ליל הבדולח

1 ליל הזגוגיות המנופצות

ב־18 באוקטובר 1938, בפקודת היטלר, גורשו מגרמניה למעלה מ־12,000 יהודים. אלה היו יהודים ילידי פולין שחיו בגרמניה באופן חוקי שנים רבות. הם נצטוו לעזוב את בתיהם בתוך לילה אחד והורשו לקחת איתם רק מזוודה אחת לאיש. בשעת הילקחם נבזז כל מה שהרוויחו וצברו בגרמניה במשך עשר, עשרים ואף שלושים שנה - רהיטים, כלי שולחן, מצעים, מיטות, כירות, ספרים - הן על ידי השלטונות הנאציים, והן, במאות מקרים מתועדים, על ידי שכניהם.

שנים־עשר אלף המגורשים נלקחו מבתיהם באיומי רובים וכידונים של הגסטפו לתחנות הרכבת הקרובות והועלו על רכבות לגבול הפולני. 4,000 קיבלו אישור כניסה לפולין אך 8,000 נדחו ונאלצו להישאר ליד הגבול, 7,000 מהם לפחות על רצפות האבן הקרות של תחנת הגבול הפולנית בזבונשין ובאורוות סמוכות. שם, בתנאים קשים, המתינו לממשלת פולין שתסכים לקבלם. עוד מאות אחרים נותרו, כפי שדיווח עיתון בריטי אחד לקוראיו, "זרוקים בשטח, חסרי פרוטה ונטושים, בכפרים קטנים לאורך הגבול בקרבת המקום שאליו גורשו על ידי הגסטפו ובו הושארו".1

"רשומים בפנקסי," כתב עיתונאי בריטי מזבונשין, "שמותיהם של אישה בת תשעים ושלוש שהיתה בין המגורשים לפולין ועיוור בן שבעים ושש מהנובר שלא הורשה לקחת איתו אפילו מטפחת."2

בעוד השלטונות הפולניים מהססים להעניק אישורי כניסה, המתינו המגורשים בזבונשין רעבים, סובלים, מבולבלים וכועסים. לפחות חמישה שלחו יד בנפשם. לזוג מגורשים אחד שחי בהנובר למעלה מעשרים ושבע שנים היה בן בפריז, נער בן שבע־עשרה ושמו הרשל גרינשפן. אחותו ברטה שלחה אליו מהגבול גלויה ותיארה את גירושם: "איש לא אמר לנו מה קורה, אבל הבנו שזה הסוף." תחינתה האחרונה היתה: "אין לנו פרוטה. תוכל לשלוח לנו משהו?"

הרשל גרינשפן קיבל את מכתבה הקצר והמיוסר של אחותו בשלושה בנובמבר. למחרת אותו יום קרא בעיתון אידי בפריז תיאור מפורט של הגירושים. העיתון דיווח על מקרים של אובדן שפיות ושל התאבדות בקרב המגורשים. חמתו של גרינשפן בערה. בבוקר יום ראשון שישה בנובמבר קנה אקדח, טען בו חמישה כדורים, ולמחרת היום נסע ברכבת התחתית לשגרירות גרמניה. תוכניתו היתה להרוג את השגריר. הוא אמר לשוער שבידיו "מסמך חשוב" למסירה, ונשלח לחדרו של המזכיר השלישי, ארנסט פום ראט. "יש לך מסמך חשוב למסור לי?" שאל פום ראט. גרינשפן שלף את אקדחו וקרא, "אתה גרמני מזוהם והנה המסמך שלך, בשמם של 12,000 יהודים נרדפים."3

גרינשפן ירה חמישה כדורים. שניים מהם פגעו בפום ראט אך לא הרגו אותו. עם זאת, אחת מפציעותיו של הדיפלומט היתה חמורה מאוד, והוא הובהל למרפאה הקרובה. ברגע שנודע להיטלר על הירי הוא הורה לרופאו האישי, ד"ר ברנדט, לטוס לפריז יחד עם מנהל המרפאה של אוניברסיטת מינכן. שני הרופאים יצאו לדרך קצת אחרי חצות הלילה של שבעה בנובמבר. בגרמניה הוקיעו עיתוני הבוקר של שמונה בנובמבר את היהודים כעם של רוצחים. הם ציינו, כהוכחה למערכה מתמשכת של היהודים נגד גרמניה הנאצית, ששלוש שנים קודם לכן ירה יהודי גרמני, דוויד פרנקפורטר, בווילהלם גוסטלוף, ראש הארגון הנאצי של גרמנים תושבי שווייץ, והרגוֹ.

עיתוני הבוקר בגרמניה גם הסבו תשומת לב לעובדה שאחת־עשרה שנים לפני רצח גוסטלוף, בפריז שבה ירה גרינשפן בפום ראט, ירה למוות יהודי פולני, סמואל שוורצברט, באוקראיני סימון פטלוּרה, שחייליו רצחו עשרות אלפי יהודים באוקראינה בתום מלחמת העולם הראשונה.

