לילה ארוך בפריז

1

תשעה אנשים היו עדים לחטיפתו של יניב מידן מנמל התעופה "רואסי שארל דה גול", לא כולל מאות האלפים שצפו אחר כך בצילומי האבטחה כשדלפו לאינטרנט.

הדו"ח הראשוני של המשטרה הצרפתית תיאר אותו כ״נוסע ישראלי כבן 20״, אבל שבוע קודם לכן הוא חגג את יום הולדתו ה־25, גם אם נראה צעיר מזה. חבריו לעבודה תיארו אותו כ"שובב", חלקם אמרו "ילדותי". כולם השתמשו בביטוי "אוהב חיים".

על פי העדויות הוא ירד מטיסת "אל על" 319 לפריז בעליזות רבה. הוא ניסה שוב את מזלו עם הדיילות ביציאה מהמטוס, ובביקורת הדרכונים התבדח עם השוטרים הצרפתים, אשר הביטו בו בעוינות מופגנת אך החתימו את דרכונו ללא שהות.

כך תמיד זה היה. כולם סלחו ליניב על הכול, תמיד. מבחינתו, זה היה סידור מובן מאליו, עוד מהגן. היתה בו ספונטניות מתפרצת, ילדותית משהו, אשר כבשה כל מעסיק אשר אליו פנה ואשר שיכנעה גם לא מעט בחורות, לפחות לזמן מה. ליניב קל לסלוח, אמרה פעם מורה לאמא שלו.

שום דבר אחר לא הבדיל בינו לבין מאתיים הישראלים האחרים שהגיעו לפריז כדי להשתתף ביריד "סיביט אירופה". הוא גם נראה פחות או יותר כמוהם, עם תספורת קצוצה וזיפים תואמים, לבוש במכנסי ג'ינס וחולצת טריקו מודפסת מיריד מחשבים קודם. בצילומים הוא נראה משחק כל הזמן בטלפון שלו.

זו היתה השנה השנייה שלו כמנהל השיווק של חברת התוכנה הישראלית "בי־או־אר", מה שהפך אותו לוותיק בצוות אשר נשלח הפעם ליריד. מלבדו הם היו חמישה, מעט מאוד יחסית לחברות האחרות, הגדולות יותר. "אבל מה שאין לנו בכסף יש לנו בכישרון," קרא לעבר חבריו, אשר הביטו בו בשעשוע מהול בהערצה.

איסוף המזוודות נעשה באולם אפלולי ודחוק. יניב הגביר את קצב הבדיחות. ככל שההמתנה התארכה כך גבר השעמום שלו, והוא התהלך אנה ואנה, משחק עם העגלה, מפטפט, מתופף על המסוע הדומם. הוא שנא לחכות. הוא שנא להשתעמם. הצלחתו כמנהל שיווק באה לו בעיקר בגלל התכונה הזאת, בגלל הצורך שלו להזריק עניין בכל רגע נתון.

המזוודות בוששו להופיע. בשלב כלשהו הוא החל לצלם את עצמו עושה פוזות, ובין השאר העלה לרשת צילום שלו ליד שלט הפרסומת של בית הכלבו "גאלרי לאפאייט", מוציא לשון לעבר הדוגמנית המעורטלת, בלי לדעת שזה הצילום אשר יודפס למחרת בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות".

מנהלי שיווק אחרים, מחברות מתחרות, ישבו מול מסכים וניצלו את הזמן כדי לעבוד, עורכים חזרות אחרונות לקראת המצגת שלהם ביריד. "העיקר זה הקשר האישי," חזר ואמר יניב לאנשיו, ושלף כרטיס אשראי של ויזה כדי להצטלם עושה פרצוף מול שלט הפרסומת של אמריקן אקספרס.

לפתע החלו המזוודות לנוע מכל עבר, והמטען שלהם הגיע בין הראשונים. "חברים, אל תדאגו, היריד מתקיים גם מחר," התריס כלפי הנוסעים האחרים, והוביל את הצוות שלו בתרועת ניצחון לעבר היציאה.

הם עברו דרך המסלול הירוק, הוא בראש, חמשת האחרים קצת מתעכבים מאחור. דלתות היציאה האוטומטיות נפתחו בבת אחת, ולעיניו התגלו כתריסר מקבלי פנים נושאי שלטים שונים, נהגים המחכים לנוסע זה או אחר. רובם נראו כמו מהגרים בלתי חוקיים, אבל היתה ביניהם בלונדינית עוצרת נשימה במדים אדומים של דיילת, נושאת כמוהם שלט. יניב צעד אוטומטית לעברה, משוכנע שזה העיתוי המתאים להתבדחות אחרונה לפני החבר'ה, עוד בדיחה אחת וזהו.

השעה היתה 10:40 בבוקר, יום שני, 16 באפריל.