למי קראת פאשיסט?

הקדמה למהדורה העברית מאת ד"ר רונן שובל

פשיסט הוא ימני שמנצח בוויכוח

— ג'ונה גולדברג

 

תצפיותיו של גלילאו גליליי היו העדויות הממשיות הראשונות לנכונות התאוריה של קופרניקוס, ששללה את מעמדו של כדור הארץ כמרכז היקום. הכנסייה הקתולית, כדרכן של כנסיות, לא אהבה את גלילאו ואת מסקנותיו. הכנסייה הפרוגרסיבית לא אוהבת את ג'ונה גולדברג ואת מסקנותיו. כוהניה תקפו בחמת זעם את הספר שאתם אוחזים בידיכם. אומנם גולדברג אינו גלילאו, אבל הוא בהחלט כופר ביעילות בעיקרי האמונה העכשוויים. וכצפוי במצבים מעין אלה, הספר טיפס במהירות למקום הראשון במצעד רבי המכר של הניו יורק טיימס ונשאר שם כמה שבועות.

גולדברג (יליד 1969) הוא אחד הפובליציסטים המובילים בארה"ב. מאמריו מתפרסמים ב-200 ויותר עיתונים וכתבי עת ברחבי ארה"ב, והוא פרשן מבוקש בערוצי החדשות המובילים. וכעוצמת מעמדו הציבורי של גולדברג, כך גם עוצמת הביקורת והתסיסה שהספר עורר. אחרי הכול, קשה להתעלם מהתוכן העשיר והמרעיש של הספר, קשה להתעלם מברק התובנות הטמונות בו, וגם מסגנונו הייחודי קשה להתעלם. הספר הזה, על מאות מראי המקום שתומכים בו, הוא כתב סירוב מנומק ורהוט לשלל מוסכמות וקלישאות השולטות כיום בכיפה. גולדברג פשוט התעקש לתהות על קנקנן של הנחות יסוד ציבוריות הנחזות כמובנות מאליהן, והכול — מתוך חריפות מחשבה ואופקים רחבים.

למרות שפע המידע, התובנות והאנקדוטות שיוטח אל הקורא ב-500 העמודים הבאים, הספר נע בהיגיון ובעקביות על שני צירים עיקריים. ציר אחד — מחקר אינטלקטואלי אודות שורשיו הפשיסטיים של הליברליזם האמריקני בן ימינו. גולדברג בחן בקפידה מדעית את מקורותיו של הפשיזם, פירק אותם לגורמיהם, התחקה כבלש אחרי הלכי־רוח ותפישות אידאולוגיות, וחשף בהצלחה את האופן שבו חלחל הרעיון הפשיסטי מאירופה אל השמאל הפרוגרסיבי בארה"ב והיכה בו שורש.

ציר שני, סמוי יותר, הוא הפיכת הקערה על פיה בכל הקשור לשימוש במושג "פשיזם" כמילה נרדפת לימניות או שמרנות. כמו שגולדברג חוזר ואומר, "השמאל הבינלאומי שמר לעצמו זכות בלעדית לקבוע שכל אדם שאינו רצוי לו הוא נאצי או פשיסט, בלי להיזקק לנימוקים או לעובדות. עם הזמן, כשהנאציזם נעשה מזוהה עם 'רוע צרוף', הפכה תווית הפשיסט והנאצי שימושית מאוד, כפי שהיא עד היום".

כך, "פשיזם" משמש אצל הליברלים בארה"ב, יורשיהם של הפרוגרסיבים, למעין קללה-לכל-עת; מטבע השמור בלעדית לשמאל להגדרת כל מה ומי שאינו שמאל. אם תתמוך בנו, אתה טוב. אם לא, אתה פשיסט. ומאחר שיש הרבה אנשים שלא תומכים בו, השמאל רואה פשיסטים בכל מקום. כלומר, בכל מקום למעט במראָה. גולדברג מספק לשמאל מראה שהוא יתקשה לעצום עיניים מולה.

