לילה חד פעמי

1

נועה נכנסה בשמחה למכוניתה. הנסיעה למצפה רמון היוותה שבירת שגרה מבורכת עבורה. היא התלהבה מתפקידה החדש בחברת התרופות הגדולה "טנא", תפקיד הכולל נסיעות ברחבי הארץ וגיוון שיגרת חייה, ושמחה על כך שבזכות השקעתה הרבה בעבודה קיבלה את הקידום. היא היתה הראשונה למלא את התפקיד, והיתה גאה בעצמה על ההישג.

תפקידה החדש הוגדר כאיתור מקום להקמת סניף חדש למפעל ובדיקת ההתאמה בין טנא ליזמים שחפצו לעבוד עם חברת התרופות המפורסמת. היא היתה צריכה לשמש כמתווכת בין היזמים לחברה וגם בין החברה למשרדי הממשלה שנתנו סיוע הכלכלי למפעלים.

היא שוחחה תוך כדי נסיעה בטלפון הסלולרי עם מירי, חברתה, אבל כשראתה שהמכשיר לא נטען, והסוללה כמעט נגמרת, אמרה למירי, "אני לא יכולה לדבר. יש איזושהי בעיה עם הטעינה ועוד יש לי את כל הנסיעה חזרה ממצפה רמון." היא ניתקה את השיחה, וכשהרדיו עשה רעשים משונים החליטה לכבותו.

בגיל שלושים ואחת היא היתה מרוצה מחייה. היא אהבה את עבודתה ואת דירתה הקטנה בתל אביב. אחרי שעזבה את חדֵרה, עיר ילדותה, היא נשבעה לעצמה שתישאר בתל אביב תמיד, ואף פעם לא תגור שוב בעיר אחרת עם אפשרויות בילוי ותרבות מגוונות פחות. היא שינתה גם את סגנון לבושה. פעם היא היתה לובשת חולצות טריקו ומכנסי ג'ינס, היום היא אוהבת להתלבש בבגדים מחוייטים כשהיא יוצאת לעבודתה ובבגדי מעצבים בזמנה הפנוי. היא התרגלה לא לצאת אף פעם מהבית בלי איפור ובלי נעליים עם עקבים. היא אהבה את הבילויים עם חברותיה וחבריה הרווקים. היו תקופות שהם היו צופים יותר בסרטים בסינמטק, והיו תקופות של בתי קפה. אמנם, רבים מחבריה כבר נישאו, ולחלק כבר היו ילדים, אבל נועה הרגישה שאין לה מה למהר, ושחייה כרווקה בתל אביב מושלמים. כשהיתה נערה בחדֵרה היא הלכה לצופים, יצאה למחנות ואפילו היתה מדריכה. איפור ועקבים בכלל לא משכו אותה אז. אבל שנות המגורים בתל אביב גרמו לכך להיראות כעבר רחוק מאוד, ממש כאילו זה קרה למישהי אחרת ובארץ אחרת.

היא הרהרה בפגישה שהיתה לה בערב הקודם. היא יצאה כבר שלוש פעמים עם אוהד, ידיד של שחר, בן זוגה של מירי. הוא היה כל מה שחיפשה בבן זוג: מהנדס שעובד בהיי-טק, עם שֹער מגולח בקרחת אופנתית, חובב סקי. היא נהנתה לשוחח איתו בפגישות, אמנם היא העדיפה שיחות, ולא כל כך אהבה הודעות טקסט, אבל הוא גם שלח לה הודעות ששיעשעו אותה.

היא ידעה שבשבוע הבא הוא חוגג יום הולדת שלושים ושתיים, ושהוא כבר מרגיש בשל לחתונה ולילדים.

היא הסתכלה על עצמה בראי המכונית. שערה הגלי בצבע שָטֶני כהה נח ברכות על כתפיה. עיני השקד החומות שלה הודגשו בעזרת צללית בצבע סגול עדין, ושפתון בצבע ורוד חיוור הדגיש את שפתיה הרכות.

היא נאנחה קלות ודיברה לבת דמותה שבמראה, "תראי את עצמך. כבר מזמן קיווית להכיר מהנדס נחמד כזה. והנה הוא בא, ואת מוצאת חן בעיניו. אז מה הבעיה שלך?" היא נזכרה בניסיונו של אוהד לנשק אותה בפגישה, ולמרות שציפתה לזה, היא מצאה את עצמה נרתעת ממגעו. הוא לא ממש שם לב לרתיעה מרוב שהיה עסוק בנשיקה עצמה. הוא היה די עסוק בעצמו. היא החלה לתהות אם היא לא מצפה ליותר מדי מנשיקה ראשונה, ומסקס באופן כללי.

