לספר כדי לחיות

ואלה מסעי

כך הכול התחיל

ביום שמשי ואביבי, 22 ביוני 1941, נכנסו כוחות גרמניים לעיר קובנה שבליטא כחלק מ'מבצע ברברוסה' הנרחב מול החזית הרוסית. מבצע זה נועד לכבוש את שטחי ברית המועצות המערביים, לרסק את הצבא האדום בסערה ולהכניע את המעצמה הסובייטית. בכך היטלר הפר למעשה את הסכם מולוטוב־ריבנטרופ, שנחתם בחודש אוגוסט 1939, ימים מספר לפני פרוץ המלחמה. ההסכם, שנחתם על ידי שרי החוץ של בריה"מ וגרמניה ונקרא על שמם, הבטיח אי־לוחמה בין שתי המדינות לתקופה של עשר שנים וקבע, בחלקו החסוי, את חלוקתה של פולין בין שתי המדינות. ליטא שהייתה מאז סוף מלחמת העולם הראשונה, מדינה עצמאית, הפכה בעקבות ההסכם לרפובליקה הסובייטית ה־12.

כאמור, ביום בהיר, בהפתעה מוחלטת, נכנסו שלוש ארמיות גרמניות לתוך בריה"מ, מאוקראינה בדרום ועד ליטא בצפון. גם לקובנה הגיעו. יחד איתן נכנסו קבוצות איינזצקומנדו שתפקידן היה לארגן את השמדת היהודים ובראשן עמד גנרל קארל יגר. לחימה לא הייתה שם. הצבא הסובייטי לא עמד מול הגרמנים ולא נלחם בהם. הליטאים תיעבו את הסובייטים, ששלטו אז בליטא וראו בהם כובשים ואילו הגרמנים בבואם, נתפסו על ידיהם כמשחררים. הצבא הסובייטי למעשה נעלם מן העיר. תוך יומיים לא היה זכר לסובייטים. העיר נפלה כפרי בשל לידי הגרמנים.

משפחתו של דני, משפחה מסורתית בעלת נטיות רביזיוניסטיות עם זיקה חזקה לארץ ישראל ולציונות, כבר הספיקה לחוות את כיבוש ליטא על ידי הרוסים כשנה קודם לכן. גם אז חלו שינויים בחייהם שהיו עד אז נינוחים ורגועים, תחת משטרו של נשיא ליטא אנטנס סמטונה, שפרשׂ את חסותו על היהודים ואף יזם חוק שאסר על גילויי אנטישמיות. קובנה הייתה אז מרכז תרבות וספרות יהודי בולט ואיכלסה ישיבות נודעות ומפלגות ציוניות. בהוראת הסובייטים, שהתנגדו לטיפוח הציונות, הוחלפה שפת ההוראה מעברית ליידיש ולרוסית, בהמשך הופסקו לימודיהם של ילדי משפחת חנוך בגימנסיה העברית ע"ש שוַבֶּה. דני הספיק לסיים רק את כיתה א' בבית הספר הזה ואחיו הבוגרים — מירלה ואורי למדו בו בכיתות גבוהות יותר.

דני זוכר בגעגוע את בית הספר, שהיה ממוקם על גדת הנהר, מקום שטוף אור וחמים, שבו למדו ודיברו עברית ואת החברים שלמדו איתו.

תקופת השלטון הסובייטי כבר הספיקה לתת את אותותיה והשפעותיה. הילדים נדרשו להשתלב בתנועות הנוער, כל אחד על פי גילו ומיד היו חשופים לשטיפת המוח הסובייטית.

דני זוכר שביטויי הכוח והעוצמה ששידרה ההנהגה הסובייטית גרמו לו להעריץ ולהתפעל מהמצעדים החגיגיים שצעדו ברחובות העיר. סמלי השלטון הקנו תחושה שהמשטר עשוי ללא חת ויוכל לעמוד מול כל כובש.

בגלל התעמולה הסובייטית הנחרצת, היהודים נטו להאמין בעוצמת השלטון ולא תיארו לעצמם שהגרמנים יכניעו את הרוסים במהירות ובקלות שכזאת.

עם זאת, למבוגרים שבמשפחתו של דני היו חששות לנוכח האפשרות המדאיגה שהחלה לרחף באוויר אל מול התקדמות הגרמנים לאזור, לאחר שהללו כבר כבשו את מערב אירופה וחלק מפולין. באותו זמן נוספה להם דאגה נוספת, שכן אבי המשפחה, שרגא, שבמסגרת עסקיו כסוחר עצים הרבה בנסיעות ובטיסות, נפגע בתאונה קשה ולא שב לאיתנו.

בימים שלפני כניסת הגרמנים כבר היו אותות לאי־שקט, הדי ההפצצות נשמעו מרחוק ובעיר הורגשה תכונה מיוחדת.

המשפחה התפנתה מביתה, שנמצא במקום מרכזי בקובנה מול בית העירייה, ועברה ליומיים־שלושה למרתף בביתה של דודה לאה, אחות אימו של דני, עד יעבור זעם. דודה לאה גרה ברחוב סמוך והמשפחות היו מאוד קרובות זו לזו. במרתף היה פתח צר בגובה מדרכות הרחוב, שאיפשר הצצה החוצה ומעקב אחר המתרחש. הילד דני, אז בן תשע, עמד על כיסא והביט לרחוב. הוא נדהם ממראה עיניו. הגרמנים חלפו על פניו בטורים ובשורות מסודרים כבמצעד צבאי. מדיהם נקיים ומגוהצים. חלקם היו רכובים על גבי אופנועים ואחרים בכלי רכב. המראה היה מרתק. מנגד, זכור לדני שראה בתדהמה ובאכזבה את 'התאדות' הצבא הסובייטי, שנעלם מהעיר ומהעין. תחושתו כילד הייתה עד אז, ש"סטאלין הוא כל יכול ושהצבא האדום הוא החזק ביותר בעולם", והנה, הצבא הזה נעלם כלא היה ועימו חלפה תהילת עולם. זאת "הצידה" הראשונה שהוא לוקח לדרך, הדברים הם לא בהכרח כפי שהם נראים.

לאחר ימים מספר המשפחה חזרה לביתה, שנמצא בקרבת מקום, אבל החיים נעצרו. החלו חיפושים בבתים והתנכלויות אלימות של פורעים ליטאים כלפי יהודים שעברו ברחוב. ליטאים עברו בין הבתים וחיפשו את יושביהם היהודים במטרה להרוג ולרצוח. עד ריכוז היהודים בגטו קובנה, פרק זמן של פחות מחודשיים, נרצחו כ־6,000 יהודים מתושבי העיר על ידי הליטאים, בתמיכת הגרמנים.

גם על משפחת חנוך עברה חוויה כזו. רק תושייתה של העוזרת הליטאית, וינצה, מנעה פריצה של בריונים לדירה. וינצה, העוזרת המסורה שהייתה כבת בית ואף גידלה בבית משפחת חנוך את בתה תרזה, עמדה מול הבריונים הליטאים והודיעה להם בתקיפות שאין איש במקום וכי המשפחה כבר נלקחה מדירתם. הפורעים האמינו לה ועזבו את הבניין.

בתקופה זו הוטלו על היהודים חוקים וגזירות שהלכו והחמירו. נאסרה הליכה על המדרכות, היהודים חויבו לחבוש כובע ולהורידו מול כל גרמני שעבר מולם. בהמשך פורסמה הפקודה להצמיד לבגדים טלאי צהוב בצורת מגן דוד.

באותם ימים קשים, כשפרעות והצקות ליהודים צצו מכל עבר, כאשר השכנים הליטאים הפכו בן לילה למרצחים הגרועים ביותר, היה זה דווקא דני, שחזותו החיצונית לא הסגירה את יהדותו, שנשלח על ידי המשפחה, יחד עם המטפלת וינצה ולעיתים אף בלעדיה, למלא שליחויות קטנות ושונות. אחת מהן הייתה לברר האם אורי, אחיו הגדול, ששהה בעת כניסת הגרמנים לעיר במחנה נוער סובייטי בעיר אחרת בשם פלנגה, הצליח לחזור לקובנה. אורי, שהמלחמה 'תפסה' אותו הרחק מהבית, ואשר הספיק כבר לחזות במוראות הזוועה הראשונים של ההשתלטות הגרמנית — חזר בסופו של דבר הביתה והרגיע את דאגת המשפחה.

דני יצא לשליחויות אלה ללא הטלאי הצהוב. לא פעם, נתקל בדרכו במעשי אלימות ברוטליים נגד יהודים מבוגרים, אך לעומת זאת זכור לו גם ליטוף על הראש מגרמני מזדמן, שראה בו מן הסתם ילד ליטאי קטן וחביב ואף נתן לו סוכרייה.

כשהוא מספר זאת, דני נזכר בימים מוקדמים יותר כשהיה ילד קטן ישוב במזחלת שלג, עטוף בבגדי חורף חמים, מחכה לאימו, שנכנסה לרגע קט לחנות סמוכה לקנות דבר מה. לפתע המזחלת זזה ממקומה וגלשה במורד הרחוב בעוד אימו עדיין בחנות. שוטר שהבחין בנעשה חסם את המזחלת, ניסה להבין למי שייך הילד ולקח אותו לתחנת משטרה קרובה, שם חיממו אותו ופינקו אותו עד שאימו הדואגת הגיעה לקחתו.

במקביל למצב בקובנה החלו להגיע שמועות על ההרג הנורא שביצעו הליטאים בכפרים ובעיירות, ביניהן גם בעיירה ג'וסלה Zasliai)) שם התגוררה משפחת אביו של דני. אורי ודני היו נוסעים לג'וסלה בחופשות להתפנק אצל סבתא שרה־לאה, שהייתה מגיעה בעגלה לאסוף אותם מתחנת הרכבת, עוטפת אותם בשמיכות ובאהבה. שם היו מבלים את החופשה עם דודים ובני דודים, שכולם נרצחו במסעי ההרג.

לאחר כמה שבועות של תוהו ובוהו ניתנה הפקודה ליהודים לעזוב את בתיהם ולעבור לגור בגטו. הגרמנים הסבירו זאת בכך, שהמעבר יאפשר להם להגן על היהודים מפני האלימות של הליטאים.

גם אם מישהו האמין שהשינוי ייטיב את המצב, הרי אין ספק, שהמעבר לגטו סימן את תחילת המסע לעתיד בלתי ידוע ומאיים. לא ניתן זמן מספיק להתארגן והיה צורך לפעול במהירות. משפחתו של דני החלה להיערך למעבר.

וינצה המסורה הביאה מהכפר שלה סוס ועגלה, שעליהם העמיסו את מעט הציוד שיכלו לקחת: מזון, בגדים, שמיכות, ספרים, כלים וקצת רהיטים. את הדירה היפה והמרווחת שהייתה להם, שבה הייתה תלויה על הקיר תמונה גדולה של הכותל המערבי, שאבא הביא בשעתו מביקור בארץ ישראל, נאלצו להשאיר מאחור יחד עם כל חייהם הקודמים.

כשניתנה הפקודה לצאת לגטו, וינצה ביקשה להציל לפחות את הילד הקטן דני, בלונדי, שנראה כמו ליטאי, ולקחתו אליה לכפר בקרבת קובנה, אבל אימו של דני קבעה שהילד יישאר עם המשפחה. נדמה היה, שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים. כל יום היה גרוע מקודמו ואיש לא יכול היה לשער מה ילד יום, מה צופן העתיד. האם ניתן בכלל לשער מה עובר על אם העומדת בפני החלטות כאלה, שיתבררו כהרות גורל? בשלב זה ההחלטה שלה גרמה לכך שהמשפחה נשארה מאוחדת לתקופה של שלוש שנים נוספות, פרק זמן חשוב ומשמעותי להתפתחותו של דני. זאת ועוד, בדיעבד הסתבר, שהיו מקרים שילדים יהודים שהוסתרו בכפרים אצל הליטאים נמסרו לידי הנאצים בעבור בצע כסף. מקרה אחד, קרוב לדני מאוד, היה עם יהודית קפלן הי"ד, אחותו של שלום אילתי (קפלן), חבר ילדות של דני. שני הילדים, האח והאחות, הוברחו על ידי אימם מהגטו לשתי משפחות מקומיות למשמורת עד יעבור זעם. שלום שרד את המלחמה במחבוא אצל משפחות ליטאיות, אבל אחותו נמסרה לנאצים על ידי המשפחה שאצלה הוסתרה ונספתה (סיפורו של שלום מופיע בספרו "לחצות את הנהר", הוצאת יד ושם וכרמל, 1999).

