ליקוי הקשת

פרק 1

שתי אחיות

השכם בבוקר, יצאו האחיות יהב ותאיר לוינסקי מהיישוב הקהילתי "צבעי הקשת", לקראת יום לימודים נוסף באוניברסיטת "הכרמל", שם למדו לתואר הראשון שלהן. הן צעדו בשביל, בין העצים, לעבר מכוניתן.

ארבע שנים חלפו מאז מת אביהן בתאונה, מאורע שהשפיע קשות על שתיהן ובמיוחד על תאיר, בעלת הנפש העדינה, שאובחנה עם אוטיזם בתפקוד גבוה. היא לא הרבתה לדבר על הפחדים ועל החרדות שהציפו אותה, אולם לאחרונה, יכלה להישבע שהיא רואה חזיונות בהקיץ. גם בבוקר זה נגלה לעיניה חיזיון, כאשר בדרך למכונית הבחינה באב ובבתו הקטנה. האב הרים את ילדתו הצוחקת ונשק לה. 

תאיר נרעדה. לרגע ראתה את עצמה כילדה הקטנה המונפת בזרועות אביה. 

מראה נוסף נשקף אליה מבין העצים, מיועד, ככל הנראה, לעיניה בלבד. היא ראתה את הילדה רצה צוהלת אל זרועות אביה. לפתע השתבש 

משהו. הילדה גדלה והפכה לאישה ודמותו של האב דהתה ונעלמה. האישה קפאה על מקומה, צחוקה נדם. היא הייתה מפוחדת. במקום שבו 

עמד האב, הופיעו אנשים זרים ובראשם, עמד ילד יפה תואר שהבעה מרושעת נסוכה על פניו. הוא לחש דבר מה לאישה גבוהה שעמדה לצידו והצביע על הילדה שהפכה לאישה. האנשים שעמדו מאחוריהם צייתו לו ובצעדים מאיימים התקרבו לאישה. תאיר ידעה שהם באים להרוס אותה. האישה צרחה, דהתה אף היא ונעלמה. הילד המרושע חייך חיוך שבע 

רצון. 

"מה קרה?" שאלה יהב בדאגה. 

תאיר התנערה מהחיזיון והביטה סביבה במבט פרוע ובעיניים פקוחות לרווחה. 

"היה לי מין חיזיון... לא משנה, זה שום דבר. אולי רק תעתוע," אמרה תאיר.

"זה כלום," הרגיעה אותה יהב, "את פשוט לחוצה. תסתכלי על ההרים שבאופק." היא הצביעה עליהם. "נוף יפה תמיד מרגיע אותך. תראי, השמש כבר מתחילה לזרוח מעליהם."

תאיר חייכה והתעודדה. יהב צדקה, המראות האלה בהחלט הסבו לה תמיד הנאה מרובה. אך היא עדיין הייתה מוטרדת מהחיזיון שנגלה לה.

יהב, המבוגרת מבין השתיים, פתחה את הדלת הקדמית של המכונית האדומה והתיישבה ליד ההגה, ואילו תאיר התיישבה במושב הסמוך. 

כשהגיעו השתיים לאוניברסיטה, יצאו מהמכונית וצעדו בתוך הקמפוס לעבר הבניין של החוג לארכיאולוגיה, שם למדו. המבנה ניצב בקצה ההר, ממש ליד היער הגדול שעל הכרמל.

הן צעדו לאורך המסדרון בדרכן לכיתה שבה התקיים השיעור הראשון, כשהן נתקלות במבטים שהופנו בעיקר לעבר תאיר, שהייתה לבושה בחצאית צמר אפורה ומשובצת שהתארכה עד מתחת לברך, ואת רגליה כיסו גרביונים לבנים ונעלי בובה קלאסיות שחורות. 

כבר העירו לה בעבר שהיא נראית כמו בובה, ולדעת רבים, סגנון הלבוש האהוב עליה היה ילדותי בהשוואה לבנות גילה. תאיר הייתה מורגלת במבטים שננעצו בה, וראתה בכך את דרכן של הבריות לזהות בה את 

השונות.

