לכתוב על המים

1

נובמבר 1993, שכם

רכב המרצדס האדום ובו ארבעת הלוחמים המסוערבים עשה את דרכו באיטיות בסמטאות הדרומיות של שכם. הרדיו המקומי השמיע שיר של פיירוז, הזמרת הלבנונית המפורסמת. על המראה הפנימית הייתה תלויה המסבחה, מחרוזת התפילה. אודי, הנהג, לא היה זקוק לעזרה בניווט במשעולים הצרים של שכם. כמו שאר חברי הצוות הוא הכיר את השטח באופן יסודי. הנוהל הקבוע היה כי לפני כל פעולה מקבל הנהג מפות ותצלומי אוויר מעודכנים של האזור. ההגעה אל היעד הייתה באחריותו הבלעדית של הנהג — כל טעות בניווט הייתה עלולה להביא לכישלון המבצע כולו. הגשם הטורדני אילץ את אודי להפעיל את המגבים החורקים. ליד אודי ישב יריב, מפקד המבצע. הפעם היה יריב מחופש לערבי זקן: על ראשו כאפייה ועקל, משקפי ראייה עבים הונחו ברישול על אפו, ואניצי זקנו היו צבועים באפור. הוא אחז בעיתון "אל־קודס" של אותו היום, ומדי פעם עיין בו. על ברכיו הייתה מונחת מזוודת ג'יימס בונד מרופטת בצבע חום. בתוך המזוודה, מוקפים ביציקת ספוג קשיח, הוסתרו מכשיר הקשר, מחסנית נוספת לאקדח המוסלק שנשא עליו, זוג רימונים ומכשיר קטנטן לראיית לילה, המילה האחרונה בתחום האופטיקה בצה"ל.

במושב האחורי של המרצדס המסוערבת ישבו יקי וברדה. יקי היה מחופש לאישה, כרגיל. למורת רוחו נודב בדרך כלל הלוחם הבלונדיני לגלם את הדמות הנשית בפעולות שביצע הצוות. הוא שנא את שעות האיפור הארוכות מול הראי ואת הבגדים הלא נוחים. למען האמת, דמות האישה התאימה ליקי כמו כפפה ליד: הוא היה בעל מבנה גוף רזה ואתלטי, שערו היה בלונדיני ועיניו בהירות. בניגוד לשאר חברי הצוות נזקק לגילוח רק פעם ביומיים־שלושה, ואת הזיפים הבלונדיניים לא התקשה להסוות באמצעות מייק־אפ ומעט סומק. בין חברי הצוות זכה יקי בעל כורחו לכינוי "ברבי". הוא התנגד לו, אך ללא הועיל. הפעם עטה על ראשו את המטפחת המסורתית הלבנה, ששימשה לו גם כרעלה למקרה שייתקלו במחסום מאולתר של פעילי חמאס. ברדה, מנגד, היה מושבניק שחרחר, נמוך וחסון. ביחידה נחשב לאחד הלוחמים החזקים ביותר מבחינה פיזית, ואף זכה מאחורי גבו לכינוי החיבה "העגל". בין רגליו החזיק סל קניות מרושת מפלסטיק ירוק, ובו כמה צרורות של עשבי תיבול, ירקות, פירות ושתי כיכרות לחם. כל אלו היו הסוואה לתפקידו האמיתי של הסל: בתחתיתו של הסל המרושת נתפר כיס סמוי, שבו הוסלקו המיני־עוזי ושתי מחסניות צולבות, באדיבות מחלקת האמל"ח של היחידה. ברדה היה מחופש לצעיר בשנות העשרים המאוחרות לחייו. השפם הטבעי שגידל תמיד והזיפים הכהים בני השבוע שיוו ללוחם הצעיר מראה מבוגר יותר.

הרכב ובו הלוחמים לא בלט בשטח: המתבונן מן הצד ראה משפחה החוזרת מעוד יום עבודה — האב המבוגר יושב במושב הקדמי ומעלעל בעיתון, לידו בנו הנוהג ברכב. שאר בני המשפחה, האח והאחות, יושבים מאחור.

