הרקיע היה עמוק וחלק, כמו קטיפה שחורה מעל ליבה של העיר מדריד, בשעה שדון אלחנדרו, דוכס אלגון יישר את גופו רב העוצמה מתוך המכונית, שהוא הותיר כלאחר יד מחוץ למועדון הלוהט ביותר בעיר. שעוני העיר דינדנו את שעת חצות, כשאחד ממחני המכוניות מיהר להחנות את מכונית השרירים היוקרתית ביותר. חיי הלילה בבירה הספרדית התנהלו בלהט ובקדחתנות... ובשעות מאוחרות מאוד.
בהצמידו תשר נאה מאוד לכף ידו של האחראי על החנייה, אלחנדרו העתיק את תשומת ליבו להבזק של להבה, מצידו השני של הרחוב, שם, בתוך ריבוע האור הקשה, מישהי הלהיטה איזה תבשיל בלהבה עזה, לצידו של השף הבינלאומי הנודע, סורולו, במטבח של אל גאטו פֶרוז. האישה הצעירה נראתה שופעת איברים במדי השף הלבנים שלה, פיה היה מקובע ומצחה חרוש קמטים של ריכוז. תשומת ליבה לא הוסטה לרגע מהמשימה שביצעו ידיה הקטנות והזריזות, באיזשהו מקצב פנימי שלה.
כאילו חשה שמתבוננים בה, היא הציצה מעלה לרגע. המרחק גזל את הפרטים הקטנים, אבל עיניה היו חדות ובהירות, מלאות אינטליגנציה, והוא ניחש שתפזורת של נמשים מקשטת את אפה הקצר והישר, מאחר וכמה תלתלי נחושת בהירים חמקו מהמצנפת, שהיא חבשה בעבודתה. שיער לוהט אמור להעיד על אופי מלא להט, מה שהוביל אותו למחשבות על להט במיטתו. הוא היה יכול להעיד שהאוכל שהיא מכינה הוא מעולה, מאחר והוא סעד לא פעם באל גאטו פרוז. זאת גם הייתה הסיבה לכך שהוא בחר במסעדה הזאת, לאירוח מסיבת האירוסים של אחותו, למחרת בערב, והסיבה להיותו כאן, מחוץ למועדון בו אחותו ערכה את מסיבת טרום מסיבת האירוסים שלה, עם חברותיה, ערב החופש האחרון שלה, כפי שאנליסה הסבירה לו באופן די מדאיג.
"אלחנדרו!" צעקה אחותו כעת.
הוא הרים יד לעצור אותה, מאחר והיה להוט להוסיף להתבונן באישה שבמטבח. מה בדיוק היה בשפית הצעירה הזאת, שלכד את העניין שלו, בשעה שיפהפיות ונשים מתוחכמות, מכל סוג שיכול לעלות על הדעת, ממתינות לו בחלל התכלכל של מועדון מאגייה? משהו בביטחון העצמי שהיא הפגינה, הזכיר את גישתו לחיים, החליט אלחנדרו. כאן, במדריד, הוא דון אלחנדרו דה אלגון, אציל ספרדי בעל ייחוס שאין שני לו, ויש לו אחריות ומחויבויות לעסק בינלאומי ענק, בנוסף לנכסי נדל"ן עצומים, ואחות אחת סוררת. אך בעזבו את העיר, הוא היה לאיש אחר. הייתה זאת השלווה הבטוחה של האישה, שרמזה שהיא מסוגלת להסתגל באותה קלות כמוהו, שגרמה לו לתהות האם יש צד נוסף לשפית הצעירה, בעלת הבעת הפנים הרצינית.
"אלחנדרו!" שבה אנליסה וקראה בתסכול. "החברות שלי מחכות לפגוש אותך."
סיבה טובה עוד יותר להשתהות. "אני אגיע עוד מעט," הוא הבטיח, בעת שפנה לחצות כבר את הכביש.
