פרק 1
בלוז החתונה
אוטום
אני מניחה את זר הפרחים על הבר ומנסה להסדיר את נשימתי. זה היה היום היפה ביותר, זו הייתה החתונה היפה ביותר, אלו היו הכלה והחתן היפים ביותר, והכול היה במקום היפה ביותר שראיתי אי פעם.
אנחנו על חוף בננטקט, ואתמול בלילה שהינו בבית סביב מגדלור. היה לנו את המקום לעצמנו אתמול בלילה, והיום חקרתי כל סנטימטר בו — הבית הוא חלום מבחינת עיצוב ואלגנטיות.
אני אפילו אוהבת את השמלה שלי, שזה הישג בפני עצמו. היא בגוון המכונה 'ורד המדבר', והיא השמלה היפה ביותר שלבשתי אי פעם.
בדרך כלל, כל הרומנטיקה הזאת באוויר הייתה גורמת לי לבחילה. זה לא שאני לא מאמינה באהבה, אבל אני משאירה את האידיאליזם של אור שמש וחדי קרן לאחותי — אם מדברים על הכלה היפה ביותר — בעוד אני יותר עולם תחתון אפל. אני בחורה מהסוג שרואה את החיים כמו שהם.
אני בולעת את הגוש שבגרוני. אני כל כך שמחה בשביל אחותי, סאמר, ובשביל כוכב הקולנוע הלוהט שלה. תמכתי בהם מהיום שבו פגשתי את ליאם טיילור, כך שאני לא מרגישה עצב או קנאה, אלא סיפוק עצום והכרת תודה על כך שאחת מאיתנו עשתה את זה נכון.
הטלפון שלי מזמזם בתוך תיק הקלאץ' שלי, המשובץ באבני חן, ואני מוציאה אותו החוצה, משתיקה את הקול ומגלגלת עיניים כשאני רואה שזה דומיניק. שוב. אני דוחפת אותו בחזרה לתיק ומסתובבת כשאני שומעת שריקה חלשה.
"הודעות תמיד גורמות לך לכעוס, או שזה מקרה מיוחד?" בחור שואל.
לקרוא לו בחור יהיה קצת כמו להקטין אותו. מדובר בגבר גדול, גבוה, מוצק כמו סלע, שהבחנתי בו כשפסעתי לאורך המעבר בחוף החולי כשושבינה. קשה להחמיץ אותו כשיש לו כתפיים כל כך רחבות עד שקרוב לוודאי שהוא יכול להרים מכונית או לעשות איזה מעשה שטות דומה. הוא כל כך לא הטיפוס שלי. סאמר אומרת שאני הולכת על טיפוס האמן הגווע ברעב שנראה כאילו הוא משתמש בסמים או כמו מישהו שצריך לאכול... או שני הדברים גם יחד. היא לא טועה. פעם אחת לבשתי בטעות את מכנסי הג'ינס של האקס שלי, והם התאימו לי... אלא שהוא גבוה ממני בעשרים סנטימטרים.
דומיניק הוא האקס האמור, והוא החליט שמאחר שאני גמרתי איתו, הוא רוצה אותי עכשיו, ונראה שגם זה הטיפוס שלי.
"מקרה מיוחד," אני אומרת.
האיש הגדול מחייך. עיני השקד שלו נוצצות באור השמש, והשיניים הלבנות הישרות המושלמות שלו, והשפתיים המלאות המגעילות שלו, שנראות כמו כריות, מהוות כזה ניגוד לגוף הגבר המוצק כמו סלע.
"תזכירי לי לא להיתקל בצד הרע שלך," הוא אומר, עיניו נשמטות אל שפתיי, ואני מרגישה רועדת ונסערת.
אף על פי שאני לא רוצה להרגיש רועדת או נסערת, אחרי שיצאתי מרצף של מערכות יחסים גרועות ודייטים ראשונים גרועים עוד יותר, הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו הוא שהאזורים התחתונים שלי יתעוררו בגלל מישהו.
