ללא פגמים

1 סאמר

"יש לך פה עסק עם חתיכת בן זונה זועם, איטון."

הקאובוי החתיך, שיושב על גבו של השור הענק, מסדר את החבל שלפניו סביב ידו. עיניו הכהות מנצנצות על המסך, והתווים החדים של פניו מציצים מבעד לכלוב הקסדה שלו. "ככל שהם מתפרעים יותר, ככה אני יותר מאושר."

אני בקושי שומעת את מה שהם אומרים מבעד לרעש הקהל בזירה העצומה, בשילוב המוזיקה הרועמת ברקע, אבל הכתוביות בתחתית המסך מעבירות כל דבר שהחמצתי.

הגבר הצעיר שרוכן מעל המכלאה צוחק ומניד בראשו. "זה בזכות כל החלב שאתה שותה. לרט איטון המפורסם לא יישברו העצמות."

הקאובוי המפורסם מחייך מבעד לכלוב הקסדה שעל פניו, שיניו הלבנות מבזיקות ועינו הענברית קורצת מתחת לקסדה השחורה. חיוך מקסים שהכרתי משעות שבהן ביליתי בבהייה בגרסה מבריקה ודוממת שלו.

"לך תזדיין, תיאו. אתה יודע שאני שונא חלב."

חיוך מתגרה עולה על שפתיו של תיאו כשהוא מדבר, ומבטא קל נשמע בקולו. "העיקר שאתה נראה חמוד בפרסומות האלה עם הפס הלבן מעל השפה שלך. חמוד בשביל גבר בוגר."

הגבר הצעיר קורץ, והם חולקים ביניהם צחוק ידידותי בזמן שרט מעביר יד במעלה החבל באופן שיטתי.

"אני מעדיף לעוף מגב של שור בכל יום מאשר לשתות את החרא הזה."

הצחוק שלהם הוא כל מה שאני שומעת כשאבא שלי עוצר את הסרטון על המסך השטוח הגדול. סומק מטפס במעלה צווארו ואל פניו.

"בסדר..." אני אומרת בזהירות, מנסה לחבר את החלקים לסיבה שחילופי הדברים האלה דורשים את הפגישה המאולתרת עם שני העובדים החדשים ביותר בהמילטון עילית.

"לא. לא בסדר. הבחור הזה הוא הפנים של רכיבת שוורים מקצועית, והוא פשוט דפק את הספונסרים הכי גדולים שלו, וזה לא הכול. תמשיכי לצפות."

הוא לוחץ שוב על כפתור ה"הפעל" באגרסיביות, כאילו הכפתור עשה משהו לא בסדר בכל הפרשה הזו, וסצנה אחרת מופיעה על המסך. רט יוצא מהזירה, דרך מגרש החניה עם תיק תלוי על כתפו. הפעם הוא חובש כובע בוקרים במקום קסדה. גבר רזה בבגדים רחבים כהים צועד במהירות אחריו, כדי לעמוד בקצב של המטרה שלו, וצלם משתרך בעקבותיהם.

אני לא חושבת שהפפראצי עוקבים בדרך כלל אחר רוכבי שוורים, אבל רט איטון הפך למעין סלב ברמה בינלאומית לאורך השנים. הוא לא דוגמה למופת ושלמות בשום צורה שהיא, אלא סמל לגבריות הקשוחה, הפרועה והמחוספסת של הגברים הכפריים.

הכתב מדלג בצעד קטן ועוקף אותו, מספיק כדי לקרב את המיקרופון שלו לפיו של רט.

"רט, מהי תגובתך לסרטון שהופץ בסוף השבוע הזה? האם תרצה להתנצל?"

שפתיו של הקאובוי נמתחות לקו צר, והוא מנסה להסתיר את פניו מאחורי שולי הכובע שלו. שריר בלסתו מתכווץ וגופו החטוב מתוח. כל איבר בו דרוך.

"אין תגובה," הוא אומר מבין שיניים חשוקות.