הגשם התחזק ואילץ את היושבים ברכב לסגור את החלונות לגמרי. לאחר זמן קצר הצטברו אדים על החלונות הקרים, והלוחמים ניגבו אותם בידיהם.

היה זה יום חמישי בשבוע. השעה הייתה שעת בין ערביים והשמש נטתה לשקוע. יריב המפקד דחק באודי הנהג לנסוע מהר יותר, אך לשווא. טור ארוך של מכוניות ומשאיות השתרך לאיטו באזור השוק של שכם.

יריב ידע כי למרכיב הזמן חשיבות מכרעת בפעילות המבצעית הרגילה, ובמיוחד באותו יום: הכוח בפיקודו, שנע מדרום, היה מתוכנן לחבור באור יום לכוח המסתערבים השני, שאמור היה להגיע ליעד מכיוון צפון. הזוג השני, יוגב ודן, כבר הוצנחו לשטח יומיים קודם לכן, ונטמעו בו.

ההוראה שנתן מפקד היחידה, סא"ל יואב, ליריב ודן, מפקדי הכוחות החוברים, בתדריך האחרון לפני היציאה לשטח, הייתה ברורה וחד־משמעית: החבירה באור יום היא תנאי קריטי לביצוע הפעולה. "חבר'ה, אנחנו מחפשים את סעיד כבר הרבה מאוד זמן. למי ששכח, אני מזכיר שמדובר באחד מראשי החמאס בגדה, מבוקש מסוכן וערמומי בעל תשע נשמות. הוא נוהג להתחפש ולשנות צורה כל הזמן. כולכם קיבלתם את החומר עליו ממחלקת המודיעין, כולל תמונות של הסימולציות עם מספר תחפושות החביבות עליו. אין ספק, בחור יצירתי ואמיץ מאוד. תהיו בטוחים שגם אני רוצה לתפוס אותו ממש כמוכם", אמר מפקד היחידה לחברי הצוות באותו תדריך אחרון לפני היציאה לשטח, "אבל הבטיחות של הלוחמים באה לפני הכול. צריך לזכור כי שני הכוחות המסוערבים יגיעו לחבירה מכיוונים שונים, צפון ודרום, ולכן הסכנה שבאירוע ירי כוחותינו על כוחותינו גבוהה. יש הבנה?" שאל בזמן שהצביע על התצ"א המוגדלת של אזור הבית של סעיד. "ברור לחלוטין", ענו השניים, ודן אף הוסיף בנימה ממזרית: "יואב, אולי שכחת, אבל אנחנו משתחררים מהקבע עוד מעט. כבר קנינו כרטיסים לדרום אמריקה ואנחנו לא מתכוונים לתת לשום דבר ואף אחד — בטח לא לסעיד — להרוס לנו את התוכניות". יואב, מפקד היחידה, חיבב את הלוחם הוותיק. הוא נזכר בדברים שאמר לו קודמו בתפקיד על דן: "כמה חצוף — ככה אמיץ. זו עסקת חבילה". יואב ידע כי הצוות של דן, צוות הסמ"רים בקבע, יהיה המתאים ביותר לביצוע הזה. למרות ההתחכמויות של דן, ידע יואב כי כאשר הוא בשטח — יש על מי לסמוך. הפעם יפקד יואב על הפעולה ממטה הפיקוד בחטמ"ר שכם, ואילו דן יהיה אחד המפקדים בשטח. ההערה המתחכמת של דן שברה מעט את המתח בחדר והעלתה חיוך על פניהם של הנוכחים וגם על פניו של יואב, אף על פי שניסה להתאפק. מפקד היחידה חייך ואמר לו: "דן, אולי תתפלא לשמוע, אך אני בדיוק כמוך — רק מחכה שתשתחררו כבר ותעופו לי מהעיניים. אני אפילו אשמח לקבל מכם גלויה מברזיל או פרו — אבל בינתיים תעשו לי טובה, תביאו את סעיד ובואו נגמור עם זה כבר, טוב?" הלוחמים הנהנו ויצאו מחדר התדריכים.