אני מסתובבת בחזרה לעבר הבר, והוא מתיישב לידי. אני מופתעת מכך שהשרפרף לא נשבר לשניים מהעוצמה שלו.
"את קרובה של הכלה?" הוא שואל.
"סאמר היא אחותי," אני אומרת לו.
"זה נשמע כמו שיר," הוא אומר, מחייך.
כשהברמנית מסתובבת ורואה אותו שם, עיניה נדלקות והיא עוטה על עצמה חיוך פלרטטני.
היא מתקרבת ונשענת על הבר, מעניקה לו את מלוא תשומת ליבה. הוא אומר לה שהוא רוצה בירה ג'ינג'ר ופונה בחזרה אליי. היא מסתובבת, מאוכזבת, ואני לא יכולה שלא להרגיש רפרוף קטן בחזי כשהוא רוכן קצת יותר קרוב אליי.
"האם לאישה הכי מהממת שראיתי אי פעם יש שם?" הוא שואל.
המבט שלו עז, ואני מרימה גבה. "כמו שאמרתי, סאמר..." אני מסתובבת ומסתכלת עליה ועל ליאם. המגזין פיפל עושה עליהם כתבה, והצלמים תקועים להם בפרצוף, אבל הם נראים אדישים לכולם מלבד זה לזה.
"אני יודע את השם של סאמר," הוא אומר, משועשע. "גם למדתי להכיר אותה קצת. ליאם ואני מכירים כבר כמה שנים. התכוונתי אלייך. אני מתנצל אם לא הבהרתי את זה היטב."
הפנים שלי מסמיקות מעט ואני מנידה בראשי. סאמר היא זאת שבדרך כלל מסמיקה, לא אני. מה בכלל קורה כאן עכשיו? אני מזעיפה מבט לעברו והחיוך שלו נמוג קצת, ואז העיניים שלו מתכווצות עם החיוך המקסים הבא שלו.
"קוראים לי אוטום, אוטום וינטרס."
אני מחכה לבדיחה או שתיים בענייני עונות השנה. ההורים שלנו לא עשו לנו חסד עם השמות שלנו.
"זה מתאים לך," הוא אומר, מהנהן. "אני זאק... זאק לדג'ר."
"נעים מאוד," אני אומרת, אובדת בתוך עיניו שמביטות בי במבט עז כל כך, עד שזה כאילו הוא מלטף את נשמתי. אני שוב מזעיפה מבט ואז קופצת כשמישהו אומר את שמו בקול רם מאחורינו. אני מסתובבת, ואחד הצלמים עומד שם עם עדשה ארוכה.
"אכפת לכם אם אצלם כמה תמונות שלכם?"
זאק מעיף בי מבט, וקצות האוזניים שלו הופכים ורודים. אני מנצלת את ההזדמנות הזאת כדי לקום ולקחת את הזר והמשקה שלי איתי, כי אני יודעת שגבר עם כל כך הרבה ביטחון עצמי שמסמיק פתאום, הוא מסוכן לכל אישה, ולא משנה אם הוא הטיפוס שלי או לא. הוא כנראה שחקן אם הוא מכיר את ליאם, והצלמים מזילים עליו ריר.
אני לא מחכה לשמוע מה הוא אומר, וממהרת אל עבר סאמר כשאני רואה אותה מנופפת לי.
"תצטלמי עוד כמה תמונות איתנו?" היא שואלת.
היא נראית כמו חלום בשמלת אינס די סנטו שלה. זאת שמלה צמודה, נטולת שרוולים, מקושטת, עם חצאית בעלת דוגמה מרהיבה. הגב נמוך, ועל השמלה יש חצאית נוספת שאני אוהבת. אני חושבת שהחצאית הזאת אמורה לרדת, כשהריקודים יתחילו, וזה החלק של השמלה שהייתי שמה על הראש שלי כשהייתי ילדה והעמדתי פנים שאני כלה... או נזירה עם עבר רומנטי טרגי.