במהלך שמונה בנובמבר הוכרזו אמצעי הענישה הקיבוצית הראשונים: כל העיתונים וכתבי העת היהודיים חויבו לחדול מפעילותם לאלתר. איסור זה ניתק את היהודים מערוץ הקשר הנגיש ביותר שלהם עם מנהיגותם, שתפקידה היה לייעץ להם ולהנחותם, בייחוד בענייני הגירה. כפי שהסביר אחד העיתונים הבריטיים, היה זה אמצעי שנועד "לשסע את הקהילה היהודית ולגזול ממנה את החוטים הרופפים האחרונים שקושרים אותה יחד". באותו זמן פעלו בגרמניה שלושה עיתונים יהודיים בתפוצה ארצית, ארבעה עיתוני תרבות, כמה עיתוני ספורט וכמה עשרות עלונים קהילתיים. זה של ברלין היה בתפוצה של 40,000 גיליונות.

כמו כן הוכרז בשמונה בנובמבר שילדים יהודים לא יוכלו עוד ללמוד בבתי ספר יסודיים ממלכתיים "אריים", דבר שהתאפשר עד אז במקומות שלא היו בהם די בתי ספר יסודיים יהודיים. בה בעת הושעו כל פעילויות התרבות היהודיות "לזמן בלתי־מוגבל".4

פעולה אלימה מקפת נגד היהודים התרקמה במוחם של המנהיגים הנאצים זה זמן מה. בשעה שפום ראט שכב פצוע אנוש, חשו שהבשיל הרגע לעשות שימוש בתוכניות קיימות. ריינהרד היידריך, משונאי היהודים הגדולים של הרייך השלישי - סגנו של היינריך הימלר ראש הגסטפו והס"ס ואחראי למחנות הריכוז - עמד לפני רגע התהילה שלו.

יום שמונה בנובמבר ראה כמה התפרצויות ששר התעמולה הנאצי, ד"ר יוזף גבלס, שונא יהודים במתכונתו של היידריך, כינה "הפגנות ספונטניות" נגד יהודי גרמניה. בלונדון דווח שבית כנסת "נשרף עד היסוד" בהרספלד שבהֶסֶה, "השני שנחרב באזור בתוך עשרים וארבע שעות".5 עיתון בריטי אחר הביא אותו לילה דיווחים מקַסֶל ומווינה ש"נופצו חלונות של חנויות יהודים", ונערכו "הפגנות נגד בתי כנסת. נזק נגרם לאחד מהם לפחות, על ידי המון שפרץ פנימה". קיים חשש, הוסיף העיתון, שהפגנות ו"ניפוצי חלונות" יתרחשו הלילה גם בברלין, "אולם ככל הידוע עד כה, לא אירעו הפרות סדר אנטי־יהודיות עד שעה מאוחרת".6

כעבור שבוע נודע שמליל שמונה בנובמבר עד השכם בבוקר תשעה בו, התנהלה הוצאה להורג של יהודים שנכלאו חודשים קודם לכן במחנה הריכוז בוכנוולד.7 מספר היהודים שנרצחו בלילה שבין שמונה לתשעה בנובמבר, כך נמסר מאוחר יותר מ"מקור מוסמך", הגיע לשבעים.8 באותו לילה גם הותקפו יהודים במחוז הסה וגורשו מבתיהם. הם נמלטו לפרנקפורט והגיעו "חבולים ושותתי דם".9

במהלך תשעה בנובמבר דיווח ג'רלד שפרד, הקונסול הכללי הבריטי בעיר החופשית דנציג, על "התגברות המערכה האנטי־יהודית" בעיר, שהיתה להלכה בשליטת חבר הלאומים מאז 1920. קירות וחלונות של חנויות בבעלות יהודית "הושחתו בססמאות גנאי, ובמקרה אחד לפחות נופצו החלונות". בעליו היהודים של מפעל שוקולד אולצו להעבירו ל"נציונל סוציאליסט בכיר". כמה יהודים נלקחו למעצר מגֵן "יחד עם נשים אריות שקיימו עמם קשרים אינטימיים, אף שאין כל הצדקה חוקית לצעד כזה".10

ביום רביעי תשעה בנובמבר הגיעה לעת ערב לברלין הידיעה שפום ראט מת מפצעיו. תחנות רדיו בגרמניה קיימו שתי דקות דומייה. השלכות מותו של פום ראט לא היו נהירות. "ידיעות שמגיעות מגרמניה הערב," דיווח עיתון בריטי אחד, "אינן מלמדות על נקיטה מיידית של צעדי ענישה רשמיים כלשהם כלפי היהודים, אך דווח על התגברות ההפגנות הבלתי־רשמיות. כמה בתי כנסת הועלו באש בידי המון נזעם..."

ברחוב אוּנטֶר דֶן לינדֶן האופנתי בברלין התגודד קהל סביב משרד התיירות הצרפתי. כמה יהודים חיכו שם בתור, כמדי יום ביומו, לקבל את לוחות הזמנים ופרטי הנסיעות שיצטרכו כדי להגר לצרפת. הקהל אילץ את משרד התיירות לסגור את שעריו, כשהוא קורא בקצב, "הלאה היהודים! הם נוסעים לפריז להצטרף לרוצח!"11 עיתון ברלינאי אחד הגדיר את גרינשפן "רק אחד מכנופיית פורעים".12

