ללא רצון

ב־29 באוקטובר 2014 ניתן פסק דינו של גואל רצון בבית המשפט המחוזי בתל אביב, לפיו זוכה גואל רצון מסעיף האישום "החזקת אדם בתנאי עבדות". זאת לצד הרשעתו בשמונה סעיפי אישום נוספים בגין ביצוע עברות מין חמורות, וביניהן עברות מין בתוך המשפחה ועברת מרמה בנסיבות מחמירות. מאז מעצרו ב־12 בינואר 2010 החל גואל לרצות מאסר עד תום ההליכים המשפטיים, כשגזר הדין שהוטל עליו עומד על מאסר עולם של שלושים שנה. עם סיום משפטו עירער גואל לבית המשפט העליון על יתר סעיפי האישום בהם הורשע. ערעורו נדחה ועונשו נותר על כנו.

בשנת 2015 קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב את בקשתי לפטור מחובותי בהליך פשיטת רגל, שבו פתחתי עוד בשהותי בבית גואל ונמשך כחמש שנים לאחר שחרורי. זאת לאחר שגואל רצון הורשע בעברה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות במה שנוגע אלי.

בשנת 2015 הצטרפתי לעתירה לצו על תנאי שהגיש המרכז לנפגעי כיתות לבג"ץ: לחייב את פרקליטות המדינה ופרקליטות מחוז תל אביב להגיש ערעור על זיכויו של גואל רצון מעברת העבדות. בג"ץ דחה את העתירה.

ביום 27 במאי 2018 קבע בית המשפט העליון, במסגרת ערעור שהגיש מנהיג הכת הירושלמית שהורשע בעברת החזקה בתנאי עבדות, כי גואל רצון החזיק את נשותיו וילדיו בתנאי עבדות, וכי בית המשפט המחוזי בתל אביב שגה כאשר לא הרשיעו בעברה זו. עוד נקבע כי הפרקליטות שגתה כאשר בחרה שלא להגיש ערעור על זיכויו מעברה מרכזית זו של החזקה בתנאי עבדות.

"הגיע אמבולנס, ואבי הוצא מבית הנתיבות על גבי אלונקה. כולנו היינו המומים. מעיין ניסתה לדבר איתו ושאלה מדוע הוא אינו עונה לה. נסענו בעקבות האמבולנס לבית החולים, ושם קבעו את מותו. מעיין היתה עדה לכל ההתרחשויות הללו, ולא הפסיקה לשאול שאלות. במהלך תקופת השבעה בכתה רבות ולא הפסיקה לבקש את סבא".

מתוך יומנו של אבא

בין המסמכים של אבא מצאתי את סיפור ילדותי פרוש על פני גיליונות רבים. ההיכרות עם האמת היא שהרעידה את לבי וגרמה לי לפרוץ בבכי מיוסר.

נולדתי טרם זמני, ועל כן מבית החולים שוחררתי רק כעבור כמה חודשים. את שמי קיבלתי באותו חודש מרץ גשום ששטף את הורי בדרך מבית החולים לדירת שני החדרים וחצי בפתח תקווה. שעות ארוכות הקדישו הורי לעבודה ולפרנסה — אבי, כמהנדס תעשייה וניהול, היה יוצא השכם בבוקר וחוזר בשעות הערב, ואמי, כאם בית מטעם משרד הרווחה במוסד לילדים הסובלים מפיגור שכלי — הקדישה את מיטב זמנה לילדים במסירות ובאהבה.

את שעות היום ביליתי אפוא במחיצת זוג מופלא: ציון ורחל, הורֵי אבי, אשר העניקו לי טיפול מסור ואוהב מעומק לבם. זיכרונותי מסבא מעלים בי חיוך ואף צחוק, ובעצמותי אני מרגישה כי הייתי עטופה באהבה ובשמירה אין קץ.