אנחנו מחייכות כשהצלמים מצלמים.
"את כזו יפהפייה, אוטו," סאמר אומרת. "הצבע הזה מושלם עם השיער הערמוני והעיניים החומות המתוקות האלה."
אני מגחכת. "אנחנו יודעות שאין בי שום דבר מתוק. תודה שעשית איתי את הדבר הנכון עם השמלה הזאת. אני אסירת תודה שלא הכרחת אותי ללבוש משהו נורא." אני מקרבת את ראשי אל ראשה. "אף פעם לא ראיתי אותך כל כך יפה או מאושרת, ואני אפילו לא יכולה לבטא במילים עד כמה אני שמחה בשבילך."
היא מניחה את ידה על לחיי ואז ראשינו נפרדים כשאנחנו מנופפות ידיים מעל פנינו, מנסות לא לבכות.
"ראיתי אותך מדברת עם זאק," סאמר מסננת בין שיניה כשהיא מחייכת.
"שינוי מעולה של הנושא." אני אומרת בסרקזם.
היא קורנת. היא נהייתה די טובה בפוזות למצלמה. אני הייתי זאת שנתנה לה עצות כשהיא רק התחילה לצאת עם כוכב הקולנוע הלוהט של הוליווד, אבל היא זאת שצריך להביט בה עכשיו, כשהיא מסתובבת ונשענת עליי, גבה מופנה אל החזה שלי. היא האדם האהוב עליי, וקל לחייך חזרה כשהיא מביטה בי מעבר לכתפה, אבל החיוך מקרטע קצת, כשהיא שוב מזכירה את זאק.
"זאק תוקע בך מבטים עכשיו."
"שלא יהיו לך רעיונות," אני לוחשת.
"מה? הוא רק השחקן הלוהט ביותר כיום ב־NFL." היא אומרת.
"תדברי בשפה שאני מבינה."
"פוטבול," היא אומרת, צוחקת.
"אה, זה מתאים. את יודעת שספורט ואני לא הולכים יחד. זוכרת? ניסיתי לצאת עם הבחור ההוא מהבייסבול..." אני מנידה בראשי ואז נזכרת שאנחנו אמורות לעמוד להצטלם.
"את יודעת שהוא הבעלים של —"
ליאם פוסע לעברנו מהמקום שבו הוא צולם עם השושבינים שלו על ידי צלם אחר, וסוחף את סאמר אחורה באמצעות נשיקה מדהימה.
סאמר צווחת, אבל אז נכנעת לנשיקה וזה כל כך רומנטי שאני מוכרחה להסיט מבט.
אני מרימה את מבטי, וכמובן, זאק לדג'ר אכן נועץ בי מבטים מהצד השני של החוף בזמן שהצלם ממשיך לצלם.
הוא מחייך כשהעיניים שלנו נפגשות, ואני מסתובבת, מסמיקה בטירוף.
לא, אני אומרת לליבי ההולם.
את לא בקטע של ספורטאים.
את אוהבת בחורים אומנותיים, רזים, אֶמו כאלה, עם חרדות ורגשות עצומים, וכן, חסרי יציבות, אבל התקווה היא שיום אחד תיפגשי במישהו שהוא לא בלתי־יציב, רק כל שאר הדברים.
אחרי שאנחנו מסיימים עם הצילומים, אני מתרחקת מאדון שרירי־זרוע על קראק ומפטפטת עם אימא ועם סוון, בחור שאחותי עובדת איתו.
"תרקדי איתי?"
הבטן שלי צונחת על החול, ואני מסתובבת ורואה את זאק עומד שם. אני מתחילה להניד בראשי לשלילה, אבל הוא מהנהן ומושיט לי את ידו, מחייך כשאני לוקחת אותה.