עיתון בריטי ציין שיהודים גרמנים רבים עצורים במחנות ריכוז זה זמן מה, והעיר על "המעשים הברבריים ביותר" שהם סובלים מהם. שיעור התמותה בקרב היהודים האלה היה כה גבוה - "הם מתים מיחס גרוע או נדחפים להתאבדות" - עד שאחד מהם שהשתחרר לא מכבר אמר ש"אפילו בזמנים כתיקונם" במחנות הריכוז, היהודים "מתים כמו זבובים בסתיו". העיתון הוסיף: "יש חשש שהיחס הקשה יחמיר, כגמול על רצח הדיפלומט הגרמני. העיתונות והרדיו בגרמניה מאשימים את כלל היהודים באחריות למעשה."13

בזמן שפום ראט שכב פצוע אנוש בפריז, נכח היטלר במינכן באספה של מנהיגי המפלגה הנאצית ואנשי ס"א במדים, "החולצות החומות", לרגל יום השנה לפוטש של מרתף הבירה ב־1923, שבמהלכו ניסה לתפוס את השלטון בעיר הבירה הבוורית. בתשעה בנובמבר בערב נמסר לו שפום ראט מת מפצעיו. שר התעמולה, ד"ר גבלס, ששהה עם היטלר במינכן, אמר לו שבכמה ערים גרמניות פרצה כבר אלימות נגד יהודים. גבלס תיעד ביומנו את תגובתו של היטלר: "הוא מחליט: יש להתיר להפגנות להימשך. המשטרה צריכה לסגת. יטעמו היהודים פעם אחת את טעמו של זעם עממי." גבלס הוסיף: "נתתי את ההוראות הנחוצות למשטרה ולמפלגה. אחר כך נאמתי בקצרה ברוח זו לפני הנהגת המפלגה. תשואות סוערות. כולם מדברים מיד בטלפונים. עכשיו יפעל העם."14

הפעולה היתה מהירה וסוערת. "האורגיה החלה הבוקר השכם," דיווח כתב עיתון בריטי אחד מברלין, "בהתלקחויות אש בו־זמניות כמעט, בתשעה מתוך אחד־עשר בתי הכנסת..."15 "הצרות החלו," דיווח עיתון בריטי אחר, "כשהמון שיכור למחצה, חמוש במוטות ברזל ובלבנים, החל לנפץ חלונות במערב העיר, תוך התעמרות ביהודים והדבקת כרוזים על חנויות..." בכרוזים נכתב: "פיהרר! שחרר אותנו מהמגפה היהודית!" בתוך שעה וחצי נהרסו לפחות מאתיים חנויות יהודיות.16

גבלס התמוגג מנחת וכתב ביומנו: "כצפוי, כל האומה רועשת ורוגשת. ההרוג האחד הזה עולה ליהודים ביוקר. היהודים היקרים שלנו יחשבו להבא פעמיים לפני שיירו למוות סתם כך בדיפלומטים גרמנים."17

הדיפלומט הבריטי הבכיר בגרמניה, סר ג'ורג' אוגילווי פורבס, יועץ השגרירות בברלין, שהיה עד למעשי ההרס בבירה, כתב בדוח המלא הראשון שלו: "במיוחד שמתי לב להתנהגות הקבוצות שהשתרכו אחר כל חבורת פורעים. לא שמעתי כל הבעת בושה או סלידה, אך על אף הסבילות המוחלטת של רבים מהצופים, הבחנתי בחיוך הנואל שמסגיר לרוב, מבלי משים, מצפון נוקף."18

ברלין היתה רק אחת מלמעלה מאלף ערים, עיירות וכפרים ברחבי גרמניה שהאירועים הנוראים פרצו בהם עוד בטרם עלות השחר. "באמצע הלילה," כתב לורי לוונטל, אז בן ארבע־עשרה, בהיזכרו באירועים שהתרחשו בעיר אשָפֶנבּוּרג, "התעוררנו לקול ירי. לודוויג לוונטל, בן דודו של אבי ושותפו לעסקים, התגורר עם משפחתו בקומה הראשונה של ביתנו. שני אנשים פרצו את דלת הכניסה לביתו וירו בו מטווח קצר בעודו במיטה. הוא נלקח באמבולנס לבית חולים. בינתיים נחטף גיסו, אלפונס ווֹגֶל, נלקח ליער הסמוך, נקשר לעץ ושימש כמטרת אימונים עד צאת נשמתו."19

יהודי גרמניה היו קהילה ותיקה שראשיתה אלפיים שנה קודם לכן, בימי הרומאים. שנתיים לפני ליל הבדולח זכה לורי לוונטל בבית ספרו בפרס על עבודה שבה התחקה אחר אילן היוחסין של משפחתו עד הגעתה לגרמניה כמעט שלוש מאות שנה קודם לכן. היהודים היו גם פטריוטים גרמנים. שנים־עשר אלף יהודים נהרגו במדי גרמניה במלחמת העולם הראשונה. אחד מדודיו של לורי לוונטל, קצין בחיל המשמר הגרמני, נהרג בקרב שלושה חודשים אחרי פרוץ המלחמה. אחד מבני דודיו נהרג בחזית באוקטובר 1916. אביו זכה בצלב הברזל על גבורתו באותה מלחמה.

