למות ממבט ראשון

“החיים אולי אינם המסיבה שקיווינו לה, אבל אם אנחנו כבר כאן - עדיף לנו לרקוד,” נהג ג’רלד רונסון לומר. ג’רי היה זה ששכנע אותו לעשות זאת, הסיבה לכך שעמד באולם הטיסות הנכנסות בנמל התעופה הלונדוני גטוויק. הוא קצת התקשה לרקוד ברגע המסוים הזה, אבל בתוכו - וואו, הלב שלו השתולל בטירוף!

היא תכף תופיע.

העמידה הצבאית הזקופה שלו, חליפת הטוויד השמרנית, נעלי הזמש והשיער האפור שנגזז היום בקפידה עמדו בסתירה לאושר הילדותי הטהור שהיה שפוך על פניו. כל גופו קיפץ מהתרגשות. מציפייה. בטנו התהפכה. הוא הרגיש כמו נער מתבגר בפגישה הראשונה שלו, אלא שהוא כבר התקרב לגיל שישים, והוא ידע שמגוחך להרגיש כך, אבל לא היה מסוגל להתאפק. מה, הוא חיכה ליום הזה זמן רב כל כך - כמעט שנה - ובקושי האמין שהוא סוף סוף כאן, שהיא סוף סוף כאן!

רוב האנשים שהתגודדו בסביבתו היו נהגים, שאחזו שלטים עם שמות הנוסעים שלהם והביטו בתקווה בהמונים שהגיחו מבעד לדלתות האוטומטיות. אבל ג’וני פוֹרְדווטֶר החזיק במקום שלט זר ענקי של ורדים ורודים, גדול כל כך עד שנזקק לשתי זרועותיו. בדרך כלל, החייל המשוחרר הזה היה נבוך להסתובב עם ערמת פרחים, הוא ממש לא טיפוס של פרחים, אבל היום היה שונה. היום הוא לא שם קצוץ על מה שחושבים. היום הוא היה ברקיע השביעי ובראשו הייתה מחשבה אחת בלבד:

אינגריד. היא אמורה להיכנס בכל רגע לאולם הטיסות הנכנסות. אהבת חייו. האישה שאמרה לו שהיא אוהבת ורדים ורודים. ושמפניה ורודה. בקבוק שמפניה ורודה משובחת היה מונח בתוך דלי קרח, מחכה לה, בדירתו בהוֹב. שמפניה רוזֶה לורן פֶּרייה, וינטג’. קלאסיקה.

כיאה לאישה קלאסית מאוד.

ההמתנה הייתה מורטת עצבים. הפרפרים השתוללו בבטנו. פרפרים שלא הרגיש מאז הפגישה הראשון שלו עם איליין, לפני יותר מארבעים שנה, כשהיה נער ויצא ממכונית המיני הקשישה והחלודה שלו ופסע בשביל הגן המוביל אל בית הוריה, ליד הטיילת של ברייטון.

קומץ אנשים הגיח מתוך הדלתות. שני זקנים בקלנועית, המזוודות שלהם דחוקות מאחוריהם. משפחה מזרח־תיכונית גדולה, מלווה בסבל עם עגלה עמוסה מזוודות. אישה מוליכה מזוודה על גלגלים, ילד קטן נשרך מאחוריה, מושך אחריו מזוודה קטנה עם פסים של טיגריס. קבוצת אנשים בחליפות, רציניים למראה. שתי נזירות. גבר במכנסיים קצרים, חולצת הוואי וכפכפים, ולצידו אישה שחובשת סומבררו בגודל אוהל אינדיאני, שניהם דוחפים מזוודות מהודרות על גלגלים.

בואי כבר, אינגריד! יקירתי, אהובתי! מיין ליבלינג, מיין שאץ!

הוא העיף מבט בשעונו: שבע ושמונה דקות בערב. חמישים דקות חלפו מאז נחתה הטיסה ממינכן. הוא הביט בלוח הטיסות הנוחתות, ואז שלף את הטלפון ובדק שוב את אפליקציית המעקב אחר טיסות בפעם החמישית או השישית, כדי לוודא שלא טעה. בהחלט. חמישים ושתיים דקות כבר עברו. כנראה עיכוב עם המזוודות, תופעה שכיחה כאן. הוא הציץ בתגיות על מזוודות הנוסעים שיצאו עכשיו וחלפו על פניו לאורך החבל התוחם. הוא חיפש את התגים המסגירים של איזיג’ט, שמעידים על כך שהם כנראה הגיעו בטיסה ממינכן, יחד עם אהובתו.

