למה יש רוע בעולם

את העיר עזה הכרתי בשנת 1973, בימי מלחמת יום הכיפורים. הייתי חייל צעיר ולא מנוסה, ונשלחתי להחליף כוחות צנחנים שיצאו להילחם בסיני. העיר עזה, הרצועה כולה, היתה שקטה בארבעת החודשים ששהיתי בה. אחר כך נשלחתי להכשרה כאיש צוות בחיל השריון.

תפקידי העיקרי בימי שהותי בעזה היה לסייר במחנה הפליטים "שאטי" ובשכונת "תופח". העוני, ההזנחה והלכלוך הלמו בחושיי. מי אחראי לקיומה של צורת חיים עלובה זו? מדוע לא נעשה דבר במשך עשרות השנים שחלפו משנת 1948, שבה קמו מחנות הפליטים, כדי לתקן ולשפר את מצבם של בני האדם החיים בהם?

גם אני נולדתי למשפחה של פליטי 1948. הוריי היו בין מייסדיו של קיבוץ כפר עציון, שהוחרב בידי הערבים ערב הקמת המדינה. נולדתי בבית החולים דג'אני ביפו, ושנותיי הראשונות עברו בשכונת ג'אבלייה בגבול יפו, היום גבעת עלייה, שבה שוכנו פליטי כפר עציון.

ייתכן שהחשיפה לעוני ולניוון של חיי הפליטים בעזה השפיעה בהמשך על עיצוב השקפתי הפוליטית.

לא הייתי תמים, הכרתי מכלי ראשון עדויות על רצחנותם של קיצוניים מקרב הערבים. אבל פגשתי גם ערבים ומוסלמים מתונים ששאפו להקים גשר לשלום יהודי־ערבי. עם ידידיהם הטובים של הוריי נמנו גם האדמו"ר החלוץ רבי ישעיהו שפירא, שחתר לשלום כזה, והסופר יהושע רדלר פרידמן, הלא הוא "רבי בנימין" — ידידם של הסופרים יוסף חיים ברנר וש"י עגנון, שתמך בכפר עציון ובאנשיו בעת צרתם, וגם היה חבר ב"ברית שלום" והנהיג את לימוד השפה הערבית במוסד החינוכי שהקים. ראיתי את עצמי כצועד לאורם.

טבח שמחת תורה, המתקפה המצמררת של שבעה באוקטובר, טלטל אותי, כפי שטלטל רבים מאוד מחבריי הישראלים. הוא חשף את כולנו לעוצמות לא מוכרות של רשע ואכזריות.

הוא עורר אצלי סימן שאלה על הדרך הפוליטית שהלכתי בה עד היום.

הוא החזיר אותי בתנופה לשאלת מציאותו של הרוע ומשמעותו.

***

משה, כך מספר התלמוד, ביקש שלושה דברים מהקדוש ברוך הוא. רק שלושה. ולמעשה רק שניים, כי הבקשה השלישית לא היתה בקשה אלא שאלה: "רבונו של עולם! מפני מה יש צדיק וטוב לו, ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו, ויש רשע ורע לו" (בבלי ברכות ז א). זו שאלה מוכרת, מטרידה ומעניינת, שבגרסה של משה מקופלות בה שתי הנחות יסוד. הראשונה — שיש סיבה. אם למישהו רע, צריכה להיות לזה סיבה. אם רואים התפרצות של רוע, צריכה להיות לזה סיבה. השנייה — שהאל יודע את התשובה. הוא מבין את הסיבה.

ונדייק: השאלה של משה אינה מתריסה. היא אינה קובעת שמתקיים מצב של חוסר צדק, או תוהה אם עלול להתקיים מצב של חוסר צדק, כפי שתוהה אברהם אבינו ערב הפיכת סדום, "האף תספה צדיק עם רשע" (בראשית יח, כג). האם האל עצמו עלול להיות הגורם שמחולל מצב של חוסר צדק? בשאלה של אברהם יש רמז לחשש כזה. בשאלה של משה אין לא קביעה כזאת, ולא תהייה על אפשרות כזאת. למעשה, אין בה כלל קביעה ברורה שהאל הוא המפעיל את מנגנון הרוע. ההנחה של משה היא שיש סיבה, ושהאל יודע מה הסיבה. לא פחות, גם לא יותר.