ילדות בגטו

משפחת חנוך נכנסה לגטו במהלך חודש אוגוסט 1941 יחד עם כ־30 אלף יהודים מקובנה ומסביבתה. הייתה זו המשפחה הגרעינית יחד עם המשפחה המורחבת של דודות ודודים ובני ביתם. מקום הגטו היה ברובע סלובודקה שבקובנה, שהיה עד אז מקום מושבם של היהודים החרדים של העיר והיו בו ישיבות חשובות ובעלות שם. הרובע הוקף גדרות ולתוכו הוכנסו יהודי העיר. הגרמנים קבעו את אורחותיו של הגטו, כאשר את הקשר עם היהודים הם קיימו באמצעות הנהגה מקומית — "מועצת הזקנים", שנקראה בקיצור: הוועד — 'קומיטט' והורכבה מיהודים שבראשם עמד ד"ר אלחנן אלקס. ההנהגה דאגה, בין היתר, לסדרי החיים בגטו, כגון הנפקת תלושי מזון, סידורי עבודה, תברואה ועוד, הכול תחת הנחיות מפורשות של הגרמנים. בנוסף לכך, פעלה בגטו משטרה יהודית, שתפקידה היה לדאוג לסדר בתוך הגטו. לעיתים נאלצה המשטרה היהודית לבצע פעולות אכיפה שהוטלו עליה. הגרמנים, יחד עם משתפי פעולה נלהבים, ליטאים ואוקראינים, היו מופקדים על השמירה בגדרות ובשער הכניסה לגטו. הם השליטו טרור, נהגו באלימות ויזמו מבצעי טיהור והפחדה למיניהם.

נוצרה שגרת חיים בגטו. התושבים הועסקו בעבודות שנועדו לסייע במאמץ המלחמה של הגרמנים, למשל הקמת שדה תעופה צבאי מעבר לנהר הניימן, וגם בבתי מלאכה גדולים שהוקמו בגטו, שבהם עבדו יומם ולילה. הקשיים וההשפלות היו חלק מחיי היום־יום, ששיאם היו ה'אקציות' — מבצעי חיסול של קבוצות שונות בגטו, שדיללו את אוכלוסייתו בעשרות אחוזים.

באקציות האלה הועברו שיירות של אלפי יהודים משוכני הגטו אל הפורט התשיעי, שנמצא לא הרחק מהגטו ובו התבצע הרג המוני של יהודים, שהוצאו להורג בבורות הריגה. הפורט התשיעי היה מצודה אחת בשרשרת מצודות שהקים הצאר הרוסי מסביב לקובנה בסוף המאה ה־19. בימי השלטון הסובייטי (1941-1940), שימשה המצודה בית כלא בשירות ה־נ.ק.וו.ד, ואילו בתקופת הנאצים שימשה לחיסול יהודים מקובנה, מליטא ומאירופה וגם חיילים סובייטים. במקום זה נרצחו עשרות אלפי בני אדם, 15 אלף מהם היו יהודים.

ב־4 באוקטובר 1941 חוסל באכזריות הצד של הגטו שנקרא 'הגטו הקטן', שהיה מחובר באמצעות גשר עץ לגטו הגדול, שבו גרה משפחת חנוך. בגטו הקטן שכנו בית חולים יהודי, מוסד לזקנים ובית יתומים. בית החולים הוצת ונשרף על 180 החולים, הרופא והאחות ששהו בו. רוב תושביו, כאלף שש מאות איש, לרבות ילדים, הובלו אל הפורט התשיעי, ונרצחו שם. היחידים שהושארו בחיים היו דיירי הגטו הקטן, שנשאו תעודת עבודה, הנימוק היחיד שלא לרוצחם — הועברו לגטו הגדול והגשר בין שני הגטאות, הוסר. כך גדלה עוד יותר הצפיפות בגטו הגדול עד לבלי נשוא.

'האקציה הגדולה' הייתה ב־28 באוקטובר 1941. דני מספר, שערב קודם הודיעו לתושבי הגטו שעליהם להתייצב למפקד למחרת בבוקר בכיכר הדמוקרטים, מגרש גדול מאוד במרכז הגטו. אלפי אנשים, בהם זקנים וילדים, הצטופפו בכיכר, עמדו שעות ארוכות ללא אוכל ומים וללא ידיעה מה צפוי להם. כל משפחה נצטוותה לעמוד בשורה ישרה. המשפחות ניצבו זו אחר זו, שורה אחרי שורה. השורה הראשונה נעצרה לאורכו של קו הסלקציה, שלפניו עמד איש אס. אס אשר ניהל את התהליך. בתנועת אצבע ימינה ושמאלה הפנה הנאצי את המשפחות לצדדים, כאשר ההולכים ימינה נשלחו אל מותם. אלה שהופנו שמאלה 'זכו' בחיים לפי שעה: "אני זוכר שעמדתי עם המשפחה שלי מול הנאצי, ילד בן תשע ויכול רק לתאר לעצמי כיצד הרגישו הורי ואחיי הגדולים. כילד הרגשתי בטוח כשהייתי איתם. אני זוכר שראיתי שורות שורות של אנשים, שעלו בדרך לכיוון הפורט התשיעי". הסלקציה נמשכה יום שלם. למחרת נרצחו 9,000 יהודים מהגטו בפורט התשיעי. הדי היריות נשמעו גם בגטו.

השפעתן של האקציות על יהודי הגטו הנותרים הייתה איומה. אם מישהו חשב או קיווה שמדובר בתקופה קשה שיש לעבור, אזי באחת הובהר לו, שמהגטו לא יוצאים חיים.

משפחת חנוך עברה את ימי האימה הללו ונשארה שלמה ומלוכדת. בתוך ה'שגרה' עסקו הכול בעבודה, היו שיצאו לעבודות מחוץ לגטו ואחרים שעסקו במלאכות שונות בבתי מלאכה בתוך הגטו. בני הנוער עבדו במשרדים שונים של הנהלת הגטו ואילו הילדים הצעירים הסתובבו בחוסר מעש, נשארו בבית או עסקו בשליחויות משפחתיות. על אף שהגטו לא היה מקום בטוח לילדים להסתובב בו, הם הצליחו לשחק משחקי ילדות, כמו מחבואים ותופסת. חרף הקשיים, הרדיפות והמחסור התקיימה בגטו גם פעילות תרבותית, שכללה לימודים ואפילו תזמורת.

באחד הימים נודע לדני שליד המנסרה בפאתי הגטו נפתח בית ספר לנגרות, שהיה מיועד לבני נוער. בחושיו המחודדים הבין, שגם לילדים נשקפת סכנה בגטו וכי עליו למצוא עבודה באחד מבתי המלאכה ושאם יהיה לו מקצוע יוכל לתרום משהו בעבודה פרודוקטיבית, ויהיה מי שיזדקק לו וירצה אותו, שכן עבודה הייתה סוג של 'ביטוח' ולו לזמן קצר. כך חשב וכך עשה. פעילות ההכשרה המקצועית־חינוכית נמשכה רק מספר ימים עד שמנהל בית הספר נכנס לפתע לכיתה, פנה לילדים ואמר להם: "העולם הזה הוא רק פרוזדור, מה שצפוי בעולם הבא — בסמבטיון — בגן העדן זה ממש נפלא". הסתבר שבחוץ עמדו אנשי אס. אס, שהתכוונו לפרוץ פנימה, לתפוס את הילדים ולהוביל אותם אל מותם, אך מסיבות שאינן ידועות, הדבר לא יצא אל הפועל. בעיני דני הבוגר, הדבר שנצרב בזיכרונו הוא מעשהו של המנהל, שהבין מה עומד להתרחש, נכנס לכיתה והחל להכין את הילדים לקראת מותם ועשה זאת ברוך, בחמלה ובאהבה. אמפתיה? אנושיות? אכפתיות? דני זוכר את פעולת המנהל כחוויה מרגיעה, ניסיון לעזור, כשאין שום דרך אחרת להושיע.

בתוך הכאוס הזה דני מנתב את דרכו בגטו בין הצרכים שלו ושל משפחתו לבין הסכנות האורבות על כל צעד ושעל. הוא מבין את המצב בבית, שאמצעיו דלים מאוד. אורי, אחיו הגדול ממנו, מועסק כשליח במשרד העבודה הגרמני שבגטו. ההורים ומירה'לה, האחות הבכורה, יוצאים עם שחר לעבודת פרך בשדה תעופה שנמצא מעבר לנהר ברובע אלקסוט, מרחק הליכה של שעה בכל כיוון. משימתם — חפירה באדמה הקפואה להכשרת השדה. אם אין די בכל זה, הרי שבדרכם הם חולפים על פני מה שעד לפני זמן קצר היה ביתם. כך פעמיים ביום. בשובם בערב הביתה, קפואים ומותשים, הבית ריק, אין די אוכל. דני מבין את המצב ומרגיש צורך דחוף להתגייס ולסייע ככל האפשר. הוא מתחיל לאסוף קליפות תפוחי אדמה מהמטבחים הציבוריים שבגטו. הוא גם מסייע לדוד בוריה, מהנדס במקצועו, שהיה נשוי לבלה — בת דודה של דני — שמשפחתם גרה בגטו ליד משפחת חנוך, לגדל ירקות בגינה נסתרת ובכך להגדיל את מקורות המזון הדלים. הוא מקושש עצים וחומרי בעירה כדי לחמם את הבית, כך שההורים, אחותו ואחיו ימצאו בית מחומם ומעט מרק חם. דוד בוריה לימד את דני כיצד לשתול שתילים צעירים באקלים קר כל כך. הדוד הראה לו כיצד לערום אדמה מעל השורש מסביב לגבעול ולחמם בשמש את מעט המים להשקיה כדי לאפשר לצמח להתפתח. ייתכן שדווקא באדמת הגטו הקפואה ניצתה אהבתו של דני לחקלאות, ובחירתו לעסוק בה בשלבים מאוחרים יותר בחייו...

פעמים היה דני מטייל ומשגיח על רינה, בתם הקטנה של הדודים בלה ובוריה, שיצאו בכל בוקר לעבודות כפייה, ובכך הקל עליהם במעט. בשלב מסוים ניצלה רינה בת השלוש, כשהוצאה מהגטו ונמסרה למשפחה ליטאית. בוריה הצליח למלט אותה בתוך מריצה, כשהיא מכוסה בערמת תפוחי אדמה. קשה לתפוס כיום כיצד ילדה בת שלוש הצליחה לקלוט שאסור לה להשמיע קול או לזוז.

דני גם שימש שליח של המשפחה להעברת תבשילים שדודה לאה הכינה והיה עליו להביאם לבית הסבתות שגרו בקצה האחר של הגטו. כל מהלך כזה היה כרוך בסכנות בלתי צפויות, אבל דני לקח על עצמו מטלות אלו ומילא אותן בנאמנות, מתוך אחריות והזדהות עם בני משפחתו. ובמילותיו: "הלכתי בהסתר ובזהירות בין הסמטאות, קשוב ודרוך שלא להיתפס, להגיע בשלום עם מעט האוכל שהבאתי לקשישות: אנה, אימא של בוריה ורייזל אחותה. כשהגעתי אליהן הודו לי וחיבקו אותי והיו נותנות לי סוכריה. אני עוד זוכר את העיניים של סבתא אנה, איזה עיניים טובות היו לה"...

