לס הולך לאיבוד

שקיעה

לס היה צריך להבין כבר לפני כמה שבועות, במרפאה, שמערכת היחסים שלו בצרות. היתה זאת בדיקת דם שגרתית במהלך בדיקה שגרתית, ממין הבדיקות שגבר אמריקאי בן יותר מחמישים נאלץ לעשות פעם בשנה. הפעמון צלצל כשפתח את דלת המרפאה, צלצל שוב כאשר לא הצליח לסגור אותה, ושוב צלצל. "סליחה!" הוא צעק אל חדר ההמתנה הריק, שנכחו בו רק לוח כתיבה, מִתקן מים קרים וכמה מגזיני רכילות בצבעים אבסורדיים שסודרו כמניפה. אך הביטו בו, בלֶס: סווטשרט בוהק כמו מרקֶר, כובע דייגים צרפתי קטן. אל לנו לנופף כך סתם במילים כמואבסורדי.

לחדר הבדיקה נכנס אח הדמים (קירח, טייוואני, המון קעקועים, סובל משיברון לב טרי שאין לו כל השפעה על סיפורנו), בידו לוח כתיבה שאותו הושיט לארתור לס.

"בבקשה לכתוב למעלה שם מלא," אמר אח הדמים והכין מגש מבחנות מסקרן.

המטופל כתב את השם ארתור לס.

"בבקשה לכתוב שם של איש קשר למקרה חירום," אמר אח הדמים, בזמן שהכין את השרוולית המתנפחת.

המטופל כתב את השם פרדי פֶּלוּ.

"בבקשה לכתוב מה מהות הקשר ביניכם," אמר אח הדמים.

המטופל הרים מבט מופתע. אח הדמים חולה האהבה הציץ בשאלון והניח על מגש לצדו את שרוולית לחץ הדם, עם צינור ופקעת ניפוח שנראים כמו בצל ירוק מוגדל (מכשיר שנקרא, אגב, מַנומֶטר).

"מהות הקשר ביניכם, מר לס," הוא אמר נמרצות.

"שאלה קשה," אמר המטופל. אחרי שהשתהה לרגע, רגע שבו טעה בהבנת היקום כולו, כתב לבסוף: לא ברור.

הגמלוניות הזאת של הלב התגלתה גם בנסיעה מסוימת בכבישי קליפורניה: לס היה מצויד רק באהובו, במכונית סאאב ישנה ובציוד קמפינג שנקנה בחופזה ובו שני שקי שינה שניתן לרכוס זה לזה ועיגול ניילון גדול. העיגול, פאר תוצרת שווייץ, נפתח לאוהל שחללו הפנימי העצום קרא תיגר על כל אמונה; לס נשבה בקסמי כיסיו, פתחי האוורור, הדשים נגד גשם; התפרים, הרשתות ותקרת הגוגנהיים המעגלית. אבל, בדומה לשווייצרים, האוהל היה ניטרלי; הוא לא אהב אותו בחזרה. כשהוא בטוח בעמידותו לתקלות, לס פתח את רשת החרקים והכניס פנימה מסיבת רווקות רעשנית של יתושות שפשטו על הבר החופשי של דם אנושי; הוא אפילו רכס את שקי השינה לתקרה. וביום האחרון, כשמבול פראי ירד לעת ארוחת הצהריים, הוחלט כי אף שניתן לסמוך על האוהל, על לס עצמו קשה לסמוך. יש להזמין מלון. והמלון הקרוב נקרא הוטל דַ'אמוּר. והתגלה כעוגה בצבע שמנת ביער שטוף גשם, תוכו מקושט בוְורדים לבנים ורהיטים מוזהבים, ופקידת הקבלה קיבלה את פניהם בהפתעה ועונג; לא היו אורחים במלון בשל ביטול חתונה של הרגע האחרון. "יש לנו מזבח מוורדים וכומרית וארוחת חתונה ועוגה ושמפניה ודי־ג'יי והכול!" היא נאנחה ושאר אנשי המלון הביטו באורחיהם החדשים בציפייה. יונים בכלוב המו המיה רומנטית. הכומרית החסונה, גלימתה כהה מגשם, חייכה בתקווה. רביעיית מיתרים ניגנה את Anything Goes. בחוץ טרקה הסופה את הדלת וחסמה את דרך המילוט. נדמה היה כי לא ניתן לחמוק מן הגורל.

"מה דעתך?" אמרתי לארתור לס.

זה אני. פרדי פֶּלוּ. איש הקשר למקרה חירום (שאסף את לס ממרפאת בדיקות הדם אחרי שהתעלף). אני גבר נמוך ורזה בואכה גיל ארבעים, גיל שבו האקסצנטריות המקסימה משנות העשרים שלך (לישון עם מצנפת משי כדי לשמור על תלתלַי ולנעול נעלי בית עם אוזני ארנב) הופכת למוזרות של גיל העמידה. התלתלים עטו מעטה לבנבן כמו תלמים בכלי כסף ישן; משקפי האדומים מגדילים את קוצר הראייה שלי; גם קוצר נשימה יש לי, כשאני רודף אחרי הכלב שלי סביב הגינה. אבל קמטים בינתיים אין לי; אני לא ארתור לס. אני דווקא מה שהייתי מכנה סגסוגת (וסבתי היתה מכנה פַּסטיצ'וֹ)2 של מורשות איטלקיות, ספרדיות ומקסיקאיות — זהויות לאומיות ותו לא, שהן עצמן תערובות של נדידת עמים: איבּרים, ילידיים, אפריקאים, ערבים ופרנקים, וגם אותם ניתן לפרק עוד ועוד, עד שמגיעים לבני האדם הראשונים שמהם באנו כולנו.

בתשעת החודשים האחרונים גרתי בסן פרנסיסקו עם המטופל־בצרות הזה, ארתור לס, סופר ואיש מסעות, בבית החד־קומתי כמעט־אבל־לא־לגמרי־עמיד־במים ובו שני חדרים הממוקם בוולקן סטֶפּס, קראנו לו בעדינות "הבקתה", בית של מאהבו משכבר הימים רוברט בּרַאוּנבֶּרן, שבו התגורר לס במשך עשור בלי לשלם שכר דירה. את כל הטוב הזה אנחנו חולקים עם טוֹמבּוי, שכולם חושבים לפי השם שזה בן, אבל מדובר בגורת בולדוג, אם כי — כפי שטורח לס לציין — הרי טומבוי זאת בת מעצם הגדרתה. בחיים לצד שניהם יש מן המטלה ומן הכבוד ומן הקומדיה. תשעה חודשים של אושר לא ממוסד. נוסף על תשע שנים שבהן הכרנו זה את זה.

נהיינו זוג, לא רשמי, כשהייתי בן עשרים ושבע והוא בן ארבעים ואחת, ו"לא רשמי" היה האופן שבו ניהלתי את העניינים במשך תשע שנים. אחרי שגרתי עם קרלוס, דודי הנרגן, אחרי שהתקשיתי להגיע ליציבות בארץ ובבית שאימצתי לעצמי (תוך שאני חי ונושם דרך המנגנון המגושם של שפה שנייה), הבקתה היתה בעיני מקום נעים להניח בו את ראשי. לס אף פעם לא לחץ למשהו שמעבר לנשיקה כשיוצאים מהבית; הנחתי שמעסיקים אותו עבודתו או דברים אחרים שבהם טרודים גברים בגילו. תשע שנים של הנחות כאלה — אני מרגיש אכזר להודות, אבל אלה שנים שאותן אוקיר ואנצור יותר מכול. התקופה היחידה בחיי שבה הייתי נסיך. בא ויוצא, מוקנט ונערץ. באותם ימים לא ידעתי לקרוא לזה "אהבה".

נאלצתי ללמוד בדרך הקשה. התעוררתי בוקר אחד במרחק חצי עולם מארתור לס ולא ראיתי דבר מלבד תכול החליפה שהתהדר בה. הבנתי כי האושר בהישג ידנו הוא, אם רק נשלח את היד. וכך יצאתי לבקש אחריו ולזכות בו...

אבל הוא לא התחתן איתי ביום ההוא בהוטל ד'אמור. למרות היונים והקייטרינג והעדים ותיפוף הגשם הכבד על תקרת הזכוכית מעלינו. על פניו היו כתובות שתי מילים: לא ברור. "אני צריך לחשוב על זה," הוא אמר.