השחר האיר על מראות מזעזעים של הרס וחורבן בכל רחבי גרמניה. באותו ערב דיווחה סוכנות הידיעות רויטרס, שבין הערים שבהן נשרפו כליל בתי כנסת היו שטֶטין לחוף הים הבלטי, קונסטַנץ ליד גבול שווייץ, אֶסֶן ודיסלדורף בחבל הרוֹהר התעשייתי, וכן קרֶפֶלד, קוֹטבּוּס, ברַנדנבּוּרג, אופֶנבּוּרג ואֶבֶּרסווַלדֶה.20 בית הכנסת באֶסֶן, שנבנה ב־1913, נחשב לאחד היפים בגרמניה. במיינץ נהרסו שישה בתי כנסת, נוסף על בית הספר היהודי הדתי, המוזיאון היהודי והספרייה היהודית, ובית הקברות היהודי העתיק, שראשונות מצבותיו היו בנות למעלה מתשע מאות שנה. 1,032 שנה לפני ליל הבדולח פסקה ועידה של הכנסייה במיינץ שאדם שהורג יהודי בזדון חייב לשלם על כך ככל רוצח אחר.

באשָפֶנבּוּרג ראה לורי לוונטל להבות עולות מכיוון בית הכנסת. הוא מיהר למקום האירוע, אך דרכו נחסמה על ידי אנשי החולצות החומות.21 בעיר האוסטרית גרָץ, שההיסטוריון הנודע דוויד הרצוג היה הרב שלה, וחתן פרס נובל היהודי אוטו לוי לימד עד הסיפוח הגרמני פרמקולוגיה באוניברסיטה שלה, נהרסו בית הכנסת המפואר ובית הספר היהודי הסמוך לו, שניצבו בגאון על גדת הנהר.22 פה ושם נהרסו בתי כנסת גם בערים שלא היו בהן יהודים. יהודי אייזנשטט שבאוסטריה גורשו מיד אחרי הסיפוח הגרמני במרס. הדבר לא מנע מההמון להרוס את פנים בית הכנסת ואחר כך להחריב את הבניין.23

הקונסול הבריטי הכללי במינכן, דונַלד סֶנט קלֶייר גֶיינר, דיווח על מעשי הרס דומים בכל רחבי אוסטריה: בית כנסת בלינץ "נשרף עד היסוד". בית הכנסת בזלצבּוּרג "נחרב ותכולתו הושלכה לרחוב". בעיירות הנופש בּאד הַלֵיין ובאד גַסטַיין "נבזזו בתי המלון והפנסיונים היהודיים".

גיינר ציין שהמתקפות בווינה בוצעו "על ידי אנשי הס"א האוסטרים, רובם במדים מלאים, והמשטרה קיבלה בבירור הוראות לא להתערב". דווח שתשעה־עשר בתי כנסת "נשרפו כליל". כל מכבי האש של וינה "נפרסו בכוחות מלאים" למנוע מהאש להתפשט, "שכן בשלב מסוים נשקפה סכנה חמורה שהאש תתפשט לחלקים נרחבים בעיר". כתב טיימס בווינה סיפר לגיינר שבעת שהובל למעצר בתחנת המשטרה ולפני שחרורו, "הבחין בכמה יהודים מכווצים בפינות, מבועתים כל כך שלא יכלו אפילו לזכור את שמותיהם, בעוד יהודי זקן לבֶן שיער וזקן שוכב על הקרקע וסופג בעיטות אכזריות מאיש ס"א, ואנשי משטרה עומדים מהצד ומסתכלים".

באותו לילה, לדבריו המרים של גיינר, "הפכה וינה לחזיון בלהה, שבו שרפות משתוללות בכל רחבי העיר ויהודים נדחפים ברחובות וסופגים מטר קללות ומכות מהמונים חוליגניים שגאים בהשתייכותם לאחת האומות הגדולות והתרבותיות בעולם".24 בסך הכול נחרבו בווינה בליל הבדולח תשעים וחמישה בתי כנסת ובתי תפילה.

ממינכן שלח כתב עיתון בריטי רשימה של ארבע ערים בדרום גרמניה שבהן "חנויות נופצו ובתי כנסת הועלו באש". היו אלה מינכן עצמה, נירנברג, בַּמבֶּרג ובַיירוֹית.25 בית הכנסת בביירוית נחנך ב־1760. דיווחים מנירנברג בעשרה בנובמבר סיפרו על יום של טרור. "אנשי החולצות החומות פרצו תוך ריסוק דלתות לבתי היהודים, תלשו וילונות, שיסעו בסכינים שטיחים וריפוד ושברו רהיטים," דיווח עיתון בריטי אחד. "ילדים מבוהלים גורשו מייללים ממיטותיהם, ואלה נכתשו לחתיכות." העיתון הוסיף: "רבים מהפורעים היו צעירים בשנות העשרה."26

עיתון אמריקני דיווח שבפרידריכשטרסה ש"במרכז ברלין הדפו המוני אדם את המשטרה הצדה בקדחת הביזה שלהם". העיתון דיווח גם שבקֶלן "שברו המונים חלונות כמעט בכל חנות יהודית, פרצו באלימות לבית כנסת, הפכו את מושביו וניפצו את חלונותיו". בזלצבּוּרג נחרב בית הכנסת וחנויות בבעלות יהודית נבזזו. בווינה, שבה דווח על התאבדותם של עשרים ושניים יהודים, "העמיסו פלוגות הסער יהודים על משאיות ולקחו אותם לרחוב דולינר להרוס בית כנסת". דווח גם על "פריצה, הריסה ושרפה" של בתי כנסת בפוטסדם, בטראוכטלינגֶן, בבמברג, בברנדנבּוּרג, באֶבֶּרסווַלדֶה ובקוטבוס.27 בית הכנסת בטראוכטלינגן עמד על תלו משנת 1730.