לצד ההתנהגות המאוד בוגרת, נמצאו גם התנהגויות ילדותיות ותמימות. למשל, בדרכו חזרה מהמשימות השונות אהב לעצור אצל דודה הינדה, שבעלה נשלח אל מותו מיד בתחילת הכיבוש הנאצי, עם עוד 500 יהודים והיא הייתה צריכה ללכת לעבודות כפייה ולהשאיר לבדן את שתי בנותיה, רינה וכרמלה. הילדות גידלו ציפורים ולאחר שציפור אחת מתה החליטו להקים בית קברות לחיות, שבו קברו ציפורים או נברנים וזוחלים מתים שמצאו בסביבה. הילדות ודני הפכו את הדבר לסוג של טקס, הן היו ממתינות לדני עם ציפור או לטאה מתות וקברו אותן יחד. בקבורה זו היה מעין שיחזור ושליטה על המוות שנכח בכל פינה בגטו. קבורה שיש בה סיום מצד אחד, אך מלווה בחמלה, מצד אחר. כך, בדרכם התמימה והילדותית התמודדו עם המציאות הנוראה של הגטו, עם הפחד ועם המוות האורב מעבר לפינה.

בין יתר התלאות והזוועות, דני זוכר את תחושת הפחד הנורא כאשר אימו פרידה נשלחה יום אחד לפורט התשיעי. האם הואשמה בניסיון להבריח אוכל לתוך הגטו ונשלחה למצודה. המשמעות הייתה ברורה. על מעשה כזה אין מחילה ומהמצודה לא חוזרים. אורי, שעבד כנער במשרד העבודה הגרמני בגטו, התחנן אצל הרמן, המנהל הגרמני של המשרד, שיפעל לשחרורה. לא מובן כיצד עלה הדבר בידיו, אבל תחנוניו הועילו והאם הוחזרה למשפחה. נכון לאותה שעה, המשפחה נשארה מאוחדת.

בסוף שנת 1943 החלו להתהלך שמועות, שנערכות אקציות ילדים בכל הגטאות וגם בגטו קובנה. הורים רבים החלו לחפור בורות מסתור מתחת לבית, שנקראו 'מאלינות' כדי להסתיר את הילדים. אחרים ניסו להפקיד את ילדיהם בידי ליטאים תוך סיכון רב, לרוב תמורת כסף או רכוש.

בחודש מרס 1944 מוקדם בבוקר, כאשר חלק מההורים כבר יצא לעבודות הפרך מחוץ לגטו, פשטו המשטרה הגרמנית, האס.אס והאוקראינים על רחובות הגטו, עברו מבית לבית, חטפו ואספו את הילדים. זוועת עולם. אורי, בניסיון להציל את דני, הביא אותו לבניין של משרד העבודה והנחה אותו לעלות לעליית הגג ולהתחבא עד לסיום המבצע. לימים סיפר אורי, כי אימם השביעה אותו לשמור על דני, האח הקטן. אורי קיים את הבטחתו גם במקרה זה וגם עוד שנים רבות אחר כך.

בעליית הגג דני ראה אנשים שכבר היו שם עם ילדיהם. כשהתבונן בהם ראה את האימה הנשקפת מעיניהם. אימהות החזיקו את התינוקות והצמידו אותם אליהן בניסיון להשתיקם. הוא מצא לו פינה מרוחקת והתיישב בה. מבחוץ נשמעו קולות של צעקות, מגלבים, נביחות כלבים ודיבורים, הכול בערבוביה. מהומה כללית. דני הצטנף בפינתו והתמקד במשימה אחת — כיצד לצאת מהמקום הזה. אין לו דבר עם האנשים שלידו, הוא מנותק רגשית מהם, אינו מתפנה לעסוק במשפחות האחרות ובסובב אותו. אין זו עת לפחדים ולשמיטת ידיים. דפוס התנהגות זה הפך להיות קול פנימי של דני ברגעי מצוקה בפרט ובחיים בכלל. התמקדות במשימה היא הדבר החשוב ועליו לתת עליה את הדעת ולא להסיח את מחשבתו לדברים שוליים. בשלב מסוים נודע דבר המחבוא לגרמנים והם עלו מיד למעלה וצרחו בגרמנית "כולם החוצה". ברגע זה הידהדו בראשו של דני דברים שאמרו לו הוריו זמן מה קודם לכן בזו הלשון: "הם רוצים להרוג אותך ואנחנו לא יכולים לשמור עליך". דני הבין שאם יצא מהדלת יחד עם שאר המסתתרים, זה יהיה סופו והוא מחליט לעשות מעשה. הוא ידע שבכל עליית גג יש פתח של דלת עץ ברצפה, שאותה ניתן להרים בעזרת טבעת ברזל המחוברת אליה. בתוך כל המהומה דני זחל על הרצפה, חיפש את הטבעת, מצא אותה ובקור רוח לא מובן משך בטבעת בכוח רב והצליח להרים את הדלת. הדלת נפתחה, דני הסתכל למטה, ממש מתחתיו עמד זקיף גרמני חמוש, מעשן סיגריה, כשמבטו מופנה החוצה אל הגינות שליד הבניין. דני לא היסס, קפץ מעליית הגג אל החדר, פגע בגרמני שאיבד לרגע את שיווי משקלו והחל לרוץ בכל כוחו בזיגזג. הגרמני ירה, אך לא הצליח לפגוע בדני שהמשיך במנוסתו עד שהגיע לבית של יהודי שלא הכיר. היהודי ראה את דני רץ, ידע על האקציה המתרחשת בגטו, הבין את הסיטואציה וקרא לעברו ביידיש: "בוא הנה ילד, עלה לעליית הגג, יש שם גיגיות, שמיכות וכל מיני דברים. תיכנס בתוכם, תסתתר ותשכב". דני עשה כדברי היהודי ושכב בעליית הגג זמן ממושך עד שלפתע נשמעו מלמטה קולות של בכי וצעקות. הוא שמע את היהודי ואת אורי אחיו נאנקים מכאב המכות שקיבלו מהגרמנים הצועקים לעברו של אורי: "איפה החבאת את אחיך?" דני נשבר ומחליט להסגיר עצמו, כדי שיפסיקו להכות את אחיו ואת היהודי שנתן לו מחסה, אבל ממש באותו רגע הגרמנים עלו לעליית הגג והתחילו לחפש את דני המסתתר. הם השתמשו בפגיונים ודקרו בערימות הפזורות בעליית הגג, הפכו גיגיות, אך בדרך נס לא מצאו אותו. לאחר שנואשו, ירדו למטה והניחו לנפשם את אורי המוכה והחבול ואת היהודי, בהנחה, שאכן אין הם יודעים איפה דני. את היהודי הזה דני מכנה "המציל האנונימי". בעיניו, האיש הזה, שאת שמו אפילו לא ידע, סיכן את חייו למען הצלתו. היהודי היה אדם זר, שלא הייתה לו כל מחויבות לדני ובכל זאת סיכן את עצמו כדי להציל ילד שאינו מכיר. גם אורי אחיו סיכן את חייו בכך שהפנה אותו להסתתר בעליית הגג של המשרד הגרמני ואחר כך עמד באומץ ובגבורה בלתי רגילים מול הגרמנים, שהפליאו בו מכותיהם ולא הסגיר את אחיו.

דני שאב כוח מאירוע זה, שהיה עבורו אירוע מכונן. הוא גילה בתוכו כוחות, תושייה ותעוזה שלא הכיר.

משך כל חייו שב דני למורשת שקיבל מהוריו. האמירה הישירה שלהם, שלא יוכלו לשמור עליו, התקבלה אצלו כלשונה, כמידע חשוב לחיים וכציווי. הוא אינו זוכר שדברים אלה נטעו בליבו פחד, נהפוך הוא, הדברים הובילו אותו להבנה חשובה, שצריך להיות נכון תמיד, בכל רגע, והוא היה אסיר תודה להוריו, שביושר ובאומץ הבהירו לו את הדברים. איזו עוצמה רגשית נדרשת מהורים לומר לילדם אמירה שכזו; עוצמה הנובעת מתפיסת המציאות הקשה ומהרצון לעודד את הילד לדאוג לעצמו. במקרה של משפחת חנוך, הנוסחה עבדה היטב.

דני היה נתון במאבק תמידי. הישרדות הייתה מהות הקיום בגטו, אי־אפשר היה להרפות מתח ולו לרגע. לא היה ביכולתו לדון במשמעותם של המאורעות בזמן התרחשותם, הן מפאת גילו הצעיר והן משום שהיה חייב להיות על המשמר. אבל האירוע הזה, שבו ניצלו חייו בזכות אדם זר, לא נשכח ממנו, הוא נצרב עמוק בזיכרונו ובנפשו והיווה מצע אליו הצטרפו אירועים שעוד נכונו לו ולחבריו בהמשך מסע התלאות שלהם. רק לאחר שנים, בהסתכלות לאחור, הבין דני את מלוא משמעותם של המעשים שהצילו חיים.

החיים בגטו נמשכו לאחר היום הנורא של אקציית הילדים. ההורים שחזרו מעבודות הכפייה גילו לחרדתם כי ילדיהם נלקחו אל מותם. השבר היה עצום. הילדים המעטים שהצליחו לשרוד את האקציה נאלצו להסתתר ולרדת למחתרת, מכיוון שכל ילד שנראה ברחוב היה נתפס מיד ונשלח לפורט התשיעי, המצודה ששימשה את הנאצים להרג אלפים. צורכי היום־יום של המשפחה לא השתנו. נהפוך הוא, השגת מזון הפכה קשה יותר נוכח המצב בגטו, שהלך והחמיר. לאחר אקציית הילדים, ההקצבות ניתנו לפי מספר האנשים העובדים ולכן ילדים לא היו כלולים בחשבון ולמעשה 'חיו על חשבון' המשפחות. משימותיו של דני להשגת אוכל הפכו למסוכנות ביותר.

יולי 1944. הצבא האדום התקרב לליטא והדי תותחיו נשמעו מרחוק. הגטו עמד בפני חיסול. הגרמנים הודיעו שעל כולם להתייצב לפינוי. בהודעה הרשמית נאמר שהאנשים יישלחו לעבודה במערב, אבל איש לא האמין שכך יהיה. היו שניסו להסתתר במאורות מחבוא, אבל השומרים גילו מקומות אלה והעלו אותם באש על יושביהן. בסיום החיפושים פוצצו הגרמנים את כל בתי הגטו. איש לא נותר בחיים.

את הנשארים, משפחת חנוך ביניהם, אספו והוליכו דרך העיר אל תחנת הרכבת. המסלול, שבו צעדו המגורשים, עבר ליד ביתה של משפחת חנוך. לתדהמתו, דני ראה ילדים ליטאים משחקים בחצר הבית. היו אלה ילדים שאיתם שיחק בעבר ועכשיו הם הפקיעו ממנו את ביתו, את חצרו ואת ילדותו. הוא לא יכול היה להבין כיצד הדבר ייתכן. תחושת נישול ואובדן השתלטה עליו והמראה עורר בו כעס רב. בהגיעם לתחנת הרכבת, עוד בטרם העמיסו אותם על הקרונות, הבחין דני בחייל גרמני עומד ומשקה עציץ פרחים, אדיש לעולם המפורק של ילד אחד קטן ושל כל האנשים סביבו. מראה זה לא נשכח ממנו במשך כל השנים שחלפו. הניגוד שבין מעשהו הכול כך יומיומי ופשוט של החייל לבין מציאות החיים של דני ושל כל היהודים שמסביבו, היה בלתי נתפס בעוצמתו.