בגיל עשרים היא התנסתה לראשונה בסקס, ולא ממש הבינה על מה כל המהומה. גם מערכות היחסים הספורות שהיו לה בתל אביב, והסתיימו לכל היותר אחרי חודשים ספורים, התבססו בעיקר על הנאה משותפת מסרטים, מהצגות, ומהחיים בתל אביב בכלל. היא שאלה את עצמה אם היא מסוגלת להתרכז וליהנות מסקס, ואולי היא פשוט לא מסוג הבחורות, או מבני האדם בכלל, שסקס הוא עניין חשוב עבורם.

טוב, עזבי, היא חשבה. תתרכזי בפגישה הצפויה עם המנכ"ל והסמנכ"לית של החברה שאמורה להפוך לסניף חדש של טנא במצפה רמון. כל מה שידעה עליהם זה שיש להם ניסיון בגידול צמחי מרפא מיוחדים וגם תואר אקדמי מתאים. אמנון, מנכ"ל טנא, הכיר את עידו, שהקים את החברה שבמצפה רמון, כשיצא עם אשתו לטיול בהודו לפני שנתיים. הוא היה מלא התלהבות מרעיונותיו של עידו ומהידע הרב שהיה לו על צמחים.

מעניין איך זה לגור במצפה רמון, כל כך רחוק מתל אביב. דווקא כיף לצאת קצת מתל אביב, לשנות אווירה. לראות נוף אחר ואנשים אחרים. זה יתן לי זמן לחשוב על אוהד. לפעמים כשמתרחקים רואים טוב יותר את הפרטים הקטנים. אולי אני סתם מצפה ליותר מידי מזוגיות ומגברים, ובגלל זה עד עכשיו לא מצאתי את אהבת חיי. היא נאנחה, ואז חייכה כשהביטה בנוף המשתנה ומצהיב אט אט כשעזבה את אזור המרכז והחלה להדרים.

למרות נסיונותיה להתרכז בפגישה הצפויה היא לא הצליחה להפסיק לחשוב על זה שאולי משהו בכל זאת חסר בחייה, שעד עכשיו נראו לה מושלמים.

כשהגיעה למצפה רמון קיבלה את פניה מורן, הסמנכ"לית. נועה סקרה את בגדיה במבט חטוף. היא ראתה שהיא לובשת חליפה שהיתה מחוייטת, אבל מעוצבת באופן מיוחד, כך שהשיגה את המראה הרשמי הרצוי, אך גם יצרה את הרושם שהיא מונחת על גופה ברכות נינוחה. היא נעלה נעליים שטוחות עקב שהתאימו לבגדיה.

מורן לחצה את ידה של נועה ואמרה לה שהיא מתנצלת, אבל בסוף עידו לא יוכל להגיע. "היתה תקלה בטפטפות באחד השדות, והוא נסע לשם לסדר את זה," היא אמרה. "זה שדה קצת מרוחק, ליד צאלים, ואני לא יודעת אם זה רק הטפטפות עצמן או משהו במערכת המחשוב שמצריך ויסות מחדש, אז החלטנו שאני אפגש איתך לבד. לא היתה ברירה."

"אם את מוסמכת להגיע להסכמות איתי, אז אין שום בעיה. רק שהוא לא יגיע אחר כך ויגיד שזה לא מה שהוא התכוון," אמרה נועה.

"אל תדאגי, עידו ואני עובדים ביחד כבר זמן רב. אנחנו משלימים זה את זה. הוא מבין יותר בשטח, ואני מבינה יותר בצד המנהלתי," אמרה מורן. "בואי, היתה לך נסיעה ארוכה. קודם נאכל ארוחת בוקר טובה, ואז נתחיל עם העסקים, בסדר?" היא חייכה בחמימות לנועה והובילה אותה לעבר שולחן עמוס. ריח הביצים המטוגנות והלחמניות עורר בנועה תיאבון רב.