"בחייך, גבר, תן לי משהו." הכתב מרים את ידו ומכוון את המיקרופון ללחי של רט, כופה עליו תגובה אפילו שרט סירב להגיב. "אתה חייב את זה למעריצים שלך," הוא דורש.

"לא. אני לא," רט ממלמל ומנסה להתרחק ממנו.

למה האנשים האלה חושבים שהם יכולים לארוב לבן אדם שמתעסק בעניינים שלו ופשוט לדרוש ממנו להגיב לשאלות שלהם?

"מה עם התנצלות?" שואל הכתב.

רט נותן לו אגרוף לפנים שמפיל אותו אל הקרקע.

הכול קורה מהר כל כך, עד שאני ממצמצת בניסיון לעקוב אחר זוויות הצילום הלא־יציבות.

שיט.

תוך שניות צלם הפפראצי המתעלק מוטל על הקרקע ואוחז בפניו. רט מנער את ידו והולך משם בלי לומר מילה.

המסך עובר בחזרה למגישי החדשות שיושבים מאחורי שולחן. לפני שהם מספיקים להביע את דעתם על מה שראינו עכשיו, אבא שלי מכבה את הטלוויזיה ונאנח בתסכול.

"אני שונא את הקאובויים המזוינים האלה. בלתי אפשרי להשתלט עליהם. אני לא רוצה להתעסק איתו. אז מזל טוב לשניכם, התפקיד הזה פנוי." הוא רועד מזעם, ואני פשוט נשענת לאחור בכיסא. אבא שלי מאבד את השלווה שלו בקלות, אבל הוא גם מתגבר על דברים מהר. מצבי הרוח המשתנים שלו די מבלבלים אותי בשלב הזה של חיי. אם אתה לא יכול להתמודד עם קיפ המילטון, לא תצליח להחזיק מעמד זמן רב בהמילטון עילית.

למזלי, יש לי ניסיון של חיים שלמים שבהם למדתי להניח למצבי הרוח שלו לעבור לידי, אז אני חסינה. הגעתי למסקנה שזה חלק מהקסם שלו, לכן אני לא לוקחת את זה אישית. הוא לא כועס עליי. הוא פשוט... כועס.

"קרעתי את התחת במשך שנים כדי להשיג לחרא הכפרי הזה ספונסרים שהוא מעולם לא חלם עליהם. ועכשיו, כשהקריירה שלו דועכת, הוא הולך ומפוצץ את הכול בצורה כזאת." אבא שלי מחווה בידו לעבר המסך שתלוי על הקיר. "סאמר, יש לך מושג כמה כסף החבר'ה האלה מקבלים על כך שהם משוגעים מספיק כדי לטפס על שור זועם ששוקל תשע מאות קילו?"

"לא." יש לי הרגשה שהוא עומד לספר לי. אני מסתכלת בעיניו הכהות של אבא, שזהות לעיניי, בזמן שג'ף, המתמחה השני בכיסא שלידי, מתכווץ בכיסאו.

"הם מרוויחים מיליונים, אם הם טובים כמו האידיוט הזה."

לעולם לא הייתי מנחשת שזה עסק גדול כל כך, אבל זה גם לא משהו שלומדים בלימודי משפטים. אני יודעת הכול על רט איטון, אליל וסנסציית הרודיאו והקראש של כל נערה מתבגרת, אבל לא ידעתי כמעט כלום על הענף או על הספורט עצמו. צד אחד של שפתיי מתרומם כשאני נזכרת איך לפני עשור נהגתי לשכב במיטה שלי ולבהות בפוסטר שלו.

רט נשען עם רגלו על גדר, מציץ מעבר לכתפו אל המצלמה, כשברקע שטח נרחב ופתוח ושקיעה חמימה. חיוך פלרטטני על שפתיו וכובע בוקרים שחוק מסתיר מעט את עיניו. והחלק המדהים והלוהט ביותר? ג'ינס בוקרים של רנגלר שעוטף את החלקים השווים ביותר בגופו.