כשהייתי פעוטה בת שנתיים, היה סבי נושא אותי על כתפיו קילומטרים רבים עד לשוק. כשהיינו מגיעים הוא היה מוריד אותי מעל כתפיו, ויד ביד היינו נכנסים פנימה. בזמן שסבי התפנה לברך את חבריו לשלום, הייתי מתכופפת תחת דוכני הירקות ומכניסה לסלו כמה תפוחי אדמה ומלפפונים רקובים. בסיום הקניות היה סבא מושיב אותי חזרה על כתפיו, קולף בצל ומגיש לי לאכול. הייתי אוכלת בעונג, למרות הדמעות שזלגו מעיני. סבא היה משתעשע איתי ומצחיק אותי, ומאחר שלא הסתדר עם השפה העברית והיה מדבר בעיקר בפרסית, עם הזמן היטבתי להבין ולדבר בשפתו — מה שלא תמיד היה נוח למבוגרים עם הזמן, כשבגרתי סקרנותי גדלה יחד איתי ולא פעם הייתי מצותתת לשיחות שלא תאמו את גילי הצעיר.

סבתי היתה מסיימת להכין את ארוחת הצהריים בטרם הייתי מגיעה בבוקר, ועד היום חי בי ריח המטעמים הפרסיים שהיה ממלא את כל חדר המדרגות. בהכנותיה לארוחת הערב היתה מושיבה אותי ליד מטחנת הבשר, והייתי מתהפנטת נוכח גושי הבשר המשנים את צורתם לתולעים קטנות.

כך עברו הימים, ומדי ערב, כאשר הורי ביקשו לקחת אותי הביתה, הייתי פורצת בבכי, מסרבת לעזוב את סבא וסבתא.

ואז, ואני רק בת שלוש וחצי, התהפך עלי גורלי:

"אבי נסע לארצות הברית כדי לבקר בפעם האחרונה את אמו החולה. במהלך הימים הראשונים התגלו אצל מעיין סימני חוסר שקט ודאגה, 'איפה סבא?' שאלה. לאחר מספר ימים הבחנו בראשה של מעיין בקטע של קרחת אולם קטע הקרחת לא פסק מלגדול ותוך שבועיים איבדה מעיין את כל השיער בגופה. הנשירה היתה טוטאלית — בראש, בריסים, בגבות ובגוף. מיותר לציין כי כהורים, עולמנו חרב. כבת בכורה ואהובה המכה היתה קשה מנשוא. אני ואשתי החלטנו שבשלב זה לא נודיע לאבי שעדיין שהה בחו"ל על המקרה".

מתוך יומנו של אבא

בשיחות הטלפון עמו סיפר סבא על המתנות הרבות שקנה לי, ובעיקר על געגועיו. אך אני לא פסקתי מלשאול: "מתי ישוב סבא?" הוא חזר חיש מהר ארצה, ברגע ששמע על שאירע לי. קישטנו את הבית בכרזות "ברוך הבא סבא" והמתנו בנמל התעופה לבואו. אך הוא לא הופיע. עם ירידתו מהמטוס הוא לקה בדום לב.

במשך ימים לא חדלתי לשאול, "לאן סבא הלך?"

הורי לקחו אותי לטיפול פסיכולוגי על פי המלצת מומחים, ולאחר שנתיים סברו כי השיחות עזרו לי ואני חזקה מספיק להמשיך לבדי.

ילדותי היתה מאושרת. סבתי המשיכה לטפל בי, ובמהלך השנים נרקם קשר נפשי חזק בינינו. מסירותה לא ידעה גבולות. היא היתה אישה אצילית ואוהבת, עיניה היו רכות ומלטפות, ומעולם לא שפטו אותי. בחברתה הרגשתי שלמוּת אמיתית.

הורי עטפו אותי בחום ובאהבה ודאגו לכל מבוקשי, וכך דאגו גם לאחותי ולאחי.

בשנותי הראשונות נהגה אמי לחבוש לראשי כובעי קש ומטפחות צבעוניות, וביקורי הראשון בסלון פאות היה לפני תחילת לימודי בכיתה ב'. זמן רב עבר עד שהתרגלתי אליהן: היקפן הגדול של הפאות ביחס לראשי הקטן הצריך הקטנה מיוחדת, וגם לאחר מכן אפשר לומר ש"שחיתי" בתוכן. הרשת גירדה והציקה, ולמרות הערות הילדים הורדתי אותה לפרקים ללא תחושת נבדלות או פגיעות. דברי "הנשמות הטובות" סביבי עדיין לא הצליחו לחדור אל עולמי המוגן, הפנימי. עדיין הייתי ילדה פעילה ותוססת.