"תודה," ענתה נועה בחיוך משלה, "אני באמת רעבה אחרי הנהיגה לכאן. יפה מצידך שחשבת על זה." הן התיישבו לאכול ונועה שאלה את מורן, "את ועידו נשואים? זה עסק משפחתי? קיבלתי מאמנון מעט רקע עליכם. בעיקר על התארים האקדמיים שלכם וקצת יותר על הצמחים שאותם אתם מגדלים. את השאר אני אמורה לברר היום."

"לא," צחקה מורן לשמע שאלתה, ומזגה לנועה מיץ תפוזים סחוט. "עידו ואני לא נשואים. כלומר, לא נשואים זה לזה. אני נשואה ויש לי תינוק בן שנה, רם."

"אה, פשוט אמרת שאתם משלימים זה את זה, אז הנחתי ככה. סליחה," אמרה נועה במבוכה.

"אל תרגישי לא נוח. את צודקת, זה באמת לפעמים נשמע כאילו שאנחנו זוג נשוי, בעיקר כשאנחנו מתווכחים. עידו די נשוי לעבודה שלו, נראה לי. אולי זה לא רק זה. הוא פשוט מחכה שהאשה המתאימה לו תגיע, וכשזה יקרה הוא יהיה בן זוג מדהים וגם אבא מעולה." היא נעצה את עיניה בחלון, ונועה לא העזה להגיד כלום כי הרגישה שהיא חושבת על משהו. מורן החזירה את מבטה לנועה ואמרה לה, "את יודעת איך אני בטוחה בזה כל כך? זה לא שלא היו לו הזדמנויות. היו לו. אבל ככה זה היה גם אצלי. כשהגיע הגבר המתאים, זה פשוט הסתדר וזהו. אז ככה זה כנראה יהיה גם אצלו. מה איתך? את נשואה? יש לך ילדים?" היא שאלה את נועה.

"לא. כמו שאמרת, זה לא שלא היו הזדמנויות, אבל המישהו המתאים לא הגיע עדיין. אני מאוד אוהבת את החיים שלי בתל אביב ואת העבודה, אז זה לא ממש חשוב לי בינתיים," ענתה לה נועה.

"אני לא חושבת שהייתי יכולה לחיות בתל אביב," אמרה מורן. "לבלות שם יום יומיים כן, אבל לגור? אין סיכוי." היא התבוננה בצלחתה הריקה של נועה ואמרה, "היה לך טעים? בואי, נתחיל לדבר עסקים." הן קמו והיא שילבה את ידה בזרועה של נועה במחווה חברית והן החלו לצעוד.

היום עבר מהר ונועה נהנתה מכל רגע. היא ראתה שבחברה שניהלו עידו ומורן יש כבר ארבעה עובדים והתרשמה מתצוגת המוצרים. הכול נראה לה מקצועי, רק קטן יחסית, והיא הבינה עד כמה משמעותי יהיה עבורם להתרחב בזכות הקשר עם טנא. מורן לקחה אותה לאזור התעשייה, שבו עתיד להיפתח האולם החדש של המפעל אם שיתוף הפעולה עם טנא יצא לפועל. נועה העריכה שהמקום זקוק אמנם לשיפוץ, אבל למעשה ניתן יהיה לפתוח אותו בעוד חודש בערך. אחרי הביקור באולם הן נסעו לאחד השדות הקרובים לעיר, ואפילו הספיקו לנסוע קצת בתוך מצפה רמון ולצפות על המכתש. נועה נהנתה מאוד מהיום שבילתה עם מורן. היא הרגישה שהקמת המפעל תהיה דבר מצויין גם להם וגם לטנא, ושמחה על כך שהיא נבחרה להיות אשת הקשר. היא הרגישה את ההבדל בין השיחה עם מורן לעומת השיחות שניהלה עם רבים מהאנשים בתל אביב. היה במורן משהו ישיר יותר וחם.

בחמש וחצי אחר הצהריים שאלה נועה את מורן, "את לא ממהרת לחזור הביתה? כשיש ילדים שעות אחר הצהריים לחוצות יותר, לא?"

"בדרך כלל אני בבית בשעה הזאת. אבל כשהמפעל יקום, לא אוכל להיות מוקדם בבית בכל יום. אני ובן זוגי נתחלק בימים, וגם הוא ישאר עם רם. לכבוד הביקור שלך הוא מתאמן כבר מעכשיו, והוא ממש שמח שגם הוא יבלה איתו כשאעבוד יותר. מראש ידעתי שאחזור אחרי חמש, ואני מצליחה לעמוד בזה רק כי עידו לא כאן. אם הוא היה כאן בטח היינו ממשיכים לעבוד עוד איזה שעתיים לפחות," אמרה מורן. "בואי, תשתי קפה, שלא תהיי עייפה בנסיעה."