לפי גולדברג, השימוש במונח פשיסט נועד לתכלית ברורה: לסלק מישהו מדיון ולשלול את הלגיטימציה גם מעצם הדיון. זוהי ספירלת ההשתקה; הדרך שבה אמצעי התקשורת מעצבים את דעת הקהל, באמצעות יצירת אשליה הקושרת בין דעה "לגיטימית" של "הרוב" לדעה "קיצונית" של "מיעוט". הצופה, שנרתע מהתייצבות בעמדת מיעוט, בוחר להצניע את עמדתו מאימת הביקורת. פשיסט הוא הרי אדם שכוונותיו רעות, וממילא תוכן דבריו לא דורש התייחסות. ואיש אינו רוצה לזכות בתיוג כזה. כך השיח הציבורי מידלדל והולך, עד שבטווח הארוך נגרם שינוי במציאות הפוליטית עצמה. הדרה זו של עמדות בשיח, מעבירה בתחכום ובאלימות את המסר בדבר דעות "תקינות" ודעות "לא תקינות". באופן הזה מושתק הרוב הדומם (שעל כן הוא דומם...) ונוצרת "הסכמה כללית" מזויפת.

גולדברג ממחיש את טענתו בדוגמאות למכביר, אך עינו של הקורא הישראלי תתעכב בוודאי על הדוגמה הבאה:

אשר לרונלד רייגן, הוא נהנה משיקום תדמיתי שכמותו לא ידע פוליטיקאי אחר בהיסטוריה המודרנית של אמריקה, וכמוהו גם בארי גולדווטר, שהפך לפתע גיבור הממסד הליברלי. נדמה שהליברלים בארצות הברית מתאהבים בשמרנים מתים כדי להכות בהם שמרנים חיים... שניהם (רייגן וגולדווטר) היו אבירי החירות, שכונו פשיסטים בפי ברוני האטטיזם.

האין הדברים מזכירים את יחסו של השמאל אל מנהיגי הימין ז'בוטינסקי ובגין? בן גוריון לדוגמה, כינה בזמנו את ז'בוטינסקי "ולדימיר היטלר" (שמו הפרטי הרוסי של ז'בוטינסקי היה ולדימיר), ובגין זכה, בין היתר, לפשקוויל הבא בעיתון ניו יורק טיימס בשנת 1948: "בין התופעות הפוליטיות המטרידות ביותר של ימינו, נמצאת עלייתה של מפלגת חירות במדינת ישראל הצעירה. זוהי מפלגה פוליטית הדומה באופן מובהק במוסדותיה, בשיטותיה, בפילוסופיה הפוליטית שלה ובשאיפותיה החברתיות למפלגה הנאצית ולמפלגה הפשיסטית".

ואילו היום — ממש כמו שגולדברג מתאר לגבי רייגן וגולדווטר — מועלים ז'בוטינסקי ובגין על נס "הימין השפוי והמתון" לעומת הימין העכשווי "הקיצוני והלאומני". פתאום השמאל מתרפק בערגה על זכרם של ז'בוטינסקי ובגין המושמצים בזמנם, ומשתמש בהם כדי להצליף במנהיגי הימין של ימינו.

עניין השפיות, אגב, הוא מוטיב קבוע בהשמצות שנוהג להטיח השמאל בימין. אחרי הכול, הפיכת דעה לבעיה נפשית היא פרקטיקת הדרה יעילה למדי. רק לאחרונה קבעה הדוגמנית המלומדת יעל אבקסיס (בתאריך 14.3.19, בראיון לגלי צה"ל) ש"זה כבר לא ימין ושמאל, זה אנושיות נגד אי שפיות". השמאל — אנושי, הימין — לא שפוי. השמאל — ליברלי וטוב, הימין — פשיסטי ורע.

אך האמת היא שלא הימין הוא הראוי למילת הגנאי "פשיסט", אלא דווקא השמאל. במסגרת המסע האינטלקטואלי וההיסטורי שעורך גולדברג בספר, הוא מעמיד תופעות ומושגים פוליטיים כמו "פשיזם" (אך לא רק) על דיוקם, ואגב כך מנקה את שמו של הימין האמריקני מהרפש שהוטח בו. והמסע הזה הוא אישי לא פחות מכפי שהוא ציבורי.