אינגריד אוסטרמן.

הוא אהב בה כל דבר, כולל השם שלה. היה בו משהו מסתורי, משהו אקזוטי. אשת העולם הגדול!

בלונדינית בשלהי שנות השלושים לחייה, עם משקפי שמש מגניבים, ז’קט עור קצר ומגפונים, הופיעה כעת, פוסעת בביטחון רב, מושכת אחריה מזוודה יקרה למראה.

אינגריד!

ליבו ביצע סלטה כפולה, ואחר כך עוד אחת.

ואז צנח, כשהבלונדינית התקרבה והתחוור לו שזאת לא היא. או שאולי כן?

היא חלפה על פניו בלי להניד עפעף. הוא כבר התכוון לבדוק את התמונה שלה בטלפון כשראה אותה מנופפת למישהו. הוא עקב אחריה במבטו כשהאיצה את צעדיה ונפלה אל בין זרועותיו של גבר גבוה עם קוקו.

לפחות נוסעי הטיסה ממינכן יוצאים עכשיו, חשב. קיווה. חיכה. עוד רבע שעה. עשרים דקות. עוד הרבה מאוד תגיות של איזיג’ט. אבל אינגריד איננה. הוא בדק בטלפון שלו. היא הבטיחה לסמס לו ברגע שתנחת, אבל אולי הטלפון הגרמני שלה מתקשה להתחבר כאן. הוא שלח לה הודעה:

אני כאן, מחכה, מיין ליבלינג! XXXXXXXXX

הוא הביט במסך, מחכה לתשובה. אולי היא שכחה להדליק שוב את הטלפון אחרי הנחיתה?

ואז הוא שמע קול גברי מאחוריו אומר את שמו. “מר פורדווטר?”

הוא פנה וראה גבר חסון גלוח ראש בן חמישים ומשהו, בחליפה ועניבה, ולידו אישה בהירת שיער בתסרוקת אלגנטית, בשנות העשרים המאוחרות לחייה, לבושה בחליפת מכנסיים כהה.

“כן?” אמר ג’וני, נבהל מעט מנוכחותם הפתאומית. קרה משהו?

“ג’ון צ’רלס פורדווטר?”

“כן, זה אני.”

האיש הראה לו תעודת שוטר. “סמל בילוש פּוֹטינג והבלשית וויילד ממחלקת פשעים חמורים של סארי וסאסקס, אדוני. קיבלנו טלפון מאחותך, אנג’לה. היא מודאגת בקשר אליך מאז שאחד מעמיתיי דיבר איתך לפני חודשיים. אחותך אמרה לנו שאתה אמור להיות כאן וסיפרה לנו עם מי אתה נפגש. אפשר להחליף איתך מילה או שתיים, אדוני?”

ג’וני חש בלבול עז. קרביו התהפכו כשהכתה בו המחשבה האיומה. “אוי, אלוהים, בבקשה לא, בבקשה אל תגידו לי שהייתה לאינגריד תאונה. בבקשה לא.”

“אתה מוכן להתלוות אלינו לתחנת משטרת הנמל, מר פורדווטר?” שאל סמל בילוש פוטינג. “זאת נסיעה של חמש דקות בסך הכול.”

“בבקשה, בבקשה תגיד לי שהיא בסדר. לא הייתה לה תאונה, נכון?”

“לא הייתה תאונה, אדוני, לא,” ענתה הבלשית וויילד כשיצאו יחד והגיעו לניידת החונה.

“תודה לאל, תודה לאל על זה,” אמר ג’וני, ותחושת הקלה החלה מסתננת מבעד לבלבול הרב. “תבינו, אני מודאג - אני מחכה כאן, מחכה לפגוש אותה אחרי הטיסה.” הוא הסתכל בביישנות בזר שהחזיק בידיו.

“למרבה הצער, אינגריד אוסטרמן לא הייתה במטוס, אדוני,” אמרה הבלשית וויילד.

ג’וני פנה אליה, חש שוב שבטנו מתהפכת. “למה? מה קרה?”

היה רגע קצר שבו שני הבלשים הביטו זה בזה במבוכה, ואז הבלשית וויילד דיברה שוב, בקול מלא רגש.

“אני לא יודעת איך להגיד לך את זה, אדוני,” אמרה. “אני מאוד מצטערת שאני צריכה לומר לך את זה, כי זה כנראה יכה אותך בהלם. לפי המודיעין שבידינו, הגברת שלה חיכית, פראו אינגריד אוסטרמן, לא קיימת.”