כך החל המסע מערבה במסגרת מה שתוכנן על ידי הנאצים כ'פיתרון הסופי'. התחנה הראשונה של הרכבת, אליה הגיעו בשעות הלילה, הייתה במחנה שטוטהוף שליד דנציג, שהייתה אז פרוסיה המזרחית והיום גדאנסק שבפולין. על הרציף מהומה, צעקות, פקודות, צווחות ונביחות. ברגע האחרון ההורים מחליטים שדני יישאר עם אביו ואחיו על אף שמפאת גילו הצעיר היה אמור ללכת עם אימו. הנשים והילדים הורדו מהרכבת, ביניהם האם פרידה והאחות מרים (מירה'לה) ונעלמו בחשיכה. הייתה זו הפעם האחרונה שדני, רק בן 12, ראה אותן. להיפרד לא הספיקו. דני כלל לא רצה להיפרד, הפרידה נכפתה עליו כילד ולמעשה מאז ועד היום לא השלים עימה והוא נושא אותה בנפשו יום־יום. רק שנים רבות אחר כך יעמוד דני על המשמעות של אם ואחות שנקרעו ממנו באחת. אין ולא היה תחליף לאם שנלקחה ממנו.

***

הן היו יחד בודדות בקור של ינואר 1945.

התענו בביצות שטוטהוף בשלג המקפיא, ברעב.

הצבא הגרמני המובס המשיך להתעלל בחסרי ישע.

מה הן חשבו? מה עבר במוחן?

איך אצייר לי את דמותן, איך אדלה מחשבותיהן?

נחמתי הקטנה − הן היו יחד.

האם ידעו שאבינו נשלח לבירקנאו ונרצח ב־25.9.1944?

ודאי לא שמעו שגם אני הקטן נשלחתי לבירקנאו ב־26.7.1944,

לגורל מעורפל.

אבי ואחי לא ידעו גורלות המשפחה, אך עד ספטמבר 1944,

שמונה חודשים לפני תום מלחמת העולם השנייה,

משפחת חנוך הייתה עדיין בחיים.

אימא ומרים בשטוטהוף,

אבא ואורי במחנה העבודה לאנדסברג

ואני בבירקנאו.

סיפרו כי אימא נפטרה במרס 1945, ביום שחרור מחנה שטוטהוף,

והיא בת 44.

אחותי מירל'ה − 10 ימים אחריה, במרס 1945, מצער ומכאב,

והיא בת 23.

קשה לאבד אימא לנגד עיניך ואתה חסר אונים.

אבא נחנק בתאי הגז בבירקנאו והוא בן 55, בספטמבר 1944.

 

בביקור בשטוטהוף, 23.1.1996.

***

המסע נמשך. הרכבת החלה בנסיעתה עם המטען הגברי ובו גם מעט ילדים ונערים. היעד היה מחנה ריכוז שהנאצים הקימו בלאנדסברג (Landsberg) שבגרמניה, באזור קאופרינג שליד דכאו, סמוך למינכן.

131 ילדים במכלאה

מחנה ריכוז לאנדסברג היה מנוהל במשמעת קפדנית וסדר יום נוקשה. זה היה אחד ממחנות הלווין של דכאו וכשהרכבת הגיעה אליו היה עדיין בשלבי הקמה. מחנה זה, כמו אחרים, נועד להשתלב במאמץ המלחמתי של גרמניה הנאצית בעזרת כוח אדם של אסירים. באזור זה הגרמנים ריכזו תעשיות תשתית של מפעלי תחמושת ומטוסים, שנבנו מתחת לקרקע על ידי אסירים גברים. כמו אסירים אחרים, דני, אביו ואחיו קיבלו פינה בכוך כלשהו. האב והאח נלקחו לעבודות יום במחנה עם שאר הגברים הבוגרים. דני נשלח על ידי קצין גרמני לעבודה במטבח של האס. אס. הקצין דאג שדני יקבל בגדי פסים של אסירים, מה שהקנה לו מעמד של אסיר. במטבח היה לדני טוב יחסית, כי הדבר איפשר לו לנוע וחשוב יותר — להביא קצת אוכל לאביו ולאחיו. אותו קצין הפך את דני למעין משרת אישי, שתפקידו היה לצחצח את נעליו ולנקות את חדרו מדי פעם. קצין זה התייחס אל דני באופן אנושי. דני לא ידע מה הסיבה לכך, אבל בדיעבד חשב שייתכן שהוא הזכיר לו את בנו שנשאר הרחק בבית.

באחד הימים הספורים שבהם דני היה במחנה, הוא היה עד לאירוע שלא עזבו מאז. הגרמנים אספו אסירים והעמידו אותם במסדר ליד המחראה. לטענתם, היהודים זרקו פנימה דברי ערך והם רצו שעכשיו האסירים יוציאו אותם מהמדמנה. הם הורו לד"ר אלקס, רופא עיניים, שהיה זקן היהודים בגטו קובנה, לפשוט את בגדיו והורידו אותו אל הבור כדי לחפש, למצוא ולהעלות את דברי הערך, שכמובן לא נמצאו. הטקס המשפיל נערך בנוכחות כל העומדים מסביב. במילותיו של דני: "זו אחת הטראומות שלא אשכח".

נראה היה לדני, שהוא עתיד להישאר במחנה זה עם אביו ואחיו, אבל כשבוע לאחר הגעתם למחנה נערך מסדר שבמהלכו הופרדו הילדים, שגילם היה פחות מ־12 שנים, או כאלה שנראו צעירים, והועברו למכלאה במחנה, שנמצאה תחת שמירה. באותו יום הגיעו אנשי משטרת המחנה למטבח לחפש אסירים שלא היו מורשים להימצא שם. ייתכן שחיפשו את דני, שהיה חסר בספירה. אנשי המטבח, אסירים בעצמם, ניסו להחביאו בתוך סיר גדול. הניסיון כשל, דני נתפס ונשלח למכלאת הילדים, שבה שהו ילדי קובנה, שהופרדו הפעם מאבותיהם ומאחיהם לאחר שאימותיהם כבר נעלמו ברציף בשטוטהוף. עכשיו היו לבדם, ללא קרוב ומודע, זרים זה לזה. רק חלקם הכירו ילד אחד או שניים מהגטו או מחייהם בעבר. לא היה עימם מבוגר שישגיח, ינחם וירגיע. הילדים היו אבודים, חסרי מגן, מבוהלים ומפוחדים. לגמרי לבד. הבכי היה קשה מנשוא. לכאן הוכנס דני עוד בטרם הספיק להיפרד מאביו ומאחיו, שהיו בעבודת הפרך. דני, היחיד בלבוש בגדי אסיר, נבדל משאר הילדים. הנאצים לא ויתרו גם על הטרף הזה...

כאן נכנס וולפקה לתמונה

המהומה במכלאת הילדים הייתה נוראה, הקולות שעלו משם נשמעו בחלקים אחרים של המחנה. מי ששמע את הצעקות ואת הבכי היה זאב גלפרין, המכונה וולפקה. נער כבן 17, שאחיו הקטן שלמה היה בין הילדים שנלקחו למכלאה. וולפקה לא יכול היה לשאת את המצב. הוא הבין שאחיו הקטן יישלח אל מותו כשאין לידו קרוב ותומך. וולפקה תכנן לעשות מעשה, על אף שידע שזה עלול לעלות לו בחייו. בעצה אחת עם אביו, שנתן את הסכמתו, החליט להתגנב אל המכלאה, להצטרף אל שלמה (שליימ'קה) ולשמור עליו. לשם כך היה עליו לזחול מתחת לגדרות התיל בלי ששומרי המחנה יבחינו בו, שכן אם ייתפס, ברור מה יהיה עונשו. היה זה מהלך שהיה כרוך בסכנת חיים ממשית. וולפקה הצליח לחדור למכלאה והצטרף לאחיו. שליימ'קה הקטן חיבק אותו ופרץ בבכי: "למה באת?" שאל, "גם אתה תמות"... בסמכותיות ובשקט, שלא ברור מהיכן נבעו, הצהיר וולפקה מול אחיו והילדים שמסביבו "אף אחד לא ימות"! כעבור שנים רבות, כשוולפקה עלה לישראל ונפגש עם מי שהיו הילדים של אז, הוא שיחזר בפניהם כיצד נכנס למכלאה וכיצד הילדים המבוהלים הצטופפו סביבו והסתכלו עליו כעל מושיע. מאותו רגע הפך וולפקה להיות מנהיגם של הילדים, מדריך ואח גדול של ילדי הקבוצה, שהסתופפו תחת מנהיגותו הכובשת.

הילדים לא שהו במכלאה זמן רב. כבר בבוקר שלמחרת הם הועמסו על משאיות והובלו אל יעד בלתי ידוע — מחנה הריכוז דכאו הסמוך. הנסיעה זכורה לדני כאירוע ללא אכזריות או התעמרות מיוחדת. נהפוך הוא, זכור לו שהשמירה הייתה רופפת למדי וכי באחד המקומות המשאיות נעצרו ליד בית בירה והשומרים ירדו לשתות ולא טרחו אפילו להציב שומר על הילדים. בנוסף לכך, לא הייתה צפיפות במשאיות וניתן היה להשקיף על הנופים הירוקים המרהיבים ביופיים של בוואריה.

שבוע בלבד נמצאו הילדים עם אבותיהם ואחיהם במחנה לאנדסברג ועוד יום ולילה שהו בבידוד, בטרם נשלחו לדכאו. איש לא שיער בשלב ההוא את מלוא המשמעות של מעשהו האמיץ של וולפקה באשר לעתידם של הנערים.

תרגילי סדר בדכאו

דכאו היה מחנה ריכוז, שנועד לעבודות פרך ובנייה, להבדיל ממחנה השמדה, והוא היה הראשון שהוקם על ידי הגרמנים עוד בשנת 1933, חודשיים בלבד לאחר עלייתו של היטלר לשלטון. המחנה היה מוקף חומה, שבודדה את האסירים ולא איפשרה להם לראות אל מחוצה לו. זה היה אב־טיפוס למחנות הריכוז הגרמניים. באותה עת מחנה דכאו נועד בעיקר לאסירים פוליטיים ממדינות שונות באירופה וכן לשבויים צרפתים ואנגלים רבים. יהודים שהו בו לתקופות מעבר בלבד.

131 הילדים הגיעו למחנה במחצית יולי 1944, רוכזו במגרש המסדרים הגדול ואז נשלחו לצריף אחד ונצטוו להתכונן למקלחת. הם הבינו שגורלם נחרץ, כי כבר שמעו על מקלחות המוות. אחוזי אימה ודוממים, כובשים את בכיים ונאבקים בדמעות, נכנסו בלית ברירה למקלחות. הם השתהו לרגע מרוב אימה, ואז חייל גרמני הכניס ראשו מתחת לאחת המקלחות, פתח את המים ששטפו את ראשו וסימן לילדים שאין להם ממה לחשוש. הילדים פתחו את הברזים וכשיצאו מהם מים, לא ידעו נפשם מרוב הקלה על כך שנשארו בחיים.

אבל אין לשכוח, כי אלו היו חיים במחנה ריכוז אכזרי, שהייתה בו משמעת ברזל קפדנית, שלא נועדה לילדים בגילים אלה. הילדים מצדם 'נתלו' על וולפקה, שהיה בעצמו נער מבוגר מהם בסך הכול במספר שנים, שהבין מהר מאוד מהן דרישות המשמעת במחנה ואירגן את הילדים לקבוצה מלוכדת שנשמעה להנחיותיו כיצד לנהוג. מכיוון שבמחנה דכאו אילצו את האסירים לבצע תרגילי סדר במשך ימים שלמים, גם וולפקה עשה זאת עם הילדים. הוא לימד אותם כיצד יש לבצע את התרגילים, שמאל ימין ולימין שור על ידי הורדת הכובע כשעוברים ליד איש סגל נאצי, כדי שיעמדו בדרישות הנוקשות של מפקדי המחנה, שאם לא כן, התוצאה היא מכות, השפלות ותרגול נוסף עד השגת התוצאה המבוקשת או קריסה מתשישות, כשמעל לכל מרחפת תמיד סכנת מוות. הילדים שהו בדכאו 11 ימים בסך הכול. למעשה, זו הייתה הפעם הראשונה שהם נמצאו במחנה ריכוז, להבדיל ממחנה לאנדסברג, שהוגדר כמחנה עבודה. דבר בעברם לא הכין אותם לחיים כאלה, כמובן. לא היה להם את מי לשאול או עם מי להתייעץ, אלא עם וולפקה, שאיתו יכלו לחלוק את מצוקותיהם. הצורך להתנהג בהתאם לדרישות המחנה והתרגולות הרבות, בהנהגתו של וולפקה, הביאו אותם לכדי גיבוש והם הפכו לקבוצה מאורגנת, ממושמעת וצייתנית, שפילסה דרכה בסביבה העוינת כל כך נגד כל הסיכויים.