גולדברג אינו מניח לליברלים של זמננו ליטול את כתר הליברליזם בקלות. הוא מזכיר לנו שמושגים ומונחים פוליטיים נשחקים ונבנים מחדש בהתמדה, ואגב כך אופיים ומשמעותם משתנים. גם מקומו של הליברליזם לא נפקד מתהליך זה. הוא מנתח באזמל חד את ההתרחשויות שהובילו את התנועה הפרוגרסיבית לדחות את רעיונות הליברליזם המקורי — זה המזוהה עם חירות אישית וכלכלית במסגרת ממשל דמוקרטי — אך בה בעת לנכס לעצמו את השם "ליברליזם", בהיפוך משמעות כמעט; הליברליזם שכיוון להגן על הפרט מפני ידו של השליט הפך "ליברליזם" שיעדו הוא הפעלת כוח השלטון למטרות כלכליות, תרבותיות או חברתיות.

גולדברג חודר אל שורשי התופעה הזאת. אסכולת פרנקפורט המרקסיסטית, שתקוותה למהפכה של מעמד הפועלים נכזבה, אימצה רעיונות משדה הפסיכואנליזה וביצעה באמצעותם "שינוי מסלול" מתוחכם. הפשיזם, שהוצג תחילה כתגובה קפיטליסטית לאיום מצד מעמד הפועלים, הוצג לאחר "שינוי המסלול" כ"מנגנון הגנה פסיכולוגי כללי מפני שינוי. אנשים שאינם מסוגלים להתמודד עם 'קִדמה' מגיבים באלימות משום שיש להם 'אישיות סמכותנית'". כלומר, מי שאינו מסכים עם היעדים ושיטות הפעולה של הליברליזם החדש נתון למנגנון הגנה פרימיטיבי הידוע בשמו העממי "פשיזם".

מהו בעצם פשיזם?

כדרכן של תופעות פוליטיות, גם לפשיזם ניתנו הגדרות רבות מספור על ידי הוגים וחוקרים שונים. גולדברג מציין את המרכזיות שבהן, אך נזהר מלהתיש את הקורא בדיונים עקרים. שכן ככלות הכול, הפשיזם הוא עוד ביטוי למאבק העתיק נגד החופש האנושי. כמו הקומוניזם והנאציזם גם הפשיזם הוא מימוש של קולקטיביזם קיצוני, אם כי בעוצמה שונה. ביסוד התופעות הללו מונחת התפישה שלפיה על המדינה להתערב בכל תחומי החיים — החל ממרחבי הפרט דוגמת יחסי מין ומשפחה, דרך שליטה ריכוזית במערכת הכלכלית, ועד לניהול המערכת הפוליטית עצמה. הפשיזם לגווניו שואף לקבל אחריות על כל היבטי החיים, וחותר לאחידות במחשבה ובפעולה. כלי הפעולה המרכזיים של הפשיזם הם לחץ חברתי וכוחנות.

הפרוגרסיבים, ובעקבותיהם הליברלים של השמאל, ספגו היטב את עיקרי האמונה הפשיסטיים, ועבודת המחקר של גולדברג להוכחת העניין הזה מאלפת. בדיוק כמו הפשיסטים, גם הפרוגרסיבים לא יהססו להביא את ה"קדמה" באמצעות פרימה שיטתית של המערכת החוקתית המסורתית. בישראל למשל, המהפכה החוקתית היא דוגמה קלאסית לדפוס הפעולה של הפשיזם הליברלי.

ככלל, הרעיונות הפרוגרסיביים-ליברליים מאופיינים לפי גולדברג בגישה קולקטיביסטית קיצונית, ממש כמו הפשיזם. מבחינת הפשיזם הליברלי וצאצאיו, אין מרחב אישי: הכול פוליטי — ביגוד, מין, מוזיקה, אוכל, ספורט, מראה — והכול שפיט. על האזרח למסור את עצמו בידיהם של מומחים "אובייקטיביים" (קרי, ליברלים) והם יכריעו בשבילו מה ראוי שיעשה או יחשוב. כל זאת בלהט צלבני מוכר של מי שמפיץ את האמת המוחלטת בקרב הילידים הבורים.

הפרוגרסיביזם, מסביר המחבר, דוחה את הרעיון ההומניסטי ומאמץ בעקבות התנועות הטוטליטריות את התפישה שמשמעות קיומו של הפרט נובעת מהשתייכותו לקבוצה — המעמד אצל הקומוניסטים, האומה אצל הפשיסטים, הגזע אצל הנאצים — וברעיון שעל המדינה לחשוף את המשמעות הזו, הגנוזה בזהות הפרטים.