זה סיפורו של משבר בחיינו. לא במרפאה או בהוטל ד'אמור (או בנסיעות אחרות שנגמרו רע), אלא במהלך מסע שעשה לבדו. מסע שתחילתו בסן פרנסיסקו וסופו בסן פרנסיסקו. ובין לבין: מטוס, ואן, אוטובוס, רכבת; חמור, לווייתן ואייל קורא. נרחיק לעת עתה ממני, פרדי פלו. אני מופיע בסיפור בשלב מאוחר הרבה יותר.

(רק אבהיר: במרפאה, הוא היה צריך לכתוב בן זוג.)

הביטו נא בארתור לס היום:

עומד על סיפון מעבורת בסן פרנסיסקו, בחליפה אפורה שצבעה זהה כל כך לצבע הערפל עד שנדמה שהוא (כמו בסרט לא מפחיד דַיו) רק ראש רפאים מרחף. ראו את שערו המידלדל, מוקצף ברוח לכדי מרנג בלונדיני גלי ויציב, הביטו בשפתיו העדינות, באפו המחודד ובסנטרו המוארך שמזכיר פולשים ויקינגים משטיח הקיר של בַּאיֶה, הכי לבן שגבר לבן יכול להיות, כתמי הצבע היחידים הם הקצוות הוורודים של אפו ואוזניו וכחול הבקבוק של עיניו. הביטו נא בארתור לס. איפשהו אחרי גיל חמישים, הוא אכן רוח רפאים של מי שהיה פעם, אבל בשעה שהשמים מתחילים להחשיך, הוא מתממש לכדי גבר גבוה בגיל העמידה שרועד בקור. כך עומד לו גיבורנו, מסתכל סביב כמו גבר שגידל שפם ומחכה שמישהו יבחין בכך.

למען האמת הוא גידל שפם. ולמען האמת הוא מחכה שמישהו יבחין בכך.

בבוקר ערפילי זה של אוקטובר, הסופר האמריקאי הזוטר שלנו עושה את דרכו אל עיירת בהלה לזהב קטנה בסיירה נבדה כדי לשאת דברים בהרצאה בסדרת "דוברים מרכזיים". אצל כל אחד אחר היה מדובר בסתם נסיעה בת שלוש שעות, אבל ארתור לס שלנו חייב לעשות הכול בדרך הכי קשה; הוא בחר לקחת מעבורת ורכבת. אלה יביאו אותו לעיירונת בחמש שעות לערך, ולאורך הדרך הוא מצפה לראות את הנוף שבו חזו ודאי כורי הזהב כשטיפסו מסן פרנסיסקו שטופת הזימה אל הר הטרשים שישנה את גורלם.

הו, לו רק היה לנו מנומטר שמודד את מהות האדם! אלו מדדים היה קורא בגיבורנו, המחייך מעדנות אל עירו המתפוגגת בערפל כמו תצלום שנחשף יתר על המידה? אולי אי־שקט של הלב השוחה בכלוב צלעות בן חמישים פלוס. אבל גם, אני חושב: העונג המחלחל של ההכרה הספרותית בו, אשר אין ספק כי היא מחממת את שוכן הסיפונים העליונים היחיד הזה בבוקר יום ראשון קר וערפילי; אף כי סופרים טוענים שהם כמהים רק שייבש הדיו לפני שיעזבו את כוכב הלכת הזה. שהרי גם הוא דובר מרכזי, לא כן? ואף שהבהלה לזהב חלוף חלפה, גם הוא נוסע כדי לזכות בתשואות מצד כורי זהב, כמו אוסקר ויילד בסיבוב הופעותיו במערב הפרוע (באשליות כאלה שוגה לס עד כדי כך שהוא מדמיין כורים ולא חקלאֵי מריחואנה). זאת ועוד: ארתור לס קיבל בימים האחרונים יותר הזמנות משקיבל בשנה האחרונה כולה. פרס ספרותי חשוב ביקש ממנו לכהן בחבר השופטים; להקת תיאטרון ביקשה רשות להעלות את אחד מסיפוריו. אולי יש איזה קהל דומם שממתין בכמיהה לרומן חדש שלו? איזה כוח חבוי שטרם זוהה בחוגי המו"לות והביקורת של ניו יורק, אשר משקיף על שאר אמריקה ללא שום אינטראקציה איתה, כמו תחנת חלל במסלולה הסובב?

התעלם מכל זה, אומר לו בזיכרון המשורר רוברט בראונברן. מה שחשוב בכתיבה זה הדַף. המשורר המפורסם רוברט בראונברן; כמה קל לו להגיד, הַפנֶה עורף לאהבה.

המשורר רוברט בראונברן — קודמי בתפקיד. חמש־עשרה שנה הם היו יחד וברוב רובן גרו בַּבקתה. הם נפגשו כשלס היה בן עשרים ואחת בחוף בייקר בסן פרנסיסקו. לס פתח בשיחה עם אישה במשקפי שמש שעישנה סיגריה ואמרה ששמה מריאן, והיא יעצה לו לנצל את עלומיו בתבונה, לבזבז אותם, ואז ביקשה ממנו טובה: האם יוכל ללוות את בעלה אל בין הגלים המסוכנים? אז לס ליווה; והתברר כי אותו בעל הוא רוברט בראונברן. שעזב את מריאן כדי לחיות עם לס; שלקח את לס לטקס הפוליצר כשזכה בפרס; שלקח אותו לפריז ולברלין ולאיטליה. כשנפרדו היה לס באמצע שנות השלושים לחייו. אפשר לומר כי רוברט בראונברן היה עלומיו. אני הייתי גיל העמידה שלו. היֵש עוד גבר, שטרם פגשנו, שיהיה עת בלוֹתוֹ של ארתור לס? בהחלט ייתכן שהוא היה מתחתן עם רוברט בראונברן לו היה יכול. אבל הזמנים היו שונים, החוקים היו שונים. ואני אף פעם לא שאלתי.

נחזור לצינה של סן פרנסיסקו ולסיפון המעבורת, שם לס מקבל את הראשונה משלוש שיחות טלפון הבוקר:

"הלו־פיטר־האנט־על־הקו־נא־להמתין."

לס ממתין ושומע את סלין דיון מבצעת את You Shook Me All Night Long של איי־סי/די־סי מתחילתו ועד סופו, אחריו הפוגה דוממת ואחריה קולו של פיטר האנט, סוכנו הספרותי: "ארתור, אני אגש מיד לעניין." האיש מוֹסר חדשות, טובות או רעות, בטלטלה פתאומית, כמו שוקר חשמלי שנועד לדחוק בבקר.

"פיטר!"

"אתה בחבר השופטים של הפרס ההוא," אומר פיטר בנימה תמציתית; אפשר לדמיין את זנב הסוס של שְׂערו הלבן מקפץ מאחורי ראשו. "חבל שהסכמת, כי חשבתי שהשנה תהיה לך הזדמנות ל —"

"פיטר, תעשה לי טובה —"

"עצתי לך היא לא לטרוח לקרוא כלום. הזוכה יתגלה לעיניך, כמו בחזון. מוטב שתכלה את זמנך על דברים אחרים."

"תודה רבה, פיטר, אבל מחובתי —"

"ואם כבר מדברים על דברים אחרים," מתפרץ פיטר לדבריו, "חדשות טובות! השגתי לך כתבה בלעדית על הה"ה מַנדֶרן, כתבת פרופיל גדולה של עשרה עמודים, על נייר מבריק עם תמונות והכול. והוא ביקש אותך ספציפית."

"מי?"

"אותך, ארתור."

"לא, התכוונתי מי ביקש?"

"מנדרן ביקש. הוא היה מבולבל; אני הבהרתי הכול. הוא יוצא לסיור חתימות עם ספרו האחרון. אתה נוסע לפאלם ספרינגס וסנטה פֶה. מראיין אותו מאחורי הקלעים. משוחח איתו לאחר מכן. כותב כתבת פרופיל למגזין. הבעיה היחידה היא שאתה טס בעוד יומיים."

"אז התשובה היא לא," אומר לס בנוקשות. "אני נוסע למֵיין."

"עובד על משהו?"

"פיטר, הספר החדש שלי יוצא בעוד חצי שנה!"

"אני בטוח שכבר התחלת משהו."