כילדה וכנערה אומנם הפריע לה הדבר מאוד, אולם מאז שהכירה חברים שנדמה שהם כרוכים בגורלה, חברים שבדומה לה אובחנו כאוטיסטים וחוו חוויות דומות לשלה, הוקל לה. היא ידעה שהיא אינה לבדה עוד. 

לצידה צעדה יהב, שהייתה נמוכה ממנה במקצת. היא לבשה מכנסי ג'ינס וז'קט, והשתלבה בנוף הכללי של הסטודנטים. 

כשנכנסו השתיים לכיתה, היו הסטודנטים האחרים עסוקים בענייניהם. הם פטפטו וצחקו. תאיר לא התקרבה אליהם וכהרגלה, התיישבה בספסל האחרון. 

לעומתה, מצאה יהב נושאי שיחה כמעט עם כל אחד. היא השתדלה לשוחח בנעימות אפילו עם אנשים שלא חיבבה במיוחד.

"מה נשמע?" חייכה סטודנטית מתולתלת אל יהב, "את מצטרפת למשלחת לצרפת בקיץ?"

"כן, אני ואחותי," יהב הניחה יד על כתפה של תאיר הנבוכה ומשכה אותה אליהן.

"אז... את חושבת שנמצא משהו מיוחד, גלי?" שאלה יהב בניסיון לנווט את השיחה. 

"אני אישית מקווה להזדמנות להעשיר את הידע בנוגע למחקר שלי על תעשיית הצור מהתקופה הפליאוליתית התיכונה והעליונה. זה ודאי יתרום לדוקטורט שלי," הוסיפה בנימה של מלומדת. 

"וואי וואי, כבר מתכננת את הדוקטורט שלך..." צחקה יהב וגלי משכה בכתפיה ביוהרה.

"אותי, הכי מעניין לגלות כמה שיותר על המנטליות של החברה," הצטרפה תאיר לשיחה בביישנות, "יש לי הרגשה שנגלה זאת אם רק נפענח רמזים חמקמקים ונפעיל את האינטואיציה." משהחלה לדבר, נסחפה תאיר, הרומנטיקנית, בדמיונה. "הו, כמה מסתורין יש בפרהיסטוריה. בגלל זה אני אוהבת את תחום הארכיאולוגיה הפרהיסטורית. זה נראה לי מין עולם קסום. אני אוהבת את הפרהיסטוריה!" חזרה על דבריה בהתלהבות. 

"אנחנו לא חיים בסיפורי אגדות," הפטירה גלי בגיחוך. 

"למה? דווקא יש משהו בעולם המסתורי של הפרהיסטוריה, שמזכיר את עולם הפנטזיה, משהו כמו הסגנון של טולקין," נחלצה יהב להגנת אחותה. "תחשבי על זה, אצל טולקין יש גזעים של גמדים, הוביטים, ענקים דמויי אדם וגם בעבר הרחוק בפלנטה שלנו חיו גזעי אדם שונים, בגדלים ובצורות שונים, שהתהלכו לצידנו על פני האדמה הזאת."

בין הבנות השתררה שתיקה קצרה. בהחלט ניתן כאן חומר מעניין למחשבה.

"אז מה אם זאת אקדמיה?" הוסיפה יהב בקלילות. "אפילו לך לא יזיק להשתמש בדמיון שלך מדי פעם, גלי," עקצה אותה בהומור וחייכה. 

גלי השיבה לה בחיוך סרקסטי. 

"יש משהו בדבריה," הצטרפה לשיחה סטודנטית חביבה וגבוהה. 

"היי, תרה!" בירכה אותה יהב לשלום ותרה בירכה אותה בחזרה. 

"חוץ מזה, אנחנו ארכיאולוגים," המשיכה תרה בדבריה, "אל תשכחי שלמרות שאנחנו צריכים להיות סקפטיים, באותה מידה אנחנו גם צריכים להיות עם ראש פתוח ולהיות מוכנים לכל דבר, גם אם זה משהו שלא העלינו על דעתנו ושלא מוכר לנו."