ומה שהתחיל במהפכה הצרפתית כניסיון לממש את רעיונותיו של רוסו בדבר "חירות" ו"שוויון" ברוח "ההסכמה הכללית", הוביל במהרה למופע אימים טוטליטרי. אך תלמידיו של רוסו לא היו מוכנים לוותר: שוב ושוב הם התעלמו מהתנגשות המובנית שבין "חירות" לבין "שוויון", והעלו רעיונות כיצד למזג את שני הקטבים האלה באמצעות בריאת אדם חדש וחברה חדשה. המוארים, הנאורים, הם אלה היודעים מהו ה"רצון הכללי", ולהם ניתן ההיתר לכפותו על הכלל בכל מחיר. כפי שאמר רובספייר: "יש רק שתי מפלגות בצרפת: העם ואויבי העם. אנו מוכרחים להשמיד את המנוולים האומללים הרוקחים לעד מזימות נגד זכויות האדם... אנו מוכרחים להשמיד את כל אויבינו".

בתפישה הטוטליטרית הקלקולים החברתיים אינם תוצר של פגמים אנושיים טבעיים שיש בכל אדם, אלא רק של מוסדות אנושיים שיצרו אדם פגום. האדם נולד טוב, ומוסדות החברה הם המשחיתים אותו. בני תמותה רגילים אינם מסוגלים להבחין באמת זו, ולכן הם זקוקים לאותם יחידי סגולה מורמים מעם שיכפו אותה עד שישתנה המצב האנושי-חברתי מיסודו. יחידי סגולה אלה יכולים לנהל את המדינה ואת העולם כולו על בסיס יישום מדעי-הנדסי של אמיתות חברתיות, שתוקפן חזק כשל חוקי טבע. כמו שחוקי הטבע פועלים תמיד באופן זהה, כך אמורים לפעול בני האדם לפי חוקי היגיון החלים על הכול.

המוסדות האנושיים הפגומים הם מטרת האיכות הראשונה, ובהתאם לכך הליברלים חותרים בהתמדה לנתץ כל פרה קדושה. "עולם ישן עדי־יסוד נחרימה" גורס האינטרנציונל, וזה הרעיון: המוסר, המשפחה ושאר המוסדות האנושיים שנוצרו לאורך ההיסטוריה צריכים להיעלם כדי שאפשר יהיה לבנות את האוטופיה המבוססת על השכל הטהור.

לא פלא, למשל, שגם הקומוניסטים וגם הנאצים נלחמו נגד התא המשפחתי המסורתי. גולדברג ממחיש זאת באופן מאלף, בין היתר על סמך כתביו של היטלר עצמו. "הנאציזם", כותב גולדברג, "היה שותף למאמץ הפרוגרסיבי המוכר לפלוש אל המשפחה, לקרקר את קירותיה ולנתץ את האוטונומיה שלה. המשפחה המסורתית היא אויבת הטוטליטריות הפוליטית משום שהיא מעוז של נאמנויות הניצב בדרגת עדיפות מעל למדינה ואינו קשור בה, ומשום כך גם הפרוגרסיבים מנסים בלא הרף לערער אותה ... הגישה הנאצית למיניות הייתה מעוגנת בעוינות המושרשת של התורה הנאצית לנצרות וליהדות, ששתיהן דחו את התפישה הפגאנית של מין כאמצעי לסיפוק מיני ונטעו בו משמעות מוסרית עמוקה".

לפי גולדברג, בעיני הטוטליטרים ניהול נאור הוא ניהול "מדעי", וניהול מדעי פירושו תכנון מרכזי בידי מדענים-מהנדסים לפתרון כל הבעיות האנושיות. לשם כך דרושה ממשלה גדולה של מהנדסי-חברה שיממשו את האידאות המופשטות. חירות בכלל, והמולת השוק חופשי בפרט, אינן צפויות ולפיכך אינן רצויות.

כטבעם של רעיונות מופרכים, גם האידאות הפרוגרסיביות מתנפצות שוב ושוב אל סלעי המציאות, אך אין לכך חשיבות של ממש בעיני הליברלים. ההצלחה, לתפישתם, אינה הדבר העיקרי — ולאור הכישלונות החוזרים, אף אינה חשובה כלל: לעשייה עצמה ערך מוסרי-תאולוגי גואל. גולדברג מראה כיצד הפשיסטים באיטליה והנאצים בגרמניה פעלו פעמים רבות בלי תוכנית ערוכה, מתוך התפישה שעצם הפעולה מבטאת ערך מהותי. אותו רעיון ממש אומץ בידי הפרוגרסיבים שתבעו "פעולה, פעולה, פעולה". כך צעק האס-אה הצועד ברחובות, כך צעקו הסטודנטים בקמפוסים של שנות השישים בארה"ב.