חברותיה של אנליסה לא היו בשום סכנה ממנו. טעמו נטה לכיוון של נשים מבוגרות יותר, שכבר יודעות מי נגד מי. בלי שום התקשרויות ארוכות טווח. ללא שום סיבוכים בשני הצדדים. חובותיו הותירו אותו עם מעט מאוד זמן לחיים פרטיים. החופש היחיד שהוא הרשה לעצמו, היה בעת ביקוריו במפלט ההררי שלו, שם גם הוא וגם אנליסה התנתקו מהתביעות של חיי העיר וגילו מחדש את המורשת העשירה של אבותיהם הצוענים, אמני הפלמנקו. בהרים, הוא כבר לא היה בן אצולה ספרדי שראוי לייחס מיוחד רק בזכות התואר הנלווה אל שמו, אלא פשוט אלחנדרו, גבר אותו יש לשפוט כמו כל אחד אחר, ללא התייחסות לעושר ולמעמד שלו. רק בהרים, הוא הרגיש שלווה אמיתית.
"אלחנדרו!" קולה של אנליסה נעשה תובעני יותר, בהשפעת קהל החברות שלה. "אנחנו צריכות שתלווה אותנו פנימה."
"אני בטוח שתצליחו להיכנס, בלי עזרתי," הוא קרא בחזרה, לקול מקהלה שלמה של אנחות אכזבה. שומרי הראש שלו יגנו על הבחורות הצעירות, והוא הזמין מראש את כל האוכל והמשקאות שיידרשו לדעתו, כדי להבטיח בילוי ראוי, שלא יתדרדר וייצא מכלל שליטה.
הוא העריץ את אחותו הקטנה, אבל היה מוכן להיות הראשון להודות בכך, שהוא פינק אותה יותר מדי. היא הייתה כה צעירה כשהוריהם נהרגו, אז הוא נטל לידיו את האחריות, לדאוג לכל מחסורה. הם נהנו מילדות נפלאה ביותר, כך שלא מפליא בכלל, שאנליסה התקשתה מאוד להתמודד עם המוות הפתאומי של שני הוריהם בתאונה הטרגית. ללא אימא, שאותה תוכל לשתף בכל מה שעובר עליה, היא הייתה לגמרי אבודה. אלחנדרו עשה כמיטב יכולתו, וייתכן שהוא חטא בפיצוי יתר, בנסותו לגרום לה לשוב ולהרגיש בטוחה. המזג של אנליסה יכול להיות הפכפך למדי, אבל היא מפצה על כך בהחלט, בהשקפת העולם האופטימית שלה וביכולתה להפיץ אושר על כל הסובב אותה. חוץ מאשר ברגע הזה, חשב אלחנדרו במידת מה של שעשוע, כשהיא באה וחצתה את הכביש אחריו.
"מה הקטע שלך, אלחנדרו? הבטחת להיות נחמד אל החברות שלי."
"ואני אהיה," הוא הבטיח לה. "אני לא אפר את ההבטחה שלי, אבל משהו צץ פתאום."
"משהו?" אחותו, שהיטיבה להכיר אותו יותר מכל אחד אחר, הצרה את עיניה. "או מישהי?" היא העירה בעוקצנות. "רק אל תיתן למישהי הזאת, לעכב אותך יותר מדי. אתה תחסר לנו, אלחנדרו."
"לא נכון," הוא השיב בשלווה, בעוד חברותיה עוקבות אחר המיני-דרמה המתחוללת מעבר לרחוב. "את תהיי עסוקה מדי בריקוד על השולחן, עם כל החברות שלך. אבל אני מודיע לך מראש, אגיע תוך עשר דקות. ונסי בבקשה לזכור, את מתארסת לנסיך מחר בערב, וקשה לי להאמין שהוא יהיה סבלני כלפייך כמוני, כשהוא יראה את התמונה שלך, מרוחה על כל דפי העיתונים."
"תמיד ידעת להרוס את כל הכיף," ירתה אנליסה בחזרה, כשהבעת פניה מביעה את התערובת המוכרת של אש ואהבה. היא פנתה בחזרה לכיוון החברות שלה.
