למחרת היום

1

המנעול החלוד נכנע בקושי. האיש חייב להפעיל כוח, לשלוף את המפתח, לנסות שוב. גם כאן חם נורא. לא חם כמו בעיר או במישור, ובכל זאת. הטמפרטורה קרובה לשלושים מעלות. האיש נושף, דומה שהוא מהרהר רגע ואז הוא חובט קלות בכתפו בדלת העץ, בזמן שהוא מסובב את המפתח. קליק: לוח העץ הכבד שצבעו מתקלף נכנע ומתנודד פנימה, לעבר החשכה, הקרירות.

הדלת לא נפתחה כנראה כבר חודשים. ב+אוויר עומדת צחנה קלה, אבל הרושם הרע מסתלק לנוכח הקרירות השוררת בפנים. יש לי מספיק זמן להעריך מה הטמפרטורה בפנים: עשרים ושתיים מעלות, לא יותר. מושלם. אני שומעת את האיש שלידי מניח על הרצפה את תיק המנהלים שלו, העשוי חיקוי עור. מפתחות מקרקשים. הוא מכניס אותם לכיס המכנסיים.

"אני מחפש את המתג," הוא מסביר.

אני ממתינה בצייתנות, עומדת בכניסה האפלולית. לא שיש לי משהו יותר טוב לעשות. מאז ה־21 ביוני הפכה ההמתנה לטבעי השני. לעיסוק היחיד שלי.

הוא מתנשף. החום? הצורך לגשש אחרי המתג? אני לא עוזרת לו. אני לא חושבת. אני ממתינה.

זמן מה חולף בין הקירות העבים של הבית הישן. אני שמה לב להיעדר השכנים ולשקט. גם זה לטובה.

"מצאתי, מצטער."

לפתע אור מאיר את הכניסה. המתווך מוחה את מצחו ושולח לעברי חיוך מתנצל. הוא משוכנע שאני עומדת להימלט בריצה. אור המנורה הקלוש, הצחנה בפנים, הדלת שנפתחת בקושי — העץ התנפח ככל הנראה... אבל אני לא מסתלקת. אני מתבוננת סביב. מסדרון חשוך, נטול חלונות. מרצפות בגוון חום־נחושת. קירות לבנים. פאנלים עשויים עץ כהה. ציור של כנסיית אבן.

רשרוש ניירות. הוא מעיין ברשימות שלו. איש מקצוע בינוני. הוא שוב מוחה את מצחו הלח. אני לא זזה. אני לא שואלת כלום. הוא ימצא את מה שהוא מחפש. או שלא. זה לא חשוב.

"זה בית משנות הארבעים. החזית חודשה לפני עשר שנים. הגג עבר איטום בחורף שעבר."

נדמה לי שאני מבחינה בנצנוץ של סיפוק במבטו. זה כנראה טיעון מוחץ. אני בוהה בציור הכנסייה בלי לראות אותו.

"שישים מטר מרובע. הדלת מימינך מובילה לחדר וזאת שמשמאלך למקלחת."

הוא מושיט יד, מסתכל עלי בתשומת לב. רק כעבור שניות אחדות אני מבינה שהוא מזמין אותי להתקדם, לצעוד כמה צעדים ולדחוף את הדלת מימין. אני חושבת לאט. לבסוף הוא עוקף אותי, מחייך שוב בהתנצלות.

הדלת הזאת נפתחת ביתר קלות. מלבד חריקה קלה, אין בה שום דבר מיוחד. צעדיו נעלמים, נבלעים. אני מסיקה שהרצפה בחדר מכוסה שטיח מקיר לקיר.

"אני אפתח את התריסים."

אני ממתינה. צליל הזזת ידית. חריקה צרודה. קרן אור קלושה. דחיפה חזקה יותר שמתבטאת בחריקה נחרצת יותר. כעבור רגע האור חודר לחדר. קרן שמש מפלחת את גרגירי האבק שמתעופפים באדישות. אני רואה שהרצפה אכן מכוסה שטיח מקיר לקיר, בגון חום־נחושת, זהה לגון המרצפות במסדרון. וגם מיטה. גדולה. בראש המיטה לוח עץ מלא, כבד וכהה. ארון בסגנון מיושן, גבוה, עשוי עץ לא מעובד. וזה הכול. המינימום ההכרחי ותו לא. מתאים לי. אני לא רוצה כלום. דממה, קרירות, חשכה.