גולדברג עומד בהקשר זה על המקום המרכזי שניתן באידאולוגיה הפשיסטית, הנאצית והפרוגרסיבית ל"מיתוס" הסורליאני: הרעיון שאפשר ליצור "דימוי" או "שקר קדוש" שיאפשר ללכד אנשים באופן לא רציונלי סביב רעיון ולגרום להם שיהיו מוכנים לוותר על חירותם, בייחוד בעתות משבר.

על כל פנים, גולדברג גורס כי קיים הבדל משמעותי בין הפשיזם האמריקני ה'חביב' לבין אחיו האלים מאירופה, והבדל זה נובע בעיקר מההקשר התרבותי שבמסגרתו צמח הפשיזם. התרבות הגרמנית שונה מאוד מזו האמריקנית, ולכן המימוש של הרעיונות הטוטליטריים בה היה שונה לחלוטין. אותם רעיונות, אותן תפישות — תוצאה שונה. כמו בכל תופעה היסטורית, הזמן והמקום יוצרים גרסאות שונות לאותה מהות.

המקרה הישראלי

בחינת לוז טיעוניו של גולדברג לנוכח המציאות הישראלית מוליכה למסקנות מטרידות. רעיונות וזרמים טוטליטריים פעפעו בעורקי היישוב בישראל עוד בתקופה שלפני הקמת המדינה, בזכות ההשפעה המכרעת של אנשי העלייה השנייה על היישוב העברי ועל מדינת ישראל הצעירה. אי אפשר להבין את הסזון, את אלטלנה, את הרעיון הקיבוצי ואת התנהגות המוסדות הלאומיים בלי להביא בחשבון תפישת עולם זו.

לשם כך, די לבחון אירועים אחדים שהשפיעו על חיינו בצורה עמוקה בעשרות השנים האחרונות. ב-1977, ככלות 30 שנות שלטון מפא"י והמערך, התחלף השלטון בישראל: מפלגת העבודה הובסה ולשלטון עלה הליכוד. יצחק בן אהרן, ממנהיגי מפלגת העבודה, הודיע: "אם זו הכרעת העם, אינני מקבל אותה".

כפי שמבאר פרופ' מנחם מאוטנר בספרו ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי, חוגי האליטה בישראל נתקפו חרדה נוכח ניצחון הליכוד. "חשתי, כרבים מחברי, שחרב עליי עולמי", מספר מירון בנבנישתי בספרו הקלע והאלה. "נגזל מאיתנו מטה המנהיגות, ועבר, שומו שמיים, לידיהם של מתלהמי הכיכרות ותגרני הגלנטריות... באו ימים רעים... אותם ילוו עכשיו תופי טם-טם של שבטיות עמומה, פולחנית, דם ואדמה ויצרים". תוצר הבהלה הזו, מסביר מאוטנר, היה הפיכתו של בית המשפט העליון ממוסד שתפקידו להכריע בסכסוכים למוסד שמטרתו לקדם סדר יום פוליטי. אליטת תנועת העבודה שכוחה הפוליטי שקע העבירה את מוקדי קבלת ההחלטות מהכנסת והממשלה לזרוע השופטת. וכך, במקום שלטון הדמוס, העם, נולד שלטון האוֹליגוֹי, המעטים.

בית המשפט העליון החל לקבוע מה "סביר" ומה אינו סביר, מה "מידתי" ומה אינו מידתי, מה הולם את "ערכי היסוד" או את "עקרונות העל" של "שיטתנו החוקתית" ומה אינו הולם אותם, ועל בסיס זה — ולא על בסיס החוק הכתוב — החל לכפות את תפישת עולמו על הממשלה והכנסת. נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט אהרן ברק, הסביר כי "הציבור הנאור" (קרי, הוא והשותפים לדעותיו) משקף את התפישות ואת הערכים הראויים, שבמידת הצורך ניתן לכפותם על הציבור גם בניגוד לדעתו.