הקונסול הכללי הבריטי בפרנקפורט, רוברט סמוֹלבּוֹנז, שלח ללונדון דיווח על האירועים בעיר ויסבאדן. האלימות החלה בשש בבוקר, כתב, "בשרפת כל בתי הכנסת". במשך היום "ביקרו קבוצות מאורגנות של שני הגופים הפוליטיים" - הס"א בחולצות החומות והס"ס בחולצות השחורות - "בכל חנות ומשרד יהודיים, ניפצו חלונות והרסו סחורות וציוד". למעלה מאלפיים יהודים נעצרו. כל בית כנסת במחוז נחרב, "וכל הרבנים, יחד עם שאר מנהיגים דתיים ומורים, נלקחו למעצר".28

במחוז מֶקלֶנבּוּרג דיווח העיתון הנאצי המקומי, כיצד בעיר שווֶרין סומנו בתשעה בנובמבר כל בתי העסק היהודיים להריסה למחרת היום ובעשרה בנובמבר הותקפו, תוך כדי הפיכת בית הכנסת ל"לא ראוי לשימוש". ברוסטוק הוצת בית הכנסת ועסקים יהודיים הותקפו. בגוּסטרוֹב "הועלו באש בית הכנסת, בית התפילה שבבית הקברות היהודי וחנותו של השען היהודי, כמה חלונות ראווה נופצו, ותכולת החנויות נהרסה. כל התושבים היהודים נלקחו למעצר". בוויסמאר נעצרו כל היהודים.29

הרס בתי הכנסת צולם בהרחבה. בכיכר העיר צֶווֶן הבעירו הפורעים מדורה גדולה והשליכו לתוכה את רהיטי בית הכנסת, ופקדו על מנהל בית הספר להביא את תלמידיו לצפות בלהבות. הם צולמו מתכנסים לצפות במחזה.30 באוֹבֶּר־רַמשטַט, בזמן שבית הכנסת נשרף, צולמו מכבי האש מצילים בית שכן.31 גם בית הכנסת בזיגֶן צולם עולה בלהבות.32 אותו דבר קרה לבית הכנסת באֶבֶּרסווַלדֶה.33

ברֶגֶנסבּוּרג היה הרובע היהודי העתיק ביותר בגרמניה - הוא נוסד 918 שנים לפני ליל הבדולח. באותו לילה נהרס בית הכנסת, שנחנך ב־1841. תיעוד מצולם של הקהילה היהודית מהאירועים כלל צילומים של חלונות ראווה מנופצים ושל גברים יהודים מוצעדים לדכאו, מלווים בחיילי סער צוחקים במדים. היהודים אולצו לשאת דגל גדול ועליו המילים "אַוּסצוּג דֶר יוּדֶן", "סילוק היהודים".34

בארכיון יד ושם בירושלים יש צילומים של הריסת בתי כנסת בארבע ערים נוספות: וַייסלוֹך, קוֹרבַּך, אֶשווֶגֶה ותַלפַנג.35 בית הכנסת באשווגה נחנך מאה שנה קודם לכן, בדצמבר 1838; זה שבתלפנג - ב־1822. במחקרו של אדולף דיאמנט על בתי כנסת שנשרפו, נבזזו ונחרבו בליל הבדולח מופיעים תצלומים של למעלה מתשעים בתי כנסת עולים בלהבות או חרבים, ושל שלטים שהוצבו אחרי המלחמה באתרי בתי כנסת שהוחרבו. בין בתי הכנסת שנשרפו היו גם אלה בערי האוניברסיטה הַיידלברג וטוּבּינגֶן.36

*

בברֶמֶן התמקמו שלוש כבאיות ושבעה סולמות כיבוי בשתיים לפנות בוקר בעשרה בנובמבר, ברחוב שבו ניצבו בית הכנסת ובניין המִנהל היהודי. הם היו עדיין בעמדותיהם שלוש שעות לאחר מכן, בחמש בבוקר, כשבית הכנסת הועלה באש, וכפי שדיווח הקונסול הבריטי ט"ב וילדמן, "נחרב עד היסוד". בעוד בית הכנסת בוער פשטו אנשי הס"א על בניין המִנהל היהודי ובזזו אותו. באותו זמן נשרף בית התפילה בבית הקברות היהודי. בעת תקיפת חנויות של יהודים "נצטווה נהג משאית לנסוע ברכבו אל תוך חלונות הראווה של החנויות השונות. כשסירב, קפץ איש ס"א למושב לידו והכריח אותו לעשות זאת". אחר כך "לקח איש הס"א את הסחורות, או חלק מהן, לַווינטֶרתילפֶה", אירוע הצדקה החורפי שנערך כל שנה בגרמניה. מודעות שהוכנו יום קודם לכן הונחו בחלונות הראווה המנופצים: "נקמה על פום ראט", "מוות ליהדות ולארגון הבונים החופשיים הבין־לאומי", "אין עסקים עם גזעים שמתרפסים בפני היהודים" ו"הלאה היהדות".