היא פנתה לתאיר. "מה קורה, תאיר? עוד לא אמרתי לך שלום," היא חייכה אליה. "אני חושבת שזה באמת מעניין לגלות כמה שיותר על חברה שנמצאת כל כך רחוק, מוגנת בערפילי הזמן. הבעיה היא שקשה לגלות דברים כאלו דרך ממצאים חומריים בלבד, אבל פה ושם ניתן לגלות רמזים קטנים גם בנוגע להתנהגות שלהם." 

"בכל זאת, יש לי הרגשה שנמצא יותר מאשר צור ועצמות," התעקשה תאיר וכמו דיברה לעצמה, כשעיניה בוהות למרחקים, כדרכה. היא נראתה חולמת. "אני חושבת שעולם הפרהיסטוריה היה עולם קסום. כל סוגי בני האדם חיו בצוותא. היה מגוון ומעניין יותר בעולם כזה. מי יודע? אולי הם גם היו טובים יותר האחד לשני: קיבלו את השונה, חיו בהרמוניה עם הטבע, היו קרובים לבורא, כולם היו שווים..." תאיר הפליגה בדמיונה למרחקים. 

"היי, יוסטון, תנחת!" נופפה גלי בידיה מול עיניה החולמניות של תאיר.

סטודנט בלונדיני שישב בקרבת הבנות ושמע את דבריה האידאליסטיים של תאיר, גלגל את עיניו הכחולות וגיחך לעצמו. 

תרה לא רצתה להעליב, אבל שאלה בספקנות, "את לא קצת חולמת, תאיר? פשוט... קשה להאמין שהייתה אי פעם אוטופיה. זה לא תואם את הניסיון ההיסטורי שיש לנו עם המין האנושי. שוב ושוב, לאורך כל ההיסטוריה, אנשים נלחמו ביניהם ויצרו חוסר צדק וסבל."

"כי רובנו כבר לא זוכרים מי אנחנו באמת," טענה תאיר, "בשלב מסוים משהו קרה, משהו שהשחית את האנושות."

גלי פלטה גיחוך נוסף ונאנחה, "בחייך, תודי בזה. טבע האדם נשאר תמיד אותו הדבר. זה לא היה שונה אז וזה לא שונה עכשיו."

תאיר נעצה בה מבט ועיניה הצטמצמו. "מה את יודעת על טבע האדם?" התריסה כנגדה וחזרה למקומה. 

שאר הבנות התיישבו גם הן במקומותיהן. תרה שבה וחייכה לעברה של תאיר בטרם התיישבה במקומה. תרה הייתה אחת הסטודנטים היחידים שאיתם הצליחו הבנות להתיידד ממש, והייתה מבין היחידים שאותם החשיבו השתיים כנחמדים וסובלניים. היא קיבלה את תאיר התמימה והעדינה כמו שהיא, על אף ואולי בזכות שונותה. אישיותה הייחודית של תאיר קסמה לה. 

יהב, אף על פי שהשתלבה מהר יותר בכל מקום שאליו הגיעה, סלדה מאנשים שמכנים את עצמם "רגילים", שממהרים לשפוט אחרים ולעשות חלוקה ל"אנחנו" ו"הם": אלו שנתפסים כשונים מהם, האחרים, החריגים — כך הם מכנים אותם. היא חשבה שלאמיתו של דבר, השונים הם אותם אמיצים שאינם הולכים כסומים אחרי העדר, הם אלו שמעיזים לפקפק בסדר החברתי ובמוסכמות והם אלו שמעיזים להישאר נאמנים לליבם, לאופיים הייחודי ולדרך שלהם.