כדי לממש את עליונות האדם הנאור ואת ערכיו האוניברסליים, האוליגרכיה החדשה תוקפת ללא הרף את רעיון מדינת הלאום וריבונות העם.

לכן האליטה הישראלית קוראת פעם אחר פעם להכפפת החוק הישראלי לחוק הבינלאומי, להעדפת זכויות האדם המופשטות על זכויות האזרחים הממשיים, ולהרחבת סמכויותיו של בית המשפט העליון על פני אלו של הכנסת והממשלה. רמיסת המנגנונים הייצוגים של הדמוקרטיה ועמעום הזהות הלאומית הם הכלים שבאמצעותם יוכל המיעוט הנאור לקבוע בשביל ההמון את גורלו. סוגיות המסתננים מאפריקה, איחוד משפחות פלסטיניות או תוואי גדר ההפרדה הן רק דוגמאות אחדות מרבות להתנהלות זו. כך הופך האדם מאזרח חופשי ופעיל לנתין המנוע מהשתתפות בעיצוב גורלו. הנתינים יכולים להצביע בקלפי אחת לארבע שנים, אבל ההחלטות אינן מתקבלות עוד במוסדות שהם בוחרים. הרשות השופטת נעלית על הרשות המחוקקת ועל הרשות המבצעת, וכל החלטה שלהן, גדולה כקטנה, נדרשת לקבל את אישורה (בין אם באופן מפורש לאחר עתירה, בין אם במשתמע).

החוק, כפי שהוא מתעצב בבית המחוקקים, מבקש לבטא פשרה בין קבוצות בעלות עולם ערכי שונה. המהפכה החוקתית, לעומת זאת, הפכה את המוסר הפרוגרסיבי לנקודת מבט אלוהית. מלוא כל הארץ משפט, ניסח זאת השופט אהרן ברק, על משקל "מלוא כל הארץ כבודו" האמור באלוהים. כך קבוצה בעלת עולם ערכי אחד מבקשת לכוף את ערכיה על הרוב, ומי שמעז להתנגד לה ולהגן על הדמוקרטיה הופך מיד ל"פשיסט".

"דיקטטורה לשנה"

נהוג לומר שהסכנה בדמוקרטיה היא עריצות הרוב. בישראל הדמוקרטיה פינתה את מקומה לעריצות המיעוט, בחסות שיח צעקני של התקשורת והאקדמיה ל"הגנת הדמוקרטיה" כביכול. כפי שהראה ד"ר גדי טאוב, הפרוגרסיבים הצליחו "לשכנע את עצמם שעיקר תפקידם הוא להציל את הדמוקרטיה מן הדמוס — כלומר מן העם".

זלזול זה בריבונות העם התבטא גם בתהליך אוסלו. שרת החינוך לשעבר פרופ' יולי תמיר הסבירה בראיון לעיתון הארץ (13.8.1999): "כולנו הרענו להסכם אוסלו למרות שלא נולד באופן דמוקרטי... שיקרו לציבור. בעניין הזה, מה שהימין טען היה נכון... היו פגמים דמוקרטיים קשים בתהליך. ובכל זאת אימצו אותו בהתלהבות, ומבחינתי בצדק... אני מניחה שאנחנו לא רוצים שלום דיקטטורי. זה לא. אבל גם זו שאלה שקשה לענות עליה בכנות. כי אם היו אומרים לנו — בסדר, רבותיי. תהיה פה דיקטטורה לשנה, ובסופה יהיה שלום, והשלום הזה יביא לרווחה ולצדק. האם אנו קונים את זה או לא?... אם הממשלה הזאת תהיה גם לא דמוקרטית וגם לא תביא תוצאות, היא תיפול. אבל אם היא תביא תוצאות, ישכחו את כל התהליך".

לאחר שנתיים הוסיפה תמיר: "[אהוד] ברק מבחינתי אינו נושא באחריות על היריות על גילה ועל נווה יעקב... ברק עשה המון... הוא הציג דרך אחרת שאולי הייתה רדיקלית מדי ולא היה זמן להסביר אותה. אבל העם עוד יבין שאין אלטרנטיבה... זוהי הדרך הנכונה. אין דרך אחרת. ייקח זמן. הם עוד יבינו".