"החלון פונה מזרחה. אם את משכימת קום תוכלי לראות את זריחת השמש מעל היער."

הוא לא יודע שאני לא מתכוונת לפתוח את התריסים. אשאר בחושך.

"יש לך שאלות?"

"לא."

מופתע, לא מופתע? אני לא מתעכבת על הבעת פניו. רק ממתינה. לסוף הביקור. למפתחות. כדי להסתגר מאחורי דלת נעולה.

אנחנו חוזרים למסדרון. הפעם הדלת משמאל. אותו עיקרון. תריסים חורקים. אור חודר פנימה. אמבטיה בסגנון ישן, בצבע סלמון מחריד. בידֶה. מי משתמש בזה עדיין? כיור. כמה מדפים.

"צריך יהיה לתת למים לזרום קצת... הברז המרכזי היה סגור תקופה. אני מתאר לעצמי שהם יהיו קצת צהובים בהתחלה."

מים צהובים. מים שקופים. מים זה מים.

כשאנחנו חוזרים למסדרון האור מהבהב. צריך להחליף נורה. הוא דוחף את הדלת האחרונה, משתעל קלות. החדר מאובק ככל הנראה. כמה שניות עוברות בין הלחיצה על המתג לבין הופעה של אור קלוש. החדר מעוצב בסגנון זהה לחדרים הקודמים: מרצפות כהות, ארונות מטבח מעץ כהה, טפט בצבע סלמון עם עיטורים של ענפי במבוק לבנים. חלון נפתח ואחריו התריסים, כדי להכניס אוויר צח. האור מאלץ אותי לכווץ את העיניים. השמש הזאת בלתי נסבלת. השמים הכחולים הם עלבון. האיש מדבר, ואני מפנה את גבי אל החלון. אני רוצה לשוב לקרירות ולחשכה.

"כפי שאת יכולה לראות לבעלת הבית הקודמת היתה גינה. עכשיו היא מוזנחת, אבל כמה הנפות מעדר יאוששו אותה, אם תרצי."

הוא משתתק. לוטש בי עיניים, כך נדמה לי.

"את לא מסתכלת? הכול בסדר, מדאם? את חוששת מהאור?"

"מיגרנה."

"סליחה. אני אסגור."

אני אסירת תודה. הוא ממשיך, משוכנע שכל התהליך הזה דרוש כדי לחתום היום על החוזה:

"בעלת הבית הקודמת היתה גברת זקנה. היא הלכה לעולמה לפני שלוש שנים. הבית עומד ריק מאז... לא שהוא לא במצב טוב, נהפוך הוא, הבת של הגברת, שגרה בקצה השני של צרפת, שימרה את הבית בצורה מדהימה, אבל היא באה לכאן רק פעם בשנה כדי לעשות קצת עבודות תחזוקה. אני מתכוון בעיקר לאיטום הגג בשנה שעברה..."

אני לא באמת מקשיבה. הוא לא שם לב.

"אבל הבעיה היא שאנשים בורחים מאזורי הכפר. זה ככה בכל מקום. אוֹבֶרְן הפסיקה לככב בחלומות של אנשים."

"הרהיטים נשארים?"

הוא מהנהן, הוא לא נעלב שקטעתי אותו.

"כמובן. הכול נשאר. הבת של מדאם אוּג, בעלת הבית הקודמת, רצתה להשאיר את עיצוב הפנים כמו שהוא, וגם את החפצים האישיים. אולי היא מתכננת לגור כאן בעצמה יום אחד... אחרי שתצא לפנסיה למשל. החפצים האישיים בעליית הגג, בקומה מעלינו. הם מאוחסנים יפה, בארגזים, אבל אם זה מפריע לך, אני יכול כמובן ליצור איתה קשר..."

"זה לא מפריע לי."

הוא מחכך ידיים בסיפוק.

"אולי אני אתן לך לעשות עוד סיבוב בבית, בקצב שלך?"

"לא. זה בסדר."

"בגינה אולי..."

"העניין הוא שאני ממהרת."