נועה שמחה לשתות קפה לפני הנסיעה ונפרדה ממורן ליד מכוניתה. מורן יצאה במהרה לדרכה, ונועה החליטה שמוטב לכתוב בקצרה כמה מהנושאים שעלו במשך היום כדי שתזכור לבדוק אותם כבר למחרת. היא התניעה את המכונית והחלה לנסוע. היא הרגישה שהמכונית לא נוסעת כרגיל עוד לפני שעזבה את העיר, אבל המשיכה בנסיעה, וכשיצאה מהעיר והחלה לנסוע לכיוון שדה בוקר, האורות בלוח המחוונים החלו להבהב, והמכונית כמעט עצרה על הכביש.

היא נסעה לאט, וכשראתה תחנת אוטובוס בכניסה לאחד ממחנות הצבא עצרה את המכונית וחיכתה כמה דקות. היא ניסתה להתניע, כשהיא מקווה שההפסקה תועיל במשהו, אבל שום דבר לא קרה.

אוי באמת. איזה מקום גרוע להיתקע בו! מזל שלא נתקעתי באמצע הכביש, אלא הצלחתי להגיע הצידה. היא שלפה בקוצר רוח את הטלפון הסלולרי מהתיק והחלה לחייג לחברת הביטוח כדי שישלחו אליה גרר. בעיצומו של החיוג התרוקנה סופית הסוללה שלה, והטלפון לא נדלק שוב. בנוסף לכל אלה החל לרדת גשם. אמנם כשיצאה ממצפה רמון זו היתה עדיין שעת שקיעה, אך עתה, אחרי נסיונות ההתנעה, היה כבר חשוך למדי ונהיה ממש קר. "זה מדבר. עוד מעט יהיה אפילו עוד יותר קר," אמרה נועה לעצמה והביטה בז'קט המחוייט שאיתו הגיעה ושהספיק בקושי כדי שיהיה לה חם בבוקר, אבל עכשיו הוא כבר לא הועיל.

עידו עזב את השדה בשעה שש בערב. הוא היה רעב ועייף, אבל מציאת פתרון לבעיה שגזלה את כל היום שימחה אותו, והוא היה ערני מאוד כשנהג בחזרה מצאלים למצפה רמון.

הוא נסע כשגבו לשמש השוקעת ונהנה מהשקט המדברי של הערב היורד. הוא היה מאושר מכך שבקרוב יגיע לביתו, ידליק את האח ויכין לעצמו ארוחה שתיצלה בעודו מתקלח במקלחת האקולוגית שבנה ליד ביתו. כבר לא אספיק לשאול את מורן איך היה היום בפגישה עם נציגי החברה, הוא חשב. היא בטח כבר חזרה הביתה ועדיף לא לנסות לדבר איתה בשעות האלה. נדבר כבר מחר. הוא הירהר בכך שרבים מחבריו היו כבר הורים לילד או לשניים בעוד שהוא הקדיש את זמנו לעבודתו ולמחקריו.

נראה לי שאפתח את היין ששמרתי כבר כמה חודשים, הוא חשב. יש התקדמות רצינית בעניין המפעל וגם פתרון בעיית המחשוב והטפטוף של היום תמנע הרבה צרות בשדות אחרים כשיגיע הקיץ. זה שווה חגיגה. הוא נסע במהירות בינונית, מאחר שטיפות גשם גדולות הרטיבו את הכביש. לפתע הבחין באשה עומדת בתחנת אוטובוס בצידו השני של הכביש ומנופפת לו לעצור. הוא סובב את המכונית ונסע אליה. כשהגיע פתח את החלון עד למחציתו.

"מזל שעצרת," ניגשה נועה למכוניתו, "אני כאן כבר חצי שעה ולא עברו מכוניות. נגמרה לי הסוללה בטלפון. אתה מוכן שאתקשר מהמכשיר שלך כדי להזמין גרר?" היא דיברה מהר ובלחץ.