כאשר היו כאלה שסירבו "להבין", הסביר אמנון דנקנר במעריב (22.9.2000), הם תויגו מיד כ"'פאנטים-ימניים', 'לא-שפויים', 'בעלי זקנים מדובללים', ו'טירוף בעיניים'. איש מן השמאל לא הקשיב להם, משום שאיש לא ינסה להידבר עם אנשים אשר השחירו את פניהם כדי-כך שהתחלנו להאמין, כי אשפוז בבית חולים לחולי נפש הוא צורת ההידברות היחידה האפשרית עמם".

כלומר, "המשבר" מצדיק דיקטטורה. "השקר הקדוש" מוצדק אם יש אמת נעלה יותר, הגלויה לעיני המעטים בלבד. ואלו שאינם מסכימים, כרגיל, הם קיצוניים הזויים הראויים לאשפוז כחולי נפש.

בספר 1984 טבע ג'ורג' אורוול את המושג "שיחדש" — שפה חדשה, המשתנה מלמעלה ללא הרף במטרה לתחום ולצמצם את יכולת ההמון לבטא דברים על אודות המציאות. ההנחה שביסוד ה"שיחדש" היא שיש קשר בין תפישת המציאות לבין ביטוייה בשפה, ואם אינך יכול לבטא דבר, אינך יכול גם לחשוב אותו.

ה"שיחדש" משגשג בישראל. שוב ושוב מוצגים בחוד החנית של תעשיית השקרים דימויים כוזבים של ישראל: פלסטינים = יהודים בשואה; ישראל = גרמניה הנאצית; חיילי צה"ל = חיילי אס-אס; ילדי שכם = ילדי גטו ורשה; הרוגי הטרור = קורבנות השלום. וכמובן, מי שמתנגד לשמאל הוא פשיסט. שולמית אלוני אמרה ש"שר הביטחון ארנס משתמש בדמגוגיה המקבילה לזו של גבלס". יוסי שריד טען ש"נתניהו הזכיר לי את מוסוליני והוא תלמיד מצויין של גבלס". האלוף שלמה גזית הכריז ש"צה"ל מתיר לאנשים מסוימים לשרת עם כיפה סרוגה... הכיפות הסרוגות הן כמו צלבי הקרס שענדו על שרווליהם החיילים הנאצים". פרופ' משה צימרמן קבע ש"ילדי קריית-ארבע הם בדיוק כמו ההיטלר יוגנד".

אך התרבות הפוליטית היהודית אינה טוטליטרית; להפך, היא מקדשת את ריבוי העמדות והדעות. הטוטליטריזם הישראלי התבסס בארץ דווקא בקרב קבוצה אליטיסטית התופשת עצמה כליברלית, והדבר מבטא כֶּשֶׁל עמוק בפוליטיקה הישראלית. כשהממשלה פונה ימינה, מנגנוני הגבלת הכוח פועלים היטב: בית המשפט, האקדמיה, מוסדות התרבות והתקשורת משמיעים את קולם ברמה לריסון הכוח הממשלתי. אולם כאשר הממשלה פונה שמאלה, אותם מנגנונים עצמם חדלים מלתפקד. לא רק שהם נמנעים מלבצע את המוטל עליהם, אלא שהם דוחפים ומקצינים את פעולות הממשלה.

האליטה הליברלית מונעת מתוך תפישה עצמית נרקיסיסטית. היא משוכנעת שבידיה המפתח לאמת, למדעיות ולצדק, ולכן היא נבדלת בעיני עצמה משאר חלקי החברה הישראלית. השבט הליברלי מחזיק בתובנות משותפות, בטקסים משותפים, בכוהנים משותפים, בתקוות משותפות, ובמערכת ענישה ברורה לכל מי שמעז לסטות מהדוֹגמה.

האתוס הפשיסטי-ליברלי הזה צף אל פני השטח בשעת הכושר של רגעים מכריעים. אז, האידאולוגיה גוברת והדמוקרטיה מושעית. ברגעים אלה, שבהם השמאל הליברלי חש שבכוחו לעצב את החברה בצלמו וכדמותו ולהשיב את ההיסטוריה למסלולה ה"נכון", הוא לא מהסס לפעול בדרכיו כדי להביא את השינוי. אם צריך, "תהיה פה דיקטטורה לשנה".

הספר שלפניכם הוא חומר נפץ אינטלקטואלי. כלי נשק נוסף במלחמת הרעיונות המתחוללת בעולם המערבי בין אליטות ליברליות-פשיסטיות לבין העם.