אז כן, אני יודעת מעט על רכיבה על שוורים, אבל אני גם יודעת שביליתי הרבה מאוד זמן בבהייה בתמונה שלו. השטח. האור. הכול משך אותי פנימה. זה לא היה רק הבחור. הכול בתמונה גרם לי לרצות להיות שם ולראות את השקיעה הזו בעצמי.

"ג'ורג', אתה יודע מה היה ערך החוזה של הפרסומת לחלב שהוא פשוט זרק מהחלון? שלא להזכיר את כל הספונסרים האחרים שאהיה חייב ללטף להם את הביצים כדי לפתור את החרא הזה?"

אני כמעט נחנקת מצחוק. ג'ורג'. אני מכירה את אבא שלי מספיק טוב כדי לדעת שהוא מודע לעובדה שזה לא באמת השם שלו, אבל זה גם מבחן כדי לראות אם לג'ף יש את הביצים להגיד משהו. מהניסיון שצברתי לא תמיד קל לעבוד עם ספורטאים ועם סלבריטאים שחושבים שהשמש זורחת להם מהתחת. ואני כבר רואה שלבחור שלידי יהיה קשה.

"אממ..." הוא מדפדף בקלסר שלפניו על שולחן חדר הישיבות, ואני מניחה למבטי להשתהות מבעד לחלונות המשרד הנמתחים מהרצפה ועד לתקרה, שדרכם ניתן להשקיף אל הנופים המרהיבים של ערבות אלברטה. מהקומה השלושים של הבניין הזה הנוף על קלגרי הוא נוף שאין שני לו. הרי הרוקי המושלגים נראים מרחוק, כמו ציור שלא יימאס לעולם.

"התשובה היא עשרות מיליונים, גרג."

אני נושכת את פנים הלחי שלי כדי לא לצחוק.

אני אוהבת את ג'ף ואבא שלי מתנהג כמו אידיוט, אבל אחרי שנים שבהן הייתי באותו מקום בדיוק, משעשע לראות מישהו אחר מתרפס כפי שאני התרפסתי בעבר.

אחותי וינטר מעולם לא עמדה ככה על המוקד. לה ולקיפ יש מערכת יחסים שונה מזו שלי יש עם אבא שלנו. איתי הוא שובב ושולף תשובות מהמותן, ואיתה הוא מתנהג באופן כמעט מקצועי. נראה לי שטוב לה ככה.

ג'ף מביט לעברי בחיוך מתוח.

ראיתי את ההבעה הזו על פניהם של קולגות בעבודה פעמים רבות. הבעה שאומרת, אנחנו חייבים להיות נחמדים לבת של הבוס או איזה כיף זה שאבא'לה הוא הבוס שלך. אבל אני מנוסה בהתמודדות מול יחס מהסוג הזה. העור שלי עבה יותר, מד הלא־מזיז־לי פחות מגיב לדברים האלה, ואני יודעת שבעוד חמש־עשרה דקות קיפ המילטון יתחיל לספר בדיחות ולחייך. והמעטה המושלם הזה שהוא משתמש בו כדי להתחנף ללקוחות יחזור במהירות למקומו.

האיש הוא אשף, גם אם מעט נכלולי. וכשאתה צריך לנווט ולהתמודד עם חוזים כסוכן כישרונות מהשורה הראשונה, נראה שזה חלק בלתי נמנע.

בכנות, אני עדיין לא בטוחה שאני מוכנה לעבוד כאן, לא בטוחה שאני באמת רוצה, אבל זה תמיד נראה כמו הדבר הנכון לעשות. אני חייבת לאבא שלי לפחות את זה.