המצב השתנה כאשר עליתי לחטיבת הביניים, שכן אז החלה הפאה להשפיע על הדימוי העצמי שלי כנערה מתבגרת. "קרחת, גזזת," חברי כיתתי התנכלו לי וכינו אותי בשמות גנאי. משכו לי בפאה לעיני כולם, והכאב היה דוקר וקשה מנשוא. רציתי להתגונן, אבל המילים פגעו בי ושיתקו אותי והכאב לא הרפה. ידעתי שמחר לא יביא עמו בשורה חדשה עבורי, והחלטתי לסגור את הפה ולא להתבלט, גם לא להצטלם. לא רציתי בשום אופן מזכרת של עצמי.

רגשות עזים של תסכול וחוסר אונים החלו להירקם בתוך העולם שכבר לא היה מוגן כבעבר. אמי הטובה עשתה הכול כדי לנחם ולעודד, ולגונן עלי מפני הפגיעה הרעה של האנשים, אבל זה לא הספיק. גם הוצאה של סכומי עתק על פאות משובחות ככל אשר חפץ לבי לא הצליחה לרומם את רוחי. שיעורי נגינה בחצוצרה ובטרומבון בקונסרבטוריון, לבוש אקסקלוסיבי ובילויים משפחתיים, כל אלה לא ריככו את ההשתוקקות האמיתית שלי — ההשתוקקות לשיער משלי. הלוא איך יכולתי להיות אישה, אם לא היה לי שיער כלל?

בתיכון הקיבוצי שאליו נרשמתי נתקלתי בקשיי השתלבות. היו לי מעט מאוד חברות, יכולתי לספור אותן על כף יד אחת. ואם לא די בכך — בתקופה זו החלו להתגלע בין הורי ויכוחים תכופים, והרגשתי חצויה. היו אלה שעות קשות מנשוא עבורי. חייתי בצל איום מתמיד, פחד מהרגע הנורא שבו יודיעו כי הם נפרדים.

התא המשפחתי היה הכול בשבילי, ובעיקר היה לי קשה לראות את אחי הקטנים כואבים.

בהמשך גם היחסים איתם עלו על שרטון. היתה זו התנהגות שלוחת רסן ואלימה מצדי, שהביאה למריבות, לצעקות ולקללות. כלפי חוץ ציירתי תמונה של מישהי חזקה, כשלמעשה הסתרתי בתוכי פגיעות גדולה. פגיעות והתגוננות שהפכו לאלימות. ונוסף על כל זה, איבדתי את סבתי האהובה לא פחות מאשר ביום הולדתי השבעה־עשר.

אף שניסיתי להיראות ילדה רגילה עם שיער, הפאה איתגרה וחייבה אותי להתאים את עצמי לכל מצב. פעם הלכתי לים וחוויתי מצב מביש — גל גדול הופיע וסחף אותי תחתיו, ומההדף נשרה הפאה מראשי. חשתי חסרת אונים. סביבי שחו עשרות אנשים, הדמעות כמעט פרצו החוצה, אך לא אמרתי נואש וצללתי לחפש אחריה. שיקשקתי מפחד, חשבתי שתכף יגיעו קריאות הלגלוג. לשמחתי, מצאתי את הפאה. יצאתי מיד מהמים ונשבעתי שלעולם לא אשוב עוד לים.

התנדנדתי בין רחמים עצמיים לרגשות כעס, לא היה דבר שלא ניסיתי כדי להצמיח שוב את שערי — נדודים בין אין־ספור רופאים, שימוש במשחות רבות מספור, ברכות מרבנים, הילרים ורוקחי שיקויים למיניהם, ואפילו פטרייה בצנצנת שהורי הזמינו מגרמניה — דבר לא הועיל. תמיד חזרתי לאותה נקודה: היה לי הכול, אך בעיני לא היה לי כלום.

בתקופה זו חֲברתי היתה לי למשענת. הכרנו במגמת פסיכולוגיה, ואף שלמדנו בכיתות נפרדות מרבית השבוע, החיבור בינינו היה חזק. נהגנו להעביר יחד זמן בהפסקות, היא נהגה להתארח ולישון בביתי, והרגשתי נוח בחברתה. באחד הימים, כשיצאנו להפסקה, בשירותי הבנות, ניתן לי מענה בהיר לתמונה החשוכה שהכרתי.