מפלס הלחץ במרצדס המסוערבת החל לעלות. "בגלל הפקק המחורבן הזה עוד נפספס אותו", מלמל יריב. אודי, נהג הרכב, הבין את הרמז והחל לעקוף את כל הטור משמאל.

***

פקקי תנועה היו תמיד אחת מנקודות התורפה של הכוחות המסוערבים. בכל האימונים חזרו ושיננו המדריכים הוותיקים באוזני הלוחמים הצעירים כי העמידה במקום עלולה ליצור בעיות לא צפויות: יריב אף נזכר כי בתחילת דרכו כלוחם ביחידה, כמה שנים קודם לכן, ישב ברכב מסחרי מסוערב בעל קבינה, שנקלע לפקק בג'נין בצהרי היום. בקבינה ישבו שלושה לוחמים מסוערבים, ובחלק האחורי, המנותק מהקבינה, ישבו עוד ארבעה. אל קדמת הרכב התקרבו בתמימות שני רוכלים מקומיים, והציגו בפני יושביו את שלל מרכולתם. הלוחמים בקבינה דחו אותם באדיבות, אך באותו הרגע אירעה התפתחות לא צפויה מצידו האחורי של הרכב: ילד מקומי כבן עשר פתח לפתע את הדלת האחורית ושאל אם אפשר לתפוס איתם טרמפ. לאחר כשבריר שנייה, כשראה הילד את הציוד המיוחד שהותקן ברכב, הבין מייד כי הרכב שלפניו אינו רכב מקומי תמים, אלא רכב צבאי ובו מסתערבים. הוא פתח את פיו כדי לצעוק — אך הלוחם שישב קרוב אל הדלת התעשת במהירות, משך את הילד אל תוך הרכב וחסם את פיו. הוא השכיב את הילד על ברכיו, ובידו השנייה כיסה את עיניו, כדי שלא יראה את שאר האמצעים המיוחדים שהותקנו ברכב או שיזהה את פני הלוחמים. הלוחם הבכיר ברכב, מפקד המבצע, הורה מייד על ביטולו, הנהג סטה לשולי הדרך, והצוות נאלץ לנסוע ישירות לבניין הממשל הצבאי. שם הושאר הילד להשגחה עד שהוריו אספו אותו. כך, בעקבות פקק תנועה, בוטל המבצע ההוא — ושוב חמק מידי הלוחמים אחד מבכירי המבוקשים בג'נין.

***

המרצדס האדומה חתכה את קו ההפרדה הלבן, עברה אל המסלול הנגדי והחלה לשעוט קדימה, תוך התעלמות מצפירות המחאה של הנהגים המקומיים שעמדו בפקק ושל הנהגים שהגיעו ממול. בהוראת יריב סחט אודי את דוושת הגז ופנה שמאלה בצומת הקרוב. בתוך העיתון שהחזיק יריב הייתה מקופלת ומנוילנת מפת האזור, והוא כיוון את אודי ליעד בדרך עוקפת.

לאחר כשלוש דקות של נסיעה מהירה הגיע הרכב לקרבת היעד. אודי האט את מהירותה של המרצדס עד לעצירה. ענני אבק לבנים כיסו לרגע את הרכב, שעצר בשולי הדרך. יריב, המחופש לזקן, הסתובב אל צמד הלוחמים שישב מאחוריו ופנה ליקי. "ברבי, אז כמו שסגרנו בתדריך — ברדה ואני פורקים רגלית לכיוון הבית של סעיד. אני מניח שניצור איתו מגע תוך חצי שעה גג, עוד לפני החושך. בכל מקרה, אני אעלה מולך בקשר כשסעיד יהיה בידיי. אתם פוגשים אותנו בצומת 64, ומשם כבר נצא מהעיר לכיוון מערב. יש?"

"בסדר, ניפגש שם. ואני מזכיר לך, יריב, למקרה ששכחת — עוד פעם אחת שתקרא לי ככה, ואתה יכול לצאת מהשטח עצמאית ברגל. הרכב פשוט לא יחכה לך שם, אז אל תטרח לחפש אותנו..."

