו קולו של זאב פיינברג בחשכה. "מי אתה ומאין אתה בא." יעקב מרקוביץ' חש רעד ברגליו אך ענה בקול יציב: "אני יעקב מרקוביץ'. הייתי עם אישה." צחוקו של זאב פיינברג העיר את התרנגולות שבלולים. כשישבו יחד הוסיף ושאל ויעקב מרקוביץ' ענה בנפש חפצה. סיפר על פטמותיה של האישה, שהיו נחמדות עד מאוד, והסכים לתאר בפירוט גם את ישבנה ורגליה, בלי לדרוש מזאב פיינברג אפילו לירה עבור המידע שעלה לו מחצית מהכנסתו השבועית. לבסוף רכן זאב פיינברג אל יעקב מרקוביץ' ושאל: "תגיד, כמה רטוב היה שם?" שפמו של זאב פיינברג דיגדג את לחיו של יעקב מרקוביץ', אך הוא לא העז לזוז. מעולם לא הביט בו מישהו פרק זמן ארוך כל כך. לבסוף הבין שלא יוכל להשתהות עוד והשיב: "למה אתה מתכוון?"

"למה אני מתכוון?" שפמו של זאב פיינברג הצליף ביעקב מרקוביץ' והדף אותו אחור. עיניו הכחולות נפערו בתדהמה גדולה כל כך עד שכמעט בלעו את יעקב מרקוביץ' יחד עם כתבי ז'בוטינסקי. "אני מתכוון לוואגינה, חבר. כמה רטוב היה בוואגינה?" השם המפורש סיחרר את יעקב מרקוביץ' והוא התיישב על אחד הסלעים. זאב פיינברג התיישב לצדו. "ברור לך, אני מקווה, שייתכנו רמות רטיבות שונות? יש כאלה לחות ויש רטובות ויש כאלה — אי אי אי — שאתה יכול לטבוע בהן כמו בים השחור. זה תלוי כמובן בתזונה של הבחורה ובמזג האוויר, אבל הכי זה תלוי בתשוקה שיש בין הגבר לאישה." אחר כך שב זאב פיינברג ושאל כמה רטוב היה שם ויעקב מרקוביץ' נאלץ להודות שהוא לא הבחין אף בקמצוץ של לחות. "שום דבר?" "שום דבר. יבש כמו השדות בסוף אוגוסט." כעת שתק זאב פיינברג שעה ארוכה ולבסוף אמר: "במקרה כזה, חבר, אני מציע לך לבדוק אם אין לה אחרים. אתה מכיר בוודאי את חוק שימור החומר. בגוף האדם כמות מוגבלת של נוזלים ואני חושש, ידידי, שהאישה שלך שם בחיפה מוציאה אותם בנוכחותו של גבר אחר." יעקב מרקוביץ' נשם לרווחה והצהיר שכעת הכול ברור: האישה בחיפה ציינה שהוא הרביעי באותו ערב, ומהיכרות עם חוק שימור החומר אכן הגיוני שלא מצא שם מים. זאב פיינברג פרץ בצחוק מתגלגל ויעקב מרקוביץ' נאלץ להצטרף. הוא לא ידע על מה הוא צוחק, גם לא רצה לדעת. כל כך נעים היה לצחוק לצד האיש הזה, ששפמו ממלא את העמק וצחוקו מהדהד בארץ כולה. אם לעג היה בצחוקו של זאב פיינברג הרי שזה התמוסס מיד, הצחוק מכל פנים נותר שעה ארוכה. הוא צחק וצחק עד שכתם קטן הופיע במפשעתו, וכשהבחין בכך צחק עוד יותר. מאותו ערב הפכו יעקב מרקוביץ' וזאב פיינברג חברים.

פעמיים הציל יעקב מרקוביץ' את חייו של זאב פיינברג, ושתיהן בערב אחד. כששב מחיפה באחד הימים מיהר לעמדת השמירה, כי לראשונה בחייו ראה שדיים שאינם זהים בגודלם. עוד הוא חושב מה יאמר על כך זאב פיינברג הבחין בצעיר ערבי שפוף בין השיחים, קנה רובהו מכוון לעבר גוש מתנועע שהיה, ככל הנראה, זאב פיינברג רכוב על אישה כלשהי. מפתה לומר כי יעקב מרקוביץ' לא היסס. ואף על פי כן, עד אותו ערב רק הבריח נשק ולמַעֵט החולדות שפגעו בשדה ואת ראשן רוצץ, מעולם לא הרג יצור חי. ובכל זאת השתלט על הרעד שאחז ברגליו, הרים בשקט אבן לבנה וחלקה, ובמכה אחת חזקה רוצץ את ראש הצעיר. ירייה פילחה את חשכת הלילה ואת עור התוף של יעקב מרקוביץ'. הוא מישש את גופו להבין אם נפגע ונוכח כי הפעם החטיא אקדחו של זאב פיינברג. "זה אני," צעק, "אל תירה!"