אם בהריסת הכיף, את מתייחסת לזה שתמיד אהבתי אותך ודאגתי לך, את בהחלט צודקת, הוא חשב לעצמו, בעת שהדלת של אל גאטו פרוז נפתחה לרווחה, והמארח בא לקראתו כדי לקבל את פניו. הוא הבהיר את מבוקשו, והאיש נחפז לעזוב. שניות מסוכנות נקפו, שניות בהן הוא ראה בדמיונו המשתולל, מה אנליסה עלולה לעשות בתוך המועדון, ברגע זה. ובדיוק כשהיה נדמה לו שההמתנה כבר לא תוכל להיות קשה יותר, מישהי שהוא הכיר, מקטע שהיה לו איתה לפני שנים, נכנסה אל המסעדה בחברת בעלה המבוגר והעשיר. "אלחנדרו," היא המתה, בהיעצרה כדי להניח יד עמוסת תכשיטים על זרועו. "מתי נוכל להיפגש סוף-סוף, אתה ואני?"
"לעולם לא," הוא לחש בדיסקרטיות, בעת שמארחת צעירה ויפה הסיחה את דעתו של בעלה המבוגר של האישה. "את כבר נשואה."
"אז מה?"
האישה הסמיקה קמעה, כשבעלה הסתובב כדי להציג את עצמו בפני אלחנדרו. "הוד מעלתך," אמר האיש המבוגר, בהרכינו את ראשו בכבוד. "איזה כבוד..."
"הכבוד כולו שלי," הבטיח לו אלחנדרו, בהשיבו לו קידה.
הרכילות, על פיה אין שני לו מבחינת מיומנותו בחדר המיטות, לא מועילה לו במיוחד, הוא חשב לעצמו בשעשוע מסוים, בעת שהפתיינית-בעיני-עצמה שלחה לעברו עוד מבט מצועף מעבר לכתפה, כשבעלה הוביל אותה אל שולחנם.
כשהמארח הראשי חזר, הבעת פניו הנפולה רמזה שהשפית הצעירה מסורה לעבודתה, בדיוק כמו שאלחנדרו תיאר לעצמו. הוא ריחם על המארח הראשי, שלא היה יכול להיראות אומלל יותר, גם אם היה משתדל. הוא פשט את זרועותיו לצדדים והכריז, "צר לי כל כך, דון אלחנדרו, אבל השפית סיידי נמצאת באמצע הסרוויס, והיא ביקשה ממני להודיע לך, שהיא לא יכולה לתת לשום דבר להפריע לה."
"לא אשמתך," הוא הרגיע את האיש, "אלא אשמתי, שנכנעתי ככה לחוסר הסבלנות שלי."
סיידי. שמה הוא סיידי. הוא השמיע את שמה בתוך ראשו. טוב ויפה, סיידי, הוא הרהר, בעזבו את המסעדה. ההיתקלות הקטנה הזאת אולי מאחורינו, אבל הקרב אינו אבוד עדיין. חיוך ריחף על שפתיו, בחצותו את הכביש. הוא שמח להיתקל באישה, שמסרבת להיענות לכל גחמה קטנה שלו.
מה פתאום דון אלחנדרו, הדוכס של אלגון, ביקש לראות אותה? סיידי הציצה החוצה דרך החלון, בעת שדמותו האתלטית של הגבר המפורסם ביותר – או שמא יש לומר, הנודע ביותר לשמצה – בכל ספרד, חצתה את הרחוב הצר. הדון נודע לשמצה, בגלל השמועות שטענו שמומחיותו בעולם העסקים קטנה רק מהמומחיות שהוא מפגין בחדר המיטות. רעד של מודעות חלף בגופה, בחשבה על כל האנרגיה המינית החשופה, האצורה בגופו של בן-אדם רב עוצמה אחד. זה, ממש שם, היה ההבדל המהותי ביניהם. לה לא היה בעצם שום ניסיון מיני משמעותי, ולא היה לה זמן לזה. אחרי שראתה את אימהּ מושפלת על ידי אביה, לאורך כל שנות ילדותה, סיידי לא חשה שום צורך להיחפז ולשנות את המצב הזה. די היה באביה, כדי לגרש מליבה לעד כל עניין בגברים, והיוצא היחיד מן הכלל הזה היה הבוס שלה, השף סורולו, שהיה בן-אדם מיוחד מאוד ותמיד דאג לשלומה.