מובן שהוא לא התחיל. הסובייקט שלנו הגיע לנקודה המסוימת במחזור חייהם של סופרים, הרגע שבו הם משילים את פרוות החורף של עריכות אחרונות ושינויים תחביריים — לאחר שבזבזו חודשים בחיפוש אחר מאגרי האגוזים וגרגירי היער של תודעתם, כל אותם מאמרים וביקורות שבכוחם לדחות את הבלתי נמנע, לעתים לנֶצַח — והם עולים משנת החורף בסוג של ייחום ספרותי: זו העת להתחיל רומן חדש.

"אז בעניין פאלם ספרינגס —"

"פיטר, התשובה היא לא."

"זה מתחיל ביום שלישי, תחשוב על זה, תיהנה מוועדת הפרס, ברוך שובך —" והשיחה מתנתקת.

במים של מפרץ סן פרנסיסקו מופיעות פנים: כלב ים מיישיר מבט אל ארתור שעומד לבדו ברוח הקרירה של סיפון המעבורת. לס נועץ בו מבט בחזרה. מי חכם ויֵדע מפני מה הוא מנסה להזהיר את לס? כלב הים (ואולי זה סֶלְקי, היצור המיתולוגי?) נעלם במים ולס נותר לבדו.

ברוך שובו, כי הסופר האמריקאי הזוטר הזה נעדר זמן רב מארצו וממולדתו. זמן כה רב עד שעכשיו הוא חושב עליה כעל עוד ארץ זרה, כפי שנקבת הסלמון חושבת ודאי על שפך הנחל כשהיא חוזרת אליו. אחרי מסלול מזגזג סביב העולם — עשרת אלפים קילומטר כמעוף האלבטרוס (וזה סיפור לפעם אחרת) — הוא נחת בביתו בסן פרנסיסקו... רק כדי לשגר את עצמו בשנית לעוד שלושה חודשים נטולי אמריקה כדי לגמור את הרומן שלו. סופרנו החסכן הזמין לעצמו צריף על החוף באוֹאַחָאקָה, מקסיקו, כזה שמצויד בקולט סולרי, מה שאילץ אותו להשכים קום עם שחר ולעבוד עד שנפל החשמל עם רדת השמש. הוא היה שבר כלי כשחזר אלי, אבל ראיתי עליו שמעודו לא היה שבע רצון כל כך.

למה דומה השיבה לארצך אחרי זמן כה רב? לס הניח שזה יהיה כמו לשוב אל ספר שהנחת מידך לפני זמן־מה; אולי תצטרך לחזור קצת אחורה ולקרוא, להזכיר לעצמך מיהם ג'ני, בּוּץ' וג'ק, ולמה כולם בניוטון־און־טיפֶּט כל כך מבואסים מהטירה. אבל לא, לא, לא. זה היה הרבה יותר מוזר. כמו לחזור לרומן שהנחת מידך לפני זמן־מה ולגלות שבהיעדרך הרומן כתב את עצמו. אין ג'ני, אין בוץ', אין ג'ק. אין ניוטון. אין טירה. משום־מה אתה בחלל החיצון, מקיף את שבתאי. גרוע מזה, הדפים הקודמים נתלשו; אין לחזור קצת אחורה. יש להתחיל מהמקום שבו אתה נמצא — שבו נמצאת ארצך — ופשוט לדשדש קדימה. אולי תחשוב: מה קרה פה? אלוהים אדירים, הם מתלוצצים?

אבל אחד מחוקי החיים הוא, לדאבוננו, שאף אחד לא מתלוצץ.

השיחה השנייה היא ממני, פרדי פֶּלוּ.

"פרדי, חדשות טובות!"

"אתה נשמע מאושר!"

"פיטר בדיוק התקשר ומסתבר שהה"ה מנדרן ביקש שאכתוב עליו כתבת פרופיל."

אני שואל, "מי?"

"הה"ה מנדרן!" אומר לס. "אחד הסופרים המפורסמים של זמננו. זה כסף. ואמרתי לזה לא!"

"ואלה חדשות טובות?"

לס עולץ: "אמרתי לא! כי מחר אני אהיה איתך במֵיין! אני לא יודע מה קורה, אני לא יודע למה אני בוועדת הפרס הזאת, אני לא יודע למה אני נושא דברים היום, אני לא יודע למה מנדרן ביקש אותי, אבל פרדי, הכול ממש נחמד! נחמד להיות רצוי! אבל האמת, מי רוצה סופר הומו לבן בגיל העמידה שאיש לא שמע עליו אף פעם?"

"אני," אני אומר. "אני רוצה."

אני לא בצינה של סן פרנסיסקו אלא בצינה של צפון־מזרח ארצות הברית. בעיירת קולג' קטנה במדינת מיין למשך שלושת חודשי חופשת השבתון שלי, משתתף בקורס על מבנים נרטיביים.

"טוב, אז התמזל מזלך," הוא אומר. "הטיסה שלי מחר בצהריים."

"באמת סירבת לזה?"

"ברור שסירבתי! אני מצטרף אליך במיין, זאת התוכנית שלנו. אני לא רוצה להיות רחוק ממך למשך חודשים."

"אבל אתה אוהב נסיעות."

"אני לא אוהב נסיעות, אני אוהב נסיעות אליך," אומר לס וברקע נשמע צופר ערפל. "אני נוסע לעיירת כורים ואחר כך בא לבקר אותך במיין."

"אתה יודע מה אני אוהב בסופר הומו לבן בגיל העמידה שאיש לא שמע עליו אף פעם? שיש לו קצת ביטחון עצמי. אולי אתה מקבל את ההזמנות האלה כי בעצם אתה סופר גדול."

"אתה יודע מה?" אומר לס. "היום אני מרגיש שאולי זה נכון."

"ברור שזה נכון!" אני אומר.

"סליחה פרדי, יש לי שיחה ממתינה. אני אוהב אותך!"

"תענה! אולי זה מוועדת פרס נובל!"

"אולי באמת!" הוא אומר. אני אומר לו שאני אוהב אותו. נדמה שכלב הים או הסלקי מנופף אל לס מהמים, אזהרה אחרונה; הוא מנופף בחזרה ועונה בקול עליז לטלפון המצלצל בפעם השלישית בבוקר זה. דברים הולכים לו כל כך טוב הבוקר, שיש לו תחושה שלא מן הנמנע שזאת ועדת פרס נובל.

אבל, חברים, זאת לא ועדת פרס נובל. אחד מחוקי החיים הוא, לדאבוננו, שזאת אף פעם לא ועדת פרס נובל.

קול קודר עולה מן הטלפון: "ארתור, מדברת מריאן..."

חזק ואמץ, ארתור לס. אתה זוכר שיש לנו הסכם? שעשינו זמן לא רב אחרי שעברתי לבקתה? היה יום ראשון, ואני ביליתי את כל היום ההוא במיטה הלבנה ההיא (מתחת לחלון עם הצמח המטפס), בבדיקת עבודות של תלמידים. לא זזתי מאז ארוחת הבוקר, והחושך ירד כבר מזמן. נכנסת עם פיצה ובקבוק יין אדום. גם אתה בילית את היום בחלוק רחצה. התיישבת על המיטה ומזגת לי כוס יין ואמרת, "פרדי, עכשיו כשאנחנו גרים ביחד, יש לי הצעה." שְׂערך היה סבך בלונדיני, בלחייך "עלה סומק", כמו שאומרים ברומנים אנגליים; אולי שתית כבר שאריות של בקבוק אחר. "לא אתה ולא אני חזקים. אנחנו לא יודעים להתקין מדף או לתקן כיור ואף אחד מאיתנו לא מסוגל ללכוד עכבר." הנחת את ידך על זרועי. "אבל מישהו מוכרח ללכוד את העכבר. אז זאת הצעתי. אתה תהיה חזק בימי שני, רביעי ושישי. ואני אהיה חזק בימי שלישי, חמישי ושבת."

השתהיתי בחשדנות. "מה עם ימי ראשון?"

טפחת על זרועי לעידוד. "בימי ראשון, פרדי, אף אחד לא חזק."

אני מקבל הודעה בתא הקולי במיין: "פרדי, התקשרה מריאן, אשתו לשעבר של רוברט." הפוגה. "רוברט מת לפני כמה שעות. קריסת מערכות. ביטלתי את האירוע שלי. אני צריך לחזור. מריאן אומרת שהיא כבר בדרך לכאן מסוֹנוֹמה, היא תישן הלילה בבקתה, אנחנו צריכים לתכנן את ההלוויה שתתקיים מחר, אז אל תנסה לטוס הביתה. זה יהיה משהו קטן, רק מעט אנשים. אני אתכנן הכול ואודיע לך. אתקשר מאוחר יותר. אני אוהב אותך."