"מה את רוצה?" שאלה.

"הייתי רוצה מאוד את השיער שלי חזרה!"

היא סיפרה על אביה החורג שהציל אנשים רבים ממחלות חשוכות מרפא. "הוא הילר," אמרה, "גם לי הוא עזר." דבריה עוררו בי פליאה.

התבקשתי להעביר תמונה שבאמצעותה, כמביט בתצלום רנטגן, יוכל לבחון היכן קיימת אצלי בעיה. האמנתי באלוהים ולא באנשים. לא חשבתי שאלוהים יכול לתת באמת כוח לאדם לשנות גורלות של אחרים, שזה תפקידו הבלעדי של אלוהים. ובכל זאת החלטתי שאין לי מה להפסיד ושעלי לנסות.

"הוא לא יוכל להיפגש איתך," בישרה לי. אמרה שעדיין לא הגיע הזמן. "איזה זמן?" שאלתי מופתעת. היא אמרה, "לא הגיעה השעה. זו עדיין לא השעה."

כעבור שבועיים, כשכבר כלו כל כוחות הנפש והסבלנות שלי, יזמתי שיחה עם מנהל התיכון והודעתי לו שבכוונתי לפרוש מן הלימודים. הוא שיכנע אותי להמשיך להגיע פעמיים בשבוע לבית הספר רק כדי שאוכל לפחות להשלים שתים־עשרה שנות לימוד. הסכמתי, אף שגם מאמץ זה היה למעלה מכוחותי.

ואז היא צילצלה. "הוא מוכן — לרגע הזה אמר שחיכה."

הוא ביקש שנגיע לקחת אותו מתל אביב לביתנו. שתקתי לאורך הנסיעה, אבל אמא סיפרה לגואל על מצבי וקיוותה שאולי ממנו תגיע הישועה.

הגענו הביתה ועלינו לחדרי. בחדרי האור עמום — איני רוצה להביט בך, מראה אכזרית. שתיקה מביכה שררה. שערו הכסוף היה מסורק הצידה. הוא נראה כמו ליימך, חייכתי לעצמי, אך עם זאת איני יכולה להסביר, אבל הרגשתי שברגע זה גורלי עומד להיחרץ.

"למה קראת לי, ילדה?" לפתע פתח.

כל מאמציה של אמא למצוא את הדרך לצמח את שערי העלו חרס, ולחֶברה יש נורמות וסטנדרטים שבהם אצטרך לעמוד — ודאי ששיער זה מה שאבקש, אמרתי לעצמי, אך משהו בתוכי השתנה ברגע שהעביר את ידו ליד המצח שלי בתנועות שהתבררו לי בהמשך כאקט היפנוטי: "עכשיו יותר טוב. אני משתיק את המחשבות שלך, יהיה שקט ותוכלי לבחור." עברו בי תחושות חום ואהבה מוכרות, אבל לפני עמד זר מוחלט.

"תוכלי לבקש רק דבר אחד, ולא תוכלי להתחרט," אמר. סליל המחשבות שבמוחי נקטע ואמרתי: "אני לא רוצה שיער. אם אבקש שיער והוא ייהרס שוב, יהפוך האושר שלי להיות תלוי בדבר." הוא החמיא לי שאני נערה חכמה. "כשהנפש בריאה הגוף בריא," אמר.

אינני יודעת מאין המשלתי משל:

"יש לי אבן גדולה על אבן קטנה. אם תוכל להסיר את האבן הגדולה לצמיתות, אהיה אסירת תודה."

"הרכבת שלך נוסעת במהירות והיא מאבדת שליטה. הבלמים לא עובדים, אבל אל תדאגי, אעצור אותה." הוא הבין, והדממה בראשי התחזקה ככל שקירב שוב את אצבעו לראשי.

"אמחק לך את הזיכרון, הטראומה והעבר לא יכבידו."

"חכה רגע!" ביקשתי. "ומה יהיה עם כל המחשבות והזיכרונות הטובים? איני מעוניינת לשכוח אותם." והוא הבטיח שימחק רק את הרע.

