לילות לואיזיאנה 2: ביום שתעז לחיות

"בבקשה... אל תמות לי עכשיו..." אני ממלמלת באומללות ומכה בהגה בעודי יושבת ברכב ההונדה הכסוף והמסכן שלי שלא שועה לתחנוניי. אני יודעת שלא נגמר לי הדלק כי מילאתי את המכל כשיצאתי מניו־אורלינס לפני חצי שעה. זו הייתה אמורה להיות נסיעה חלקה של ארבעים וחמש דקות לברידג' ואלי, אבל לרכב שלי כנראה היו תוכניות אחרות. אני מקללת בקול, נאנחת, וראשי צונח בייאוש.

היד שלי נשלחת אל התיק שמונח על המושב לצידי, אני מפשפשת בו, מוציאה את הנייד, מציצה במסך ומקללת שוב.

הסוללה נגמרה. למה זה קורה לי?!

אני מחשבת את הצעדים שלי במהירות. אני חייבת להגיע הביתה, אין לי זמן מיותר לבזבז, וחוץ מזה לא בא לי להיתקע כאן בחושך. השמש תשקע בעוד פחות משעה, ורק אלוהים יודע מתי תעבור כאן עוד מכונית. אני מושכת את התיק אליי, מוציאה את המפתחות ממתג ההצתה, פותחת את הדלת ונעמדת בתסכול.

נעלי עקב מחורבנות. למה לא זרקתי בתיק שלי נעלי סירה שטוחות? ואיפה לעזאזל אני נמצאת?

אני חושבת שחלפתי על פני האחוזה הישנה של אנדרסן, ואם אני לא טועה היא נמצאת בערך קילומטר מאחוריי. אלוהים, אני מקווה שאני לא טועה. אני בכלל לא יודעת אם מישהו גר שם, אבל זה הסיכוי היחיד שלי.

אני נאנחת שוב, נועלת את הרכב ומתחילה לצעוד. הנשימה שלי מאיצה ואף על פי שאני לובשת שמלה פרחונית דקה שמגיעה עד לברכיי, אני מתחילה להזיע, מה שגורם לי אי־נוחות קיצונית. ואני אפילו לא רוצה לחשוב מה כל זה עושה לאיפור שלי.

אני שונאת להזיע. אני שונאת את הלחות של לואיזיאנה, את היתושים, את הביצות. אני שונאת את הטבע. אני לא ריבר, החברה הכי טובה שלי שאוהבת לראות את העלים נושרים מהעצים או לשמוע את ציוץ הציפורים. אני בחורה עירונית, אם אפשר לקרוא לברידג' ואלי עיר בכלל.

אני לא קוראת לה כך או אחרת. אני פשוט גרה שם כל חיי, באותו המקום עם אותם האנשים הקטנים והקטנוניים, עם אותם המבטים והלחשושים, ועם אותה ביקורת בלתי נסבלת שמופנית לעברי בכל יום מחדש.

שילכו לעזאזל.

מה הם יודעים בכלל? הם חושבים שרק משום שנולדתי כאן הם מכירים אותי? אנשים זרים שבטוחים שהם יודעים מה טוב לי, מה נכון לי ומה אני צריכה לעשות. זו ממש בדיחה, כי חצי מהזמן לי אין מושג קלוש מה אני עושה בכלל. אילו מישהו היה שואל אותי לפני שלוש שנים לאן מועדות פניי ומה התוכניות שלי לעתיד, בטח הייתי נותנת תשובה שהיום הייתה מצחיקה אותי, ומעט מאוד דברים מצחיקים אותי בימינו. יש לי יותר מדי דאגות על הראש, והרכב התקוע שלי הוא רק עוד תקלה אחת בחיים רצופי תקלות לא צפויות.

אני ממשיכה לפסוע לעבר האחוזה כשמאחוריי השמש מתחילה לשקוע וצובעת את האופק בגוונים כתומים־אדומים.

נדיר שאני שמה לב לזה. נדיר שאכפת לי מצבע השמיים או מהשעה שבה השמש זורחת ושוקעת. בדרך כלל אני עסוקה בדברים אחרים, כמו הקיום היום־יומי שלי.

ריבר אמרה לי פעם שאני כמו סיזיפוס, אבל לא טרחתי לבדוק על מי היא מדברת. אני לא מכירה אף אחד בשם הזה, ואולי טוב שכך. איזה מין שם זה? מסכן מי שההורים שלו קראו לו ככה.