כעבור 11 ימים של שהייה בדכאו, הילדים הובלו ברגל דרך מינכן המופצצת עד לתחנת הרכבת והועלו על קרונות רכבת ליעד בלתי ידוע. הדרך ארכה כארבעה ימים, שבמהלכם נכונו לילדים חוויות נוספות. לא היה להם מושג לאן מועדות פניהם. הייתה שמועה שהם מובלים לכפר ילדים שבו יהיה להם טוב, אולם כשחלפו בתחנת הרכבת של קטוביץ' (פולין) סימנו להם פועלי רכבת פולנים שעבדו במקום ואולי גם צעקו לעברם בפולנית, שהם מובלים לשחיטה.

בכל קרון היו שני שומרים נאצים שעמדו ליד הדלתות הפתוחות. ברגע של חוסר תשומת־לב מצדם, התארגנה על ידי הילדים תוכנית בריחה דרך חלון קטן שבקרון. שני ילדים הצליחו לקפוץ מהרכבת. הם עשו זאת על ידי הסרת חוטי תיל שהיו כרוכים מסביב לחלון בפינה הגבוהה של הקרון. כדי לא להתגלות על ידי השומרים, התגודדו ילדים אחדים מהקבוצה סביבם, תוך שהם מסתירים אותם ומגביהים אותם באופן שיאפשר להם להגיע לחלון, להסיר את התיל ולהשתחל ממנו החוצה אל הלא נודע. השניים הצליחו לקפוץ תוך כדי נסיעת הרכבת שהייתה בעיקול והאטה את מהלכה, אך השומרים גילו את המתרחש והורו לעצור את הרכבת. היו צעקות, מהומה גדולה וגם יריות. הדלתות, שעד אז היו פתוחות במהלך הנסיעה (היה קיץ) נסגרו והחלון נחסם שוב בתיל. אחד משני הילדים, דני בורשטיין, דיבר פולנית, הצליח להימלט וניצל על ידי איכר שנתן לו מחסה, השני, ישראל מריאש נפצע כנראה במהלך הקפיצה, הוסגר לגסטאפו וגורלו לא נודע. לימים, אחיו יעקב חיפש אחריו. נודע, שאיכרה פולנייה אספה אותו פצוע, הביאה אותו לכפר אבל זקן הכפר הורה למסור אותו לגרמנים.

בלילה, 31 באוגוסט 1944, הגיעו 129 הילדים לבירקנאו.

הרכבת עברה דרך השער המפורסם של המחנה, שהיה מוקף כולו בגדרות תיל חשמליות ונעצרה ליד הרמפה. נשמעה פקודה "כולם החוצה" וקבוצת הילדים ירדה אל הרמפה, שהייתה ריקה באותם רגעים להוציא מספר חיילי אס.אס שהסתובבו מסביב. הדבר הראשון שהילדים הבחינו בו היה, שהמקום מואר כאילו אור יום בחוץ.

מיד כשירדו התקבצו הילדים סביב וולפקה, שאמר להם בשקט: "עכשיו תסתדרו כמו שלימדתי אתכם" והם הסתדרו כמו שלמדו וצעדו בסדר מופתי. המראה היה לא מציאותי. בתוך המהומה והצעקות שהיו שם, פסעה לה קבוצת ילדים בסדר ובאיפוק, במשמעת ובארגון והתקדמה עד לאחד הקצינים הגרמנים שעמדו שם, שהיה אמור לכוון את המשלוח החדש אל עבר יעדו. בתדהמתו הרבה פנה לד"ר מנגלה, שעמד בסמוך ועקב אחרי הנעשה, ושאל מה לעשות עם הקבוצה הזו. התשובה שניתנה לו הייתה: "תן להם לעבור".

***

תמיד אני תוהה

מה גרם למנגלה הסדיסט להשאיר אותנו בחיים, כשעלינו על הרמפה?

הרי ילדים, על פי תקנות הנאצים, היו אמורים להישלח למוות,

הרי לשם נשלחנו...

האם היה זה מקרה? מצב רוח טוב של האכזר מכולם?

או שתודות להליכתנו המרשימה בזכות וולפקה שלנו,

ראה בנו מנגלה כוח עבודה פוטנציאלי

למרות שהיינו ילדים והחליט למצות את כוחנו עד תום?

 

כרמי יוסף, ערב יום השואה, 1996.

כולם בשביל אחד בבירקנאו

כך החל פרק חדש במסע התלאות של ילדי קובנה, שכלל את תהליך הקליטה וההתאקלמות במחנה.

בשלב ראשון העבירו את הילדים ברגל בין שני קרמטוריומים, שמהם היתמר עשן כל העת. הילדים שאלו מה עושים כאן? ואחד השומרים ענה להם, שמכינים שם לחם ולחמניות לאנשים שיוצאים לעבודה. הילדים הובלו למתקן רחצה, 'סאונה'. במקום עמדו מאות גברים ערומים, חלקם מבוגרים בגיל הוריהם, לפני ואחרי מקלחת, מראה מאיים ומפחיד מאוד לילדים בגיל כה צעיר.

לאחר הרחצה, הילדים, למעט דני, קיבלו בגדי אסירים והובלו ללאגר A במסגרת תהליכי הקליטה. לדני כבר היו בגדי אסיר, שאותם קיבל עוד בלאנדסברג כשעבד במטבח המחנה. דני נזכר, שכאשר עמדו שם, ניגש אליו אסיר מבוגר, ג'ינג'י, פנה אליו וביקש ממנו לשמור עבורו ולהבריח בכיסיו אל המחנה זהב ויהלומים. בתמורה הבטיח לספק לדני מדי פעם מעט מזון. האיש אמר לדני, שאין לו מה לחשוש, כי כילד בן 12 לא יעשו עליו חיפוש ולכן לא נשקפת לו סכנה. בתמימות ובקור רוח בלתי מובן דני נטל את הצרור הקטן והחביא אותו בקפל המכנסיים ונכנס איתו פנימה למחנה. בהמשך מסר את הצרור לידי האיש, שאכן קיים את הבטחתו ומדי פעם היה מביא לדני חתיכת לחם, עד שיום אחד נעלם. לאחר קבלת הבגדים הילדים נלקחו למקום שבו הוטבעו על זרועם מספרי אסיר. כל ילד ניגש, הושיט את ידו השמאלית והמספר קועקע על זרועו. חרף הכאב, הילדים ראו בכך סימן שלא יירצחו מיד, דבר שנתן להם תקווה מסוימת. סוג של ביטוח, זמני לפחות. עם זאת, מתוך צורך אינסטינקטיבי להיפטר מהקעקוע, הילדים רצו מיד לברזים לשטוף את המספרים המוטבעים, אך לשווא. היו בין הילדים שלא קיבלו בגדי אסיר רגילים, אלא בגדים עם מרובע כהה מאחור, שזיהה כי הלובש אותם הוא אסיר. בנוסף לכך, כולם עברו תספורת אסירים, שמשמעותה גילוח פס רחב במרכז הגולגולת, אותו כינו "שביל הכינים". כל אלה בנוסף לטלאי צהוב בצורת משולש, שסימן כי הנושא אותו הוא יהודי, השלימו את תהליך הקליטה במחנה.

בשפתו של דני, "שם התחילו חיים נורמליים של מחנה".

התקופה הראשונה של ימי הקיץ התאפיינה בהסתגלות למקום, לתנאים ולסטטוס. ובלשונו של דני: "אם לא שלחו אותך לתאי הגזים, ואם אתה לא חולה ולא מקבל תרופות — אתה יכול לחיות". בתקופה זו הילדים למדו להסתדר זה עם זה והכירו את שמות חבריהם. כמעט שלא היה להם מגע עם האס.אס, אלא עם הקאפו בלבד. קציני האס.אס הגיעו בדרך כלל למסדרים ולספירת נוכחות. מבחינת הילדים הייתה זו תקופה של מעין סדרת אימונים. בימי הקיץ הם לא ממש עבדו והיו להם שעות של בטלה, שבהן הסתובבו וביקרו שבויים אחרים: תורכמנים, טאג'יקים, קירגיזים ורוסים. שפה משותפת לא הייתה, אבל שותפות גורל הייתה גם הייתה. את המפגשים העבירו בסיפורים ובהעברת שמועות על מצב המלחמה. חרושת שמועות תוססת הייתה במחנה ונתנה לאסירים תקווה מצד אחד, ואחיזה, לכאורה, במציאות, מצד אחר.

שגרת המחנה כללה מגורים בצריף גדול מאוד, שהיה מלא באנשים. בצריף היו דרגשי שינה בגובה ארבע עד חמש קומות. היה ממונה בלוק, שהשליט משטר חמור וקפדני. השירותים היו מחוץ לצריף והזמן שהוקצב לכך היה קצר ביותר. בלילה לא ניתן היה לצאת החוצה ואז נאלצו להשתמש בדליים. ההוראות היו להתנהל במהירות ולא להשמיע קול. לעלות על הדרגשים. כשהייתה מגיעה הוראה לצאת למסדר, היו דיירי הצריף חייבים לצאת במהירות ולהקפיד שהכובע יהיה על ראשם. היו מקרים, שילדים נענשו על מה שהקאפו מצא כחריגה או כשסתם רצה להתעלל. "ואז היה מגיע איש גדול עם מקל עבה, משכיב את הילד על התנור שניצב במרכז הצריף ונותן מכות. אני קיבלתי שלוש מכות כאלה מבלי שידעתי מדוע".

בבוקר נערכו מסדרי נוכחות שארכו זמן רב והיו סוג של התעללות. בשלב זה מדובר בקיץ ובמזג אוויר חם ונעים, אבל בימי החורף העמידה במסדרים הייתה עינוי של ממש, כאשר הקור הגיע לכדי מינוס 20 מעלות ואף יותר.

הילדים שובצו לעבודות. חלקם נדרשו להוביל עגלות שעליהן העמיסו את הפריטים והחפצים האישיים של אלה שהגיעו לבירקנאו ומיד נשלחו לתאי הגזים. אותם אומללים השאירו את חפציהם על הרמפה ותפקיד הילדים היה לאסוף אותם ולהעמיסם על העגלות. חלקם נדרשו להעביר גוויות של אנשים שמתו ברכבת הדחוסה והצפופה במהלך הנסיעה לבירקנאו והיה צריך להעבירן לקרמטוריום לשריפה. בימי הקיץ נחשבה עבודה זו לטובה, כי שכרה היה בצידה. הילדים נדרשו לרוקן את הכיסים ולהניח חפצי ערך בערימה נפרדת, אבל אם מצאו אוכל, מותר היה להם לאכול אותו. לפעמים התמזל מזלם ונמצאה חתיכת זהב שהצליחו להחביא ואז יכלו להחליפה בשוק המחתרתי שהתפתח במחנה, תמורת דברים אחרים שהיו נחוצים להם יותר.

