למה אני קופץ

כשהייתי קטן לא ידעתי בכלל שאני ילד עם צרכים מיוחדים. איך גיליתי את זה? דרך אנשים אחרים שאמרו לי שאני שונה מאנשים רגילים ושזאת בעיה. זה לגמרי נכון. היה לי קשה מאוד להתנהג כמו בנאדם רגיל, וגם כיום אני לא מסוגל "לנהל" שיחה אמיתית. אין לי שום בעיה לקרוא ספרים בקול רם ולשיר, אבל ברגע שאני מנסה לדבר עם מישהו, המילים שלי פשוט נעלמות. לפעמים אני מתאמץ מאוד ומצליח להגות מילה או שתיים — אבל גם אז מה שיוצא לי מהפה עלול להיות לגמרי הפוך ממה שהתכוונתי להגיד! אני לא מצליח להגיב בהתאם למה שאומרים לי לעשות, וזה מבלבל אותי ומלחיץ אותי מאוד, אז אני מיד בורח מהמקום שבו אני נמצא. לכן קשה לי לעשות בעצמי אפילו דברים פשוטים כמו קניות.

למה אני לא יכול לעשות את הדברים האלה? בתקופה שבה הרגשתי מתוסכל, אומלל וחסר ישע, התחלתי לדמיין מה היה קורה אם כולם היו אוטיסטים. אם אוטיזם היה פשוט נחשב לסוג של אישיות. אם זה היה ככה, המצב היה הרבה יותר קל ונעים בשבילנו. נכון, לפעמים אנחנו עושים דברים מרגיזים או גורמים טרחה לאחרים, אבל מה שאנחנו באמת רוצים זה שהעתיד שמצפה לנו יהיה טוב יותר.

אז אני לא מסוגל לנהל שיחה, אבל הודות לגברת סוזוקי מהג'וּקוּ (בית ספר פרטי) האגוּקוּמִי, ולאמא שלי, שתִרגלו איתי שוב ושוב, למדתי לתקשר באמצעות כתיבה. עכשיו אני יכול אפילו להקליד במחשב שלי. אבל להרבה ילדים אוטיסטים אין דרכים לבטא את עצמם, ולעתים קרובות להורים שלהם אין שמץ של מושג מה הם חושבים. אני אהיה מאושר אם אצליח לעזור להם קצת על ידי כך שאסביר, בדרך שלי, מה מרגישים אנשים אוטיסטים. מה עובר לאוטיסטים בראש. אני מקווה גם שהקריאה בספר הזה תעזור לכם להיות חברים טובים יותר של אנשים אוטיסטים.

ברור שאי־אפשר לשפוט אנשים על פי המראה החיצוני שלהם. אבל אם תכירו את עולמו הפנימי של אדם אחר, יהיה לכם הרבה יותר קל להתיידד איתו. מנקודת הראות שלכם, העולם של האוטיסטים בטח נראה כמו חידה בלתי־פתורה. אז בבקשה, תקדישו קצת זמן ותקשיבו למה שיש לי לומר.

אני מאחל לכם מסע נעים בעולם שלנו.

נאוקי היגשידה,

יפן, 2006