הוא סרק את גופי באצבעו וגילה שהכבד נפגע מהטראומה. "גם בברכיים יש לך כאבים חזקים," אמר. הייתי קשובה משום שידעתי שהוא איבחן נכון. התבקשתי להשמיע מוזיקה, ועם הצלילים שבקעו מהרמקולים חשתי את אוזני נבקעות, כאילו רוּקנו מתוכן כמויות של מים. לא הבחנתי כלל ששמיעתי קהתה עם השנים. נעמדתי בקצה החדר, והוא אמר שימשוך אותי אליו ושלא אתנגד. הרגשתי שאני מאבדת את שיווי משקלי וכמעט נופלת לפנים.

חלפה רבע שעה ועמדנו לצאת מהחדר. הוא בישר שגם השיער יצמח בהמשך. "ביקשת נחת רוח, ולשם כך נשלחתי. אילו ביקשת שיער היית מפסידה את הכול, בדיוק כמו במשל על דג הזהב."

הצטרפנו אל אמי ואחותי. גם אשתו וחברתי נכחו. בפסיעותי התמלאתי בתחושת עוצמה ונעצרתי לשתף אותו. "את עוד תשתני הרבה, את רק לא יודעת. נתתי לך שלושים מנות אל־אס־די רק מסם החיים."

גרם מדרגות אחרון הפריד ביני לבין אחותי. ריחפתי לעברה. היא ישבה מול תנור החימום, ולמראֶהָ נמלאתי פתאום חום ואהבה כאלה שכבר מזמן לא חשתי כלפיה. הסתערתי עליה וייבבתי כמו ילדה קטנה למחילה. העבר בינינו נשכח, ולא ידעתי שום דבר פרט לאהבה.

"מה קרה לבת שלי?! היא הפכה לבת אדם! אולי תיתן עוד מכה חזקה כזו שתשאיר אותה כך לתמיד," אמרה אמי בהתרגשות כשדמעות בעיניה.

ישבנו סביב השולחן. מראה החפצים בבית היה שונה מכפי שזכרתי לפני שעליתי עם גואל לחדרי. כל דבר קיבל משמעות חדשה, גם בקבוק המשקה והמאפרה נראו לפתע שונים. הכול מוכר, אך לא על פי מה שטבוע בזיכרוני. אחר כך הסיעה אמי את גואל, רעייתו ובתם לביתם. אבא מעולם לא פגש את האיש.

הייתי קלילה. שקטה. זורחת. לא היה הסבר לכל מה שהתרחש, אבל זה עלה על כל דמיון. כשהתבגרתי והפכתי מודעת לחשיבות המראה החיצוני, גמלתי בדעתי שלא אחשוף את הקרחת בפני איש, אפילו מאחַי הסתרתי את ראשי. והנה, עמדתי ליד חברתי בלי להרגיש צל של חשש מהחשיפה. הבטתי במראה וצללתי לתוך השתקפותי. מוקסמת מהקרחת שנראתה יפה פתאום. מה הסתיר לי את יופייה?!

הטלפון צילצל. זה היה גואל שנשמע נרגש. התברר שהוא "העיף" אותי כל כך גבוה, עד שהוא "עף" איתי. ההתרגשות העצומה בעקבות הנס הגדול גרמה לו לבכות.

"אשוב ללימודים כפי שאני. כעת אני שלמה עם עצמי." והוא הוסיף: "מעיין, הענקתי לך חרב וכתר. השתמשי בהם בתבונה." אם עד כה לא יכולתי להתגונן מפני פגיעתם של אנשים בי — עתה תהפוך הלשון לחרב ובאמצעותה אתגונן. "רק אל תשכחי מאין באת," המשיך. "אם תפגעי באחרים שלא בצדק, ואם תפגעי בי, החרב תתהפך ותינעץ בך."

"ומהו הכתר?" שאלתי.

"בלב יעריכו אותך. בני האדם חוששים לחשוף חולשה, וכשיראו בך אדם אמיץ, לא יצאו נגדך, להפך — ילכו איתך."

ההכרזות שלו נשמעו מופרכות ותלושות מהמציאות. "האם אתה שולט במה שאנשים יחשבו עלי?" שאלתי ספקנית. הוא ענה שהוא יכול לעשות הכול. הוא הרי שינה אותי, ועכשיו יביטו בי באור אחר.