מלמולי התודה של זאב פיינברג נבלעו בשטף הקיא. יעקב מרקוביץ' רק הביט בצעיר המוטל על הקרקע וקיבתו עלתה על גדותיה. דמו של הצעיר הבהיק באור הירח ורקמת מוחו החשופה העבירה ביעקב מרקוביץ' חלחלה. הצרצרים, מכל מקום, הוסיפו לצרצר. בייאושו עצם יעקב מרקוביץ' את עיניו, טורק את דלתות מוחו בפני תמונות הצעיר ומוחו השפוך, נאחז בכל כוחו בשדיה של האישה מחיפה. כשפקח את עיניו ניצב מול שדיים אחרים, סימטריים להפליא. רחל מנדלבאום, עירומה למחצה, עמדה רועדת לצדו של זאב פיינברג. מרוב תדהמה שכחה לכסות את עצמה וכעת עמדה מולו בשיא תפארתה, מייבבת לנוכח גופת הערבי. כשהביט בשדיה של רחל מנדלבאום הלך איברו של יעקב מרקוביץ' והתקשח. ככל שהתקשח איברו גדל הרפיון בראשו עד שנטש כליל את דמותו של הערבי המרוצץ. לאט־לאט חדרה למוחו ההכרה כי הוא בוהה בשדיה של רחל מנדלבאום אף על פי שאיננו, בשום פנים, אברהם מנדלבאום. לנוכח ההכרה הזו חדל יעקב מרקוביץ' להביט בשדיה של רחל מנדלבאום, פנה אל זאב פיינברג ואמר: "אברהם יהרוג אותך."

יודעי דבר והדיוטות נחלקו ביניהם בשאלה כמה אנשים הרג אברהם מנדלבאום. היו שאמרו עשרה, אחרים חמישה־עשר. היו כאלו שדיברו בביטול על ההגזמות וקבעו נחרצות שלא יותר מארבעה. לבסוף התפשרו על מספר טיפולוגי, שבעה. אף על פי שהכול הניחו שמדובר בערבים, מקסימום איזה בריטי, איש לא היה יכול להתחייב על כך. זבובים חשבו פעמיים בטרם התקרבו לאברהם מנדלבאום. חתולים לא התחככו ברגליו. לו היתה ביישוב גיליוטינה היה אברהם מנדלבאום נבחר להפעיל אותה. מאחר ולא היתה נאלץ להסתפק בתפקיד השוחט. מעטים ידעו שבלילות בכה בשנתו בפולנית של געגוע, לימלם משפטים סתומים על טלה לבן, תפוח מסוכר, רשעות הילדים. רחל מנדלבאום שמעה והבינה, וירדה בשקט מן המיטה. גם מהאונייה ירדה בשקט, חמש שנים קודם לכן. ניצבה דוממת בנמל חיפה, מחכה שדבר מה יקרה. את כל תעוזתה ניצלה כדי לשרוד את המסע לפלשתינה וכעת, משהגיעה, לא נותר לה כוח אלא לעמוד ולחכות. היא לא חיכתה זמן רב. מקץ חצי שעה ניגש אליה אברהם מנדלבאום והציג את עצמו. הוא קנה לה גזוז בקיוסק ולקח אותה אל ביתו. רחל מנדלבאום הלכה אחריו כמו ברווזון שבקע מביצה על מפתן הנמל ונכרך אחרי הדמות הראשונה שראה.

לימים שאלה את עצמה מה בא לעשות בנמל ביום בו הגיעה האונייה. הוא לא סחב דבר בידיו ולא קנה דבר כל שהותו עמה ביום ההוא. קרובים לא היו לו ולכן הניחה רחל מנדלבאום כי לא בא לקבל את פניו של איש. כאן טעתה. מדי כמה שבועות הגיע אברהם מנדלבאום לנמל לקבל את פני האוניות. כשהרעב גדול מספיק די בציפייה לבדה כדי למלא, ולו במעט, את הריק שבבטן. אברהם מנדלבאום היה מתבונן בנפשות היורדות מהספינה, פנים ירקרקות, גפיים חיוורים, ומנסה לזהות בהם איזה תו מוכר. לאחר זמן מה היו מתפזרים ואברהם מנדלבאום היה חוזר אל ביתו. ביום בו ראה את רחל ידע מיד, אבל המתין שלושים דקות מייסרות כדי להיות בטוח. איש לא בא. היא לא עשתה צעד. בשמלתה הירוקה נדמתה בעיניו לבקבוק שהושלך ללב ים ונפלט אלי חוף, והוא, הניצול הבודד, יאסוף אותו ויקרא את תוכנו. הוא לקח אותה הביתה ונשא אותה לאישה, אך מעולם לא הצליח לפענח את המילים שבבקבוק.