"אה..."

"אפשר לחתום על הניירת עכשיו?"

הוא ברקיע השביעי, אני רואה את זה. הוא לא ציפה להצליח בקלות כזאת. בית שאצלו כבר שלוש שנים. ביקור אחד והעסק סגור.

"את בטוחה?"

אני קוראת בהבעתו שהוא עצמו מופתע מהשאלה.

"כן."

"טוב, אז... כן, הניירת במכונית, אבל... אני אצטרך ממך כמה מסמכים."

עוד לפני שהוא משלים את המשפט אני מתחילה לחטט בתיק היד שלי. הכנתי הכול, הכנסתי לניילוניות את כל המסמכים הדרושים. אישור מס, תלושי המשכורת האחרונים, מסמך הנוטריון בעניין הצוואה וסכום הכסף המגיע לי, תעודת זהות.

"וואו... הכול כאן? מצוין!"

אנחנו מתיישבים לשולחן המטבח כדי למלא את החוזה ואת המסמכים הרשמיים למיניהם.

"את מסקרנת אותי."

רק אחרי רגעים אחדים אני מבינה שהוא מדבר אלי, ושמה לב שהוא גמר לתייק את המסמכים והוא מסתכל עלי, כשכפות ידיו פרושות על השולחן.

"סליחה?"

"את מהאזור?"

"לא. גרתי בליון."

"ואין לך משפחה בסביבה?"

אני מנידה בראשי. הוא פולט צליל יניקה לאות השתאות.

"זה די מוזר שאישה תבוא לגור לבדה במקום כל כך מבודד."

אני לא מתכוונת לענות לו, וכך השיחה מסתיימת. אני מחזירה לו את החוזה חתום בשני עותקים, ואת העט הכחול.

"טוב, אז אפשר לעבור על רשימת המצאי."

אני משאירה את הדלת פתוחה עד שמכוניתו של המתווך נעלמת בקצה השביל ואז ביער העבות שמכסה את גבעות האזור. אחר כך אני סוגרת את דלת העץ הכבדה. חשכה, דממה, קרירות. שניות ארוכות אני נשענת בגבי על דלת העץ, מוודאה שהוא לא יחזור, שאני לבדי, סוף־סוף.

לא הבאתי איתי חפצים רבים. מזוודה אחת ויחידה, שמונחת בתא המטען של המכונית שלי ותחכה שם. את השאר, תצלומים בעיקר, השארתי במקומם. אני לא רוצה שום דבר שיזכיר לי את חיי הקודמים. את מה שהיה לפני ה־21 ביוני ואת הערב של אותו יום.

איך אנשים עושים את זה? איך הם מסוגלים לחזות בעולמם מתמוטט ולשוב לאותם חיים ממש? לחזור לעבודה כעבור ימים אחדים, להמשיך לחיות באותה דירה, להסתובב באותה שכונה... זה למעלה מכוחותי. הם הסתלקו מחיי בפראות, שניהם, באותו לילה, ומאותו רגע העולם הזה, שבו התנועעתי, נשמתי, התעוררתי זה עשרים ותשע שנים, העולם הזה חדל להתקיים.

השארתי לאַן את המפתח לדירה. היא תעשה בה מה שתמצא לנכון. לא רוקנתי אותה. לא היה לי זמן וגם לא האומץ. רציתי לברוח כמה שיותר מהר. הכול נשאר כפי שהיה. סביר להניח שהחֲלִיטָה ששתיתי כשהאינטרקום זמזם, עדיין על השיש. סביר להניח שהקטלוג שדפדפתי בו עדיין פתוח, לצד הספל, ונעלי הבית של בֶּנזָ'מן מחכות בכניסה.

כל מה שרציתי, כשיצאתי מבית החולים, היה לברוח מהקיץ, מקרניו הבוערות ומההמון העליז על גדות הנהר רוֹן. הייתי מעדיפה שימותו בחורף, בליל סערה גשום, תחת שמים שחורים־אפורים. לא לצלילי תזמורות, חזיזים וקולות צחוק, לא בערב חגיגות תחילת הקיץ.