עידו התבונן בפנים הנשיות שנצמדו לחלון מכוניתו. היא צעירה יותר ממה שנראתה מרחוק, הוא חשב לעצמו בהפתעה. הוא הבחין ששערה מתנפנף ברוח, והיא מנסה נואשות להצמיד את הז'קט שלה לגופה. הוא העביר מבט מרפרף על קווי המִתאר של שדיה ומותניה וחש התעוררות בחלציו. הוא ראה שהיא בלחץ ורצה להרגיע אותה. היה לו ברור שהיא אינה מכירה את סגנון החיים בסביבה, כי מנסיונו הוא ידע שלחכות לגרר בשעה הזאת, כשיורד גשם, זה חסר סיכוי.

"את יכולה להשתמש בטלפון שלי, אבל הגרר לא יגיע לכאן כל כך מהר, ונהיה ממש קר עכשיו," הוא אמר.

נועה הידקה את הז'קט הדק בהתגוננות. היא חשה את גופה מגיב למבטו הגברי ולא רצתה שהוא יבחין בכך. היא חשקה את שפתיה והעיפה מבט בטנדר שהיו זרוקים בתוכו באי סדר חלקים שונים של ציוד השקייה, ספרים ובגדי עבודה. מבחוץ היה הטנדר מאובק ועם כתמי בוץ.

"משום מה בישראל גרר לא מגיע מהר לשום מקום, אבל אני צריכה לחזור עוד היום למרכז, ונראה לי שגם אם זה ייקח זמן, אחכה לו. תודה על האזהרה שלך על הקור, אבל אשמח אם תהיה מוכן שאתקשר מהטלפון שלך בכל זאת." היא דיברה בטון רגוע יותר, עדיין מהדקת את הז'קט המחוייט ומנסה להסתיר את הרעד שאחז בה מהצינה שהתפשטה במהירות.

עידו משך בכתפיו והרים את מכשיר הטלפון מהכסא שלצידו. הטלפון היה זרוק לצד שקיות עם ירקות ועוף שאותם קנה בבוקר בדרך לשדה. הוא הגיש לה את המכשיר ושאל, "את רוצה שאציץ על המנוע לפני שאת מתקשרת? אני לא מבין בזה הרבה, אבל אולי אוכל בכל זאת לעזור במשהו. אם זו רק בעיה עם המצבר, יש לי כאן כבלים ואוכל לעזור לך להתניע גם בלי שתצטרכי גרר."

נועה החזיקה בהיסוס את המכשיר, ועידו שלף תעודת זהות מארנקו ונופף בה. "הנה, קחי, תראי מי אני. אני נשבע שאני לא מתכוון לתקוף אותך. אז מה את אומרת, את מוכנה לזוז מהדלת שלי כדי שאוכל לצאת לבדוק את המכונית שלך?"

נועה הסמיקה וזזה לאחור. "סליחה. לא חשבתי על זה שאני חוסמת לך את הדלת. זה רעיון טוב שתבדוק אם זה המצבר, אולי באמת בכלל לא צריך גרר," היא אמרה.

עידו השיב את תעודת הזהות לכיסו ויצא מהמכונית. פיה של נועה יבש למראהו. היא כבר מזמן לא ראתה גבר שגרם לה לתגובה מיידית כזו. היא התרגלה למראה של הגברים שעִמם יצאה בתל אביב, אבל עידו היה שונה מהם לגמרי. כדי להיות בכל זאת זהירה וגם כדי להסוות את תגובת גופה אליו, היא ניגשה למכונית והוציאה מתיקה את גז הפלפל שהיה בו. עידו נעל מגפיים אוסטרליות שהיו מלוכלכות בבוץ, לבש מכנסי ג'ינס משופשפים ומלוכלכים גם הם מבוץ, וחולצה מבד פוטר שחור דהוי עם הדפס מהוה של כנפיים וחרב. כשיצא מהמכונית הוא לקח מעיל צמר בדוגמת ריבועים בצבע חום. הוא ראה אותה מכניסה בזריזות את המיכל הקטן של גז הפלפל לכיסה ואמר, "את צודקת. את אשה, ואת צריכה בכל מקרה להיזהר. אולי תלבשי בינתיים את המעיל שלי? זה מעיל מנפאל, הוא יחמם אותך יותר מאשר הז'קט הזה שלך."

