לילות אחרונים

פרק 1

דניאל פוטר מחנות הנעליים.

על אף שניסה, לא הצליח למכור לנשים בגיל של אימא שלו נעליים באלפי שקלים, ואחרי שלושה שבועות המנהל החליט לוותר עליו.

מאז עברו ימיו בבטלה.

שעת צוהריים מאוחרת. הוא שרוע במיטתו, ומפעם בפעם בוהה בשעון, בניסיון לזהות תזוזה. אבא אמר שיגיע היום, אבל כרגיל – לא היה ברור מתי ואם בכלל.

הוא שב למקד מבט בצו המילואים שהגיע בדואר: שובר נסיעה, פירוט המיקום והציוד שעליו להביא. הפעם, ידע, לא יוכל להתחמק.

אלו שטענו שנשרטו מהאירועים בסדיר, דרשו והשיגו כמה מפגשים אצל פסיכולוג מתמחה. שתים-עשרה פגישות – וההקצאה נגמרה. פתחו את הפצע, אבל לא הספיקו לתפור בחזרה. במקרה של שטיינר, המוגלה אפילו לא הספיקה לנזול.

הוא חש שהעייפות משתלטת עליו, כל תא בגופו ביקש להירדם, אבל אז שמע אותו.

מרגע שקיבל את הצו, הפנימי שב ותפס מקום בראשו.

"די, נו," הדף מעליו את השמיכה ויצא מהחדר.

הוא לחץ על ראש מְכל הסבון, ניקה את ידיו ממעשיו מתחת לשמיכה, מירק אותן, שפשף וצחצח עד האמה. לאחר מכן חזר על הפעולות. שוב ושוב ושוב. צריך תשע פעמים.

בלחיצה השביעית המכל כמעט התרוקן. הוא לחץ בעוצמה, מנסה לשאוב עוד מעט מהנוזל, וכמעט שבר את הלחצן.

לא מספיק. עוד סבב.

כשסיים את הספירה ונותר לעמוד לבדו מול הראי, פשט את חולצתו והסתכל על בבואתו: כרס משתפלת, שערות חזה ארוכות ומסולסלות. הוא דחף אצבע לפופיק והתבונן במוך שדלה משם. אז נעמד בפרופיל וניסה להכניס את הבטן. כמה מאכזב שלא הצליח להשיל מעליו את הקילוגרמים שצבר בצבא.

הוא הוציא מהמגירה את הנרתיק שליווה אותו בימי השירות. הכול חיכה לו שם: פינצטה, קוצץ ציפורנים, קצף גילוח וסכין. לא מעט עבודה נכונה לו. זה זמן רב הזניח את עצמו. הוא תהה מה לשלוף קודם, אבל אז הגיעה דרישה נוספת.

"כבר חשבתי שסיימתי איתך."

הוא פתח מעט את הדלת, הגניב את ידו ברווח הצר והחל ללחוץ על המתג, מכבה ומדליק את האור. אחרי כמה פעמים נתקף סחרחורת, אבל לעצום עיניים, כך ידע, משמע להתחיל מחדש.

"די כבר," מלמל בתחינה. "שחרר."

רק עוד תשע.

דלת הבית נפתחה. ידו של דניאל עזבה את המתג ומיהרה לסגור את דלת חדר הרחצה. בזמן שמרח קצף גילוח על זקנו הדחוס ועל השערות שצמחו בעורפו, שמע את אימו מארגנת את הקניות במטבח.

"דניאל, אתה בבית?"

הקצף השתרבב לאוזניו ונתלה על ריסיו. הוא שטף את פניו והביט בראי. על לחיו הימנית נותרו שערות רבות. דניאל נאנח, נטל לידיו את קצף הגילוח, כמעט רוקן את המכל לתוך כפות ידיו, עיסה את לחיו והעביר את הסכין צמוד-צמוד לעור. ללא הועיל. להב הסכין כנראה התקהה. הוא יצא וצעד לחדר השינה שלה ושל ההוא. בתחתית הארון מצא את מבוקשו.

מייד הזדרז לשוב לחדר הרחצה ולנעול את הדלת מאחוריו לפני שאימו תלכוד אותו לשיחה.

הלהב היה חזק. איכותי. לא כמו החד-פעמיים שבהם נהג להשתמש שוב ושוב. אבל הוא לא היה מוכן לכך, התרגל ללחוץ את הסכין אל העור. נקודות אדומות ניקדו את לחיו.

"דניאל," קולה העדין של אימו נשמע מבעד לדלת, "מה קורה? כל הבית קצף גילוח."

"סליחה," הוא מלמל. הנקודות הפכו לזרם ניגר.

"אתה יכול לצאת לנקות את זה?"

היא ניסתה לפתוח את הדלת, מנהג בלתי נסבל שלה מאז ומעולם.

ידו רעדה.

"אני בשירותים."

"טוב, בסדר, תנקה את זה כשתצא."

הוא המשיך במלאכת הגילוח, פוצע גם את פיקת הגרגרת, שתמיד נראתה לו קטנה מדי. הוא תלש חתיכה מגליל נייר הטואלט, ואז עוד אחת, ועוד אחת ועוד אחת, ניגב את פניו וזרק לאסלה. פיסות הנייר ספוגות הדם סירבו להתנקז. חצי גליל זרק – בפקודתו של הקול.

הוא המתין וניסה שנית, הפעם הצליח וקיבל אישור להיכנס למקלחת.

כשיצא משם נקי, מצוחצח, מלא זיפים ומדמם, הקצף שהיה על הרצפה כבר נעלם.

לפני שנעל את דלת חדרו הספיק לשמוע את אימו נכנסת לחדר הרחצה. "מה זה? מה הוא עשה כאן?"

"דניאל, אתה בחדר?" היא שוב ניסתה לפתוח דלת נעולה.

הוא השתחל מתחת לשמיכה.

"דניאל, אני רוצה שתצא ותנקה את השירותים, בבקשה. קשה לי לנקות אחריך כל הזמן."

קולה הלך ודעך בין שריקות הכדורים וצעקות הפקודות שהגיעו לאוזניו מכל עבר.

הוא ניצב בכניסה לבית, מול דלת מפורקת ומחוררת, נאבק לשמור על ריכוז ועל מבט ממוקד. ידיו אחזו היטב בנשק. הוא היה חשוף לחלוטין.

קולו של אביו בקע ממכשיר הקשר. "דניאל, דניאל, אתה שומע? זה קרוב. תכף זה יגיע. תתעורר – תחסל אותם, מהר. אם לא תתעשת הם יגמרו את כולנו!"

שני קליעים נורו לעברו.

דניאל פקח את עיניו.