אחרי ששקעה השמש פתחתי את דלת העץ. לפני כן, וידאתי שהשמש אכן שקעה בכמה הצצות מבעד לתריסים המוגפים. היום קיבל תוספת זמן וכבר מאוחר, בטח כבר עשר. קרניים אדומות אחרונות של השמש השוקעת מיטשטשות ונבלעות בכחול־אפור של הלילה המקיץ. אני פורקת את תא המטען. המזוודה־על־גלגלים צונחת בקול עמום על אבני החצץ. נדמה לי שכל צעד שלי מהדהד בקול מוגבר. זאת הפעם הראשונה שלי בדממה אטומה כל כך, כבדה כל כך. נדמה כאילו היער ספג אותי כליל.

אני מניחה את המזוודה לפני דלת חדרי ויוצאת שוב למכונית. יש בה גם שקית גדולה, הרבה יותר כבדה מהמזוודה. שקית אספקה. יש בה כחמישים קופסאות שימורים, אורז, אטריות ודגנים מכל הסוגים. אני לא מתכוונת לצאת מכאן בקרוב.

אני אשמח לישון. נדמה לי שאני עייפה, אם כי גם בזה קשה להיות בטוחה, כיוון שנדודי השינה שיבשו לי את השעון הביולוגי. קצת קר לי. אני רועדת. אני משליכה שמיכה על הכתפיים ומחליטה לשלוף את הסלולרי מהתיק. שתי הודעות מאמא שלי. אימייל מהנוטריון בקשר לסידורי הצוואה. שיחה שלא נענתה מאן. אני בודקת קליטה — לא גרועה מדי — ומחליטה להתקשר לאן. היא היחידה שאני עדיין סובלת את קולה. כי היא אמא שלו. כי היא חולקת איתי את הכאב יותר מכולם.

אני חוששת שלא תענה, מן הסתם מאוחר מדי בשבילה, אבל היא עונה אחרי שני צלצולים.

"אָמַנד, חיכיתי לשיחה ממך."

"סידרתי את החפצים שלי."

אני משקרת. היא מנחשת אבל לא נוטרת לי.

"הגעת אחרי הצהריים?"

"כן."

"איך הבית?"

"אני מתכוונת להישאר כאן. חתמתי על החוזה."

גם הפעם היא לא מעירה על ההחלטה המטורפת שגמלה בי בתוך ימים ספורים. אמא שלי, עצמי ובשרי, לא היתה חסה כך על רגשותי.

"את מרגישה שם טוב?" היא שואלת בפשטות.

לא, אני לא מרגישה כאן טוב. אני לא מרגישה טוב בשום מקום. כאן אולי פחות גרוע מבמקום אחר, אז אני מאשרת.

"היית בדירה?" אני שואלת לאחר מכן.

"עדיין לא."

אני מנחשת שהיא חוששת לא פחות ממני להיכנס לשם, ואני מבינה אותה. זה כל כך טרי.

"אני אלך עם רישאר."

"עדיף."

משתררת שתיקה. אני לא יודעת מה עוד לומר, וגם היא לא. בסופו של דבר היא מתעשתת ראשונה:

"את רוצה שאנקה ואסדר אותה עד שתחזרי?"

"אין טעם."

"באמת?"

"אני לא חושבת שאחזור."

אני שומעת אותה בולעת רוק.

"את רוצה שאחפש דיירי משנה... לעת עתה?"

היא עדיין משוכנעת שבמוקדם או במאוחר אחזור לדירה שלנו. אני יודעת שלעולם לא אוכל לגור בה.

"ככה לא תפסידי כסף כל חודש... עכשיו, כשאת משלמת גם על שכירות באוברן."

"כן, את צודקת... אפשר."

אני סומכת על אן. היא מצליחה לשמור על קור רוח ומחשבה צלולה למרות הכאב.

"אני אוכל לטפל בזה השבוע."

"בסדר."

"רישאר ילך לנוטריון ביום רביעי. לא תצטרכי להגיע."

"תודה."

אני הודפת את הדבר שמאיים להתפרץ. הם כל כך מתחשבים. אני לא רוצה לבכות עכשיו.

"אם הזמן יתארך לך... אם הבדידות תכביד עלייך..."

"אני יודעת, אן."

"תתקשרי אלינו..."

"אני לא אחשוב פעמיים."

"אל תתני לעצמך לשקוע."

