ללכת בדרכך 2: החיים אחריך

פרק 1

הגבר המגודל שבקצה הבר מזיע. ראשו מורכן מעל הוויסקי הכפול אבל מדי כמה דקות הוא מרים את העיניים ומביט אחורה לעבר הדלת. שכבת זיעה דקה בוהקת תחת פס נורות התאורה. הוא פולט נשיפה ממושכת, נרעדת, במסווה של אנחה וחוזר אל המשקה שלו.

"הֵיי. סליחה?"

אני מפסיקה למרק כוסות ומרימה את מבטי.

"אפשר לקבל עוד אחד?"

אני רוצה להגיד לו שזה לא רעיון טוב, זה לא יעזור, ייתכן שזה אפילו מוגזם. אבל הוא בריון ונשארה עוד רבע שעה עד הסגירה, ולפי כללי הפאב אין לי סיבה לסרב לו, אז אני ניגשת, לוקחת את הכוס ומצמידה אותה אל פיית המזיגה. הוא מניד בראשו לעבר הבקבוק. "כפול," הוא אומר ומעביר יד שמנה על פניו הלחות.

"שבעה פאונד ועשרים, בבקשה."

השעה רבע לאחת-עשרה בלילה, יום שלישי, ו"בר התלתנים", הפאב האירי של נמל התעופה במזרח לונדון, שהוא אירי כמו שמהטמה גנדי אירי, מוריד הילוך לקראת סגירה. הבר נסגר עשר דקות אחרי שהמטוס האחרון ממריא, וכרגע נמצאים כאן רק אני, בחור צעיר שמרוכז במחשב הנייד שלו, הנשים המפטפטות בשולחן שתיים והגבר עם הג'יימסון הכפול שמחכה לטיסה SC107 לסטוקהולם או DB224 למינכן - שנדחתה בארבעים דקות.

אני עובדת מהצהריים כי לקארלי כואבת הבטן והיא הלכה הביתה. לא אכפת לי. אף פעם לא אכפת לי לעבוד עד שעה מאוחרת. אני מצטרפת בזמזום לצלילי "חלילים קלטיים מאי האזמרגד, דיסק 3" וניגשת לקחת את הכוסות משתי הנשים שבוחנות בעיון סרטון וידיאו בטלפון. הן צוחקות צחוק קליל של המבוסמות היטב.

"הנכדה שלי. בת חמישה ימים," אומרת הבלונדינית כשאני שולחת יד אל הכוס שלה.

"מקסימה." אני מחייכת. כל התינוקות נראים לי כמו לחמניות.

"היא גרה בשוודיה. אף פעם לא הייתי שם. אבל אני חייבת לנסוע לראות את הנכדה הראשונה שלי, נכון?"

"אנחנו שותות לכבודה." הן שוב פורצות בצחוק. "תצטרפי אלינו לכוסית? קדימה, תנוחי חמש דקות. בחיים לא נגמור את הבקבוק הזה בזמן."

"אופס! הנה זה בא. קדימה, דור." לנוכח ההתראה על המסך, הן אוספות את החפצים שלהן, ואולי זו רק אני שמבחינה בהתנודדות הקלה כשהן עושות את דרכן אל עמדת הבידוק הביטחוני. אני מניחה את הכוסות שלהן על הבר וסוקרת את האולם בחיפוש אחר כלים אחרים לשטיפה.

"את אף פעם לא מתפתה?" האישה הקטנה מבין השתיים חזרה לקחת את הצעיף שלה.

"סליחה?"

"פשוט ללכת לשם בסוף המשמרת. לעלות על מטוס. אני הייתי מתפתה ועוד איך." היא שוב צוחקת. "כל יום מחדש."

אני מחייכת את החיוך המקצועי שלי, שמביע כל דבר ושום דבר, ופונה בחזרה אל הבר.

החנויות הפטורות ממכס נסגרות לקראת הלילה, תריסי פלדה מקרקשים ויורדים מעל תיקי יד ובונבוניירות חירום במחירים מופקעים. האורות כבים מעל שער שלוש, חמש, אחת-עשרה, אחרוני הנוסעים ממריאים בהבהוב אל שמי הלילה. ויולט, המנקה מקונגו, דוחפת את העגלה לעברי בהילוך אטי מתנודד, סוליות הגומי שלה חורקות על הלינוליאום המבריק. "ערב טוב, מותק."

"ערב טוב, ויולט."

"את לא אמורה להיות כאן בשעה כזאת, מותק. את צריכה להיות בבית עם יקירייך."

היא אומרת בדיוק אותו דבר מדי לילה. "עוד מעט." אני עונה בדיוק באותן המילים מדי לילה. היא מהנהנת בסיפוק וממשיכה בדרכה.