"לא, תודה," השיבה נועה. "אני עדיין מקווה שאולי זה באמת המצבר, ותכף אסע מכאן. עוד לא כל כך קר לי." היא הסתירה במאמץ את העובדה ששיניה החלו לנקוש למרות ההתחממות הפתאומית של גופה למראהו של עידו. כדי לנסות ולהרגיע את תגובת גופה היא התבוננה בפניו כשדיבר, אבל להוותה גם פניו שידרו את אותה גבריות מחוספסת שגרמה לגופה לעקצוצים. הפנים שלו היו רזות, מאורכות מעט, עם לסת רבועה וזיפים בני יום. שערו היה קצר ומתולתל בצבע חום בהיר. עיניו הירוקות נצצו, ונדמה היה שהוא רוצה להגיד משהו אך נמלך בדעתו.

הוא משך שוב בכתפיו, לבש את המעיל וגישש אחרי הכפתור שפותח את מכסה המנוע במכונית של נועה. היא התבוננה בו והרהרה בכך שבעוד שהיא מתלבטת כיצד להתקדם עם אוהד, הרי שאילו היתה יוצאת עם הבחור הזה, היא לא היתה מהססת לרגע. היא נעצה את עיניה בכתפיו, בעת שרכן מעל המנוע, והביטה על ישבנו. פתאום אני מבינה למה יש כאלה שאומרים שיש דבר כזה משיכה מיידית וגם עושים משהו בעניין, היא חשבה. אם הייתי נפגשת איתו בבר בתל אביב, לא נראה לי שהייתי מתנגדת במיוחד לבלות איתו איזה לילה. מזמן לא הרגשתי את הגוף שלי מגיב ככה. היא הופתעה מכך שבשניות האחרונות היא חשבה מחשבות שהיו שונות לגמרי ממחשבותיה הזהירות והשמרניות הרגילות.

הוא הסתובב אליה, והיא מיהרה להסב את מבטה כלפי מעלה במבוכה. מבט המשובה בעיניו הבהיר לה שהוא הספיק להבחין במבטה, ואולי אף לפענח את פשר מחשבותיה. חיוך קצר הבזיק על שפתיו ונעלם והוא אמר, "זה לא יעזור להתניע עם הכבלים. זה לא רק המצבר, זה נראה לי גם האלטרנטור. גם אם במקרה נצליח עכשיו, את פשוט תתקעי שוב בעוד כמה קילומטרים. לא היו לך סימנים לפני כן שיש בעיה עם החשמל?"

"לא היה שום דבר," השיבה נועה. "בעצם הטלפון הסלולרי לא נטען במהלך הנסיעה. זה בטח קשור, נכון?" היא המשיכה.

"כן זה קשור. ואם זה מה שהיה, אז כנראה אין לך ממש ברירה אלא לבוא אלי ולישון אצלי בלילה, ומחר לחזור למרכז," אמר עידו.

"מה נראה לך שאני? מה פתאום שאבוא אליך ללילה! אני אתקשר לגרר ועוד מעט אסע מפה, אם רק תיתן לי את הטלפון הסלולרי שלך!" ענתה לו נועה בזעם, כשהיא מניחה שהוא פירש את מבטה הקודם כהזמנה להתחיל איתה.

"קחי," הוא הושיט לה את המכשיר, אך המשיך לאחוז בו כשהיא אחזה בו מצידו השני. "רק לשם הבהרה, לא הצעתי לך לבוא אלי ולישון איתי, אלא לבוא אלי ולישון אצלי בבית. הצעתי לך לבוא כי לא נראה שהגרר יגיע כל כך בקרוב וקר מאוד ואת לא בדיוק לבושה לקור הזה. אבל את מוזמנת להתקשר ולחכות אם זה מה שאת רוצה לעשות."

הוא נעץ את מבטו בעיניה לרגע, והיא אמרה בצרידות, "סליחה. לא התכוונתי לצעוק עליך ככה. בסך הכול זה יפה מצידך שעצרת כאן ושניסית לעזור לי." היא לקחה את מכשיר הטלפון מידו. קצות אצבעותיה נגעו באצבעותיו, והיא חשה בזרם החשמלי שעבר ביניהם. עידו חזר למכוניתו והדליק את הרדיו כדי להקשיב לתחזית מזג האוויר.