יום ראשון היום.

הראשונה שלא מבחינה בשפמו היא אשתו לשעבר של רוברט בראונברן.

"אני כל כך מצטערת, לא בסדר שאני מעשנת כאן," אומרת מריאן בראונברן. הוא מצא אותה ממתינה לו בחדר השינה בבקתה. מן החדר הסמוך נשמעת סופת הוריקן של שואב אבק; לידיה, המנקה ההיפית שלנו, פיזרה אבקה לבנה על כל השטיחים. לס סוגר את הדלת מאחוריו ונאנח.

מריאן, קטנה, מוצקה ויפה, בקרוב בת שמונים, ועדיין עולה ממנה ניחוח של חיוניות שזכור ללס מפגישתם הראשונה בחוף. שְׂערה — בזיכרונו הוא חום ומתולתל, אולי מסולסל — הפך לקארֶה באורך הסנטר בצבע פלדה לבנה, והוא ממסגר את פניה בנוקשות של קסדת לוחמים יוונית. שְׂערו של לס, כמובן, הקליש לכדי עיגול קרחת כמו תספורת נזיר. היא יושבת על המיטה, לבושה בפונצ'ו או בגלימת כומר מכותנה, חלוק נחל גדול תלוי על חוט סביב צווארה. מריאן מחייכת, אם כי פניה מעוננות ונפוחות מבכי.

"אני מתפנקת בכל החטאים שלי," היא אומרת ומשליכה את הסיגריה שלה דרך החלון. היא נאבקת לקום ולעמוד; בשתי ירכיה, המפוארות כל כך אז בחול ביום שבו נפגשו, הוחלפו העצמות, גם הן בפלדה לבנה. "נשארו לי רק שני חטאים. השני הוא אופטימיות. זה אותו חטא, בעצם." היא ולס מתחבקים.

"אוי, מריאן, זה נורא, פשוט נורא."

"אתה נראה שונה, ארתור."

"באמת?" הוא שואל ונוגע בשפמו.

"רזה יותר," היא אומרת. "הלוואי שהאֶבל ירזה גם אותי."

"רזה יותר, הא? את נראית נהדר, מריאן."

היא מתיישבת וצוחקת, מוחה את פניה בכרית כף ידה.

האם קל יותר לשאת את מותו של אהוב זקן כשאתה בן חמישים או כשאת בת שמונים? קשה לומר כשרואים את שני האויבים האלה משכבר הימים ואת חיוכיהם המתפוגגים. מריאן עדיין נראיתי חיונית מאוד, אבל נפולה, כמו צמח שנעקר מעציץ על שורשיו; אין תקומה מהדבר שממנו היא סובלת, ועיניה חוזרות שוב ושוב לחלון, כאילו הוא נפתח אל מישור אחר שבו לא קרה דבר מכל זה. וארתור לס. ארתור לס נראה כמו שוליית קוסם שנותר בלי קוסם. מי ינסר אותו לשניים עכשיו?

לס מצטרף אליה על המיטה. "מריאן, מה שלומך?" ברגישות רבה הם נמנעו מפגישה בהוספיס שבו אושפז רוברט.

"טוב, אתה יודע שאני אורגת שטיחים," היא אומרת ואוחזת באבן שעל חזה, אולי מתוך פיזור נפש, כדי לשאוב נחמה. "אורגת את כל השטיחים בבית אחוזה של אישה עשירה, בהרים של מונטנה. תריסר חדרים. כמעט סיימתי, ארתור, ואני מאִטה את הקצב; יש לי הרגשה שהוטל עלי כישוף, וברגע שאגמור את השטיח האחרון... אפול לארץ מתה."

"את נשמעת כמו סופרת," הוא אומר ברוב צער.

היא מושכת בכתפיה ומביטה מהחלון. "אמרתי לאישה שאני מפחדת להגיע לסוף, אז היא הלכה ובנתה ביתן לאורחים. רק כדי שיהיה לי עוד שטיח להכין."

לס מביט סביב. "אמור להיות כאן בעל חיים באיזה מקום..."

"פגשתי את הכלב; האישה הנחמדה סגרה אותו באמבטיה. מתברר שאנחנו סגורים כאן בזמן שאבקת הקסמים פועלת את פעולתה על השטיחים. תודה לך שאתה מארח אותי."

לס לא אומר לה שטומבוי היא בת. "טוב לראות אותך, מריאן. גם אם עצוב מאוד."

היא מיישירה אליו מבט ועדיין לא מבחינה בשפמו. הם שומעים את שואב האבק בחדר הסמוך הולך ומתקרב. הם יושבים בלי לומר מילה עד שההוריקן חולף.

"ואתה, ארתור? אמרת שאתה נוסע לאיזה מקום."

"אה, קצת צפונה מכאן," הוא אומר. "ביטלתי."

"אני תמיד מדמיינת אותך בנסיעות."

"זה נגמר," אומר לס. "יש לי המון הזמנות. אני בוועדת פרס. אבל כבר לא בנסיעות."

"אתה יודע," אומרת מריאן, "אני לא חושבת על רוברט כאילו הוא מת. אני חושבת עליו בתור מרלין המכשף שיצא לשוטט ונכלא בגזע של עוזרד. למשך אלף שנה."

לס שם לב שהוא מחייך. "באמת? מצחיק. הוא נהג לדבר על הסיפור הזה. חשבתי שהוא מדבר עלי. שהוא אומר שהעץ זה אני."

"לא, ארתור. לא."

"שאני פיתיתי אותו," הוא אמר. "כמו פֵיה. גנבתי את כוחותיו."

"לא, ארתור, אף אחד לא חשב ככה, מעולם. אם כבר, אני הייתי העץ." מריאן מניחה את ידיה על ירכיה ולפתע נושפת אוויר. "זאת השיחה הכי מגוחכת שנוהלה אי־פעם. ואנחנו יצורים מגוחכים מאוד."

"רוברט היה גאה בנו."

אוי, מריאן! אל לנו לשרטט גבולות לקיום, שיש בו פלאי פלאות שטרם נודעו! כי הנה בא יצור מגוחך אף יותר, מדשדש על הרצפה, עטוי אבקה לבנה, נוחר כמו קטר קיטור: הבולדוגית, טומבוי, משתגעת מרוב אהבה.

מריאן פרשה לחדר השינה לשנת הלילה, לס ואני דיברנו ועכשיו לס, אחרי שהחליף לפיג'מה והכניס לטעינה את מכונת הגילוח החשמלית המיוחדת לשפמו, נח על הספה הנפתחת ומאזין לתוכנית "חדשות בגרמנית איטית" שבה אישה מקריאה בקול רם כתבות מן העיתון "די וֶלט", בקצב רגוע ולא מזורז של צוּגְפֶרדֶן שמושכים קרון של גללים. הגרמנית של לס, שהשתמש בה רבות בעלומיו, שבה ומופיעה לעתים רחוקות כמו כוכבת במה גדולה שפרשה ממשחק, אבל "חדשות בגרמנית איטית" היא אחת מנחמותיו הגדולות. "חדשות בגרמנית מונוטונית", ככה אני אוהב לקרוא לזה, ואילו לס מסתיר בביישנות את אוזניותיו כאילו נתפס מאזין ל"פורנו בגרמנית איטית". ולדעתי, בדרכו הלֶסית, זה בדיוק מה שהוא עושה. "די וַקסֶנדֶה קלוּפְט," היא מספרת לו ברוגע, "צווישֶן דֶם אמריקנישֶן פוֹלְק" — ובאותו רגע הוא מקבל שיחה נוספת. לא בן זוגו הפעם; זאת אחותו,רבּקה.

"אוי, ארצ'י!" היא נאנחת. היא קוראת לו ארצ'י. תמיד קראה לו כך ותמיד תקרא. "אתה מחזיק מעמד?"

"לא, בכלל לא. גם מריאן לא. וככה זה אמור להיות."

"איזה הלם."

"זה לא הלם," מודה לס. "ידעתי שזה יגיע. פשוט לא הכנתי את עצמי כראוי."

"ארצ'י, התפקיד היחיד שלך בימים הקרובים זה להנהן כשאנשים אומרים שהם עצובים ולאכול כמה שיותר. ולזכור לשתות אלכוהול. זה חשוב. תשיג כמה בקבוקי מיני כמו שאתה אוהב. יש לידך אישה גרמנייה?"