אודי הנהג תופף בעצבנות על ההגה. "בנות", אמר ליריב, "אולי אפשר בבקשה לנהל את הדיון המרתק הזה אחר כך ולא עכשיו? מתחיל כבר להחשיך, אם לא שמתם לב".

"יאללה, עגל, בוא נזוז", אמר יריב לברדה. הוא לחץ על מכשיר הקשר המוסלק ברכב ופלט: "להטן, כאן 60. קבל אנגליה רגלי שלי". זה היה הסימן המוסכם לפריקה הרגלית מן הרכב ולתחילת תהליך החבירה. ברדה, המחופש לצעיר, פתח את הדלת האחורית, יצא מן הרכב, ופתח את הדלת הקדמית של המבוגר, יריב. בידו הימנית אחז ברדה את סל הקניות, ובשמאלית אחז בבית שחיו של יריב, שעשה עצמו מתקשה לקום ולהתרומם מהכיסא. שני צעירים מקומיים על אופניים עצרו והתבוננו בהם לרגע, אך מייד המשיכו בנסיעתם. לא הייתה להם כל סיבה לחשוד במשהו: הם ראו בן המסייע לאביו המבוגר המתקשה בתנועתו, בזמן שנפרדו משאר בני משפחתם שישבו ברכב. יריב כחכח כמנהג המבוגרים החולים, ואז ירק לאחור. הרכב המסוערב המשיך בדרכו לנקודת המפגש. אז הרים יריב מבטו לאופק, ראה את השמש השוקעת ולחש בחטף לברדה: "בוא נזדרז, דן ויוגב בטח כבר שם". צמד הלוחמים החל להחיש צעדיו לכיוון היעד.

***

במהלך מסלול ההכשרה ביחידה אומנו הלוחמים ללמוד ולהכיר תאי שטח גדולים ומורכבים לניווט בתוך כמה דקות. בבחינה המסכמת של חלק הניווטים במסלול ההכשרה, קיבלו החיילים מפות של שכונות שונות בערים פלסטיניות רק עשר דקות לפני היציאה לניווט באותו השטח. יריב גילה כי דווקא לחץ הזמן גרם לו להתרכז ולזכור טוב יותר את הציר ואת נקודות המפתח באזור. השינוי המהיר והלא צפוי בנתיב ההגעה המתוכנן אילץ כעת את יריב ללמוד בזריזות את השטח החדש, שאליו הוביל את הרכב. הוא עשה זאת תוך כדי הנסיעה המהירה של אודי בסמטאות העיר.

מבעד למסך הערפל והחושך היורד ראה יריב את הבית שבו אמור להסתתר סעיד, מראשי החמאס בשכם. מסקירתו המוקדמת של רכז השב"כ זכר יריב כי מדובר בבחור צעיר ונמרץ, בן 29, המנהל ביעילות אכזרית את מנגנון הפיגועים נגד ישראל. המידע שהגיע יומיים קודם לכן לחמ"ל השב"כ היה יקר ערך: המבוקש עתיד לשהות בבית זה עד שעת תפילת הערב — ואז יחליף מקום מסתור, כהרגלו מזה שנתיים. החושך החל לרדת, וחלון ההזדמנויות הלך ונסגר. התוכנית המבצעית הייתה מורכבת, ולכן הוטלה דווקא על הצוות של יריב ודן, צוות ותיק ומיומן, שכבר הוכיח את עצמו פעמים רבות בעבר: הכוח המסוערב יכתר באופן מוסווה ושקט את הבית, ואז יחכה במקום עד ליציאתו של סעיד לתפילת הערב. כאשר יצא המבוקש הבכיר לכיוון המסגד, יתקרבו אליו צמד הלוחמים, "יקטפו" אותו בשקט ויעזבו את השטח ברכב המרצדס המסוערב. זו הייתה הדרך היחידה — כל הניסיונות הקודמים להגיע למבוקש הערמומי הזה באמצעות שימוש בכוח צבאי "ירוק", נחלו כישלון. הפעם החליט מח"ט הגזרה בשיתוף מפקד היחידה לנסות שיטה אחרת — שימוש בכוח מסוערב. הכיתור יבוצע בידי יריב וברדה מדרום ובידי הכוח של דן ויוגב מצפון. כשייווצר קשר עין בין שני הכוחות, יינתן האות לביצוע.