התעוררתי לבוקר חדש, כששלמותו של היום הקודם עדיין מלווה אותי. אחרי הכול ביקשתי שלמות פנימית לצמיתות. את ריח האהבה, שנפתחה כמו פרח, רציתי לפזר סביבי.

אמא ראתה אותי יורדת במדרגות, והספל כמעט נשמט מידה. "מעיינצ'וק, בבקשה ממך, לפחות שימי את הפאה בתיק, אני מפחדת. אם יפגעו בך, לא אוכל לאחות את רסיסי הלב שלך."

הפרוזדור היה הומה תלמידים, סוף־סוף יכולתי להסתכל לכולם בעיניים. התיישבתי בכיתה ריקה, ועד להופעתם של המנהל, המחנך והפסיכולוגית איש לא נכנס לכיתה. כולם נדהמו מהמהפך.

עבור הטיפול שילמה אמי מאתיים וחמישים שקלים, והמשכתי להגיע לעוד טיפולים. מאחר שבקשתו לקבל גם מכתב תודה נתפסה בעיני לגיטימית, כתבתי על השינוי שחל בי והודיתי לו. אך להפתעתי, מכתבי לא השביע את רצונו, והוא החזיר לי אותו שאערוך בו תיקונים. הרגשתי שהוא מאלץ אותי לכתוב, אך התנחמתי בכך שיהיה זה רק מכתב אחד.

"אני לא רוצה לשמוע על סבתא שלך ועל שהורדת את הפאה, גם לא על נחת הרוח שאת חשה. תכתבי מי האדם שראית מולך, תכתבי עלי!" השקעתי מאמצים לנסות ולתאר אותו, ובקושי רב התחברתי למילים שכתבתי:

"גואל הוא האמת — כי אמת יש רק אחת", כך כתבתי.

"כאלה מכתבים אני רוצה שתכתבי לי. לא שטויות וסיפורים." זה מצא חן בעיניו ויכולתי לנשום לרווחה.

זה לא היה המכתב האחרון שמסרתי לו. מאז ועד ליום שחרורי התווספו אליו עשרות ומאות מכתבי תודה והערצה לבקשתו.

"החלילן מהמלין"

"לקח שנים מהרגע ששמו של גואל רצון נשמע לראשונה במסדרונות המוסד החינוכי, המשותף למספר קיבוצים ומושבים במרכז הארץ, ועד לרגע שבו נדלקה נורה אדומה בראשו של אחד מאנשי החינוך במקום.

"חלקיקי הפאזל הצטרפו בבת אחת לתמונה שלמה, מבהילה, ויחד עמה נולדה תחושה כבדה ומעיקה של פספוס גדול. בשלב ההוא כבר היה מאוחר מדי. הכת של גואל רצון כבר היתה עובדה קיימת, רצון הוא הגורו.

"שבע־עשרה נשים צעירות, חלקן יוצאות אותו מוסד חינוכי, הן המאמינות, ההולכות אחריו בעיניים עצומות. גם אחרי שורה ארוכה של שיחות עם בני משפחה, חברים ואנשי חינוך המעורבים בפרשה, קשה להצביע על הרגע המדויק שבו הצליח גואל רצון לעבור את שער המוסד החינוכי ולקשור את קצה החוט הראשון, העתיד למשוך אליו בזו אחר זו שורה ארוכה של בנות שכמו ב'חלילן מהמלין' לא הצליחו לעמוד בקסם הצלילים. 'רצון,' מספרת האם, 'עלה עם מעיין לחדרה, עשה שם מה שעשה בנפלאותיו, וכשסיים מעיין ירדה למטה בבכי גדול, ואמרה שסוף־סוף גילתה את האמת בחיים. אני עוד החזרתי אותו הביתה. בדרך הוא אמר לי שהילדה היתה במצוקה נוראה, והוא שיחרר אותה מהטראומה. זמן קצר אחר כך השליכה מעיין את הפאה הנוכרית. בינתיים אני והבעל שלי הלכנו לדבר איתו ועם אחת הנשים שלו. היא צעקה עלינו, אמרה שהילדות מספרות שלא טוב להן בבית ושבגלל זה הן הלכו לגואל. הוא הכניס להן כל כך הרבה זבל לראש שהן באמת שונאות אותנו'".

אריאלה רינגל הופמן

ידיעות אחרונות

21 בינואר 2000