לא לקח זמן רב, עד שמחשבותיה של סיידי נדדו בחזרה אל דון אלגון. אף אחד לא ביקש מעולם לשוחח איתה אישית באמצע הסרוויס, אלא אם כן זה היה כדי לבקש מהמטבח איזו מנה מיוחדת. אולי הוא רצה לערוך איזו התייעצות של הרגע האחרון, בנוגע לתפריט המסיבה של אחותו, מחר בערב. גל של מבוכה לוהטת שטף אותה, מפני שאם זה אכן מה שרצה, היא הייתה צריכה להסכים לפגוש אותו. מצד שני, אם זה אכן מה שהוא רצה, האם לא היה עדיף שידבר ישירות עם השף סורולו?
היא הציצה דרך החלון, בדיוק בזמן כדי לראות אותו נבלע בפתח מועדון מאגייה, שם אנשי החברה הגבוהה אהבו להתכנס, כדי לבחון אחד את השני. גברים בעלי מבנה גוף חזק יכולים להיראות כאילו לא נוח להם בחליפות מהודרות, אבל החליפה הכהה, התפורה לעילא, נצמדה באהבה רבה לגוף, שהיה פשוט גברי להדהים.
בשובה אל מלאכתה, ליבה של סיידי כבר איים לפרוץ מתוך בית החזה שלה. למה בכלל הייתה חייבת להרים את ראשה מהרוטב, ולראות את הדוכס בעל המוניטין מביט בה? מתוך איזשהו אינסטינקט חייתי, היא הניחה: הצייד והניצוד. התחושה של היותה טרף הייתה לגמרי חדשה לה, מה שהפך את המפגש החטוף הזה עם סכנה, למרגש הרבה יותר. היה בו משהו חייתי בהחלט, שגרם לפיה להתייבש ולכל גופה לערוג לדברים שהוא לא חווה מעולם, אבל היה לה די שכל, לא לעודד אדם מסוגו של דון אלגון, שמסתובב בחוגים מכובדים מאוד, בעוד שביתה הוא המטבח ותו לא.
שום דבר לא שימח את סיידי יותר מאשר להזין ולהאכיל אנשים. אולי בגלל שבעיני הוריה, אנשי החברה הגבוהה, היא הייתה תמיד מטרד, היא חיפשה את חברתם וידידותם של המשרתים שלהם, ולא לקח לה זמן רב לגלות את ההנאות הנלוות להענקת אושר לאנשים, בעזרת הכנת מזון משובח. וכשאביה הלך לעולמו, בעקבות משקה אחד יותר מדי, ואימהּ דחתה אותה לגמרי מעליה, סיידי ידעה בדיוק מה ברצונה לעשות.
למחרת בערב, סיידי ואנשי הצוות ערכו את ההכנות האחרונות למסיבת האירוסים של אנליסה אלגון, כשהשף סורולו נקרא אל הטלפון.
"אסון!" קונן השף הנודע, בשובו.
כולם במטבח השתתקו, וכולם, סיידי הייתה בטוחה, חשבו את אותה מחשבה המומה: לא הערב!
אפילו השף הרגוע ביותר יוצא מהכלים מדי פעם בפעם, והשף סורולו לא היה מהרגועים שבכל השפים, אבל ההתפרצות הזאת הייתה מעבר לגבולות פרצי הזעם הרגילים שלו, והוא נראה ממש מעורער. חקירה עדינה של סיידי העלתה, שאחד מבני משפחתו חלה פתאום. שום דבר לא היה חשוב יותר מהבישול, מבחינתו של השף סורולו, מלבד משפחתו המיידית והרחבה קצת יותר, וסיידי ידעה שאין לה ברירה, אלא לבוא לעזרתו.
"אל תדאג. אתה – לך. אני אשתלט פה על העניינים," היא אמרה.
"ידעתי שאני יכול לסמוך עלייך," הכריז, בהקלה, ידידה והמנטור שלה, לפני שהזמין לעצמו מונית.
