למה מערכת החינוך מדשדשת?

הקדמה

בשנת 2013 ראה אור ספרי "מתרבות של בחינות – לפדגוגיה עכשווית" (בהוצאת רסלינג), שסקר בעיקר את תקופת כהונתו של שר החינוך גדעון סער. הספר ההוא מורכב, בדומה לספר זה, ממאמרים שפרסמתי בתקשורת על מערכת החינוך בעיקר בין השנים 2012-2009. הספר הנוכחי עוסק בשנים 2016-2013. אפשר לראות את שני הספרים כסוג של תיעוד של מערכת החינוך הישראלית במהלך שבע השנים האחרונות.

ודאי לא הייתי טורח על הכתיבה לולא הייתה לי ראייה ביקורתית מאד כלפי מה שמתרחש במערכת החינוך הישראלית, וראייה זו אכן באה לביטוי החל מן השער הראשון ומן המאמר הראשון המופיע בו. מרבית המאמרים התפרסמו במוסף הכלכלי של עיתון "הארץ" – Themarker; מיעוטם ב"ידיעות אחרונות"; אחד בכתב-עת בשם "ביטאון" וחלקם בבלוג האישי.

הספר מחולק לשמונה שערים לפי הסדר הבא:

הראשון עוסק באוטונומיה חינוכית, מה שנתפס על-ידי אנשי חינוך רבים כיעד חינוכי מרכזי, שאצלנו הוא נתון לבתי הספר במשורה.

השני – "מטרות החינוך" – עוסק בנושא מרכזי נוסף, שהביא אותי להוציא ספר נוסף בשם "למה בכלל בית-ספר?", על מטרות החינוך הישראלי שמקומן נפקד אצלנו. מאמריו של שער זה מסבירים את חשיבותן של מטרות החינוך, ומבליטים זאת בהקשר לאוטונומיה של בתי הספר.

מאמריו של השער השלישי, תחת השם "חשיבה ביקורתית", מבהירים את הקושי הגדול בטיפוח ערכים אנושיים בעולם טעון שיפור.

רפורמות חינוכיות הן עניינו של השער הרביעי, והן נושא מדובר מאד בתקופתנו בכל מקום, אף אם בישראל אי-אפשר להציג בינתיים רפורמות של ממש בחינוך ובהוראה.

מבחנים רחבי היקף ("סטנדרטיים") בשער החמישי הם סוגיה במחלוקת בכל העולם. מחלוקת זו מוצגת כאן מזוויות שונות.

בחינות הבגרות בשער השישי הן קו פרשת המים במערכת החינוך הישראלית. למרות שהחלופה – שתי בחינות ארציות בעברית ואנגלית ובחינת-רשות ארצית במתמטיקה, והשאר הערכות בית ספריות – מופיעה הרבה, כל מאמר בוחן היבט שונה של הנושא הקריטי הזה.

למעבר מן התיכון לאקדמיה בשער השביעי מוקדשים שני מאמרים, שמציעים חלופה ברורה למצב הקיים, שבו נדרש הסטודנט-שבדרך להצטייד בתעודת בגרות ומבחן פסיכומטרי גם יחד.

לאן הולך הכסף שואל השער השמיני. האם מדינת ישראל מוציאה את מיליארדי השקלים על תכנית-פעולה ראויה? המאמרים הכלולים בשער זה אינם מביעים בכך ביטחון.

המאמרים בכל שער מסודרים על פי המועד הכרונולוגי של הופעתם: המוקדמים בתחילה והמאוחרים בסוף. לכל שער יש דף פותח המפרט את המאמרים הכלולים בו, ונותן לכל אחד מהם הסבר קצר. ההסברים הללו מאפשרים לראות את ההבדלים שבין המאמרים, חרף העובדה שהופיעו בהקשר משותף. הם גם מאפשרים לקורא לבחון מה הוא רוצה לקרוא ועל מה לדלג (אם בכלל).

בדף השער של כל אחד משמונה השערים מוצגים המאמרים שמופיעים בו, ולכל אחד מוקדשים מעט דברי הסבר.