צמד הלוחמים התקרב למתחם המגורים, ועתה היה עליהם להתפצל — יריב לפינה הימנית וברדה לשמאלית. ברדה חיכה לסימן מיריב, מפקד המבצע. יריב כחכח, כפי שסיכמו ביניהם, וברדה גמא את המרחק בתוך כמה שניות. יריב נשאר עוד רגע במקומו כדי לוודא כי המיקום של ברדה תקין, ואז המשיך לפסוע באיטיות של איש מבוגר אל עבר צידה הימני של החצר שהקיפה את הבית. הערפל והחושך שהחל יורד הקשו על איתור הנקודה המדויקת שראה קודם לכן בתצלום האוויר. הטפטוף הטורדני הלך והתחזק. מימינו זיהה יריב קיר נמוך, מעין חומה קטנה, שלא הופיעה בתצלום שקיבל לפני הפעולה. הוא ידע כי צילומי האוויר אינם מעודכנים ברמה יום־יומית, כדי לא לעורר את חשדה של האוכלוסייה באזור. על הארץ זיהה יריב ברזלי בנייה ארוכים ומעוקמים, שקי חול ושאר ציוד שהעיד כי האזור הוא אתר בתהליך בנייה. הוא התבונן שוב על החומה, שלפתע נראתה לו חדשה — האם זאת תוספת בנייה של השבועות האחרונים? הוא חיפש בעיניו את דן או יוגב, אך לא ראה אותם. לפתע אחז בו הספק, כי יכול להיות שאינו במיקום הנכון. האם ייתכן שהשינוי הלא מתוכנן, שביצעו בדרך אל היעד, הוביל אותו ואת ברדה לנקודה הלא נכונה?

מולו, במרחק של כמה עשרות מטרים, עמד ביתו של המבוקש. היה זה מבנה רחב ומוארך בן שתי קומות עם חלונות רבים. בכניסה הייתה דלת ברזל רחבה ושחורה. לפניה ראה יריב שטיחון לניקוי נעליים. מימין לדלת היה שטח מרוצף גדול, ובסופו הבחין בכמה עצי פרי. יריב לא זכר אם העצים הופיעו בתצ"א. השמש כמעט שקעה, ומפאת האור הקלוש בחוץ כבר היו דלוקות המנורות בבית. יריב התקדם לעבר הבית, נעצר והטה אוזן למתרחש בבית. קולות שיחה בין יושבי הבית עלו מתוכו, ויריב תיאר לעצמו כי דייריו מתכוננים לארוחת הערב. הוא זכר כי הרעיון המבצעי היה ששני הזוגות — הוא וברדה, דן ויוגב — יכתרו את הבית, יחכו עד ליציאתו הקרובה של סעיד לתפילת הערב, אז יחטפו אותו בשקט ויחברו למרצדס האדומה, שבה ימתינו יקי ואודי. הנוהל המבצעי קבע כי מרגע יצירת קשר עין עם הבית המופלל, אין לנתק מגע ממנו עד גמר הביצוע. יריב היה בטוח לחלוטין כי הוא ממוקם בפינת הבית הנכון, אך החומה החדשה שראה לראשונה כעת נטעה בליבו ספק. האם הוא אכן ממוקם במקום שנקבע לו, או שמא הגיע לבית הלא נכון? לפתע לא היה בטוח בעצמו.