"לא, לא," אומר לס, ומכבה את התוכנית. "לא, רק אני כאן."

"בסדר. מתי ההלוויה?"

"מחר," אומר לס. "בקולומבריום. רק האפר שלו. מריאן ואני מיהרנו לארגן הכול. היא הזמינה כמה חברים ותיקים. שכרנו קורל."

"מה שכרתם?"

"קורל. מקהלה."

"כל הכבוד."

"ואחר כך יחגגו את חייו. ככה לפחות קראו לזה. רוברט היה שונא את זה. מה איתך?"

"רק אני והים."

הוא שומע את אנחתה. היא בבית שלהם במדינת דלאוור, מרחק שלושה אזורי זמן. אחותו של לס עברה תוך הרחבה וצמצום בו־זמניים של אפשרויותיה, מדירת חדר בברוקלין עם בעל לבית קטן על חוף האוקיינוס בלי בעל. הגירושים קיבלו אישור רשמי בשבוע שעבר אחרי שנה של מאבקים.

"איך את מסתדרת, בּי?"

"כמו כולנו." היא מדברת על גירושים במשפחתם כמו שמדברים על פורענות שמקורה באבותיהם. ועם לס היא מתכוונת לרוברט. "עברת את זה. יותר קשה אבל יותר טוב. אני לא צריכה לחטט במגירה מבולגנת של מישהו אחר כדי למצוא מספריים. מטפורית."

"את חושבת שגם לאמא היה יותר קשה אבל יותר טוב?"

"אני חושבת שאבא היה משוגע," אומרת אחותו. "תאר לך שהיית מתעורר כל יום עם מישהו שמבטיח נס, וכל יום היית מאמין, וכל יום זה לא היה קורה?"

"בּי, עם זה בדיוק התעוררתי כל יום."

"אני כל כך שמחה שהייתי קטנה כשאבא עזב. הדבר העיקרי שאני זוכרת ממנו זה שהוא קורא לי ואלונית."

צחוק עולץ של שניהם. היא אומרת לו שיֵלך לנוח, והשיחה מסתיימת.

רק לאחר מכן, אחרי שלס עשה פטרול אחרון בביתו הקט ולקח את טומבוי לספה הנפתחת, אחרי שחבש שוב את האוזניות והאישה חזרה לדבר אליו בקול האגדות שלה — "וֶר וייס, ווֹהין דאס לַנד גֶהֶן וִירְד?" — פורץ לס ביפחות כבדות וגדולות שיימשכו כל הלילה כולו.

אחותו השתמשה במילה ואלון, ובעבורי היא מלאת משמעות, כי תמיד הרגשתי שהיא אומרת משהו על המתאבל שלנו. הזכרתי את מורשתי, אבל עבר זמן־מה עד שטרחתי לשאול על מורשתו של לס. היינו בחדר השינה בבקתה, לס ואני; זה היה בתחילת הדרך, כשהייתי צעיר מאוד וניתן לומר שגם לס. הוא שכב בעצלתיים בין הסדינים הסתורים מתחת לחלון שאותו כבש הצמח המטפס זה מכבר, ואור שמש בהיר הסתנן והטיל על אהובי צללים של עלֵי ברזל. עמדתי מול המראה, לבוש בז'קט הטוקסידו שלו ותו לא. בחוץ היה אפשר לשמוע את החתול של השכנים אומר, צ'או... צ'או... צ'או.

"מאיפה באו אבותיך?" שאלתי.

הוא ישב שקט מאוד במיטה והתבונן בי. "אתה מבטיח לא ללעוג לי?" הוא שאל.

"לס, אני מבטיח."

"אתה חייב להבטיח באמת. אני לא רוצה שתקניט אותי עם זה."

הצטלבתי, עירום למחצה. "לעולם לא אקניט אותך עם דבר כזה."

הוא הפנה את מבטו ואז אמר, "אני ואלוני."

הרהרתי בכך. "תגיד את זה שוב, לא הבנתי."

"אני ואלוני," הוא אמר. "אבי אבות אבותי, פּרוּדֶנט דֶלֶס בא לכאן ב־1638."

"מאיפה?"

"ואלוניה."

פרצתי בצחוק לא נשלט, מתקפל מול המראה. הוא לגם מהקפה שלו בדממה. "סליחה, סליחה, זה חזק ממני!" הפצרתי בו, זוחל אל המיטה. "אתה ואלון מוואלוניה?" הוא הנהן בכובד ראש. "זה כמו דרדס או משהו?"

"ידעתי שתלעג לי. ידעתי."

"אוקיי, אוקיי, אוקיי. מצטער." זחלתי לעברו והזעפתי פנים. "ספר לי על מה־שמו... פרודנט?"

הוא הרים את גבותיו אבל המשיך: "פרודנט דלס. אבא שלי סיפר לנו עליו. רבּקה חושבת שזה הכי מצחיק בעולם. פרודנט דלס, פרא אדם שבא בשנת 1638 כדי לייסד את שוודיה החדשה."

"אבל אין שוודיה החדשה."

לס מסביר שנוסף על ניו פראנס, ניו סְפֵּיין וניו אינגלנד, היתה אמורה להיות ניוּ סְוִוידֶן, שוודיה החדשה. תוכנית גרועה, התברר; המייסדים החזיק מעמד רק כמה שנים ואז נכנעו להולנד החדשה. שגם היא לא החזיקה מעמד.

"ופרודנט?" שאלתי.

לס אמר, "הוא היה הוואלוני היחיד."

התיישבתי והנחתי את הקפה שלו על ארונית הלילה. "די, נו, הרי לא כולכם התחתנתם רק עם ואלונים אחרים במשך ארבע מאות שנה. בטח יש בך גם גנים אחרים."

הוא פרש את זרועותיו. "ודאי. כל עניין הוואלונים הוא שטות."

"סוג של המצאה."

"עדיין אסור לך ללעוג לי."

מצאתי שאני מרוגז יותר משאני משועשע, רק שלא ידעתי למה. אני, למשל, חזרתי על מוצאי באוזני כל אמריקאי ששאל אותי, כמו מרגלים בסרטי מלחמה שמתבקשים להציג את מסמכיהם, והנה אהובי מרשה לעצמו להתנהג כאילו הוא בקע ממצחו של זיאוס! אבל כל מה שהצלחתי לומר באותו יום היה:

"מהיום והלאה אני אקרא לך פרודנט." קמתי מהמיטה והבטתי בדמותי במראה ובדמותו מאחורי. "אני חושב שזה השם המושלם בשבילך."3

"לא, פרדי, בבקשה..."

פרודנט קם, שולף את אטמי האוזניים שלו, ומגלה כי מריאן כבר התקלחה והכינה קפה. כשהיא מגישה לו ספל, הוא רואה שהיא לבושה שחורים, ופרודנט נזכר מה עליהם לעשות היום.

הטקס נערך בקולומבריום — בניין בסגנון הבוזאר בצורה של תבנית עוגת קוגלהוף שתחוב בין חנות צילום למגרש חניה באזור הצפוני־מערבי של העיר — בית קיבול לאפר שרידיהם של רבים מבניה המפורסמים של סן פרנסיסקו. כמו במרבית המוסדות האלה, אפר המתים מונח בגומחות; שלא כמו במרביתם, כאן, הגומחות הן מזכוכית. מה שמעניק לאבלים הזדמנות להציג לא רק את כד האפר אלא כל דבר שחפץ בו הלב: ריהוט מיניאטורי, חרוזי מרדי גרא, קופסה של אוכל סיני וצנצנת גפילטע פיש. מאיר עיניים לגלות חיים רבים כל כך מוצגים לראווה; לס היה חושב, למשל, שלא הגיוני שמישהו אהב כל כך את הסרט "המכורים לזהב" כדי להיות קבור יחד עם הדי־וי־די שלו, ואף על פי כן, הנה הוכחה ניצחת! והנה "מדונה, האוסף השלם". והנה "ג'ודי גרלנד בקרנגי הול". ומתוך אלה מתגלה פן אחר של תולדות סן פרנסיסקו: בשנים הראשונות של האיידס, כשבתי קברות רבים סירבו לקבל את הגופות, המקום המוזר הזה הציע גומחות לאותם הומואים מתים. והנה הם כאן, מקשטים בעליזות את החדר חמור הסבר, ותאריכי מותם הם בשנים 1992, 1993, 1994 וכן הלאה — השנים הכי קשות. זה מזכיר במשהו את בית הקברות הישן של מיסיון דולורס, שבו התאריכים על המצבות הם 1850 או 1851 — שנה־שנתיים אחרי שמאות אלפים מיהרו בבהלה לסן פרנסיסקו כדי לכרות זהב. הם באו לכאן ומתו כאן. בדיוק כמו אותם גברים הומואים צעירים. הר הטרשים ששינה את גורלם.