בימי החורף, לעומת זאת, המשימה הייתה קשה בהרבה בגלל הקור הנורא, הבוץ והשלג שהקשו על גרירת העגלות. כל עגלה נגררה על ידי עשרה ילדים, שעשו עבודה של בהמות משא. שניים היו על היצול והאחרים משכו את העגלה משני הצדדים בעזרת חבלים. היו ילדים שהתעייפו ולא יכלו להמשיך למשוך. הילדים הפגינו רמה גבוהה של ערבות הדדית. ברגע שאחד הילדים התעייף היו מחליפים אותו והוא היה עובר למיקום אחר בצִדי העגלה. בעגלה היו נקודות משיכה קשות יותר ופחות. כאשר הקאפו ראה שיש חבל שאינו מתוח דיו (כי הילד התעייף ולא משך חזק), היה מכה את הילדים, שפתרו את הבעיה על ידי החלפת המיקומים וכך הצליחו למלא את משימתם בלי להיפגע יותר מדי. כך (הם) שמרו זה על זה, אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד.

ואז הגיעו הסלקציות

בראש השנה, 18 בספטמבר 1944, לאחר שהילדים נמצאו כבר כשבועיים וחצי בבירקנאו הייתה הסלקציה הראשונה, שמשמעה מיון אכזרי בין אלה שיישארו בחיים לאלה שיישלחו אל מותם, סלקציה ממנה ניצלו כאשר הגיעו לבירקנאו. בשלב זה הם היו כבר קבוצה מלוכדת וממושמעת, תחת הנהגתו של וולפקה. הסלקציה נעשתה בנוכחותו ובניהולו של ד"ר מנגלה. השיטה השטנית הייתה פשוטה למדי, כדי להישאר בחיים היה צריך להגיע לגובה מסוים שהיה מסומן על מקל. מי שהיה נמוך מקו הסימון נחרץ גורלו להישלח לתאי הגזים ומספרו נרשם על ידי הפקיד התורן. מי שגובהו היה מעל לקו הסימון — חייו ניצלו. דני זוכר שיענק'לה ויזגרדיסקי, אחד הילדים שהיה נמוך מקו הסימון הספיק למלא את נעליו באבנים כדי להגביה את עצמו וכך ניצל. גם בסלקציה השנייה הצליח להסתנן לטור הנשארים בחיים. אין גבול לתושייה שנדרשה בכל רגע ורגע. כ־60 ילדים סומנו בסלקציה זו. בשלב ראשון, חזרו כולם לצריף ורק מאוחר יותר נקראו המסומנים על פי מספרם ונעלמו לעד. על אותו לילה נורא דני מספר, שהילדים כולם היו אפתיים והוא אינו זוכר בכי של אותם ילדים, שמכמה מהם נקרעו חברים ובני משפחה. איך הרגישו הילדים שנגזר גורלם? מה חשו אלה שנותרו מאחור? דני מתקשה לשחזר רגשות, הסיטואציה הייתה מכנית. המוות היה באוויר כל הזמן והמפגש איתו היה רק שאלה של זמן, מזל, מקרה. דני מחזיק כל חייו באמונה ש"החיים הם עניין של שניות ומילימטרים". בכל זאת, זכור לו אירוע אחד בעל משמעות יתרה, כאשר אחד הילדים, שנגזר גורלו להישלח אל מותו, ניגש אל חבר שעבר 'בשלום' את הסלקציה, הושיט לו חתיכת לחם ואמר לו: "קח את זה, לי אין בזה יותר צורך". דני נושא איתו את המחווה הזאת כאקט של חברות ואכפתיות.

לאחר הסלקציה מנתה הקבוצה כ־69 ילדים. אלה שניצלו המשיכו להתנהל כקבוצה מגובשת.

ביום הכיפורים, עשרה ימים לאחר הסלקציה הראשונה, נערכה סלקציה שנייה, שבמהלכה 24 ילדים הופרדו מהקבוצה ונשלחו אל מותם, כנראה בגלל חולשת גופם. שוב הצטמצמה הקבוצה, ואם לא די בכך, וולפקה הופרד מהם ובשל גילו ומראהו המבוגר יותר נשלח למחנה עבודה זקסנהאוזן, שם שהה עד לסיום המלחמה. לאחר היעלמו של וולפקה נותרה הקבוצה ללא מנהיג ובנוסף לכך, ארבעה ילדים אחרים נשלחו למחנות אחרים כבודדים. הנותרים, כ־40 במספר, המשיכו להתנהל כקבוצה ולשמור על עצמם בימים הקשים של החורף ובעבודות המפרכות. שלושה חודשים נמשך המצב הזה, כאשר הילדים לעצמם, ללא נפש קרובה בעולם. דני מעיד, שמה שהעסיק אותו היה רק הקיום היום־יומי, להשיג אוכל, למצוא מעט חימום, שמיכה, כסות. הוא לא עסק בעבר, לא במה שעלה בגורל יקיריו מהם נקרע ולא במה שיהיה. כל מה שהעסיק אותו היה איך לעבור את היום ומה הוא יכול לעשות למען החבורה שאיתו. "ידענו שנשארנו כ־40 ילדים ושיש לנו אחריות בלתי כתובה אחד לשני. לשמור, שהגדולים במחנה, שאינם שייכים לקבוצה שלנו, לא יסחבו לנו את המעט שיש לנו. רצינו להיות ביחד". זו הייתה ההוויה היום־יומית... "החזיקו אותנו שעות ארוכות במסדרים בין הצריפים. היה קור כלבים. עמדנו בעיגולים (מעגלים) כאלה (כמו שבלול) מי שעמד בתוך העיגול, התחמם ויצא למעגל החיצוני להחליף את אלה שעמדו חיצונים ורעדו מקור. כך חלקנו בינינו את חום גופנו. זו הייתה סולידריות שאין לה שיעור". העמידו אותם על הרגליים בקור המקפיא, ספרו ושבו וספרו, אותם ואת אלה שכוחם כשל והם נפלו ומתו. בין לבין הספיק דני לחלות באבעבועות ונשלח לחדר חולים בהוראה ישירה ותמוהה של ד"ר מנגלה "לתת לילד הבלונדי תרופות", דבר שהציל את חייו ממוות כמעט ודאי. הרישום הזה של דני במרפאה של דוקטור מנגלה היה בסיס לזימונו שנים לאחר מכן למסור עדות בתביעה בפרנקפורט, שאספה חומר לצורך העמדתו לדין, אבל כידוע, מנגלה לא נתפס מעולם ולכן גם לא הועמד למשפט.

***

מרישומים של הנאצים מתברר שכאשר אני הייתי באושוויץ,

אבי נשלח לתאי הגזים.

קשה לתאר שרצח אבי בוצע מאות מטרים ממני בבירקנאו,

ואולי אפילו ראיתיו בהמוני האדם אשר נפרקו מקרונות המשא

ונשלחו אל מותם.

המוני אדם מותשים, מושפלים ומעונים.

איך ניתן לשאת תחושה צינית כזו ואי־ודאות למראות המוני אדם

שהפכו לאפר ולתימרות עשן.

ובעשן הזה של ספטמבר 1944 היה גם העשן של אבי, שרגא פייבל ז"ל.

ואחי בודד בלאנדסברג מותש בפרך.

אימא ומירלה בשטוטהוף.

איך נדע מה עבר עליהן.

***

דני, בן ה־12, עסוק בהישרדות. אין לו מקום לייאוש. בגישה שלו "אם אתה רוצה להתייאש — לך לגדר". אבל במבנה הנפשי שלו, ללכת לגדר המחושמלת יש תמיד זמן. המוח כולו עסוק בהישרדות, הנחמה היחידה הגיעה מהשמיים. טיסות של מטוסי הפצצה של בנות הברית, בריטניה ובעיקר ארצות הברית, שטסו מעל המחנה והעידו שהמלחמה 'סוגרת' על הגרמנים. אף שהמחנה לא הופצץ, למגינת ליבם של יושביו, הילדים הבינו שדברים משתנים. התסכול והאכזבה מאי־הפצצת המחנות אושוויץ ובירקנאו יעסיקו את דני שנים רבות אחר כך והוא יפעל לארגן משפט ציבורי בסוגיה — מדוע המחנות לא הופצצו. הסתובבו שמועות, שהצבא האדום מתקדם לעבר המערב ושהגרמנים נסוגים. גם על מפלתם בסטלינגרד, שנה קודם לכן, שמעו. היו סימנים של שינוי לרעת הגרמנים. "ידענו שהסוף מתקרב". ההבנה הזו הייתה מקור כוח להמשיך הלאה ולא להישבר. "הבנתי, שאני לבד, שאני חי לבד ואין למה לצפות. יש לי רק את החברים שלי, שאתם אני רוצה לעשות את הדרך, להיות ביחד, כיוון שהם מקור התקווה. אתם דיברתי, אתם שוחחתי ואתם חלקתי. החברים שהיו קרובים אליי היו הכי חשובים. זה היה חלק מבלוק, היה מאוד חשוב שכל אחד מאתנו יישאר בחיים, שנשמור אחד על השני ונגיע ביחד לסוף המלחמה".

דני מסכם את התקופה שלהם בבירקנאו במילים אלה: "אני חושב, שהתפקוד שלנו בבירקנאו היה טוב מאוד. כלומר, פעלנו בסדר כקבוצה וידענו להתחלק במה שיש לנו. שמרנו על הכוח. בבירקנאו קשה היה למצוא 'ידידות'. כל יושבי המחנה עמדו במסדרים. כולם עמדו בקור ואני לא זוכר אלימות של גדולים נגד קטנים, כפי שהיה אחר כך במאטהאוזן או כמו שהיה בגונצקירכן — מחנות אליהם הגעתי מאוחר יותר. בתקופת בירקנאו הייתה סולידריות הדדית בינינו בגרירת העגלות, בחלוקת המזון שמצאנו בכיסי הבגדים שטיפלנו בהם ובדרך שלנו לשמור על חום גופנו".

***

רוב היום וגם בלילות אני שם.

אין עוזבים מקום זה לעולם.

על ידי טכנולוגיה מתקדמת ביותר של השמדת המין האנושי

קיבלתי אזרחות נצח בארץ המשרפות וגדרות התיל,

בשר חרוך וריח נשמות.

שמי המשרפות האפירו מצפיפות הנשמות

לגן עדן, כלפי מעלה, פקוקות הדרכים.

מצפיפות הנשמות חדלו השמש והגשם

רק השלג ירד כי נשמתו קרח ולכן יכול היה למראות.

כל גדר וכל ארובה

הן אסוציאציה בל תימחה.

ליאונרדו דה־וינצ'י, מיכלאנג'לו, רמברנדט, פיקאסו,

כל גדולי האמנים לדורותיהם

לא חרתו בעומק הנשמה כארובות בירקנאו.

גופי כאן, אך זהו מראה מוטעה:

כל רכבת היא שליחתו של מלאך המוות,

כל ארובה היא קרמטוריום,

כל מילה גרמנית היא שאגת ה־ס.ס.

רפואה מזכירה את מנגלה,

בית חולים − מקום לניסויים בבני אדם.

החג הוא סלקציה

ארוחה מפסקת − גז וחנק.

אסוציאציה שאינה "מאכזבת" כל יום, שעה ועונה.

 

בירקנאו, 1.10.86.

***

יש מאפיין מעניין בעדותו של דני. ברוב הפעמים כשהוא מספר את סיפורו הוא מדבר בלשון רבים, נתנו לנו, לקחו אותנו, העבירו אותנו, הסיעו אותנו. זה ביטוי מובהק לסולידריות שהוא חש כלפי הקבוצה, עד כדי כך, שאמר בנחישות רבה, כי ללא הקבוצה והיותו חלק ממנה הוא לא מאמין שהיה נשאר בחיים. "ההרגשה הייתה, שכאשר אנחנו ביחד אנחנו יותר חזקים. הבאנו לביטוי את כוחנו בלהיות ביחד, אחד עם השני ואחד עבור השני. שמרנו אחד על השני ודאגנו לדעת היכן כולם, איפה כל החבר'ה נמצאים. ידענו שאנחנו קבוצה והיא שימשה לנו משענת ותמיכה" עוד לפני שנוצר המושג 'קבוצות תמיכה'. לעומת זאת, כשדני מדבר בדיעבד על מחשבותיו והרגשותיו אז, כשהיה בתוך ההתרחשויות, הוא נוקט לשון יחיד.