רחל מנדלבאום, לשעבר קנצלפולד, הסירה את השמלה הירוקה ותפרה ממנה וילונות. משמלת הנשפים האדומה עשתה שתי מפות וציפית אחת לכרית. כעבור חמישה חודשים מיום ירידתה מהספינה לא נשאר כמעט זכר לנערה העירונית. הבית כולו היה מלא אנדרטאות לחייה הקודמים, והן הלכו ודהו, הלכו ונפרמו, עד שנדמה היה שמאז ומעולם היו הבדים האלו כאן, בפלשתינה. הנשים האחרות הביטו בה בהערכה מהולה בתמיהה. מצד אחד, בהחלט טוב לראות כמה יפה היא משתלבת, לא כמו המפונקות האלה שבאות לפה וחושבות שהן בכפר נופש ליד ציריך. מצד שני, באיזה שוויון נפש היא הופכת את הגזרות הכי אופנתיות לווילונות, אלוהים ישמור, הקרם של הקרם של וינה הופך אצלה למטלית ניגוב ידיים באטליז של בעלה. גם את הגרמנית נטשה רחל קנצלפולד. ברגע בו נגעה רגלה באדמת נמל חיפה נשבעה לדבר רק עברית. כשלא ידעה מילה העדיפה לשתוק, גם אם בן שיחה דיבר אף הוא גרמנית. כשהגיעו פקידי ההנהגה לבקר ביישוב גונב לאוזנו של אחד מהם שהאישה היפה בפתח האטליז נולדה אף היא באוסטריה. מיד פנה אליה בשצף נרגש שנענה בבהייה אילמת. רחל התבצרה בשתיקתה והפמליה הנבוכה מיהרה לעזוב. הנשים, שלמדו לחבב את הצעירה הרצינית, מיהרו לשבח את מסירותה לשפה העברית. הסיפור על העולה החצופה שלימדה את הפקיד את לקח "עברי דבר עברית" צבר תאוצה, ורבים בירכו את רחל ברחוב. היא השיבה ברכה במבטא קל. מניעיה האמיתיים נותרו סמויים, אולי אפילו לה. בחוש פנימי עמוק ידעה שאם תשאיר ולו סדק צר יעלה האבל על חייה הקודמים ויציף את הארץ כולה. השמלות, הנשפים, האור המשתבר על מרצפות רחוב מסותתות, פתיתי השלג — כל אלו ננעלו מאחורי סורג ובריח. מבט אחד אחורה וכמו אורדיקה היא מועדת כל הדרך למטה, אל השאול האירופי המתוק, המתוק כל כך.

בימים סייעה רחל מנדלבאום לבעלה באטליז, הדם אופף אותה כמו בושם. בלילות ישבה במיטה וסרגה צפוף־צפוף, שלא תסתנן לה בתוך ההווה הזה אפילו מחשבה אחת של עבר. אך פעם בחודש הניחה את המסרגות ויצאה בשקט מהמיטה. אברהם מנדלבאום גנח בפולנית מיושננת ורחל ליטפה את ראשו ביד מיומנת ויצאה החוצה. בחוץ: פלשתינה ישנה. האדמה נושמת בכבדות, הבל פיה ריח אדמה ופרדסים ותבן. ובין כל אלו מחכה לה זאב פיינברג. היא עוצמת את עיניה והוא נושק לצווארה. שפמו שורט בעורה העדין, השקוף. אך רחל אינה מרחיקה את צווארה. להפך: שוב ושוב היא מתחככת בשיער הנוקשה. ומעבר לפרדסים, לתבן, לנמל, לים הגדול, מגיע אליה זיכרון שפמו של חייל אוסטרי אחד, יוהן קראו לו, וריח היין שעלה משפתיו כשנשק לה, והדם בוורידיה כשסיחרר אותה בוואלס וינאי מתמשך. ברגעים אלו הופכות עיניה של רחל מנדלבאום לחות, וכך גם הוואגינה שלה.