"תראה את זה," אומרת מריאן ללס. הם לבושים בשחור, מריאן במעין חולצת שינה ולס בחליפתו השחורה היחידה, ובכיס החזה מקופלת ממחטת פשתן שקנה עם רוברט בפריז לפני עשרים שנה. הם עומדים לצד תיבת זכוכית שבה שתי תמונות חרותות בבדולח, בכל אחת מהן צעיר משופם. הוא מניח שהם היו זוג, אבל מריאן מצביעה על החריתה: הם היו "בני זוג אהובים" של אותו גבר, שעדיין חי, ככל הנראה. "הוא היה עם זה עד שהוא מת," אומרת מריאן. ואז היה עם זה עד שהוא מת."

"אוי אלוהים."

"תאר לעצמך, להיות הגבר השני. הוא בטח בא לכאן; הוא בטח ראה את האנדרטה הזאת. וכשהוא חלה, אולי הגבר הבטיח לו שגם לו תהיה אנדרטה. תאר לעצמך. להפוך לבדולח."

"לנארד לֶה־דְיוּק," לס אומר, קורא את שמו של בן הזוג האהוב שלהם. "איש בלי מזל."

"איש בר־מזל," עונה לו מריאן.

קול נשמע בחוץ, והנה הם באים, בחליפות ובשמלות שחורות — הבגדים הישנים שבהם נתקלו מפעם לפעם בארון וחשבו, אני אף פעם לא לובשת את זה, כדאי שאפטר מזה, והוציאו לרגע והבחינו בצבע ונזכרו שהמוות קרוב — הנה הם באים, במשקפי שמש ונעליים משופשפות, טישו בכיסים, מפטפטים בחביבות, הנה הם באים מבעד לשערי הקולומבריום: האמריקאים האבלים.

והנה באים אלה: אסכולת ראשֶן ריבֶר. לפחות אלה שנותרו מאותה תנועה אמנותית בימיו של רוברט, וכמה זקנים הם נראים! לס נזכר בערבים למעלה בבקתה, משחקי קלפים ויין אדום וצעקות כשהוא יושב מבויש בעוד רוברט מתווכח על משקלי שיר עם סטלה בארי; הם נראו לו מבוגרים כל כך באותם ימים, עם הקמטים והכרסות שלהם, כשלאמיתו של דבר היו צעירים יותר מכפי גילו כעת, ויום יבוא, אינשאללה, ולס יהיה מבוגר יותר מכפי שהם כאן עכשיו. האם גם אז ירגיש מגוחך? הנה סטלה עכשיו, אנפה כחולה גדולה שמרימה רגל אחרי רגל בזהירות לאורך שביל החצץ; שְׂערה להבה לבנה והיא כחושה וחסרת ביטחון, אבל מקורה הגדול עדיין משתלח לפנים ולאחור כשהיא מדברת אל האיש שזרועה בזרועו. האיש שזרועה בזרועו: פרנקלין ווּדהאוס, האמן המפורסם שפעם צייר את ארתור לס העירום (כיום באוסף פרטי). כפוף כל כך שנראה כאילו הוא מביט רק בכפות רגליו המדשדשות ולא רואה דבר מהשביל לפניו, כפי שאולי קורה לכולנו. ואחרים שאת שמותיהם לס לא זוכר, אלה שברקע התצלומים איתו, מתניידים כעת עם מקלות הליכה והליכונים ואחד מהם בכיסא גלגלים חשמלי. כולם בדרכם אל המקום שבו לס ומריאן הפכו לבדולח.

באמצע התקופה שלהם כזוג, כשנמוגה עונתה הערפילית של ראשית האהבה אך עדיין לא ירדו עליהם טללי ההתפכחות, עת רומנטית שרגילותה יכולה לפעמים להסתיר את בהירותה, שהיא בעצם כל יופייה, לקח רוברט את לס לפרובינסטאון. בכל פעם בשעת השפל היו רוברט ולס חוצים ברגל את המפרצון שנוקזו ממנו מי הים כבמטה קסם, מגלים את החול הגס הכהה של הקרקעית וזחלים אדומים שמזכירים הערות עורך בכתב יד (לחתוך את זה, ואת זה ואת זה), אולי כי בעיני לס הכול הזכיר את כישלונו המתמשך להעלות את חלומותיו על דף. מעליהם, שמים רכים נמתחו מתוך פקעות צמר אפור. הם עדיין היו מאוהבים.

ושם בפרובינסטאון נודע ללס, באמצעות שיחת טלפון מאחותו, כי אִמו לקתה בסרטן השד. הוא ישב רועד ליד השולחן הרעוע; סופת רעמים שלחה אותם בחזרה פנימה. אש התפצחה לצד המיטה המוגבהת. לס אמר שהוא טס הביתה לדלאוור, ורוברט לא אמר דבר. לס אמר שהוא מוותר על הרומן שלו. לס אמר שממילא הכול הבל הבלים. איך הוא יכול לכתוב כשאִמו גוססת?

"אני מצטער שנעשית סופר," אמר רוברט לבסוף, כורע ברך לצדו ואוחז בידו. "אבל אתה לא יכול להרים ידיים. אתה חייב לכתוב אותו. אתה תצטרך להשתמש בזה אחר כך. וזה אומר שאתה מוכרח לשים לב לפרטים. אני מצטער שהאסון הִכה בך. אני אוהב אותך. אבל שים לב. זה לא יעזור כרגע, אין לי מושג מה יעזור כרגע, אבל אני מבטיח שזה יעזור בהמשך. זה כל מה שאתה צריך לעשות. לשים לב."

לס אמר שלא ישתמש במות אמו כתרגיל כתיבה.

רוברט קם והביא בקבוק יין, פתח אותו ומזג לשני גביעים. האש תקתקה כמו שעון לצדם; הבושם של רוברט בניחוח אלגום השלים את תחושת הנחמה. "כשלימדתי בפדובה, אחותי מתה. סיפרתי לך את זה. נכנסתי לקפלת סקרוֹבֶניִי כדי להביט בציורים של ג'וטו ולא הרגשתי כלום. כל היופי הזה התבזבז עלי; לא רציתי יופי. אבל הכרחתי את עצמי להסתכל. הוא צייר בקפלה הזאת ב־1305. דנטה ביקר אצלו. וסצנת טבח התמימים היא מהתיאורים הריאליסטיים הראשונים של דמעות אדם. איך הן מותירות שובל על הלחי ורגע עוד נתלות על הלסת לפני שהן נושרות. הבטתי בהן שעה ארוכה. זה עזר לי לדעת שמישהו שם לב, לפני שבע מאות שנה. מישהו ידע את כאבי." הוא הניח את גביעו של לס על השולחן. "זה מה שאתה צריך לעשות. לשים לב. זה לא בשבילך. זה בשביל מישהו בעוד שבע מאות שנה." לס הרים את פניו, שקרנו מזעם על המפגש הראשון שלו עם המוות. מאוחר יותר יאמר רוברט שהדמעות נכנסו לשיר, פרט שהוא שם לב אליו. לס שאל מה היה הפרט הזה. "הדמעות היו שחורות."

את הטקס פותחת מקהלת הקורל המורכבת ממגוון הומואים ששרים שיר של לאונרד כהן. מריאן רוכנת ושואלת בלחש איפה מצא לס מקהלה כל כך גרועה, ולס אומר שמישהו אחר מצא אותם, אבל לוחש, "הם בסדר, הם אוקיי," ומריאן משמיעה נחרה ואומרת: "הם אוקיי קורל."4

מושמעת יצירה לכינור בהשראת שיר של רוברט. מנגנת אותה מתבגרת בעלת שיער ורוד זקור כמו קוצים של קיפוד ים. מריאן פורצת בבכי ואף שקופסאות של ממחטות נייר מונחות על עמודים בכל מקום, לס מושיט לה את ממחטת הפשתן מכיס החזה שלו, והיא מוחטת בה את אפה בתרועה.

לס רואה את מריאן תוחבת את הממחטה האהובה עליו לתיק שלה.