השיעור הסתיים. בהפסקה, נשארו לשבת בכיתה כמה סטודנטים ופטפטו, ביניהם תרה ויהב ששוחחו עם סטודנטית נוספת. תאיר ישבה לידן ואכלה את הכריך שהכינה לה אחותה. פעם נוספת היא שמעה אותן מדברות על המשלחת לצרפת. היא לא רצתה לשוב ולהשתתף בשיחה. מה שהיא תגיד לא ייחשב ממילא... 

לבסוף התיישבה יהב במקומה ושבה לעיין בחומר הלימודים שבקלסר שלה, ואילו תאיר הלכה לשירותי הבנות, להתרענן. 

לשמחתה, המקום היה ריק והיא יכלה לבחון את עצמה במראה. פניה היו רכות ועדינות. מצח גבוה עיטר אותן והעיד על תבונה טהורה. במרכז פניה הזדקר בחן אף צר, חטוב וישר. עיניה היו כחולות־ירוקות זוהרות, בעלות גוון טורקיז, ומעליהן השתקפו אליה מהמראה זוג גבות מעוגלות. סביב פניה גלש אל גבה שיער חום רך וחלק. תאיר הייתה בחורה יפהפייה, כך אמרו כולם, אך מה שהיא לא ידעה זה שמעטים בלבד הצליחו להבין את המסתורין ששכן בעיניים המהפנטות האלה.

תאיר תהתה, כהרגלה, מדוע אנשים כמו גלי נוטים להתייחס לאנשים כמוה בביטול והתנשאות.

'אהה...' נאנחה לעצמה לבסוף. 'לא משנה. העיקר שיש לי חברים משלי, את אחותי ואת אימא שלי... וגם את דודה אהובה. הם באמת אוהבים אותי.'

תאיר הרטיבה את פניה, התרעננה מעט במים הקרירים ומיהרה לשיעור הבא, שהיה אהוב עליה במיוחד. שיעור ארכיאולוגיה פרהיסטורית. 

גם את המרצה הן חיבבו. הוא היה חביב ומזמין, נענה תמיד לכל שאלה ואף גילה סבלנות ושמח לשוחח עם האחיות מפעם לפעם. 

המרצה, פרופסור עמנואל גבע, נכנס לכיתה, הניח את תיקו על השולחן, וכהרגלו, העניק את חיוכו המקסים לתלמידים ובירך אותם ב"צוהריים טובים". 

הוא פתח את השיעור בהקרנת מצגת על המסך שהיה תלוי על הלוח. תאיר בהתה בתמונות שהראו כלי אבן שהתגלו באתר של ניאנדרטליים, בזמן שהפרופסור המשיך להרצות בפרטי פרטים על סוגי הכלים ועל האנליזות שנעשו עליהם.

"עכשיו, אני מבקש מכולכם להגיש את העבודה שהייתה אמורה להיעשות לשיעור זה," אמר בסוף השיעור.

כולם, ויהב בתוכם, ניגשו אל שולחנו עם העבודות המוכנות בידיהם. למרבה המבוכה, נוכחה תאיר לדעת שהיא היחידה שלא הספיקה לסיים את העבודה.

היא הצביעה בביישנות.

"כן, תאיר. איפה העבודה שלך?" שאל המרצה.

"אז זהו ש..." גמגמה תאיר במבוכה, "אני מצטערת, אבל לא הספקתי לסיים אותה. בבקשה, תן לי להגיש אותה בשבוע הבא." עיניה התחננו 

אליו.

היא ראתה שכמה מהסטודנטים מגחכים ואת אחותה מביטה בה באהדה.

היא התביישה בעצמה, אך עמנואל הביט בה בהבנה ולבסוף הנהן.

"בסדר. אבל עד השבוע הבא."

"הו, תודה," אמרה תאיר בהקלה.

"אני מזכיר לכם על הסיור שיתקיים בסוף השבוע הבא," אמר המרצה, "ולמרות שזה בסוף השנה, מי שמעוניין להצטרף למשלחת הארכיאולוגית למערות צרפת, שיירשם בהקדם האפשרי. המשך יום טוב." הוא כיבה את המצגת והחל לארוז את חפציו.