הצעיר המרוכז במחשב הנייד ושתיין הוויסקי המיוזע הסתלקו. אני מסיימת לערום את הכוסות, סוגרת את הקופה, מוודאת פעמיים שהכתוב בטופס תואם למה שיש במגירת הכסף. אני רושמת הכול ביומן, בודקת את פיות הבקבוקים, מציינת חוסרים שצריך להזמין. ואז אני רואה שהמעיל של הבריון נשאר על הכיסא שלו. אני ניגשת למסך ומסתכלת. העלייה למטוס למינכן תתחיל בעוד רגע, אם אני רוצה לרוץ ולהביא לו את המעיל. אני מסתכלת פעם נוספת ומתחילה לשרך את דרכי אל שירותי הגברים.

"הלו? יש כאן מישהו?"

הקול הבוקע מבפנים חנוק ונגוע בשמץ היסטריה. אני דוחפת את הדלת.

שתיין הוויסקי רכון מעל הכיורים, מתיז מים על פניו. עורו לבן כסיד. "הכריזו על הטיסה שלי?"

"העלייה למטוס התחילה. בטח יש לך עוד כמה דקות." אני פונה לצאת אבל משהו עוצר בעדי. האיש לוטש בי מבט, עיניו שני כפתורים קטנים של אימה. "אני לא מסוגל." הוא תולש מגבת נייר וטופח על פניו. "אני לא מסוגל לעלות למטוס."

אני מחכה.

"אני אמור לטוס לפגישה עם הבוס החדש שלי ואני פשוט לא מסוגל. לא היה לי אומץ להגיד לו שאני מפחד לטוס." הוא מטלטל את ראשו. "לא מפחד. מבועת."

אני מניחה לדלת להיסגר מאחורי. "במה אתה עובד?"

הוא ממצמץ. "אה... חלפים למכוניות. אני המנהל האזורי החדש, פתח סוגריים 'חלפים' סגור סוגריים, ב'האנט מוטורס'."

"נשמע כמו תפקיד רציני," אני אומרת. "עם... סוגריים."

"עבדתי הרבה זמן בשביל זה." הוא בולע רוק בחוזקה. "לכן אני לא רוצה למות בכדור אש. אני באמת לא רוצה למות בכדור אש מעופף."

אני מתפתה לציין שזה לא יהיה בדיוק כדור אש מעופף אלא צונח במהירות, אבל חושדת שזה לא יעזור. הוא שוב מתיז מים על פניו ואני מושיטה לו עוד מגבת נייר.

"תודה." הוא פולט נשיפה נרעדת, מזדקף ומנסה להתעשת. "אני בטוח שבחיים לא ראית אדם מבוגר מתנהג כמו אידיוט, נכון?"

"בערך ארבע פעמים ביום."

עיניו הקטנות נפערות.

"בערך ארבע פעמים ביום אני נאלצת לדוג מישהו משירותי הגברים. ובדרך כלל זה קשור לפחד מטיסות."

הוא ממצמץ לעברי.

"אבל אתה יודע, כמו שאני אומרת לכולם, שום מטוס שהמריא מפה לא התרסק."

צווארו מזדקף בתוך הצווארון. "באמת?"

"אפילו לא אחד."

"אפילו לא... התרסקות קטנה על המסלול?"

אני מושכת בכתפי. "בעצם די משעמם פה. אנשים ממריאים, טסים לאן שהם טסים, חוזרים כעבור כמה ימים." אני נשענת על הדלת כדי לפתוח אותה. בשירותים האלה אף פעם אין ריח טוב בערב. "ובכל מקרה, אישית אני חושבת שיש דברים יותר גרועים מזה שיכולים לקרות לך."

"טוב. אני מניח שזה נכון." הוא שוקל את הדברים ומלכסן אלי מבט. "ארבעה ביום, מה?"

"לפעמים יותר. עכשיו, אם לא אכפת לך, אני באמת צריכה לחזור. לא טוב שיראו אותי יוצאת משירותי הגברים לעתים קרובות מדי."

הוא מחייך, ולרגע אני רואה איך הוא עשוי להיראות בנסיבות אחרות. טיפוס מלא חיים מטבעו. עליז ושמח. שולט בתחום החלפים למכוניות מתוצרת אירופה. "אתה יודע, נדמה לי שמכריזים על הטיסה שלך."

"את חושבת שאני אשרוד?"