זה היה המינימום שהיא יכלה לעשות למענו. השף הדגול היה לה כמו אבא שני, מאז הגיעה למדריד בחיפוש אחר עבודה. אחרי שעזבה את הבית, היא התחננה והורשתה לעלות על סיפון יאכטת פאר, אבל סיידי הבינה חיש מהר שהחיים בים לא נועדו לה, למרות שהבישול שלה זיכה אותה בהמלצה חמה, מפי השף הראשי של הספינה. כשהמגה-יאכטה עגנה בברצלונה, היא שמה את פעמיה אל פנים המדינה, אל מדריד, כשבליבה חלום על קריירה בעולם ההסעדה, ובאופן יותר ספציפי, במסעדת אל גאטו פרוז המפורסמת. סיידי קראה אודות המסעדה הנודעת, כשהייתה בבית הספר, והיא יכלה רק לדמיין לעצמה כמה נפלא יהיה לעבוד לצידו של השף המפורסם. לזכות בתפקיד הנחות של שוטפת כלים, היה כמו התגשמות של חלום מבחינתה.
"תתחילי למטה ועשי את דרכך במעלה הסולם," הייתה עצתו של השף סורולו. נאמנות ללא שום רתיעה ושעות ארוכות מאוד של עבודה מסורה במטבח, היו דרכה של סיידי להודות לו על ההזדמנות שנתן לה.
"את עשית דרך ארוכה מאוד," ציין השף סורולו, באספו את המעיל שלו ובהתכוננו ללכת ולהשאיר את המטבח שלו באחריותה. "את זוכרת את יומך הראשון פה?" הוא שאל, בהציצו החוצה כדי לראות אם המונית שלו הגיעה.
לעולם היא לא תשכח אותו. "בפרטי פרטים," היא השיבה, ונזכרה איך כשנחישות ממלאת את כל כולה, היא נכנסה פנימה מהדלת האחורית, בעקבות אחד מאנשי הצוות שלו. החלק הטוב ביותר של יומה הראשון באל גאטו פרוז היה המפגש עם השף הבינלאומי המפורסם. היא התקשתה להאמין, כשהוא עמד על ניהול ריאיון העבודה שלה בעצמו. העניין שהפגין האיש הדגול, במי שלכל היותר נועדה להיות חברה נחותת מעמד בצוות שלו, הרשים אותה מאוד, והיא לא שכחה את זה מעולם. שטיפת כלים היא בסך הכול ההתחלה, הבטיח לה השף סורולו, ואם היא תסכים להישאר עד שעה מאוחרת בכל ערב, הוא ילמד אותה לקצוץ ירקות. אם היא תשתלט על המיומנות הזאת, מי יודע כמה רחוק היא תוכל להגיע?
"היום הראשון היה היום הטוב ביותר של חיי," היא אמרה לו, כעת.
"ידעתי שהיום הזה יבוא," הוא אמר לה, בחיוך מלא חיבה שריכך את הבעת הדאגה שעמדה על פניו. "תמיד ידעתי שאני יכול לסמוך עלייך, סיידי. אבל אל תקרעי את עצמך יותר מדי, הערב. אין בכך שום צורך. יש לך פה הרבה מאוד תמיכה טובה, ודון אלגון הוא בן-אדם טוב. שנים אני מכיר אותו. הוא יבין, מדוע התוכניות שלנו היו חייבות להשתנות."
סיידי לא הייתה עד כדי כך אופטימית, אבל היא לא אמרה שום דבר שהיה עלול לעכב את ידידה.
"בסדר, אנשים," היא הכריזה, כשהמונית נעצרה בחוץ. "זה בידיים שלנו. אז בואו נעבוד במרץ ונסב לשף סורולו גאווה רבה."
"מה?" אלחנדרו רתח מכעס. הוא הקדים להגיע למסיבה של אנליסה כדי לבדוק שהכול מוכן, אבל למד שהשף סורולו לא יהיה במטבחו, דווקא בערב הכל כך מיוחד הזה!
כבן-אדם שלעולם אינו יוצא מכליו, הפעם הוא היה קרוב לצאת מהם, יותר משהתקרב לכך אי-פעם – מפני שהמסיבה הזאת לא הייתה לכבודו, אלא לכבוד אחותו. "איך השף הראשי יכול לעזוב את המטבח שלו, בערב שכזה?" סכו"ם של כסף וגביעים של בדולח רעדו מקולו הרועם. המארח הראשי נראה אובד עצות. בניגוד גמור לאישה שיצאה מהמטבח. האישה שסירבה לדבר איתו אמש. בבחינה מדוקדקת יותר, היא הייתה עוד יותר יפהפייה, ולא באופן הקונבנציונלי; היו אלו היושרה שנשקפה מעיניה הבורקות, הנוקשות של לסתה המקובעת, שמשכו אותו.