היא חייגה לחברת הביטוח שלה וסיפרה על מקום הימצאה. נאמר לה שיגיע אליה גרר בערך בעוד שעה וחצי. "אני לא מצליחה לדבר עם הנהג כרגע," אמרה לה המוקדנית, "אבל בדרך כלל זה טווח הזמנים באזור הזה. זה חריג שזה לוקח הרבה יותר. אם יהיה משהו אודיע לך, בסדר?"

"איך תודיעי לי? אין לי טלפון. אין איך להודיע לי. אני צריכה לדעת עכשיו!" אמרה נועה בקוצר רוח.

"אל תדאגי. יהיה בסדר. לא ניתן לך לקפוא שם מקור יותר מדי זמן, טוב? שעה וחצי-שעתיים ואת בדרך הביתה," ענתה לה המוקדנית.

"תודה," הושיטה נועה את הטלפון הסלולרי לעידו. "שעה וחצי לחכות זה לא נורא, נכון?" היא חייכה ולא יכלה להסתיר את נקישות שיניה.

"המוקדנית לא לקחה בחשבון את הגשם. בימים בהירים זה יקח לגרר מבאר שבע שעה בערך. אני מתכוון להכין עוף עם ירקות צלויים ואת מוזמנת לבוא," אמר עידו בעודו מכניס את מכשיר הטלפון לכיסו.

"זה נשמע מצויין, אבל אני בכל זאת מעדיפה לחזור היום למרכז," היא הושיטה את ידה ללחיצה ואמרה, "סליחה על זה שחשדתי בך קודם."

עידו אחז בידה המושטת. כף ידה היתה קרה למגע וידו היתה חמה, והיא שוב חשה בזרם חשמלי עובר בה. הוא מיהר לשמוט את ידה, חייך אליה ואמר "זה בסדר. יפהפיה כמוך צריכה לחשוד ולהיזהר. את רוצה שאשאר איתך עד שהגרר יגיע?"

"לא! מה פתאום. עזרת לי מאוד. לא אעכב אותך יותר. זה דווקא יהיה טוב להיות קצת לבד. זמן איכות לחשוב על כל מה שאני לא מספיקה מרוב עבודה," חייכה נועה.

"טוב. את נראית כמו אחת שיודעת מה היא רוצה, ואני סומך עלייך שאם היית רוצה שאשאר איתך, היית אומרת. זה מקום בטוח כאן, כך שאת באמת לא צריכה אותי איתך." הוא השתתק והביט בה בעיון. "אני מקווה שלא יהיה לך קר מדי כאן לבד. הייתי כל היום בחוץ, ואני כבר רעב מאוד, אז אני נוסע. אני מאחל לך שהזמן יעבור מהר ושתיהני בינתיים מהשקט של הנגב." הוא נכנס למכוניתו ונסע כשהוא מנופף לה לשלום.

נועה חשה לפתע גלמודה. למרות שהיה לה קר קודם, משהו בנוכחותו גרם לה לחוש בנוח בסביבה הלא מוכרת לה. עכשיו כשנסע, חשה לפתע ביתר שאת בקור ובבדידות עוטפים אותה. נו, בשעה הזאת שיש לי לחכות אני יכולה לחשוב מה הייתי עושה איתו אילו הייתי נענית להזמנתו לבוא אליו. הוא מדהים, וכבר מזמן לא הרגשתי משיכה כזאת לגבר, אם בכלל הרגשתי אי פעם. היא נאנחה והסתכלה לעבר הגבעות. טוב שיש כאן פנס, אחרת זה היה די מפחיד.

היא נכנסה למכונית וסגרה את החלון, הניחה את ראשה על ההגה ומתוך הרגל כיוונה את כפתור הרדיו. זו באמת הזדמנות לשבת ולחשוב בשקט על כל מיני דברים, כמו, למשל, איך זה שהבחור הזה גורם לי לתהות איך ארגיש כששפתיו יהיו על שפתיי. או איך זה שאני חושבת על זה רק חמש דקות אחרי שהכרתי אותו. היא נאנחה וסובבה שוב ושוב את כפתור תחנות הרדיו. כשלא קרה דבר, נזכרה שבגלל בעיית החשמל היא לא יכולה להפעיל את הרדיו ואת החימום.

היא הורידה את משענת הכסא אחורה, הרימה את רגליה והניחה אותן על לוח המחוונים ליד ההגה. היא הוציאה דפים מהתיק והחלה לסכם בפירוט את הביקור ואת השיחות שערכה עם מורן במשך היום.