אני מרימה את העיניים, והאחוזה של אנדרסן מופיעה במרחק. בעוד חצי קילומטר אגיע אליה, ואני חשה הקלה קטנה כשאני רואה אורות דולקים בקומה הראשונה. אולי יהיה לי מזל אחרי הכול. אולי המקום לא נטוש, כי הדבר האחרון שאני רוצה זה לחזור לעמוד ליד האוטו המחורבן שלי ולחכות בחושך שמישהו יעצור.

הכול באשמת קיידן.

אני גוררת את עצמי לאורך חמש מאות המטרים הנותרים, פוסעת בין שתי שורות עצי האלון הענקיים הנטועים בצידי כביש הגישה. הענפים שלהם מתעגלים ויוצרים מראה של מנהרה שמובילה לרחבת חניה גדולה, ואם אני צריכה לנחש, העצים בני מאות שנים ונראה שאיש לא דואג לגזום אותם.

הבית הגדול בעל שתי הקומות עומד מעבר לרחבת חצץ שעליה חונים ג'יפ שחור ואופנוע אדום. הצבע מתקלף מהעמודים הגבוהים המחזיקים את המרפסת העליונה, קורות הרצפה של המרפסת הקדמית נראות רופפות בכמה מקומות, ונראה שהמקום זקוק ללא מעט חום ואהבה כדי להחזיר אותו לימי הזוהר שלו. בעבר הוא היה מפואר ומלא חיים, כמו פסל שהרשים את כל מי שנסע בכביש וחלף על פניו, ותמיד נראה כאילו נלקח מתוך סצינה מהסרט חלף עם הרוח. אבל מאז שמשפחת אנדרסן עזבה לפני כמעט עשור, הוא אכלס רק דיירים מזדמנים שלא טרחו לטפל בו.

אני מטפסת במעלה המדרגות היחידות המובילות אל הדלת, מנסה להסדיר את הנשימה המאומצת שלי ודופקת.

קדימה... קדימה... תפתחו כבר...

אני מתופפת ברגלי על דק העץ בחוסר סבלנות ומעבירה יד על השמלה שלי במטרה ליישר אותה.

קדימה...

הדלת נפתחת, והעיניים שלי מזנקות אל הבחור הגבוה שחובש כובע מצחייה ומביט אליי בבלבול.

מי לעזאזל חובש כובע בתוך הבית?

הוא בטח מקריח. או מנסה להסתיר תספורת איומה שהשתבשה.

"היי," אני אוספת את המחשבות הלא רלוונטיות שלי, "נתקעתי עם האוטו והנייד שלי מת. אני יכולה להשתמש בטלפון שלך כדי להתקשר לגרר?"

הוא מתמהמה במשך כמה שניות שבהן אני מספיקה לבחון אותו עוד.

יש לו כתפיים רחבות אבל מותניים צרים, והוא נראה רזה למדי. הטי־שירט שלו נראית גדולה עליו במידה אחת לפחות, נעלי הנייקי שלו מרופטות, והג'ינס שלו קרוע בברכיים באופן שמקשה עליי לקבוע אם הקרעים נעשו בכוונה או שהזמן השאיר את סימניו על הבד. כשאני מרימה את המבט שלי בחזרה לפניו, אני נתקלת בעיניו. הן כהות כל כך, כהות יותר מכל זוג עיניים אחר שראיתי בחיי.

אחרי עוד כמה רגעים הוא מכניס את היד לכיס האחורי, שולף את הנייד שלו ומושיט לי אותו מבלי לומר מילה.

"נפגשנו פעם?" אני מכווצת את המצח בניסיון להיזכר. "אתה נראה לי מוּכר."

"לא," הוא פוסק מייד בטון החלטתי.

"טעות שלי," אני ממהרת להתנצל ולהרכין את המבט אל הנייד שלו, כי נדמה לי שהבחור רק מחכה שאסתלק מהמרפסת שלו. "פאק."

"יש בעיה?" הוא מכחכח בגרון באופן שמדגיש את העצבנות שלו.

"אני לא זוכרת את המספר של הגרר בעל פה," אני מרימה אליו עוד מבט מהיר, "אני יכולה לחפש אותם בגוגל, זה ייקח רק שנייה."

"בסדר," הוא משחרר נשיפה, ולרגע נדמה לי שהלסת שלו ננעלת במתח. אני מרכינה את המבט שוב ומצליחה לאתר את המספר שאני צריכה בתוך פחות מדקה. גם בלי להסתכל על הבחור עוד פעם, אני יכולה להישבע שהוא לא מוריד ממני את העיניים, כאילו הוא מחכה בדריכות שאתקוף אותו ולא תהיה לו ברירה אלא להתגונן מפניי.

איש מוזר. מה אני כבר יכולה לעשות לו?