"דון אלגון," היא אמרה, בנימה החמימה ביותר. "ברוך הבא לאל גאטו פרוז. כמה נחמד לפגוש אותך – "
"סוף-סוף?" הוא שאל.
היא חייכה, בהתעלמה ממורת רוחו. "יפה שטרחת להקדים לבוא, כדי לבדוק הכול. כך בדיוק הייתי נוהגת גם אני."
"באמת?" הוא שאל בכעס.
"אני מתנצלת, על כך שלא הצגתי את עצמי," היא אמרה ולא הראתה בשום צורה שיחסו הצונן הצליח להבהיל אותה. "השפית סיידי מונטגומרי, לשירותך הערב. אבל בבקשה, קרא לי סיידי."
"אלחנדרו אלגון..."
תוך התעלמות מהזמנתו לוותר על המחסום המקצועי שביניהם, עד כדי כך שתקרא לו בשמו הפרטי, היא הושיטה את ידה אליו ללחיצה ואמרה בשלווה מוחלטת, "לעונג הוא לי, לפגוש אותך פנים אל פנים סוף-סוף, דון אלגון."
בהיזכרו בדחייה של הערב הקודם, הוא נעץ בה מבט קשה. היא חייכה אליו בחביבות. הוא לקח את ידה לרגע, אך זה היה מספיק ארוך, כדי ללמוד הרבה מאוד בקשר לשפית הצעירה. ידה הייתה קרירה ויבשה, ולחיצת היד שלה הייתה יציבה ועניינית מאוד. זאת הייתה אחיזה של אישה השולטת בעניינים. האם הוא טעה, בנוגע לאש הבוערת מתחת לחזותה העצורה? לשם שינוי, הוא לא היה בטוח בפסק הדין הראשוני שלו. הוא לא היה מסוגל לדמיין את האישה הזאת מאבדת את השליטה, בשום צורה שהיא.
"הרשה לי להבטיח לך," היא המשיכה ואמרה, "שלמרות היעדרותו של השף סורולו הערב, התפריט יישאר ללא שינוי, והמזון יהיה ערב לחיך כמו תמיד, כאן באל גאטו פרוז."
"תחת השגחתך?" לא היה לו שום מושג איך לקבל את הקסם האישי הישיר והגלוי הזה, וזה מה שגרם לו להגיב בכעס.
"כן," היא הכריזה בביטחון והשיבה לו מבט ללא שום רתיעה.
עיניה היו סגולות, הוא ראה כעת, והיא מיטיבה להשתמש בהן, בהביטה בו ישירות ללא שום הבעה, מלבד רצון לעמוד בדרישותיו ונחישות שקטה להרגיעו כעת, כשכבר ברור שהוא לא יקבל הערב את השף המפורסם, שתמורת שירותיו הוא שילם.
"אני מקווה שתהיה מרוצה עם מה שעשינו," היא אמרה, בהובילה אותו פנימה יותר, אל תוך המסעדה. "הצוות עבד ממש קשה, כדי לוודא שהכול יהיה מושלם במסיבה של אחותך."
בהציצו סביב, הוא נאלץ להודות שהמסעדה אכן נראית במיטבה. הוא ביקש זרים של פרחים אקזוטיים עזי גוונים, בהתאם לאישיותה התוססת של אחותו, ומוכרי הפרחים בהחלט עמדו במשימתם.
"נדליק את הנרות בקרוב." הוא השפיל את מבטו אל הבחורה שלצידו. "ואז תוכל לראות איך, עם הברק של כלי הכסף והבדולח, המקום נראה כמו המערה של אלאדין," היא הוסיפה, בהביטה קדימה כאילו כבר דמיינה לעצמה את המראה.