יריב עדיין אחז בידו את העיתון המקופל, שבתוכו הוסתרה התצ"א המנוילנת. הלוחם הוותיק הבין היטב את המשמעות בפעולה הזאת — פתיחת מפה באמצע הסתערבות עלולה לחשוף את הכוח כולו. הוא הסתכל לצדדיו ולא ראה אף נפש חיה. טיפות הגשם הפכו גדולות יותר וצפופות יותר. איזה משוגע יֵצא מהבית בגשם שכזה? חשב לעצמו לפני שהחליט לגנוב הצצה חטופה בתצ"א. הוא נשען על הגדר שהקיפה את הבית, הניח על הקרקע הבוצית את מזוודת הג'יימס בונד המרופטת ופתח את העיתון. המפה, שהייתה מקופלת בתוכו, החליקה ממנו, נפלה לשלולית והוכתמה בבוץ. יריב כרע ברך ונצמד לגדר. הוא פתח את המפה והחל לנגב בשרוולו את הבוץ שכיסה את תצלום האוויר. הניגוב מחק את הסימונים הטקטיים שסימן לעצמו בזמן נוהל הקרב לקראת המבצע. טיפות הגשם, שהלך והתחזק, זלגו על הניילון העבה שעטף את התצלום והקשו אף הן על איתור מיקומו המדויק של בית המבוקש. מדי כמה שניות הרים יריב את מבטו, כדי לשמור על קשר עין רציף עם בית המבוקש. שוב ושוב ניסה לאתר את החומה החדשה שראה מול הבית — אך לשווא. יריב ידע כי התצ"א שבידו עדכנית יחסית וצולמה רק שבועות ספורים קודם לכן. אם כך, מדוע החומה אינה מופיעה בו? ספקותיו התגברו, והחשש כי הוא מצוי בנקודה הלא נכונה הלך והתחזק. לפתע נדמה היה לו כי הוא שומע קולות מאחוריו. הוא התרכז וזיהה את הקול — רעש הליכה על חצץ, ללא ספק. יריב הציץ מעבר לגדר וראה באור השמש השוקעת שתי דמויות מתקרבות אל הבית מכיוון דרום. הוא הביט שוב בפעם האחרונה בתצלום האוויר שבידיו, אך גם כעת לא הצליח להגיע למסקנה כי לא טעה בניווט וכי הוא וברדה אכן נמצאים בנקודה הנכונה. הספק כרסם בו, אך הוא החליט כי למרות חוסר ההתאמה בין המפה לשטח, הוא וברדה נמצאים בנקודה הנכונה. מעולם לא התברברתי בניווט בשטח בנוי, חשב יריב בליבו, למה שזה יקרה דווקא כעת? סביר להניח שהחומה שאני רואה נבנתה מייד לאחר גיחת הצילום, ולכן היא לא מופיעה בתצ"א.

לפי חישוביו היה דן אמור להיות לפניו, בצפון, וברדה משמאלו, במערב. אם כך, חשב יריב, הדמויות המתקרבות אליו אינן מכוחותינו. הוא חיפש בעיניו שוב ושוב את דן — אך לשווא. ליבו הלם בחוזקה: האם ייתכן שדן ויוגב הם אלה שהתברברו בניווט ומגיעים לבית מכיוון שגוי?

שתי הדמויות התקרבו ונמצאו כעת במרחק של כמאתיים מטרים ממנו. לעזאזל, נזכר, המיני־עוזי נמצא אצל ברדה. הוא ידע כי בטווח שכזה האקדח שלו איננו יעיל. הוא זכר שעליו לשמור על קשר עין עם בית המבוקש, אך לא יכול היה להסיר את מבטו משתי הדמויות שהלכו והתקרבו אליו. לפתע האטו שתי הדמויות והתפצלו — אחת המשיכה לכיוונו והשנייה עזבה את המקום. הגשם התחזק ומסך הערפל הפך לסמיך יותר ויותר. הראות ירדה כעת כמעט לאפס ויריב איבד קשר עין עם הדמות המתקרבת. הוא צמצם את עיניו וניסה להסתכל מבעד לערפל, אך לשווא. הזמן עמד מלכת וכל שנייה נראתה לו כנצח. הוא זכר כי לא הציץ מזה כדקה על הבית, אך כרגע היה עסוק יותר באיתור הדמות המתקרבת.