אני לא יודעת מה לומר. המילים נשמעות כמו אזהרה מודאגת. אני בולעת רוק ואומרת את המשפט היחיד שאני מסוגלת לבטא:

"נראה לי שאני אנסה לישון קצת."

"את צודקת, תנוחי. נדבר בקרוב, בסדר?"

"בסדר."

ישנתי כמה שעות, בין חצות לשתיים, ואז חזרה הדריכות המוגזמת. מוחי מסרב להיכנע, להתנתק לכמה שעות, להעניק לי את המנוחה שאני זקוקה לה. ככה זה כבר שמונה־עשר יום.

אני משוטטת בבית. מאחסנת את קופסאות השימורים בארונות, אבל זה לא מונע ממני לחשוב יותר מדי. אני מבחינה בלוח שנה ישן תלוי על קיר הסלון. אף אחד לא הוריד אותו מהקיר אחרי שמדאם אוּג מתה, גם לא הבת שלה. לאורך הימים נרשמו הערות. אני מורידה אותו מהקיר. אין לי צורך בחפץ שיעיד על הזמן שעובר. לא עוד. מאותה סיבה אני מקרבת כיסא לקיר הנגדי, שעליו שעון קיר מעוטר בזר פרחים ורודים. הוא מורה על השעה שתיים ושלושים לפנות בוקר. בעלת הבית הלכה לעולמה אבל הסוללות לא. המחוגים ממשיכים להסתובב באיטיות, בהתרסה כמעט, מראים לי שהזמן ממשיך לזרום, שהחיים לא הפסיקו. זה לא נכון. החיים הפסיקו. אני מורידה אפוא את שעון הקיר ומפילה אותו על הרצפה. לא התכוונתי לנפץ אותו או להיות אלימה במיוחד, אבל לוח השעון מתרסק, המחוגים מתעקמים. אחד מהם מסיים את מסעו מתחת לשיש, במקום שאיש לא יוכל לחלץ אותו ממנו. אין יותר שעות. אין יותר תאריכים. מרגע זה, יש רק בקרוב ומאוחר יותר. אין יותר ימים, וגם לא לילות. רק אני והיגון שלי בבית הדומם הזה.

שלושה ימים עברו מאז סגרתי את דלת הבית עלי ועל החפצים המעטים שלי. אני צופה בשמש המאירה את החיים בחוץ, מבעד לתריסים המוגפים. יש חרך צר בין שלבי העץ, והוא מספיק לי רק כדי לרגל אחרי הקיץ. לא העזתי לצאת, אפילו לא בלילה. אני לא מרגישה צורך. ישנתי פעם או פעמיים, אני חושבת. כמה שעות. לא היו לי סיוטים, זה טוב. אני חושבת שהמוח שלי מותש מכדי לייצר את התמונות המחרידות של גופתו המרוטשת של בנז'מן.

כשהנקישות מהדהדות בבית, במהלך היום הרביעי, קודם כול אוחז בי פחד. זה טיפשי. אני מבוצרת, אני בטוחה כאן. אבל אני פוחדת. פוחדת לפתוח? פוחדת לחטוף את האור בפרצוף? פוחדת למצוא את עצמי מול מישהו? אני לא יודעת. הנקישות מהדהדות שוב ואין לי ברירה אלא להזיז את עצמי, באיטיות, במסדרון שנדמה אינסופי.

"כן?"

אני לא פותחת. אני נדבקת ללוח העץ, ממתינה לתשובה.

"שלום, אני מחֶברת פיבּרֵנֶט. עדכנו אותנו על דיירים חדשים בבית. את יכולה לפתוח?"

לא יודעת. פתאום יש לי גוש בגרון, מין חרדה.

"מדאם?" הוא אומר שוב.

אז אני פותחת. לא בדיוק יודעת למה. האור אלים. אני חייבת לעצום את העיניים כמה רגעים כדי שיסתגלו לבוהק כזה.

"תסלחי לי על ההפרעה, אני טכנאי מכירות של חברת פיברנט. אנחנו מציעים לחבר את הבתים באזור לאינטרנט ברוחב פס של עשרה מגה. האדון מחברת התיווך שבכפר ליד אמר לי שעברת לפני כמה ימים."