הקונסול דיווח גם שתופרת יהודייה, לורֶה כץ, הובלה בכוח לרחוב בכתונת לילה, והורשתה ללבוש מעיל רק אחרי ש"נבזזו כל הבגדים מחנותה". דווח שכמה יהודים שלחו יד בנפשם. אחרים אולצו לצאת מבתיהם בשעות הלילה באיומי רובים. "אדם אחד, רוזנברג שמו, אב לשישה מה'נוֹישטט' [העיר החדשה], התנגד ונורה במקום."37

מעריכים שתשעים ואחד יהודים נהרגו בגרמניה בליל הבדולח. על כמה ממעשי ההרג דיווחו דיפלומטים וכתבים זרים. כתב דיילי טלגרף בברלין מסר ש"לפי הדיווחים נשרף שמש בית הכנסת בפריצרֶגֶנשטרסה למוות עם משפחתו". הכתב גם שמע "ממקור מוסמך" על מעשי לינץ' בשני יהודים במזרח ברלין, ועל עוד שניים במערבה. "דוּוח על עוד כמה מקרי מוות משאר חלקי הארץ." היו גם מעשי השפלה. בדוֹרטמוּנד "אילצו הבוקר חוליגנים יהודי רומני לזחול מרחק ארבעה קילומטרים, והלקו אותו לכל אורך הדרך".38

הקהילה היהודית בדורטמונד נאלצה עוד קודם לכן למכור לנאצים את בית הכנסת הגדול שלה, שנבנה בשנת 1900. הוא פורק לפני ליל הבדולח. בית הכנסת הנותר נחרב בליל הבדולח. בהַיילבּרוֹן הועלה באש בית הכנסת בעל הכיפה הגבוהה, שנחנך ב־1877.39 התיעוד המוקדם ביותר של חיי יהודים בהיילברון הוא מאמצע המאה ה־11, מועד הכתובת בעברית שנמצאה חקוקה על קיר בית הכנסת הישן, שנבנה ב־1357. גם בבאד הוֹמבּוּרג, עיר מרחצאות ששימשה מקום מפגש פופולרי לאינטלקטואלים יהודים רוסים בתחילת המאה, הוחרב בליל הבדולח40 בית הכנסת, שנחנך בתשעה בנובמבר 1866.

בבַסוּם, שגם בה נחרב בית הכנסת, ראתה ג'וזפין בֵּייֶר בת החמישים ושש את בעלה נעצר ואת ביתה נחרב. היא שלחה יד בנפשה.41 בגלוֹגַאוּ, ששני בתי הכנסת שלה הוצתו, הושלך ליאונרד פּלַכטֶה מחלון אל מותו.42 ביַסְטְרוֹב, שגם בה הוחרב בית הכנסת, נהרג מקס פרוידליך, אב לשלושה, תוך כדי מעצרו.43 בבֶּקוּם, שבה נהרסו כליל שני בתי הכנסת ובית הספר היהודי, נרצח אלכסנדר פַלק. הוא היה בן תשעים וחמש במותו.44

במהלך עשרה בנובמבר הוציא מפקד משטרת גרמניה, היינריך הימלר, צו שאוסר על היהודים להחזיק ברשותם נשק. עיתון לונדוני אחד דיווח באותו ערב שלפי הוראתו של הימלר, "כל יהודי שיימצא ברשותו נשק יישלח לעשרים שנות מאסר".45

תלמידי בית ספר עמדו במקרים רבים בראש המתקפות על יהודים וניפוץ החלונות. אוּלריך פוֹן הָסֶל, דיפלומט גרמני שרתח על המתרחש - והוצא להורג ב־1944 על חלקו בניסיון ההתנקשות בחיי היטלר - ציין ביומנו חמישה ימים אחרי ליל הבדולח שהמארגנים "היו חסרי בושה במידה מספקת לגייס למעשים כיתות בית ספר (בפֶלדַפינג אפילו חימשו את התלמידים בלבֵנים)".46 חודש אחרי ליל הבדולח סעד פון הסל עם בכיר במשרד החוץ הגרמני, וציין אחר כך ביומנו שהדיפלומט "אימת את הסיפור שמורים חימשו תלמידי בית ספר באלות כדי שיוכלו להרוס חנויות של יהודים..."47

בחמש אחר הצהריים בעשרה בנובמבר הוציא גבלס צו לעצור את ה"הפגנות". הצו שודר ברדיו בכל עיר ויישוב, ובעקבותיו החלו אנשי המשטרה ופקידי המפלגה הנאצית לשלוח הביתה את המפגינים שֹבעי ההרס והמותשים. בתי כנסת רבים בערו עדיין. באותו לילה נאלצו לפנות את הקונסוליה האמריקנית בברסלאוּ מפני שהלהבות שעלו מבית כנסת סמוך "איימו להתפשט".48 בית הכנסת החדש של ברסלאוּ, בן שישים ושש שנה, נחרב. בית הכנסת בסקלוֹוַר, שנבנה ב־1790, נהרס חלקית בלבד. אחר כך שימש את הנאצים כמרתף יין וכמחסן. בית הכנסת בסטוֹרך נותר על תלו, אך אנשי פלוגות הסער לקחו את ספרי התורה מארון הקודש והבעירו אותם בחצר. אחר כך עצר הגסטפו את הרב, ד"ר משה הופמן, יחד עם החזן, והם נשלחו לבוכנוולד עם עוד שש מאות גברים יהודים בגיל שש־עשרה עד שישים.