יריב החליט לא לקחת סיכונים מיותרים: הוא הוציא מכיס מעילו את האקדח, דרך אותו חרש ואף וידא במבטו כי הכדור אכן נכנס לקנה. אחר כך השמיט בשקט את הפטיש ופתח את הנצרה. הגשם נמשך והטיפות נטפו בחוזקה על הכאפייה שעל ראשו. על משקפי התחפושת העבים, שעדיין נחו על אפו, הצטברו אדים, והמים זלגו אט־אט לתוך ארובות עיניו. הוא הסיר במהירות את משקפי ההסוואה, הניחם בכיס המקטורן שלו וניגב את עיניו בגב ידו. על האקדח כבר היה מותקן משתיק קול. הדמות התקרבה, וליריב לא נותר זמן לפתוח את המזוודה שלרגליו ולהפעיל את מכשיר ראיית הלילה או את מכשיר הקשר שנמצאו בה. הוא החליט לא לקחת כל סיכון, ולכן התכופף שוב, נצמד לגדר, עצר את נשימתו והטה אוזן. רעש הגשם המתחזק והרעמים המתגלגלים הפריעו לו לשמוע את הצעדים המתקרבים. הוא הציץ מעבר לגדר וראה כי הדמות החשודה התקרבה וכבר נמצאה בטווח יעיל לירי. הוא התלבט אם לבצע נוהל מעצר חשוד — אך שלל זאת מייד — צעקה וירי באוויר יחשפו את הכוח כולו. קת האקדח הייתה נתונה כעת בין שתי כפות ידיו. הדמות המתקרבת נגלתה ונעלמה חליפות בערפל הכבד. אצבעו של יריב ליטפה את ההדק. הוא ניסה לכוון דרך כוונות הברזל של האקדח, אך ידע כי בערפל הן לא תהיינה יעילות. לפתע, כמו מתוך מסך עשן, הגיחה הדמות מתוך הערפל: רגליה נחשפו אט־אט, קצות־מכנסיה היו רטובים וספוגים מים. יריב חש בדופק המתפוצץ בעורקי צווארו, אך החליט להמתין עוד רגע אחד. הוא התמקד בנעליה של הדמות שקרבה אליו, אך לא הצליח להחליט אם הן דומות לנעליהם של דן או יוגב, בני הזוג שאליו הוא אמור לחבור. הרוח החזקה הסיטה לרגע את מסך הערפל, ונשימתו של הלוחם המיומן נעתקה. מולו, במרחק של כעשרים מטרים, עמדה הדמות. הערפל עדיין כיסה את חלקה העליון של הדמות, אך בדבר אחד לא היה ספק: בידה החזיקה הדמות חפץ כלשהו. המסגד לא היה רחוק משם — האם זהו עובר אורח תמים החוזר מן המסגד וספר קוראן בידו? יריב התלבט אם לנסות ו"לקטוף" בשקט וללא שימוש בנשק את ההלך המתקרב. במקרה כזה, כך ידע מניסיון העבר, עלול להתפתח עימות אלים וקולני — וכל זאת מול ביתו של מבוקש בכיר. הוא זכר את הכלל שמדריכי ההסתערבות שיננו באוזני הלוחמים שוב ושוב: נסה ככל האפשר לא לשלוף נשק — אך אם כבר שלפת, אל תהסס להשתמש בו. יריב, שהוסתר עדיין מאחורי החומה הנמוכה, ידע כי בעוד כמה צעדים ייחשף. הדמות התקרבה עוד כמה צעדים לכיוונו. יריב אימץ את עיניו שוב, והגיע למסקנה חד־משמעית: החפץ שמחזיקה הדמות המתקרבת בידה הוא אקדח. משזיהה את האקדח, נפל הפור: הוא כיוון את אקדחו הדרוך אל עבר מרכז המסה של הדמות המתקרבת והחל לסחוט באיטיות את ההדק הקשה והקר.

יריב לא שיער בנפשו כי הרגעים הבאים עתידים לשנות לעד את חייו ואת חיי חבריו לצוות.