למלחמה יש אף גדול

החלונות ספרים מקולקלים

דברים קטנים אתה רואה

מחלון זכוכית שגודלו כספר.

אתה רואה פחד בעין ישֵנה.

אם תִּקרב מעט תלכוד שתי ציפורים שׂחות.

התקרב עוד, הצמד עין לקצה החלון.

אולי תראה את עינך האחרת מביטה בך אטומה.

זה אינו חלונך.

אתה מאחוריו, והוא נישא בידיו

של זוג אוהבים המבקש לו בית.

ואילו אתה בשלך: מוטב קיר מחלון

אם כספר גודלו.

"אהה, לו רק יכולתי לנתץ את הקירות סביבי כך שהעולם יהיה רחב יותר." הוא גלגל את המשפט בראשו הלוך ושוב. האם היו אלה קירות או שמא גדרות? האם הוזכרו בספר גם וילונות? הוא לא הצליח להיזכר. גם את שמו של הסופר שכח. רק שמו של הספר נחרת בזיכרונו: "חירות או מוות". היו עוד ספרים בתא ששמותיהם משכו את ליבו. "על עכברים ואנשים". "החטא ועונשו". כותרות ברורות וקצרות הכולאות מאבק או ידידות בין שני עולמות התלויים בוו. למזלו שהה עם אסירים שהסתופפו אי אז בצל משכילים, וספריהם מילאו את התא כמו הבל נשימתם, פשעיהם ועשן הסיגריות הזולות שעישנו בלי הרף. הוא עצמו קרא עמוד אחד או פחות מזה, וחסר מנוחה היה נדחק בין חבריו, שישבו בדממת הספרים העבים שבידיהם. פעם ביקש מאחד האסירים שיבאר לו משפט סתום שקרא, וזה ענה לו בלי להרים את עיניו מן הדפים: "יש משפטים שאין להם משמעות, אל תטריד את עצמך. חפש את מה שאתה מבין מעצמך." מאז חדל לשאול.

עם תום משפטו הובל, מותש ומיוגע, לתא 6, ששבעה אסירים כבדים חולקים אותו זה שנים רבות. כך סיפר לו אחד הסוהרים, הסיר מידיו את האזיקים ודחף אותו פנימה. "קבלו את החבר החדש שלכם," הכריז, "מבעיר אוהלים מדופלם ועל הדרך רוצח חפים מפשע." הדליקה שחשב כי כבתה חזרה לבעור בראשו והתפשטה בכל גופו. בתא הקודם, שבו בילה לילות ארוכים לבדו, היה מתעטף בשמיכה הבלויה ומתגלגל על הרצפה עד שסערת האש שככה. גם עתה תרו עיניו אחר שמיכה או לפחות פיסת רצפה פנויה, אולם מצאו רק שבעה זוגות עיניים קרות ואדישות. הוא הניד בראשו לשלום והתיישב ליד אחת מערימות הספרים.

"ניסיתי להציל אותו," אמר. "לא ידעתי שהוא בתוך האוהל כשהעליתי אותו באש. הייתי בטוח שראיתי אותו יוצא ממנו. פעמיים ניסיתי להציל אותו ולא הצלחתי. הפעם הראשונה הייתה כששרפתי את האוהל שלו. כן, אני לא מכחיש. רציתי שיילחם על הבית שלו, שנמצא במרחק יריקה מהאוהל. אותו בית שהוא נזרק ממנו בגלל חוב קטן ועושק גדול."

הוא שתק לרגע. "מתי בנאדם נלחם עד הסוף? כשאין לו לאן לחזור, לא ככה? אם הוא רק היה מרים את הראש ומסתכל לכיוון הבית שהוא גורש ממנו, הייתי עושה בשבילו הכול. אבל הוא בקושי יצא מהאוהל העלוב הזה שהקים במו ידיו בגינה הציבורית. כשיצא צורח ובוער זינקתי עליו, עטפתי אותו במעיל שלי וגלגלתי אותו על האדמה. זה היה מאוחר מדי."

אחד האסירים חתך את הדממה. "ככה נראית המלחמה בעוול. אם טעות מובילה לאמת, היא אינה טעות. זה מה שאומר חברנו דוסטויבסקי. אנחנו משלמים את המחיר על הטעות בחיפוש שלנו אחר האמת. המחיר לא משנה כל עוד אנחנו בדרך הנכונה."

הוא נזכר במבט שנתנה בו מתחת למשקפיה השופטת שגזרה את דינו. "שמונה־עשרה שנה," אמרה, אבל עיניה הביעו הבנה, אפילו הערצה, כך חשב. הוא נד אליה בראשו. בטח גם היא קראה את הדוד דוסטויבסקי, חשב. אבל חוק זה חוק.