גבר שחור מבוגר חבוש בֵּרֵט מדקלם בקול רועד את מוצא פיו האחרון של האורקל מדלפי: "כי סוף לכול!"

אוקיי קורל שרים עוד שיר של לאונרד כהן.

שים לב, ארתור לס. כאן, כשאנשים עולים במדרגות אל הגומחה של רוברט בראונברן. נסה לרעות את מחשבותיך אל הגוף שהיה לאפר שבכד, אשר מוצב עתה בגומחה הקטנה — כי זה הרגע, זאת ההזדמנות להתאבל, לשים לב, כפי שהוכיח רוברט לעתים כה קרובות את חבריו המושכים בעט, ואתה ביניהם, לראות ולהבחין — אבל ברגע שאתה דוחק את מוּדעתך מבעד לשער הצר של הצער... המחשבות פָּרוֹץ־פורצות להן, מנתרות לשדה חדש. לדוגמה, אתה חושב על ממחטת הפשתן שלך, שאותה הכניסה מריאן לתיקה, ואתה מבין כי המחווה שלך בהלוויה פירושה שנתת את הממחטה למריאן הבוכייה לנצח נצחים. כי בהלוויות, הנצח הוא התֵמה של היום כולו. ממחטת הפשתן לא תשוב עוד. ואתה קנית אותה במיוחד בפריז. אתה חושב על הטקס ועל המילים המגומגמות שאמרו אנשים, את שמך במיוחד. אתה חושב על אוקיי קורל, ומוטב שלא תחשוב על כך כי זה עתה נאבקת להסתיר חיוך קטן. ועכשיו גרמת למריאן להבחין בכך. וזה קורה לה. רוברט מועבר אל מערת הקבורה הפרטית שלו לעיני קהל משוררים ואמנים מפורסמים שבאו אחריו, כדי שיצטרף אל המשוררים והאמנים המפורסמים שקדמו לו, רגע מפואר, ואשתו לשעבר ואהובו לשעבר מאבדים את העשתונות עוד רגע. זה קורה; זה עומד לקרות; חשוֹב על משהו אחר, ארתור לס. כל דבר אחר. פניו של רוברט כמו גולגולת, לדוגמה, נשימתו, תספורתו האחרונה, האיומה, כמו קריקטורה של תינוק עם תלתל לבן על המצח... לא עובד. אוקיי קורל מתחילים לשיר מזמור בגרמנית איטית. מריאן מנסה להסתיר את חיוכה; היא מוציאה מתיקה את הממחטה, וזה קורה: ארתור לס נוחר מצחוק.

בפעם הראשונה שפגשתי את רוברט בראונברן הייתי בן עשרים ושבע והוא בן יותר משישים — הפרש גילים בין נכד לסבא — ואף שלא היה לי קשר רשמי עם ארתור לס באותה עת והייתי חופשי ולא מחויב כקוף בּוֹנוֹבּוֹ צעיר, בכל זאת ראיתי בו יריב. זה קרה בארוחת ערב חגיגית קטנה בבקתה, וכשהוא צלצל בפעמון, הייתי חיזיון מיוחד, כפות ידי צהובות מכורכום ועיני אדומות מפלפל צ'ילי. לס היה בחדר השינה, ולכן פתחתי את הדלת כשזרועותי פשוטות לצדדים כמו קדוש ואני בוכה כמו קדוש, וכך פגש אותי רוברט לראשונה — קיבלתי חיוך עקום ו"אתה מן הסתם הבן של קרלוס". השעה שלאחר מכן מטושטשת מזעם לא מוסבר, שכן רוברט היה נחמד ואדיב אלי, כשם שהיו כולם, אבל לא יכולתי להיפטר מההבנה כי אף שידעתי שהוא יריבי, ניכר שרוברט לא רואה בי יריב. אחרת, למה להיות נחמד ואדיב?

לס עדכן את המשורר שאני מורה בתיכון. אני הוספתי: "אנחנו קוראים את הומרוס!"

"אה, כיף לכם!" אמר רוברט בעליצות. "אתה יודע, חשבתי לא מזמן, ישנה ב'אודיסאה' הופעת האורח המדהימה בכל הספרות כולה."

"התלמידים שלי מתים עליה."

הוא חייך ופנה לשאר יושבי השולחן, פורש זרועותיו לצדדים. "טלמכוס נכנס לחצר ארמון מנלאוס," הוא אמר, "אחרי שעזב את איתקה עם אתנה המחופשת וכל זה, הוא נכנס לחצר של מנלאוס ואנחנו שומעים על כל עיטורי הכסף והזהב והאלקטרוּם, ומדברים בלי סוף, ואז, ברקע, עוברת הלנה. הלנה מטרויה."

"עולה מחדרה המבושם," אני מצטט.

"בדיוק. הנה האישה שבלב האפוס האחרון שלו, והומרוס מניח לה לשוב ולהופיע, לפחות עשרים שנה מאוחר יותר, מסתובבת לה סתם בארמון, והוא אפילו לא מספר לנו מה שכולנו מתים לדעת: האם היא יפה?"

הושטתי יד אל סלט הפפאיה. "התלמידים שלי לא מקבלים את הרעיון שהלנה —"

הוא פנה אל הקבוצה: "נכון שזה מרתק?"

מאוחר יותר, אחרי הארוחה, כשניקיתי עם לס וראשי סחרחר מג'ין מתוק ושמפניה, הוא שאל אותי מה חשבתי על רוברט. הייתי צעיר מכדי לדעת מה אני חושב על רוברט; ידעתי רק מה חשבתי על עצמי, והרגשתי מנוצח. אז רק חזרתי שוב ושוב, "נכון שזה מרתק? נכון שזה מרתק? נכון שזה מרתק?" עד שלס יצא מהחדר. התווכחנו והוא שבר כוס והתייפח עליה ואני עמדתי שם אוחז בגביע קוקטייל הניצחון והחרפה.

יצא שפגשתי את המשורר רוברט בראונברן בפעם השנייה בהלוויית אמו של לס, שהסרטן שלה חזר אחרי שנים של נסיגה. לס היה אבוד; גם אחותו רבּקה, וכך קרה שנותרתי עם תכנון הכיבוד לאחרי, עם שכירת מלצרים מבית ספר מקומי למלונאות, וכן הלאה. ידעתי איך לעשות את הדברים האלה; איבדתי את שני הורי בשנה אחת והייתי עד למספיק מוות כדי ללמוד את היבטיו המעשיים. לס, בחליפתו השחורה, עמד ליד הדלת לצד רבּקה, ואני עמדתי מאחוריו, ידי על שיפולי גבו; הייתי משוכנע שבלעדיה הוא יתמוטט. ואיפשהו ברקע היה המשורר רוברט בראונברן. אני זוכר שממקומי מאחורי ארתור לס הבחנתי כשהוא הופיע לברך את אהובו משכבר הימים, תוך כדי חיבוקם העצוב, איך עיניו של המשורר נחות עלי. המסר במבטו כמעט שניצח את תבונתי. הוא אמר בלי קול את המילים הַיי, פרדי. ואז עבר אל אחותו של לס ואחר כך יצא משדה הראייה שלי. אחריו באה תהלוכה של רוחות רפאים. מאוחר יותר נתקלתי בַּמשורר כשבהה בחוסר ביטחון באוכל המקסיקני, והצעתי לו מה לשלב עם מה. הוא פנה אלי כאילו לא חלפו שנים בין שני מפגשינו ואמר, "חשבתי על מה שאמרת, והלנה דווקא עושה משהו בסצנה ההיא, נכון?" אמרתי כן, היא מכניסה צמח תבלין ליין, סם נגד פֶּנתוס וחוֹלוֹן: צער וכעס. "'איש לא יזיל דמעה באותו יום'," ציטטתי באוזניו. "כדי שיוכלו לדבר על העבר בלי כאב." הוא הנהן ולקח עוד שעועית. ואז אמר לי: "אני מקווה שהכנסת מהסם הזה למרגריטות." זמן קצר לאחר מכן הוא עזב, ולא ראיתי אותו שוב שנים רבות.

וזאת היתה הפעם השנייה שפגשתי את רוברט בראונברן המנוח.

"חגיגת חייו" מתקיימת באחוזה בשכונת סי קְליף. לס מקבל כוס ויסקי — מישהו יודע מה הטיפה המרה החביבה על רוברט — והוא מובל לחדר זכוכית גדול עם נוף אל המצר שמחבר בין הים למפרץ: שער הזהב. אור השמש מנצנץ על מימיו הכהים שנראים כאילו הוא נושף אל תוך האוקיינוס השקט, שגליו מקציפים מתחת לגשר המפורסם.