ובכל זאת, בלא להמעיט מחשיבותה של הסולידריות, נכון יהיה להציג כאן גורם נוסף שדני הזכיר ושהיה לו משקל מכריע בדרך שבה התמודד במהלך כל התקופה החשוכה הזאת. מדובר במטען האישי שהביא אתו מהבית. אמונה פנימית חזקה בחוסנו ובכוחו, תחושת ערך ברורה. דובר כבר, שהיו גורמים שונים שהפיחו תקווה בלב הילדים, כמו העובדה שלא נשלחו לתאי הגזים. השמועות השונות שהסתובבו במחנה על מצב הקרבות ועל נסיגת הכוחות הגרמניים וגם מטוסי צבאות בנות הברית שטסו מעל אושוויץ־בירקנאו, נטעו תקווה, אף שלא הפציצו את המקום, רק חלפו ביעף מעליו. כל אלה סייעו לחיזוק העמידה בתנאים הקשים במחנה, ברעב, בקור, בעייפות.

בכל הזדמנות דני מזכיר את בית ילדותו. כפי שכבר צוין, המשפט שהוריו אמרו לו עוד בימי הגטו, שהם כבר לא יכולים לשמור עליו, גרם לו להבין מאותו רגע, שעליו לדאוג לעצמו (ולאחרים ככל שיתאפשר לו). דני הפנים במלוא מובן המילה את העובדה שהוא נותר לנפשו ושאין לו על מי לסמוך ולהישען "הייתי צריך להתרגל לעובדה שאני לבד". ועוד משפט זכור לו היטב, משפט ביידיש, שהוא מצטט מפי אימו: "לאחר הגשם, השמש שוב זורחת". דני לא היסס לחבר למשפט זה פתגם גרמני, שגם אותו אימץ ועיקרו: "הפסדת כסף, רק כסף הפסדת. הפסדת תקווה, הפסדת הכול". גם דברים ששמע מאביו בפעמים שהיה נלווה אליו למפגשים עם ידידים בקפה 'מוניקה', מקום מפגש לסופרים יהודים ואישים שהגיעו לביקור מהארץ בשדרה היפה (Lasves Aleia) בקובנה ננצרו בליבו וחיזקו אותו. אביו, שהיה איש העולם הגדול, היה אומר שהעולם אמנם גדול אבל מורכב מהרבה עולמות קטנים. המשפט הזה גרם לדני להבין, גם באופן לא מודע, שבירקנאו אינה 'כל העולם'. יש עוד עולמות וצריך להגיע אליהם. כך תפס את המציאות וכך פעל.

היו לדני מרכיבים נוספים במטען שהביא עימו מהבית וזה החינוך הציוני־עברי המודרני שקיבל. דני הכיר את הסיפורים על ארץ ישראל, ידע עברית והכיר את שירי הארץ. בבית קראו עיתונים עבריים ואביו שרגא, שביקר לפחות פעמיים בארץ ישראל במסגרת עיסוקו כספק עצים לבית החרושת 'נור' לייצור גפרורים, היה מספר מנפלאותיה. דני ידע על תפוזים ועל נמל בתל אביב. מבחינתו, אורה של הארץ האיר לו גם בימים האפורים והקרים. וכך, בשעה שחלק מחבריו לקבוצה רצו לחזור לרוסיה, דני, כשעוד היה בתוך התופת, חלם להגיע לארץ ישראל, ארץ השמש והתפוזים. אך עד שזה יקרה נכונו לו עוד ימים קשים.

בשלג אל הלא נודע

ב־18 בינואר 1945, כמעט חמישה חודשים לאחר הגעת הילדים לבירקנאו, החלה צעדת המוות. הגרמנים הנסוגים החלו לפנות מאחזים במדינות הכבושות ובכללם גם את מחנות הריכוז וההשמדה.

מזג האוויר היה קשה מנשוא, 20 ואף 30 מעלות מתחת לאפס. הגרמנים הוציאו את הילדים באמצע היום לצעידה. בשלב זה הקבוצה מנתה כ־30 ילדים, לאחר שתשעה הופרדו ונשלחו לבוכנוואלד. (לאחר המלחמה שמונה מהם עלו לארץ ונפגשו שוב). הכול מסביב היה מכוסה שלג. דני צעד יחף, מישהו גנב את נעליו והוא אלתר כיסוי לרגליו עד שימצא נעליים שאותן יסיר ממי שכשל ומת בדרך. הילדים ניסו להישאר יחד, בדבוקה, קרוב עד כמה שאפשר, אבל הדבר לא תמיד התאפשר, הייתה מהומה רבה ומאות בני אדם סביבם. הם קיבלו מהגרמנים צידה לדרך. כל שלושה ילדים קיבלו שלושה לחמים ושתי קופסאות בשר. המזון הזה היה הביטוח שלהם שיוכלו להמשיך ללכת ואולי להצליח להגיע ליעד הבא, שלא היה ידוע להם.

דני מספר, שילד מהשלָשה שלו, שהחזיק בשלושת הלחמים, נעלם והוא וחברו נשארו עם שתי קופסאות בשר בלבד, שלא היה להם כיצד לפתוח אותן. בתושייה בלתי רגילה ניגשו הילדים לשומר אוקראיני שישב לידם ובידו סכין חדה וביקשו ממנו שיפתח את הקופסאות. האוקראיני נענה ברצון, אך נטל לעצמו נתח רציני מהבשר והותיר את הילדים עם שתי קופסאות ריקות כמעט לגמרי. השניים, בערמומיות בלתי רגילה, הצליחו להסיח את דעתו של האוקראיני ולקחו ממנו בשר מערימה שהייתה מונחת לידו, גזל תיווך שלקח מאחרים. המרדף אחרי מזון אילץ אותם לחפש במקומות אחרים, למשל על גדרות של רפתות שהיו לאורך הדרך ועליהן היו חלזונות, שהילדים הורידו וינקו מהם את התוכן החי. בנוסף לכך, הילדים חפרו מתחת לשלג וחשפו נבטים שצמחו שם. זה היה המזון שעליו התקיימו.

כל הפעילות הזו התקיימה תוך כדי הליכה ברגל בקור הקשה. הילדים, ולא רק הם, היו תשושים וכושלים. חברו של דני, אברשקה, שהחזיק בידו את אחת מקופסאות הבשר שקיבלו, החל להירדם מחולשה תוך כדי הליכה ועמד לשמוט את קופסת הבשר שבידו. דני הבחין בכך, החזיק את חברו, תמך בו ולא איפשר לו להירדם וגם לא נתן לו להפיל את הקופסה. היה ברור, מי שגורר רגליים, מי שנרדם או נופל, נורה במקום. דני ידע זאת והורהעזר לחברו לקחת שלג מהאדמה, לעסות את הפנים וכך להתעורר. לאחר המלחמה טען אברשקה, שבזכות מעשה זה של דני הוא נשאר בחיים.

ואם לא די בכך, היה לילדים אויב נוסף להתמודד איתו ואלה הכינים. הבגדים והשיער שרצו כינים והילדים לא ידעו כיצד להתגבר עליהם. קצין רוסי שבוי יעץ להם להסיר את החולצות ולשפשפן בשלג: "זה יהרוג גם את הכינים וגם את הביצים. תהרגו אותן, אחרת הן ימצצו את דמכם". הילדים עשו כעצתו והקלו במקצת את מצוקתם.

מבירקנאו הגיעו הצועדים לעיירה אלטהאמר בשלזיה עילית, שהייתה תחנתם הראשונה. הגרמנים הציעו למי שאזל כוחו להמשיך ללכת, שילך אל המחנה שהיה שם, אבל הילדים חשדו שמדובר במלכודת ושהגרמנים יהרגו את אלה שאין בכוחם להמשיך ללכת. רק אחד מהחבורה נשאר שם ולמזלו שרד ועלה לארץ אחרי המלחמה. כל השאר המשיכו יחד בצעידה עד לנקודה הבאה שהייתה העיירה בלכהאמר, שם העלו אותם על רכבת שעשתה דרכה לכיוון צ'כיה.

מסע התלאות נמשך

איש לא עדכן את הילדים לאן מסיעים אותם. הם הועברו כמטען ממקום למקום ללא מנהיג ומדריך. הם לעצמם. שוב החוויה הקשה של מעבר מקום והליכה אל הבלתי ידוע. הרכבת נסעה לכיוון צ'כיה והגיעה לתחנה במקום שנקרא טיכאו (עדיין פולין). בתחנה עמדה רכבת נוספת, רכבת משא של הצבא הגרמני, שהיו עליה טנקים ותותחים ופניה לכיוון החזית. רכבת הילדים עמדה בתחנה, כשלפתע החלה הפצצה מן האוויר על השיירה עם המטען הצבאי. הפצצות פגעו גם בקרון שבו היו הילדים. הקרון נפגע קשות והתרסק. כתוצאה מההפצצה נהרג אחד מילדי החבורה — חיים אורקה — ונפל על דני. דני זוכר כי הוא מת ללא פצע חיצוני וללא דם. ילד נוסף — יעקב שהם (יאקה), אח תאום של משה שהם, גם הוא מילדי הקבוצה, נפצע באותה הפצצה ואחר כך נעלם. גם הפעם שיחק לדני המזל, רסיס שניתז פילח את הכובע שלראשו, אך בנס לא פגע בו. מכיוון שהקרון היה פרוץ לחלוטין בגלל ההפצצה והשומרים נעלמו, הילדים יצאו מהקרון אל מחוץ לתחנה. דני מספר על האירוע ועל המוות בסוג של ריחוק: "היה כל כך הרבה מוות מסביב שנוצרה קהות שכזו... היה צריך להמשיך".

דני החליט ללכת לעיר טיכאו הסמוכה. כשהגיע נתקל באישה מקומית וביקש ממנה קצת אוכל. האישה מיד זיהתה שהוא יהודי וקראה בקול לאנשים בסביבתה "ז'יד (יהודי), תקראו לגסטפו". דני הבין את דבריה, לא חיכה לגסטפו ושב על עקבותיו לתחנת הרכבת.

בינתיים הגרמנים התארגנו להמשך הנסיעה. הם העבירו את הילדים לקרונות פתוחים, ללא גג. חודש ינואר באירופה. קור מקפיא. אין שום הגנה ואין אוכל. רק כ־29 ילדים נותרו ברכבת לאחר ההפצצה. חבורת ילדים צעירים, מותשים, רעבים ומפוחדים.

הרכבת המשיכה בנסיעתה והגיעה לפראג, שם נעצרה בתחנת הרכבת. פועלי רכבת, שעמדו בקרבתה, ראו את הילדים הרעבים ובמחווה נדירה של עזרה שלא היה כדוגמתה עד אז, השליכו לעברם אוכל כמעשה של חמלה. דני, שהיה קטן יחסית לגברים בוגרים שעמדו לצִדו, לא הצליח לתפוס אוכל לעצמו. לידו עמד יופ, בחור הולנדי, שלקח את הכובע של דני ובעזרתו הצליח לתפוס אוכל ונתן לדני. דני זוכר את המעשה הזה כמחווה אנושית פשוטה, אך מאוד משמעותית בתוקף הנסיבות. לצערו, מעולם לא הצליח למצוא את האיש ולהודות לו.

הרכבת המשיכה בדרכה, כשהילדים פזורים בין הקרונות הפתוחים. הקור היה בלתי נסבל. בקרונות שכבו מתים רבים מקור ומתשישות. על אף המראה הנורא, הילדים השתמשו בגוויות המוטלות לצידם כדי לכסות עצמם ובכך להתגבר על הקור המקפיא. בעשותם כך הגנו מעט על חום גופם.