אנחנו פוסעים לעבר חופת האורות, היכן שקומץ זוגות רוקד, וכשידיו של זאק מקיפות את מותניי, אני שוכחת לנשום. ידיי לא בטוחות היכן לנחות, כי אני מודאגת שאם אגע בו, אני לא באמת אחשוב באופן צלול, אבל בסופו של דבר הן מוצאות את עצמן על החזה שלו. צדקתי שהיססתי. כל כך נעים להרגיש אותו. הוא כזה מוצק.
הוא מחייך אליי. "אני לא אחד שרוקד בדרך כלל, אבל את הופכת את זה לקל."
אנחנו נעים באיטיות, עינינו לא עוזבות אלה את אלה לרגע, והלהט בינינו כאילו יכול לפוצץ את כל האי הזה.
"על מה את חושבת עכשיו?" הוא שואל בגיחוך סקסי כאילו יודע בדיוק מה אני חושבת.
"אני חושבת שאתה מסוכן, זאק לדג'ר."
הוא צוחק. "אני? למה?"
"אתה חלקלק מדי," אני לוחשת.
"אה, את אוהבת את מהלכי הריקוד שלי?" ידיו אוחזות חזק יותר במותניי.
"לא. אני מתכוונת, כן. לא... לא התכוונתי בכלל למהלכי הריקוד שלך. אבל יש לך... כישורים."
הוא מסתכל עליי כאילו רוצה לצחוק שוב, אבל אז הוא רוכן לעברי, ומשעין את מצחו על מצחי. "גם את מרגישה את זה, נכון? אני חושב שאת זאת שמסוכנת, אוטום."
אני מרגישה שאני רועדת בתוכי. אנחנו רוקדים ככה כששיר אחד מתחלף בשיר הבא, ובשיר הבא אחריו. הגוף שלי נלחם עם מוחי, כי אני יודעת שאני צריכה לברוח, אבל אני פשוט לא מסוגלת. הוא כל כך נעים.
כשהוא מרים שוב את ראשו כדי להביט בי, אני חושבת שהוא אולי ינשק אותי, וזה מכניס בי קצת שכל. אני מתרחקת צעד אחד אחורה ומחייכת אליו, מיישרת את השמלה שלי. הוא נראה מבולבל.
"תודה על הריקוד," אני אומרת לו, נסוגה לאחור.
הוא מהנהן ועושה צעד לעברי. "היי, אני ממש רוצה לראות אותך שוב..."
אחד הצלמים מקודם קורא בשמו, והוא מביט עליו מעבר לכתפו בזמן שאני מסתובבת והולכת. אבא שלי נועץ באימא שלי עיניים גדולות, אז אני אומרת לעצמי שאני לא יכולה שאיזה בחור יסיח את דעתי כשאבא ואימא שלי נמצאים קרוב זה אל זה. אנחנו מטורפים על אוגוסטה, הילדה הקטנה של אבא שלי, ואנחנו אוהבים את מי שהיא עכשיו החברה־לשעבר שלו, אבל הדבר האחרון שאימא שלי צריכה זה שאבא שלי יתחיל איתה. כישוריו הלא־קיימים כאבא השתפרו מאוד עם אוגוסטה בהשוואה לאיך שהוא היה איתנו, אבל עדיין.
אני שומרת על אימא שלי, ואז אני שומעת את הקול הנמוך הגרוני הזה. זה נשמע כאילו הוא בטלפון, אבל קולו הסקסי מעמיד אותי על המשמר.
"גם אני אוהב אותך, מותק," זאק אומר. הוא צוחק ואני מסתובבת ורואה את שחקן הפוטבול עם כל השחקנים, ועיניו מאירות.
עיניי מצטמצמות על המניאק הזה, ואני שמחה שלא נראה שהוא מודע לכך שאני עומדת ממש כאן, כי אני תופסת את השקרן הבוגד הזה על חם.
"אני אחזור עוד לפני שתשימי לב," הוא אומר. "הילדה הכי מתוקה שלי," הוא אומר.
ממזר.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.