בכל מקום ניסו יהודים לחמוק מרשתו של הגסטפו. במַגדֶבּוּרג ניצל אפרים הנדלר, מנהיג בקהילה היהודית, מתפיסה וגירוש לזַקסֶנהַאוּזֶן הודות לכמה ידידים לא־יהודים שעזרו לו לעלות על רכבת הלילה לברלין. כשבאו לחפש אותו, נמצא כבר במרחק קילומטרים רבים. ממש לפני פרוץ המלחמה הצליח לעשות את הדרך לארץ ישראל בתעודה מנדטורית. בנו ליאו, ששהה בליל הבדולח בארץ ישראל ובידו כרטיס הפלגה בחזרה לגרמניה דרך טרייֶסט, קיבל הודעה מוצפנת לא לשוב. במקום תוכניתו המקורית הפליג לאנגליה.49 אפרים הנדלר ניצל הודות לרצונם הטוב של גרמנים שהיו אמיצים דיים לצאת נגד השנאה השלטת.

יש ראיות על שלושה כפרים גרמניים שבהם מנעו הכמרים המקומיים וראשי הכפר פוגרום בליל הבדולח. כפרים אלה היו ווֹרמסריד, דֶרכינג ולַיימֶרינג.50

לא היתה כמעט קהילה יהודית כפרית אחת שהחורבן פסח עליה. בכפר הֶנגֶן שליד הגבול עם הולנד, חברו תושבי הכפר לאנשי פלוגות הסער ועמלו שכם אל שכם להחריב בגרזנים ובקורנסים את בית הכנסת המקומי הקטן. אריק לוקס צפה בנעשה עת דודו מיכאל, השוחט המקומי, שבנה את בית הכנסת, ראה בייאוש איך הפורעים משליכים את ספרי התורה מיד ליד "עד שהגיעו לרחוב בחוץ. נשים קרעו את כיסויי הקטיפה, וכל אחד ניסה לחטוף משהו מעיטורי הכסף של ספרי התורה. עירומים ופתוחים התגוללו הספרים בסמטה הבוצית, ילדים דרכו עליהם ואחרים תלשו פיסות מהקלף המשובח שעליו נכתב החוק - אותו חוק שהאנשים שקרעוהו לגזרים ניסו לשווא להבין למעלה מאלף שנה".51

בניסיון להסביר מדוע לא הורה למשטרה לעצור את הפורעים בליל הבדולח אמר ד"ר גבלס במפגש עם העיתונאים הזרים בברלין יום לאחר ההרס, "לא יכולתי להורות לשוטרים שלנו לירות בגרמנים, כי בתוך תוכי הזדהיתי איתם."52

בתגובה אמיצה להרס ולברוטליות חתם ברנרד ליכטנברג, הכומר הקהילתי של קתדרלת סנט הֶדוויג בברלין ששימש כומר צבאי במלחמת העולם הראשונה, את טקס הערבית בכל יום אחרי ליל הבדולח בתפילה "למען היהודים והאסירים המסכנים במחנות הריכוז".53

במאמר ראשי על ליל הבדולח, שהתפרסם כשבתי הכנסת ברחבי גרמניה עוד העלו עשן, הריסותיהן של כמה אלפי חנויות התגוללו עדיין ברחובות, ואלפי יהודים גרמנים ואוסטרים חבשו את פצעיהם או הובלו למחנות ריכוז, ציין טיימס: "שום תועמלן זר שמבקש להשחיר את שמה של גרמניה בעיני העולם לא יכול היה לעשות זאת ביעילות רבה יותר מסיפור השרפות, ההלקאות והתקיפות הנבזיות של אנשים חסרי הגנה וחפים מפשע, שהמיט אתמול חרפה על הארץ הזאת."54

1. ‘Expelled Jews’ Dark Outlook’, The Times, 1 בנובמבר 1938.

2. ‘7,000 Jews Still at Frontier’, News Chronicle, 1 בנובמבר 1938.

3. ארכיון המדינה של גרמניה, פּוֹטסדַם, צוטט ב־Rita Thalmann and Emmanuel Feinermann, Crystal Night, 9-10 November 1938, עמודים 33, 42.

4. ‘Nazis Planning Revenge on Jews’, News Chronicle, 9 בנובמבר 1938.

5. ‘Synagogue Set on Fire’, The Times, 10 בנובמבר 1938.

6. ‘Germany Begins Reprisals Against the Jews’, Manchester Guardian, 9 בנובמבר 1938.

7. כתב ליחסי חוץ, Manchester Guardian, 15 בנובמבר 1938.

8. כתב ליחסי חוץ,Manchester Guardian , 18 בנובמבר 1938.

9. ‘Extent of German Pogrom’, Manchester Guardian, 18 בנובמבר 1938.

10. ג'רלד שפרד, דיווח מ־9 בנובמבר 1938: מסמכי משרד החוץ הבריטי,FO 371/21637.

11. ‘Diplomat Dies: Nazi Rage’, Daily Herald, 10 בנובמבר 1938.