הוא שוחרר מהכלא לאחר שתים־עשרה שנה בזכות התנהגותו הטובה. הוא נבוך להודות בפני אשתו ושני ילדיו שלא חש בכובדן של השנים הללו. הן עברו מהר כל כך, והילדים גדלו הרחק ממנו, למעט הביקורים החודשיים החטופים, שנקטעו תמיד בידי סוהרים קצרי רוח.

הוא שב לבית שלא הכיר. אשתו עברה להתגורר בו עם שני בניהם כמה שנים קודם לכן. הבית היה צר מביתם הישן, אולם בביתם הישן היא התקשתה לשאת את מראה הגינה שנשקפה ממנו. בכל בוקר הייתה מציצה מהחלון אל חלקת האדמה החרוכה שהותיר האוהל השרוף וחשבה, מה היה קורה אם היינו אנחנו נזרקים לרחוב? הוא היה שורף גם אותנו? עתה הייתה מביטה מבעד לווילונות הרחבים של ביתם החדש, שמחלונותיו נשקפו רק הבניין הסמוך והרחוב הצר שביניהם, ונושמת לרווחה.

יומיים אחרי ששב אליהם תלש את הווילונות ממסילתם והשליך אותם לארץ. "כסי בהם את המיטה, קרעי אותם, לא יודע, אני לא רוצה אותם כאן. אני רוצה לראות את החיים שמחוץ לקירות."

"אתה חושף אותנו לשכנים ואתה חושף אותם לפנינו," ענתה לו. "איזה חיים אתה רוצה לראות?"

"אין לי מה להסתיר ואין לי שום עניין בחיים של אנשים שחיים בין קירות. אני רוצה לראות את האנשים ברחוב, את השיירות של הנמלים, את האבנים שבדרך, את עובדי הניקיון, את החלל הריק."

"נמלים? איך תראה אותן מחלון בקומה השלישית?"

לאן יוביל אותנו האיש הזה הפעם, חשבה. מבטיו הפחידו אותה. למה הוא לא מתייחס אל הילדים? למה הוא לא מתמקד בחיים שכאן, בתוך הבית הקטן הזה?

מיום ליום חשה שהיא הולכת ונלכדת ברשת החיים שהוטלה מן החלון אל הבית. מולם התגורר צעיר כבן עשרים. הוא נהג לשבת במרפסת ולקרוא בספר. מדי פעם השתהה בין עמוד לעמוד והציץ לעברה. כשהייתה לבדה בבית עמדה בחלון וזרמים חמים שטפו את גופה. נדמה לה שעיניו קוראות את צימאונה.

* * *

עורך הדין חיכך את ידיו המיוזעות זו בזו. "למה הרגת אותו ולא אותה? הרי יכולת להרוג את שניהם."

האיש שישב לפניו חייך. "תרשום, אדוני: הפשע שלי היה הווילונות שתלשתי. כל מה שבא אחר כך לא חשוב."

"תוסיף לעצמך כמה פשעים שתרצה, הפשע העיקרי שלך ישליך אותך לכלא להרבה שנים. תלשת את הווילונות, קטפת את הוורדים, שברת את הכלים, ריססת דיו על התחתונים של אשתך — כל זה לא משנה. תגיד לי, אתה קורא הרבה?"

"קראתי כמה עמודים בספרים של החברים שלי בתא הישן. עכשיו אני קורא רק עיתונים, בעיקר את השירים שבעמוד האחרון. זה עושה ממני קורא?"

"זה עושה ממך קורא גרוע, כמו שאתה עכשיו פושע גרוע שלא יודע לנסח את אשמתו."

"אני יודע טוב מאוד במה אני אשם. תלשתי את הווילונות."

"לא חששת לגורל שני בניך?"

"הבנים שלי? הם גדלים בלי התיווך של אף אחד."

"האם אהבת אותה עד כדי כך?"

"אני לא יודע אם זה מרוב אהבה אליה או מרוב שנאה."

"אולי אתה לא קורא רע כל כך."

"הוא היה חופשי והיא הייתה לכודה. לא היא אשמה בתשוקה שלי לחלונות חשופים. הוא היה צריך לשלם על החמדנות שלו."

"חמדנות?"

"חמדנותו של החופשי את פליאתו של האסיר. החמדנות של מי שבולע את עולמה של זו שרואה את העולם בחצי עין — והיא ראתה את העולם בחצי עין. הוא קרא ספרים בזמן שהיא קראה את הרחוב. אתה מבין אותי?"

"נראה שלעולם לא אבין אותך. חשבתי להביא לך ספרים שינעימו לך את השנים הארוכות שמחכות לך בכלא ואולי ישפרו את מיומנויות הקריאה שלך, אבל ויתרתי. אתה יודע למה? כי חלונות יהיו תמיד."

"שלום וכל טוב, ידידי."