"השאלה היא, ילדים, איך אפשר לתקן את זה? חסות החלב של 'מלך החלב' תלויה על חוט השערה. כלומר, רוכב שוורים מקצועני מזוין פשוט פוצץ את כל הבסיס שלו. חקלאים? יצרני חלב? נראה כאילו לאף אחד לא אמור להיות אכפת, אבל אנשים ידברו. הם יבחנו אותו תחת זכוכית מגדלת, ולדעתי, הם לא יאהבו את מה שיראו. זה יהיה הקש האחרון עבור האידיוט, אפילו יותר מכפי שאתם חושבים. והקש האחרון שלו הוא הקש האחרון שלי, כי המטורלל הזה מכניס לכולנו הרבה כסף."

"איך דלפה ההקלטה הראשונה?" אני שואלת, כופה על עצמי לחזור ולהתמקד במשימה שלפניי.

"תחנה מקומית השאירה את המצלמה שלה דולקת." אבא שלי משפשף בידו את סנטרו המגולח. "הם קלטו את כל השיחה, ואז הוסיפו כתוביות ושידרו את ההקלטה בחדשות הערב."

"בסדר, אז הוא צריך להתנצל," אומר ג'ף.

אבא שלי מגלגל את עיניו למשמע הפתרון הגנרי. "הוא יצטרך לעשות הרבה יותר מאשר להתנצל. זאת אומרת, הוא צריך תוכנית חסינה לחלוטין שנוכל להישען עליה למשך שארית העונה. נותרו לו חודשים ספורים עד לאליפות העולם בווגאס. נצטרך ללטש את ההילה על כובע הבוקרים הזה לפני כן, או שגם ספונסרים אחרים יתחילו ליפול כמו זבובים."

אני טופחת עם העט על שפתיי בזמן שהמוח שלי מנסה להעלות רעיונות כדי להציל המצב. כמובן, אני כמעט חסרת ניסיון, לכן אני מקפידה על שאלות מנחות. "צריך להציג אותו כבחור דרומי מקסים וטוב לב?"

אבא שלי נובח בצחוק גדול ורוכן לפנים, ידיו שעונות על שולחן חדר הישיבות מולנו. ג'ף נרתע, ואני מגלגלת עיניים.

פחדן.

"זו בדיוק הבעיה. רט איטון הוא לא הבחור הדרומי המקסים וטוב הלב. הוא קאובוי שחצן שחוגג יותר מדי ומוקף בנשים שנופלות לרגליו בכל סוף שבוע. ולא נראה שהוא סובל מזה. כל אלה לא היוו בעיה בעבר, אבל עכשיו הוא יהיה חשוף לביקורת מהעיתונאים, כמו טורפי נבלות מזוינים."

אני מרימה גבה ונשענת לאחור. רט הוא אדם מבוגר, ואני בטוחה שבעזרת הסבר מדויק לגבי מה שמונח על הכף הוא יתעשת. אחרי הכול, הוא משלם כדי שהחברה תנהל את הדברים האלה עבורו. "הוא לא יכול להתנהג יפה לכמה חודשים?"

ראשו של אבי נשמט בצחוק עמוק. "סאמר, הגרסה של הבחור הזה להתנהגות טובה לא תעזור."

"קיפ, אתה מתנהג כאילו הוא סוג של חיית בר." למדתי בדרך הקשה לא לקרוא לו אבא בעבודה. הוא עדיין הבוס שלי, גם אם אנחנו יוצאים מכאן יחד בסוף כל יום. "מה הוא צריך? בייביסיטר?"

החדר משתתק בזמן שאבא שלי בוהה באוויר. בסופו של דבר, אצבעותיו מקישות על השולחן – משהו שהוא עושה כשהוא שקוע במחשבות, הרגל שאימצתי ממנו במהלך השנים. מבטו מתרומם אליי, חיוך רחב וערמומי נמתח על פניו.

"כן, סאמר. זה בדיוק מה שהוא צריך, ואני מכיר את האדם המושלם לתפקיד."

ובאופן שבו הוא מסתכל עליי עכשיו נראה שהבייביסיטרית של רט איטון היא אני.