12. Lokalanzeiger, 9 בנובמבר 1938, צוטט ב־Manchester Guardian, 10 בנובמבר 1938.

13. ‘Death of Shot Diplomatist, Reprisals Likely’, Manchester Guardian, 10 בנובמבר 1938.

14. יומנו של גבלס, צוטט ב־שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933, עמוד 308.

15. ‘Nazi Attacks on Jews’, The Times, 11 בנובמבר 1938.

16. ‘Streets in Ruins’, Evening Standard, 10 בנובמבר 1938.

17. יומנו של גבלס, Elke Frohlich (editor), Die Tagebücher von Joseph Goebbels, רישום מ־10 בנובמבר 1938.

18. סר ג'ורג' אוגילווי פורבס, מסמך מס' 1224 מ־16 בנובמבר 1938: מסמכי משרד החוץ הבריטי, FO 371/21637.

19. Laurie Lowenthal, ‘My Childhood in Germany’ (כתב יד מודפס), נשלח למחבר ב־6 ביוני 2005.

20. ראו במפה הראשונה את המקומות הנזכרים בפרק זה שבהם נחרבו בתי הכנסת.

21. Laurie Lowenthal, ‘My Childhood in Germany’ (כתב יד מודפס).

22. Meir Lamed, ‘Graz’, Encyclopaedia Judaica, כרך 7, עמודה 864, עם תצלום של בית הכנסת ובית הספר לפני ההרס.

23. Aharon Fuerst and Yehouda Marton, ‘Eisenstadt’, Encyclopaedia Judaica, כרך 6, עמודה 546.

24. ד' סנט קלייר גיינר, דיווח מ־11 בנובמבר 1938: מסמכי משרד החוץ הבריטי,FO 371/21637.

25. ‘Special Reports of the Pogroms in Germany’, News Chronicle, 11 בנובמבר 1938.

26. ‘Here is what Happened in Other Towns’, Daily Herald, 11 בנובמבר 1938.

27. ‘Jews Victim of Day of Vengeance’, Washington Post, 11 בנובמבר 1938.

28. רוברט טאונסנד סמולבונז, מברק מ־11 בנובמבר 1938: מסמכי משרד החוץ הבריטי, FO 371/21637.

29. Niederdeutscher Beobachter, 10 בנובמבר 1938, דווח על ידי הקונסול הכללי הבריטי בהמבורג, 11 בנובמבר 1938: מסמכי משרד החוץ הבריטי, FO 371/21637.

30. 'Synagogue Furnishings at Zeven', תצלום: ארכיון התצלומים של מוזיאון השואה, וושינגטון.

31. 'Synagogue Burns in Ober-Ramstadt', תצלום: ארכיון התצלומים של מוזיאון השואה, וושינגטון.

32. הובא ב־Yitzhak Arad (editor), A Pictorial History of the Holocaust, עמוד 58.

33. 'Synagogue set on Fire During Kristallnacht', מוזיאון השואה, וושינגטון, תצלום 55542.

34. ‘Der Fotoalbum der Jüdischen Gemeinde Regensburg, Kristallnacht 9-10 November 1938’, Jüdische Gemeinde Regensburg, 16 ביוני 2005.

35. ארכיון התצלומים של יד ושם: 26891 (וייסלוֹך), 51741 (אשווגה), 63788 (קורבך), 5995/4 (תלפנג).

36. Adolf Diamant, Zerstörte Synagogen vom November 1938, עמודים 226-127.

37. ט"ב וילדמן, קונסול בריטי, בּרֶמֶן, דיווח מ־12 בנובמבר 1938: מסמכי משרד החוץ הבריטי, FO 371/21637.

38. ‘Jews Shot Dead’, Daily Telegraph, 11 בנובמבר 1938.

39. צילומים של בית הכנסת בהיילברון לפני ההרס ובמהלכו:Lionel Kochan, ‘Kristallnacht’, Encyclopaedia Judaica, כרך 10, עמודה 1265.

40. צילום של בית הכנסת בבאד הומבּוּרג לפני הריסתו:Bernhard Brilling, ‘Homburg’, Encyclopaedia Judaica, כרך 8, עמודה 943.

41. דפי עֵד (Josephine Baehr), ארכיון יד ושם.

42. דפי עֵד (Leonhard Plachte), ארכיון יד ושם.

43. דפי עֵד (Max Freundlich), ארכיון יד ושם.

44. דפי עֵד (Alexander Falk), ארכיון יד ושם.

45. ‘Anti-Jew Riots Raging’, Evening News, 10 בנובמבר 1938.

46. רישום ביומן, 25 בנובמבר 1938: The von Hassell Diaries, עמוד 14.

47. רישום ביומן, 11 בדצמבר 1938: The von Hassell Diaries, עמוד 19.

48. ‘”Eye for an Eye, Tooth for a Tooth”’, News Chronicle, 11 בנובמבר 1938.

49. אריה (ליאו) הנדלר, שיחה עם המחבר, 28 ביוני 2005.

50. Anthony Read and David Fisher, Krisallnacht: The Nazi Night of Terror, עמוד 105.

51. Eric Lucas, ‘The Sovereigns’.

52. צוטט ב־Evening Standard, 11 בנובמבר 1938.

53. H. D. Leuner, When Compassion was a Crime, עמוד 10.

54. ‘A Black Day for Germany’, The Times, 11 בנובמבר 1938.