סיבת הרוע, בעיית הרוע, שאלת הרוע, מעסיקות פילוסופים ותיאולוגים מראשית היות האדם. סוגיה זו חשובה במיוחד למאמינים בקיומו של אל טוב ומיטיב, כמו היהודים. לכן היהודים מצאו כמה דרכים להתמודד איתה. כמו "שכר ועונש". זו ההנחה שמשתמעת גם משאלתו של משה, וגם מתשובת התלמוד לשאלה: צדיק ורע לו, מסביר התלמוד, הוא צדיק שאביו רשע. מה שכמובן מעורר מיד שאלה אחרת — למה אדם צריך לסבול כעונש על מעשי הוריו. אבל לפחות נותן סוג של פתרון לשאלה למה יש רוע. מדובר בכלי ענישה על חטאים. הרוע הוא כלי ענישה שמשמש בידי האל. תשובה אחרת: "נסתרות דרכי האל". גם זו תשובה שמניחה שיש סיבה, ושהסיבה טובה. גם היא מניחה שהרוע הוא כלי בידי האל, אלא שמדובר בכלי שבני האדם לא יכולים להבין את פעולתו המורכבת. הם רק יכולים להניח — כפי שמניח רבי עקיבא במקום אחר בתלמוד — ש"כל דעביד רחמנא לטב עביד". כל מה שעושה האל הוא לטובה (בבלי ברכות ס ב).

אפשר לזהות עוד תשובות ותת־תשובות של יהודים בדורות שונים לשאלת הרוע. הרמב"ם מייחס את קיומו, כך לפחות אפשר להתרשם, למהלך הטבעי של העולם. כלומר לא כלי, אלא תופעת טבע. מרגע שהאל ייסד את הטבע ואת חוקיו, וגם נתן לאדם בחירה חופשית, הרוע נוצר במהלך טבעי שהשמיים אינם מתערבים בו. תשובות אחרות נמצאות באגדות של חסידות, או בכתבים של קבלה, שמתייחסים לצמצום נוכחותו של האל, שהוא שמאפשר התגלות של רוע. יש תשובות מוקדמות, ויש תשובות מודרניות, כמו של הרב יונתן זקס, שכתב כי "לו יכולנו לראות כיצד הרע של היום מוביל את הטוב של מחר, לו יכולנו לראות מנקודת המבט של אלוקים בורא הכל — יכולנו להבין את הצדק, אך היינו משלמים על כך מחיר: היינו חדלים להיות אנושיים".1 קרי, על השאלה הזאת מוטב שלא נקבל תשובה.

תשובה נחרצת באמת קשה לקבל, אבל התמודדות רצופה עם השאלה בכל זאת מתחייבת, כי שאלת הרוע מרחפת מעל המציאות הישראלית של ימינו, כפי שריחפה בדורות קודמים מעל המציאות של חיי היהודים במקומות רבים. גם הספר הזה נכתב תחת הצל הכבד שלה. הוא נכתב בלי יומרה להציע לה תשובה נחרצת. הוא נכתב כדי לספק הצצה מסקרנת לדרכי התמודדות קדומות עם השאלה שמקשה עלינו עד היום — דרכי התמודדות של המקרא עצמו, מבריאת העולם (ואולי גם הרוע?) ועד לספר איוב.

למה יש רוע בעולם?

אם העולם אכן נברא בידי אל אחד, שהוא גם טוב ומיטיב, איך ניתן להסביר את מציאותו? ואולי יש באלוהות גם צד רע, אותו צד שמכונה בקבלה "סטרא אחרא"? ואולי יש בעולם יסודות קדמונים, שגם האל עצמו אינו יכול לשלוט בהם? פסוקי המקרא מציפים אותנו בסימנים, ברמזים, במחלוקות. הם מציפים אותנו בתשובות אפשריות על שאלת יסודו של הרוע. המסע שנצא אליו בספר הזה הוא מסע לחיפוש הסימנים והרמזים הללו ולפענוחם. אפשר לראות בו גם חלק מהמסע שכולנו נדרשים לעבור בתהליך הכרחי של ריפוי.

***

הערה על מבנה הספר: הספר הזה נולד מסדרת שיחות עם אלכס צייטלין בערוץ היוטיוב "באים אל הפרופסורים". למעשה, הוא תרגום של דיאלוג למונולוג. כמובן, הגרסה הכתובה ערוכה, קצוצה, מסודרת ומהודקת יותר, ויש בה מקום להרחבות מסוימות, בעיקר להצגת הפסוקים עצמם. אבל בכל פרק תמצאו, בדרך כלל בסופו, קטע קצר שעוד מוצג במבנה של שאלה ותשובה, או שאלות ותשובות, בלשון קצת יותר דיבורית. זו לא תקלה. זה מעשה מכוון כדי לשמור קצת מטעם השיחות הטובות עם אלכס צייטלין, שתודתי העמוקה כמובן נתונה לו.

תודה רבה לעורכי זה שנים רבות, שמואל רוזנר, על טוב טעמו והצעותיו הטובות.

תודה גם לגברת רות שטרן ולבתי טל־שחר קנוהל שתמללו את שיחותיי עם אלכס. ולבסוף תודה לתלמידיי באוניברסיטה העברית בקורס "על בעיית הרוע במקרא" שלימדתי בשנה החולפת, וזיכוני בהערות מחכימות.

"תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה".

ערב ראש השנה תשפ"ה,

ישראל קנוהל

האוניברסיטה העברית ומכון שלום הרטמן.

1 לרפא עולם שבור, הרב יונתן זקס, מגיד, ירושלים, 2012, עמ' 28.