התחנה הבאה הייתה מחנה מאטהאוזן באוסטריה, שהיה ממוקם על גבעה. בכוחות אחרונים טיפסו הילדים במעלה ההר. הם שוב יחד, אבל מסביבם אנשים רבים. על ראש ההר היה מבצר, שנבנה לאחר ה'אנשלוס' (סיפוח אוסטריה לגרמניה בשנת 1938) ושימש מחנה מעצר לאסירים פוליטיים. כולם נצטוו להתכנס במגרש המסדרים שבמרכז המקום. העמידו אותם זמן ממושך בקור העז. יותר מאוחר הביאו להם לאכול משהו דמוי מרק והובילו אותם ל'מחנה התחתון', בתחתית הגבעה, בתוך שדות ירוקים. שם חילקו את הילדים לצריפים. הם היו קפואים מקור, מותשים מהנסיעה בקרונות הפרוצים לרוח ומהעמידה שעות ארוכות במסדר במחנה העליון. גם כאן הם השתמשו בשיטה הקבוצתית שלהם לשמירת חום הגוף. מתקבצים יחד בדבוקה, אלה שבמרכז המעגל מתחממים ואחרי זמן מתחלפים עם אלה שבמעגל החיצוני. השיטה הזו הייתה יעילה מאוד והיא דוגמה ללכידותה של הקבוצה. ניתן לומר בוודאות, שאלמלא כן לא היו שורדים. כל ערב לפני הכניסה לצריפים היה נערך מסדר ערב, שבמהלכו היו מביאים לספירה גוויות רבות מאוד של אנשים שקפאו למוות.

במשך היום לא הייתה תעסוקה, היו מסדרים ועוד מסדרים, עמידה בקור ובגשם. פעם ביום היו מקבלים מרק דלוח וחתיכת לחם שרובו היה עשוי מנסורת. בתוך הצריף הושכבו כל האסירים על הרצפה, כמו סרדינים בקופסה. רגל — ראש — רגל — ראש. בלילה היו הקאפו עוברים עם מקלות וחובטים במי שחרג מהשורה. במצב הזה היה בלתי אפשרי לצאת בלילה לשירותים.

מחנה זה היה מהגרועים שבמחנות שדני עבר בהם. סביב המחנה היו כלבי שמירה שהוחזקו במלונות ומי שניסה לברוח, היו מתנפלים עליו וקורעים אותו לגזרים. שנים לאחר מכן התבקש דני על ידי הסקוטלנד יארד הבריטי לזהות את האיש המכוער שהיה אחראי על מאורות הכלבים. האיש הכחיש את מעורבותו ודני אינו יודע מה עלה בגורלו.

מתקופה זו נשארו במאגר זיכרונותיו תחושות ניצול של ילדים על ידי הקאפו או בעלי תפקיד אחרים. הדברים היו מוצנעים. היו ילדים שנעלמו בלילה, לילדים אלה הייתה גישה לאחראים ומשום כך יכלו לסייע לחבריהם בהשגת הטבות (קטנות) ולהקל על סבלם. הייתה שתיקה בקרב הילדים בנושא זה. מעין טאבו, לא מדברים ולא שואלים. מפאת גילם הצעיר הילדים גם לא כל כך הבינו מה בדיוק קורה, אבל הייתה תחושה שאלה דברים שיש בהם פגיעה בילדים, שהיו חוזרים בבוקר לצריף ומצטרפים לפעילות עם חבריהם.

עם כל הכאב והמבוכה, גם בעניין זה דני רואה התנהגות חברית של הקבוצה עם יחידיה וגם של היחיד 'המסייע' לחבריו כפי יכולתו. ההזדהות והאחריות ההדדית בנושא זה, כמו בדברים אחרים, נשמרו עד היום. גם בחלוף שבעה עשורים, הנושא מעולם לא עלה, לא סופר ולא נדון בקול רם בין אנשי הקבוצה, שדואגת ושומרת על חבריה.

כחודשיים ימים שהו הילדים בתופת הזה. המקום הבא היה מחנה סמוך, אחד מרבים, במכלול מחנות מאטהאוזן, שנקרא צלטנלאגר (מחנה אוהלים), אליו הועברו הילדים כנראה מטעמי צפיפות במחנה הראשי. אם מאטהאוזן היה תופת, אזי לאתר הזה אין הגדרה במילון האנושי. היה זה מחנה אוהלים. אוהלים גדולים שהיו אמורים לקלוט דיירים רבים מאוד. הקרקע לא עברה שום הכנה לאכלס כל כך הרבה אנשים. גשם, בוץ ושלג שימשו בערבוביה. לא היו שום תנאים ולו מינימליים למגורי אדם. לא שירותים ולא ברזים. אי־סדר ואנדרלמוסיה שררו במקום. בתקופה זו היה המחנה נתון להפצצות רבות של מטוסי בעלות הברית, רובם מטוסים בריטיים מסוג מוסקיטו, פרט שדני בירר אחרי המלחמה עם טייסים בריטים. ההפצצות היו מכוונות למגדלי השמירה של המחנה, ככל הנראה כדי לאפשר לאסירים לברוח. בכל עבר היו פזורות גופות מרוטשות ועצמות אדם, כך על האדמה ועל הגדרות. זה היה המראה, זו הייתה ההוויה. במחנה זה שהו גם אסירים, שעל פי העדויות אספו חלקי אדם ובישלו מהם מרק. ילדי קובנה נרתעו מההתרחשות הזו וחרף הרעב הנורא והקור המקפיא לא נגעו בתבשיל. יתרה מזאת, על אף שהיו רעבים, חלשים וקטנים בגיל ובגודל גופם מהאסירים הללו, שהיו עובדי כפייה של הצבא הגרמני, ילדי הקבוצה העזו והפכו את הסירים.

באופן זה רכשו להם אויבים נוספים, שהתעמתו עימם וניסו לשדוד מהם את מעט השמיכות שהיו ברשותם, שוד שמשמעו גזר דין מוות. הילדים שהיו כבר למודי ניסיון וקרבות הישרדות פיתחו, כקבוצה, שיטות ערמומיות להתמודד עם החזקים מהם והצליחו. לילה אחד, כשדני ושלוימה התכסו יחד בשמיכה בלויה, בא אחד האסירים המבוגרים וחטף אותה מהם. דני רדף אחרי האסיר ושלוימה קרא לשאר החבורה וכולם רדפו אחרי האיש, שזרק את השמיכה וברח על נפשו.

בסוף חודש אפריל 1945, כאשר נדמה היה שגרוע יותר כבר לא יכול להיות, נצטוו הילדים לצאת לצעדה חדשה לכיוון מערב. היעד, כרגיל, אינו ידוע. הלכו בין עיירות וכפרים, נוף אוסטרי טיפוסי, הררי, ירוק ופסטורלי. הקור עדיין נורא, אין אוכל, יורד גשם ובכל זאת הגרמנים 'שומרים' על האוצר האנושי שלהם. את הקבוצה ליוותה קבוצת נערות גרמניות כבנות 16. היו אלה נערות אס.אס בידן האחת לחמנייה או תפוח ובשנייה נשק, לירות במי שינסה לברוח. דני זוכר שלא רק שלא נתנו להם אוכל, אלא שאם מישהו ניסה לברוח הוא נדקר בקילשונים על ידי חקלאים תושבי המקום. כעבור כמה ימי הליכה הגיעה הקבוצה למקום חדש — מחנה גונצקירכן, שהיה חלק ממערכת המחנות של מאטהאוזן. כדי להכיל את כל עובדי הכפייה, שמספרם גדל והלך, נבנו מחנות חוץ בכל רחבי אוסטריה.

גונצקירכן, הזוועה הגדולה מכולם, היה אחד מהם. המחנה נבנה בלב יער ובו מספר קטן של צריפים ואלפי אסירים. לא היה מקום בצריפים ולא היו כל תנאים לחיות במחנה הזה. הצריפים היו כל כך צפופים, עד שלא היה מקום לשכב בהם. הילדים טיפסו ועלו על המרישים (הקורות) שמתחת לגג ושם התמקמו מפאת הקור. המזון שחולק ליושבי המחנה היה מרק, שדני מתאר כ"מתוק". הסברה הייתה, שהמרק מורעל ונועד להמשיך את פעולתה של מכונת הרצח. אלפי אסירים הוציאו נשמתם במקום ארור זה וגופותיהם נערמו מבלי שמישהו טרח להזיזן. צחנת מוות עטפה את המקום. אבל במקביל, גם המלחמה הוציאה נשמתה. אלה היו ימיה האחרונים. התנהל קרב, מי יצליח לשרוד ולהגיע אל קו הסיום.

דני חלה בטיפוס. אין הוא יודע מתי בדיוק קרה הדבר. כדרכו, התעלם מהמחלה ולא פנה לקבל עזרה. הוא הקריח ונחלש, אך המשיך להיות פעיל.

בשבוע הראשון של חודש מאי 1945 (5.5.1945) הבחינו הילדים שהשומרים הגרמנים עזבו את עמדות השמירה שלהם והחליפו את מדיהם בלבוש אזרחי. היה זה הסימן הראשון שמשהו השתנה, שהמלחמה הסתיימה. מיד לאחר מכן הופיעה יחידת טנקים (מגדוד שריון 761), שעליהם ישבו חיילים — 'הפנתרים השחורים' של הארמיה השלישית האמריקנית בפיקודו של הגנרל פטון. בנוסף אליה נכנסה למחנה יחידת ג'יפים מדיביזיית רגלים 71 של צבא ארה"ב. עדיין נשמעו יריות מסביב, באוויר עמד ריח כבד של צחנה מערימות המתים שהיו מוטלים בכל מקום. בדיעבד נודע, שמתוך 20 אלף בני אדם שהובאו למקום, שרדו חמשת אלפים בלבד. שלושה ימים לאחר שחרור מחנה גונצקירכן, ב־8 במאי 1945, גרמניה הנאצית נכנעה. 27 ילדים ממחנה זה, מתוך ה־131 שהחלו את מסע המוות מגטו קובנה, סיימו את המסע הארוך בחייהם שהפך עבורם למסע לחיים.

ימים אבודים

בעבר הרחוק היו אלה רגעים אשר חלפו בטרם באו ומשמעותם לא הייתה מובנת.

במשך השנים התמסדו, גוזלים יותר שעות וימים, כרסום אכזרי בחיים.

אנשי מקצוע מדביקים לזה שפע תוויות,

יודעים לכאורה מה טוב למי שהתנסה בחוויה של חיים בצל המוות.

מרבים לנפנף ביבליוגרפיות, לערוך כנסים לאומיים ובינלאומיים, למיין 'דור ראשון', 'דור שני' ו'הילד־הניצול'.

ובינתיים אוזל החול בשעון ומספר הניצולים פוחת.

אנשי האוצר וכל העוסקים בפיצוי הכספי הבזוי מכספי הדמים,

נושמים לרווחה כל עת שניצול נגאל על ידי 'הגואל הגדול'

והתיק צונח לגנזך לגריסה.

אך מה עושים לימים האבודים אשר הולכים ומתרבים?

בשעות הבוקר המוקדמות, בשמש הים־תיכונית,

עם ריחות האביב ושירת הציפורים,

כאשר רוב בני תמותה קמים עם צליל מנדולינה בלב,

בא לו אורח בלתי קרוא: נציגו של היום האבוד.

תימרות העשן של בירקנאו מכסים את השמש,

ואת ריחות האביב מרחיק ריח המוות.

צווחות ה־אס.אס המזרזים את קורבנותיהם לתאי המוות,

תופסות את מקום ציוץ הציפורים.

לכל המומחים והמתיימרים לעזור:

חדלו, אל תפריעו, הקטינו את מעורבותכם.

לא מעוקצכם ולא מדיבשכם.

אנו ציבור שהסבל לא עזבו. אף ליום אחד.

תנו לנו להשלים את ביקורנו על הפלנטה!

הנחת זרים והדלקת משואות לא יחיו

אפילו יום אבוד אחד.

5.2.2011