אני ממהרת להתקשר אל חברת הגרירה, מצמידה את הנייד לאוזני ומשתדלת לתת לנציגת השירות את המיקום המדויק שלי.

"את בטוחה?" אני שואלת בייאוש כשהמוקדנית מתעקשת שאין להם אף רכב פנוי בסביבה. "את יכולה לבדוק שוב?"

התשובה שלה לא משתנה, והלב שלי צונח. אני מנתקת את השיחה ונושכת את השפה בזמן שהמחשבות שלי מתחילות להתרוצץ. אני באמת חייבת להגיע כבר הביתה, אבל נראה שאני תקועה פה, ואין לי מה לעשות בקשר לזה.

"תודה," אני נאנחת כשאני מחזירה את מכשיר הטלפון לבחור, והוא לוקח אותו מידי ודוחף אותו בחזרה לכיס האחורי של מכנסיו. "הם יגיעו בעוד שעה או שעתיים, אני אחכה להם באוטו."

הוא מעביר משקל מרגל אחת לשנייה, מכווץ את פניו, וקמט ברור מופיע בין הגבות שלו.

"אין לך איזה בעל שאת יכולה להתקשר אליו?" החספוס בקולו גובר כאילו מחנק לא מובן סוגר על גרונו.

"לא," נחרה בלתי נשלטת חומקת מפי כשהבחור מזכיר את המילה בעל.

"חבר?" הוא מעקם את הפרצוף שוב, ועכשיו אני יכולה לראות קמטוטים קטנים שמופיעים בצידי עיניו.

"לא," אני מנידה בראשי לשלילה. הייתי יכולה אולי להתקשר לדקוטה שעובדת אצלי, אבל אני לא רוצה להטריח אותה. היא בטח עסוקה עם החבר שלה, ובכל מקרה גם את המספר שלה אני לא זוכרת בעל פה.

"אז את לבד?" הבחור מעיף מבט מעבר לכתפי כאילו הוא מנסה להבין איפה בדיוק חונה האוטו שלי, אבל הוא לא יכול לראות אותו מכאן.

"אף פעם לא פגשת בחורה שאין לה בעל או חבר?" אני משלבת ידיים על החזה בעצבנות. אני לא מאמינה שנפלתי על עוד אידיוט שיש לו מה לומר על החיים שלי. חשבתי שפגשתי כבר את כל האידיוטים של האזור אבל מתברר שטעיתי, והנה – מצאתי עוד אחד. "תודה שנתת לי להתקשר לגרר. אני אלך לחכות באוטו."

אני עומדת להסתובב כדי לחזור לאוטו שלי, אבל השאלה של הבחור עוצרת אותי לפני שאני מספיקה.

"איפה הוא תקוע?"

"בערך קילומטר מכאן," אני מסמנת בראשי לעבר הכיוון הכללי שבו עומד הרכב שלי.

"היית בדרך לעיר?" משהו בקול שלו משתנה. אני לא יודעת אם הוא נשמע מודאג או סקרן או שאיזו אלרגיה מסתורית תוקפת את הגרון שלו וגורמת לקול שלו להישמע... שונה.

"כן," אני עונה בקצרה, כי באמת אין הרבה מה לומר בעניין.

"את גרה בברידג' ואלי?"

"כל חיי."

"והגרר יגיע בעוד שעה או שעתיים?"

"זה מה שהם אמרו," אני נאנחת בתסכול כשאני מבינה שאני הולכת לשבת ברכב שלי, בחושך, באמצע שום מקום עד שיגיעו לחלץ אותי.

"אני יכול להסיע אותך הביתה." ההצעה שלו גורמת לעיניי להיפקח בהפתעה. חשבתי שהוא רק רוצה שאסתלק מהמרפסת שלו, לרגע לא העליתי על דעתי שיציע... את זה.

"אתה לא צריך," אני מסרבת בנימוס, וחיוך מאולץ עולה על שפתיי.

"זה רק רבע שעה מכאן, זה לא ביג דיל," הוא מושך בכתפו, אבל גופו נראה דרוך בניגוד גמור למילים שלו.

"אתה בטוח?" אני מקמטת את מצחי בבלבול. אולי הוא לא אידיוט אחרי הכול. אולי הוא בסדר ולא טמבל כמו שאר הבחורים בעיר.

"כן," הוא מהנהן בשקט ומסמן בראשו לעבר הבית. "אני רק אביא את המפתחות של האוטו שלי."

"תודה," אני נושמת בהקלה גלויה. אולי לא אצטרך לבלות את השעות הקרובות בחושך. הרגליים שלי בוודאי ישמחו לחזור הביתה אחרי היום הארוך הזה, וגם אני.