אם כך, יש גם צד רך יותר לסיידי. מעניין מאוד, הוא חשב לעצמו, אם כי היא קטעה כמעט בבת אחת את הרהוריו. בהמשיכם את הסיבוב, היא נותרה מקצועית לחלוטין, מקצה מצנפת השף שעל ראשה ועד לבהונות נעליה, המכוערות אך ההגיוניות מאוד. רק שכשהם התחככו זה בזה בטעות, כששניהם ניסו לפתוח דלת, גופו הגיב בהתלהבות מפתיעה מאוד. כנראה שכבר נמאס לו מנשים קלות להשגה, הוא תיאר לעצמו, בהתבוננו בקו הנחוש של לסתה של סיידי.
"אין לך שום סיבה לדאגה, דון אלגון," היא הבטיחה לו. "אנחנו כאן, באל גאטו פרוז, מקפידים תמיד מאוד בתכנון ובהכנות, ואני בטוחה שהצוות שלנו חשב על הכול."
הוא שם לב שהיא לא לקחה לעצמה שום קרדיט מיוחד. "אני לא דואג," הוא אמר והוסיף תוך מחווה קטנה, "אני מצפה לטוב ביותר, ואני בטוח שאת ואנשי הצוות שלך תוכלו לספק לי את זה, בדיוק." משונה, באמת היה לו ביטחון בסיידי.
"תודה על כך שאתה בוטח בנו," היא אמרה ונראתה מרוצה. "האם תרצה איזה קוקטייל, בזמן שאתה ממתין לבוא שאר האורחים?"
היא החוותה לעבר בר המראות המפורסם, עם שורת המושבים הרכים, המרופדים בקטיפה כחולה כהה. "לא, תודה," הוא השיב בחדות, וחשב לעצמו כמה צונן הוא נשמע. זאת ההשפעה שהייתה תמיד לעיר הגדולה עליו. כנראה שמדריד הופכת את מצב ברירת המחדל שלו למתוח ודרוך, ואם מוסיפים גם את אחותו לעסק, תשוקתו שהכול יהיה מעולה כבר חורגת מכל סקאלה אפשרית.
"לא אוכל לפתות אותך עם כוס שמפניה?"
עם הרבה דברים, היא יכולה לפתותו, הוא חשב לעצמו, בהביטה אל תוך עיניו, אבל לא עם שמפניה. הערב הוא רצה לשמור על ראש צלול. ספקותיו, בנוגע לתבונה של אנליסה בבחירת בעלה המיועד, נותרו כשהיו, והוא היה חייב לשים עין בוחנת על הנסיך וחבר מרעיו. הם אולי נושאים תארי אצולה מרשימים, אבל בדיקה מעמיקה של אנשי האבטחה שלו הוכיחה שאין להם את האמצעים הכספיים הנדרשים, לקיום אורח החיים הראוותני שלהם, וכשאחותו נמצאת באחד ממצבי הרוח היותר פזיזים שלה, ייתכן שהיא לא תבחין בצרות האורבות על קו האופק, כמו שהוא מבחין בהן.
"שמפניה? לא, תודה," הוא אמר לסיידי.
"אז בירה?" היא הציעה וניצוץ קלוש של משובה הופיע בעיניה.
היא לא חששה להתלוצץ איתו ולבחון אותו, מה שהיווה עוד נקודת זכות עבורה. "בירה תתקבל בברכה, אבל רק אם תצטרפי אליי."
חיוכה המנומס לא התערער בכלל, בעת שהשיבה לו, "אני אף פעם לא שותה בזמן העבודה."
הם בהו זה בזה, בעניין שהתעצם, עד שהיא אמרה, "נדמה לי שאחותך מגיעה, אז אורה לאחד המלצרים להביא לך את הבירה."
לפני שעלה בידו לומר מילה נוספת, היא כבר הלכה. שוב, היא חמקה ממנו, הוא חשב לעצמו בחריקת שיניים. אבל לפני שהספיק להוסיף לחשוב על זה, צי הלימוזינות הארוכות, שהוא שכר כדי להביא את אנליסה ואת חברותיה, נעצר בחזית המסעדה. הוא עמד להיות עסוק מדי במשך שארית הערב, מכדי שיוכל להמשיך לשוחח עם סיידי, אבל היא בהחלט השליכה לפניו כפפה, שלא הייתה לו שום כוונה לשכוח.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.