"אתה תשרוד. זאת חברה בטוחה מאוד. וזה בסך הכול שעתיים מהחיים שלך. תראה, ה-SK491 נחתה לפני חמש דקות. בדרך לשער העלייה למטוס אתה תראה דיילים ודיילות שהולכים הביתה, וכולם מפטפטים וצוחקים. בשבילם לעלות למטוס זה פחות או יותר כמו לעלות על אוטובוס. יש כאלה שעושים את זה פעמיים, שלוש, ארבע פעמים ביום. והם לא מטומטמים. אם זה לא היה בטוח הם לא היו עולים, נכון?"

"כמו לעלות לאוטובוס," הוא חוזר אחרי.

"סביר להניח שהרבה יותר בטוח."

"טוב, ברור." הוא זוקר את גבותיו. "יש המון מטומטמים על הכביש."

אני מהנהנת.

הוא מיישר את העניבה. "וזה תפקיד חשוב."

"חבל להחמיץ אותו בשביל דבר כל כך קטן. ברגע שתתרגל להיות באוויר הכול יהיה בסדר."

"אולי באמת. תודה..."

"לואיזה," אני אומרת.

"תודה, לואיזה. את נחמדה מאוד." הוא מסתכל בי בסקרנות. "את בטח לא... תרצי לשתות משהו פעם?"

"נדמה לי שמכריזים על הטיסה שלך, אדוני," אני אומרת ופותחת למענו את הדלת.

הוא מהנהן כדי להסוות את המבוכה וטופח על כיסיו בהפגנתיות. "טוב. בטח. אז... אני הולך."

"תיהנה מהסוגריים."

שתי דקות אחרי שהוא מסתלק אני קולטת שהוא הקיא על כל תא מספר שלוש.

אני מגיעה הביתה באחת ורבע ונכנסת לדירה הדוממת. אני לובשת מכנסי פיג'מה וסווטשרט עם ברדס, פותחת את המקרר, שולפת בקבוק יין לבן ומוזגת לי כוס. הוא חמוץ כל כך שהשפתיים שלי מתכווצות. אני בוחנת את התווית ומבינה שכנראה פתחתי אותו אמש ושכחתי לסגור, ומחליטה שלא טוב לחשוב יותר מדי על דברים כאלה. אני מתיישבת איתו על הכורסה ומתרווחת.

על אדן האח מונחות שתי גלויות. אחת מההורים שלי, שמאחלים לי יום הולדת שמח. ה"איחולים הלבביים" מאמא מפלחים אותי כמו דקירת סכין. השנייה מאחותי, שמציעה שהיא ותום יבואו לסוף השבוע. עברו שישה חודשים מאז קיבלתי אותה. יש לי שתי הודעות קוליות בטלפון, אחת מרופא השיניים. אחת לא.

היי, לואיזה. מדבר ג'ארד. נפגשנו ב'דרטי דאק', זוכרת? טוב, היה בינינו קליק (צחקוק נבוך, כבוש). זה היה פשוט... את יודעת... אני נהניתי. חשבתי שאולי נעשה את זה שוב? יש לך את המספר שלי...

כשהבקבוק מתרוקן אני שוקלת לקנות עוד אחד, אבל לא רוצה לצאת שוב. אני לא רוצה שסמיר מהמכולת הפתוחה כל הלילה יתחיל עם הבדיחות שלו על אינספור בקבוקי הפינו גריג'ו שלי. לא מתחשק לי לדבר עם אף אחד. פתאום אני עייפה עד מוות אבל זאת תשישות מזמזמת, מהסוג שגם אם אכנס למיטה עכשיו, לא אצליח להירדם. אני חושבת רגע על ג'ארד ועל הציפורניים המשונות שלו. האם ציפורניים משונות מטרידות אותי? אני לוטשת עיניים בקירות הסלון העירומים ולפתע מתחוור לי שבעצם אני זקוקה לאוויר צח. אני באמת זקוקה לאוויר צח. אני פותחת את החלון שבחדר הכניסה ומטפסת בזהירות אל יציאת החירום המובילה לגג.

בפעם הראשונה שעליתי הנה, לפני תשעה חודשים, הראה לי מתווך הדירות שהדיירים הקודמים הקימו פה גינת גג קטנה; הם פיזרו כמה אדניות מתכת והניחו ספסל קטן. "רשמית זה לא שלך כמובן," הוא אמר, "אבל הגישה לגג היא רק מהדירה שלך. בעיני זה נחמד. את יכולה אפילו לערוך כאן מסיבה!" הסתכלתי עליו ותהיתי אם אני נראית כמו מישהי שעושה מסיבות.

הצמחים קמלו ומתו מזמן. אפשר לומר שאני לא מצטיינת בשמירה על דברים. עכשיו אני עומדת על הגג ומשקיפה מלמעלה על החשיכה המרצדת של לונדון. מסביבי יש מיליון אנשים שחיים, נושמים, אוכלים, מתווכחים. מיליון חיים נפרדים לחלוטין מחיי. זאת שלווה מוזרה.