ההבזקים הבוהקים שוככים ואני רואה צללית של גבר. המבקר הראשון שלי מאז שהתבצרתי. גבר נמוך ומוצק.

"אני יכול להיכנס לכמה רגעים כדי לספר לך על ההצעה שלנו?"

הטנדר שלו חונה בחצר הפנימית. טנדר לבן ששֵם החברה מתנוסס עליו באותיות אדומות. הוא עוקב אחרי מבטי ומוסיף בחצי חיוך:

"זאת לא הונאה, מדאם, את רואה בעצמך את רכב החברה. שמונה מאות מטרים מכאן חיברתי את השכנים שלך לאינטרנט. הם יאשרו את זה. הם אפילו יגידו שהם מרוצים, שזה עובד לא רע בכלל... יחסית לאזור, אני מתכוון."

הוא מדבר ומניע את כף רגלו לכיוון מדרגות הכניסה. נדמה לו שלא ראיתי. ידו נשלחת למשקוף, הוא מוכן ומזומן לתפוס בעלות על המקום, ולפיכך אני מנידה בראשי.

"לא, אני לא מעוניינת."

הוא בוחן אותי רגע בגבות מכווצות. אין לי מושג מה הוא רואה. מן הסתם בחורה חיוורת מדי, ששערה הבלונדיני מלוכלך ושמנוני, גופה טובע בבגדים שהפכו גדולים על מידותיה. לא ידעתי שאפשר לאבד כל כך הרבה קילוגרמים בתוך עשרים ושניים ימים.

"אולי יש לך אינטרנט בסלולרי," הוא מנסה. "אנחנו מציעים תוכניות שכוללות חבילת גלישה בסלולרי ומודם."

"לא, זה לא מעניין אותי."

מבטו עובר לגג הבית.

"אין לך אנטנת טלוויזיה?"

הוא נראה מופתע.

"לא."

"אם לא תתקיני אינטרנט, לא תוכלי לראות טלוויזיה בכלל, מדאם."

הוא מתחיל לעצבן אותי — וגם השמש שהוא מכניס לבית שלי.

"לא מזיז לי. זה לא חשוב."

כף רגלו נסוגה, חוזרת אל אבני החצץ של החצר. הוא מבין שהפסיד.

"את הרי צריכה להישאר מעודכנת במה שקורה בעולם!"

אני לוטשת בו עיניים בלי למצמץ.

"איזה עולם?"

הפעם הוא נשאר ללא מילים. הוא זוקר את סנטרו לעברי, חוזר לטנדר, ומסתלק מהר ככל יכולתו.

מאוחר יותר, אחרי שהשמש שוקעת והקור פולש לבית במין גל אטי, אוזני מבחינה בצליל, פעם שנייה באותו יום. הצליל הזה שונה, מרוחק יותר, עמום יותר. מכת חזיז. ולאחר מכן פיצוצים מובהקים נוספים, במרחק שניות אחדות זה מזה. אני פוחדת לנחש. אני קופאת מול קערית שצפות בה אטריות להכנה מהירה. אני יכולה לגשת לחלון, להצמיד עיניים לשלבי התריס ולראות בעצמי את מה שאני מנחשת. אבל גופי נשאר משותק. אני מעדיפה לספור את הימים. ארבעה ימים פה. עשרים וארבעה ימים מאז ה־21 ביוני. היום ה־13 ביולי. למטה, בכפר, או אולי רחוק יותר, בכפרים הסמוכים, אנשים חוגגים לקראת יום העצמאות שיחול מחר. משפחות מתכנסות בגינות, בשולי הדרכים, מול העירייה. האף נעוץ בשמים וכולם צופים בהערצה בניצוצות הססגוניים. היום ה־13 ביולי. היום אני בת שלושים. לפני זמן מה, זמן קצר כל כך, הייתי עדיין בת עשרים ותשע. חלקתי את חיי עם בנז'מן ארבע שנים. תכננו לעזוב את דירת שני החדרים הקטנה בפרוורי לִיוֹן ולעבור לבית בכפר. אבל בעיקר חיכיתי לתחילת החודש השמיני של הריוני. התכוננתי להפוך לאמא. שמה היה אמור להיות מאנוֹן.