קריאה מהנה. ספטמבר 2016. שער ראשון : אוטונומיה

רמת האוטונומיה החינוכית היא מושג מפתח מרכזי בדיון החינוכי. היא מופיעה הרבה בספר זה, חרף העובדה, שבמסגרת נושא נפרד היא כוללת שלושה מאמרים בלבד:

"משרד החינוך חונק את היצירתיות של התלמידים" – אשר מדגים בבהירות כיצד מונעת המערכת מן המורים ללמד ומן התלמידים ללמוד כפי שהיו רוצים. "להעניק אוטונומיה לבית הספר" – בוחן שלושה תחומים מרכזיים בהם צריכה לבוא לביטוי האוטונומיה הבית ספרית. "אולי טוב שהמורים נושרים?" – בכדי שמורים טובים מאד יגיעו להוראה הם זקוקים ל"תנאים של חיבה". כלומר, לא מספיק שהם עצמם יהיו איכותיים, אלא נדרשת מערכת שתקלוט אותם כמות שהם, על איכותם הגבוהה, ותעניק להם אמון ועצמאות. משרד החינוך חונק את היצירתיות של התלמידים מנכ"לית משרד החינוך ביקשה מהציבור "אמון במערכת" – אבל המערכת שהיא עומדת בראשה לא נותנת אמון באיש

הצעתי לצוות בית הספר לעבור ללימוד עומק לפי תחומי העניין של התלמידים, ונעניתי שצריך להספיק את החומר של משרד החינוך; הצעתי לצמצם את מספר מקצועות הלימוד (14-12 מקצועות חובה לכל תלמיד) ונאמר לי שהפיקוח לא יאשר; הצעתי להגיש לפיקוח הצעה שמעגלת פינות, ונאמר לי שתוכנות מחשב בוחנות את בית הספר בכל רגע נתון. הצוות רצה מאוד לעשות שינוי בתוכנית הלימודים המוכתבת, אבל ידיו כבולות.

מלת המפתח כיום במערכות חינוך מתקדמות היא אמון, ואכן, דלית שטאובר, מנכ"לית משרד החינוך, פנתה לציבור שומעיה בהרצאה שנשאה באחרונה, וביקשה "הרבה מאוד אמון במערכת". אבל המערכת שהיא עומדת בראשה לא נותנת אמון באיש, לא נותנת מרחב מחיה לצוותי החינוך וממלאת את האווירה החינוכית בחשד.

אם בעבר היתה לבית הספר אפשרות לארגן את שעות הלימודים, את המורים או את הבחינות קצת אחרת, הרי שכיום האפשרות אינה קיימת. השר רוצה שליטה מלאה במערכת, ויש לו הכלים הטכנולוגיים לכך. הוא מעביר הוראות למנכ"לית, שמעבירה אותן למנהלי המחוזות ומשם למפקחים, למנהלים ולמורים. התוצאה היא שבתי הספר נחנקים ונאנקים. העין הפקוחה של האח הגדול מסרסת את היכולות והאנרגיות של עובדי החינוך ומונעת מהם לפרוץ אל המאה ה-21. הידע מצוי כולו ברשת, והוא מתעדכן מהר יותר מהמורים. מרבית המורים מקבלים את המציאות החדשה ומוכנים להנחות את התלמידים וללמוד יחד אתם, אבל ידיהם כבולות. משרד החינוך כנראה אינו חפץ בכך.

התלמידים שלנו לא יכולים להיהפך לחוקרים ולא יכולים לפתח חשיבה עצמאית (ויש כיום אמצעים לכך), מכיוון שהם באים מתרבות לימודית שאינה מעודדת זאת: האחריות על הלימוד מוטלת כולה על המורים, ואילו התלמידים מצייתים להנחיות; התלמידים מצפים שישפכו עליהם חומר לימוד בשיעורים פרונטאליים, הם צריכים שיסכמו בשבילם. הם אינם מפתחים יכולות של לומד עצמאי, סקרנות אינטלקטואלית, תרבות דיון, ערכים דמוקרטיים, מחויבות, אחריות, יוזמה ויצירתיות. וכאשר דורשים מהם "לעשות עבודה", הם פוטרים את עצמם ב-copy-paste – הכול ברמה בלתי משביעת רצון בעליל.

הדברים נאמרים כאן כמובן בהכללה, ובוודאי שיש גם תלמידים סקרנים ובתי ספר פורצי דרך, אבל אלה הם מתי מעט. שר החינוך, גדעון סער, שמוביל את הקו הזה ביד רמה, יסיים קרוב לוודאי את כהונתו בעוד שנה וילך לדרכו. מערכת החינוך, כלומר כולנו, נישאר בבוץ העמוק שיצר עוד שנים רבות אחריו.

דמרקר, 12.7.2012