אורות העיר מנצנצים וצליליה מסתננים אל אוויר הלילה, מנועים רועמים, דלתות נטרקות. כמה קילומטרים דרומה מכאן נשמעת הלמות אלימה של מסוק משטרתי, הזרקור שלו תר בעלטה אחרי מנוולים נעלמים בפארק המקומי. אי-שם במרחק נשמעת סירנה. תמיד יש סירנה. "לא תצטרכי לעשות הרבה כדי להרגיש בבית," אמר המתווך. כמעט צחקתי. העיר זרה לי כתמיד. אבל כל מקום זר לי בימים אלה.

אני מהססת אבל בסופו של דבר מטפסת על המעקה בזרועות מושטות לצדדים, כמו מהלכת על חבל שתויה במקצת. אני מתקדמת עקב בצד אגודל על פני הבטון ושערות זרועותי סומרות ברוח. כשרק עברתי הנה, כשהמציאות הכתה בי במלוא עוצמתה, נהגתי להציב לעצמי אתגר ללכת על מעקה הגג מקצה הבניין ועד קצהו. בסוף הייתי צוחקת אל אוויר הלילה. רואה? אני כאן - נשארת בחיים - ממש על פי תהום. אני עושה מה שאמרת לי!

זה נהפך למנהג סודי, אני, קו הרקיע העירוני, הנחמה שבחושך, האלמוניות, והידיעה שכאן למעלה אף אחד לא יודע מי אני. אני מרימה את הראש, מרגישה את משבי הרוח הליליים, שומעת קולות צחוק מלמטה, צליל עמום של בקבוק מתרסק, התנועה המתפתלת לעבר מרכז העיר, רואה את הזרם האדום האינסופי של פנסים אחוריים, אספקת דם ממונעת. רק השעות בין שלוש לחמש לפנות בוקר שלוות יחסית, השיכורים כבר התמוטטו על המיטות, השפים קילפו מעליהם את הבגדים הלבנים, הפאבים נעלו את הדלתות. את דממת השעות האלה קוטעות מדי פעם מכליות של שעת לילה, פתיחת המאפייה היהודית בהמשך הרחוב, החבטה הרכה של ערימות עיתונים מוטלות מתוך טנדרים. אני מכירה את התנועות החשאיות ביותר של העיר מפני שהפסקתי לישון.

אי-שם למטה מתגודדים אנשים ב"וייט הורס", המוני היפסטרים ותושבי האיסט-אנד, זוג מתווכח בחוץ, ובקצה העיר מלקט בית החולים הכללי את פיסות החולים והפצועים, את אלה שהצליחו איכשהו לגרד עוד יום. כאן יש רק אוויר וחושך, ואי-שם מטוס המטען של פדקס ממריא מהיתרו לבייג'ין, ואינספור נוסעים, כמו שתיין הוויסקי, עושים את דרכם למקום חדש.

"שמונה-עשר חודשים. שמונה-עשר חודשים תמימים. אז כמה זמן זה מספיק זמן?" אני אומרת אל העלטה. והנה אני מרגישה אותו מתחיל לבעבע, את הזעם הפתאומי. אני עושה שני צעדים ומשפילה מבט אל כפות הרגליים. "כי אני לא מרגישה שאני חיה. אני לא מרגישה כלום."

שני צעדים. עוד שניים. הלילה אני אגיע עד הפינה.

"אתה לא נתת לי חיים חדשים, נכון? לא באמת. פשוט החרבת את החיים הקודמים שלי. ריסקת אותם לרסיסים. מה אני אמורה לעשות עם מה שנשאר? מתי אני ארגיש -" אני פורשת את זרועותי, מרגישה את אוויר הלילה הקר על עורי ושמה לב שאני שוב בוכה. "לעזאזל איתך, ויל," אני לוחשת. "לעזאזל איתך שעזבת אותי."

הכאב שוב עולה כמו גאות פתאומית עזה, מציפה. ובדיוק כשאני מרגישה שאני טובעת, קול אומר מבין הצללים, "לא נראה לי שכדאי לך לעמוד שם."

אני מסבה קצת את הגוף ורואה הבזק של פנים קטנות חיוורות על מדרגות החירום, עיניים כהות פעורות. מרוב הלם, כף הרגל שלי מחליקה על המעקה והמשקל שלי נמצא פתאום בצד הלא נכון של הנפילה. הלב שלי נופל שבריר שנייה לפני הגוף. ואז, כמו בסיוט, אני חסרת משקל בתוך תהום אוויר הלילה, רגלי מתנופפות מעל ראשי ואני שומעת צווחה שעשויה להיות שלי -

קראק

והכול משחיר.