"סלח לי, אתה חבר של מר בראונברן?"

פונה אליו בחור צעיר בחליפה כחולה כהה לא במידתו — עד כמה צעיר, לס מתקשה לקבוע. כאדם גבוה התרגל לס לחשוב על כולם כעל נמוכים, ועכשיו כשהוא בגיל העמידה, התרגל לחשוב על כולם כעל צעירים. הניחוש שלו נע בין רגע ההתעברות לגיל שלושים.

לס מחייך ואומר, "כן, אני חבר שלו."

"סליחה, לא רציתי להפריע. אני פשוט מעריץ גדול." לצעיר יש תספורת קצוצה ומשקפיים חסרי מסגרת. "קראתי את כל השירה שלו, לא רק מה שמופיע בספרייה האמריקאית, אלא גם את החומרים הישנים, הממש עסיסיים. החומרים משנות השישים שמתעתעים כמעט בהצלחה באינטליגנציה, כמו שאמר סטיבנס, אתה יודע? אני פשוט מעריץ גדול. והוא לא נוסע הרבה ואני גר בהוליסטר, אז אף פעם לא זכיתי לי לראות אותו מקריא."

"חבל מאוד," אומר לס. "היו לו כמה הקראות מדהימות. בפעם הראשונה ראיתי אותו מקריא בסיטי לַייטס."

"וואו, ממש חלום!"

לס: "בזמנו לא ידעתי כלום על השירה שלו. התחלנו לצאת קצת לפני כן. ולראות אותו מקריא מיצירתו, זה היה כמו... לגלות שאתה יוצא עם ספיידרמן." הוא צוחק, אבל הצעיר לא צוחק. הוא נראה המום.

"אוי... אתה... אתה ארתור לס?"

"נכון."

"ארתור לס בכבודו ובעצמו?"

היש ארתור לס אחר? "נראה לי," עונה לס. "הייתי עם רוברט במשך חמש־עשרה שנה."

נדמה שאדוות שמחה חולפות בפניו של הצעיר. "הו, אני יודע," הוא אומר. "איזה כבוד להיות כאן, תדע לך. ולדבר עם ארתור לס! יום אחד תזכה באחד הפרסים האלה! אני חייב להודות שהתפרצתי למסיבה. פשוט ראיתי הודעה שחוגגים את רוברט בראונברן והייתי מוכרח לבוא. מצטער, אני יודע שזה לא אירוע פתוח לציבור."

"זה לא הבית שלי. רוברט מעולם לא הפנה גב לחובבי שירה."

"איך היה לחיות איתו? לחיות עם גאון? כלומר, אתה בעצמך גאון, אם יורשה לי לומר. אבל לראות אותו עובד כל יום על יצירת מופת? אם יורשה לי לשאול."

לס נאנח. הוא מחליט לדבר בכנות על רוברט, כי זה יום שנועד לדבר בו בכנות על המשורר רוברט בראונברן: "זה לא שהיתה אפשרות לראות את זה קורה, כי במשך זמן רב בכל בוקר כלום לא קרה, מה שהפך הכול למתוח מאוד, ואז משום מקום, לפתע זה קם והיה. וברגע שגמר הוא היה צועק, 'שמפניה!'" לס נהנה מזיכרון אותה צעקת שמחה, שפירושה כמובן לא היה שלס יפתח שמפניה (כמעט תמיד הם היו תפרנים). "ברוב הימים. בחלק מהימים. לא תמיד היה קל. רוברט היה קשה עם עצמו. וקשה עם האנשים סביבו."

"ובעיניך, זה היה שווה?"

בלי לדעת זאת, הבחור שאל את השאלה הקשה מכולן. לס רואה את מריאן בצד השני של החדר, נעה לאִטה בהליכת המריונטה שלה אל ספה מעוטרת. השנים שבהן גר בוולקן סטפס, שבהן הקדיש כל שעה משעותיו להגנה על היצירתיות של רוברט, מהלֵך בבית על בהונותיו, מכין ארוחת צהריים בשקט ככל האפשר ודופק בעדינות על הדלת, רק כדי לראות את רוברט שוכב על ספה ומביט בתקרה; השנים שבהן היה בן עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ושלוש — האם יש להתענג עליהן או להיוואש מהן? "בזבז את עלומיך," אמרה לו מריאן על החוף ההוא לפני שלושים שנה, ואז אמר שכך הוא עושה. האומנם בזבז אותם? הוא השקיע אותם, אולי, אך ודאי שלא בעצמו; אי־אפשר למשוך עלומים כחיסכון לגיל פרישה ולזרוק אותם לאש כדי לחמם עצמות זקנות. הוא השקיע אותם ברוברט.

לס עונה: "היתה לי זכות גדולה."

בצדו השני של החדר בוחנת מריאן את הספה במבט ניצחון ומנמיכה את עצמה לתוכה. היא משלבת את ידיה על שמלתה; היא עוצמת את עיניה. לאן את נוסעת? ומן הדלת הנעולה בזיכרונו של לס: שמפניה!

"אתה חושב שהוא יקריא משהו?"

לס לא הקשיב. "סליחה, מי?"

"מר בראונברן," אומר הצעיר במבוכה. "אני יודע שהמסיבה לכבודו, אבל קיוויתי שאולי הוא יקריא משהו."

ההבנה יורדת על לס בנשימה מכווצת.

הצעיר מציע חיוך מבויש. "אולי מוגזם מצדי לבקש, אבל לשנייה אחת, תוכל להציג אותי בפניו? ממש בסדר אם לא תוכל. פשוט אני... באתי כל הדרך מהוליסטר."

לס הוא לא מאלה שנוגעים באנשים שהוא לא מכיר, אבל הוא מניח את ידו על זרועו של הצעיר. הוא מביט בפניו מלאות התקווה ומנסה לחשוב איך לומר למישהו שאיחר את המועד.

אני יכול לספר לכם איך זה לחיות עם גאון.

זה היה כאילו היינו זוג שעבר לבית רדוף רוחות. בהתחלה, החיים שלי עם לס היו אושר צרוף. סיידנו את הבקתה כולה בלבן מבפנים, והצבע נותר על הציפורניים והשיער שלנו כתזכורת לחיינו המשותפים שאך זה החלו. ואז התחילו להופיע סימנים — דלת שנפתחה מעצמה; צל במקום שבו לא אמור להיות צל. אני מתכוון לכל זה מבחינה מטפורית, כמובן — מה שראיתי מזווית העין היה למעשה נוכחות רפאים של רוברט בראונברן (שאז עדיין היה בחיים). ביטויה הראשון היה חרדה שאחזה בבית בכל יום בשעה שש; לקח לי זמן רב לתפוס שזאת היתה השעה שבה רוברט נהג לעלות מן הכתיבה ולדרוש משקה וארוחת ערב. ולנגד עיני, בשעה שש, היה לס משתנה מאהוב טיפשון וחייכן לעקר בית מפוחד, כל מנה מרשימה מתובלת בדאגנות — "טעים לך? מבושל מדי?" אני מבין כעת שלא אותי הוא שאל; הוא שאל את רוברט לפני עשרים שנה. בתקופה שבה לס לא ידע אם מגיע לו שיאהבו אותו. הרגעתי אותו, והמתחים שככו. הצל נעלם מהבקתה, גם הדלתות החורקות. ואז הגיע הדיבוק.

יום אחד חזרתי הביתה ומצאתי שֵד! — או ראיות להימצאו של שד. כביסה היתה מפוזרת באופן מוזר בכל הבית; ספרים ניצבו בערימות מתנודדות, ספלי קפה במקומות שבהם לא ישב איש באותו בוקר, ומחדר השינה זימר קול שלא מהעולם הזה: "לא, לא, לא, לא, לא..." כשפתחתי את הדלת, גיליתי לאימתי אשמדאי מחזיר לי מבט בעיניים אדומות ונוהם לעברי: "פרדי, אני עובד!" סגרתי את הדלת של שער הגיהינום הזה ועמדתי רגע כדי לתפוס את גודל הזוועה: בן זוגי התחיל לכתוב רומן.

כמו רבים, הנחתי שהמעשה עצמו יתרחש באיזה כור מצרף של הנפש ולא יהיה מטרד יותר ממגורים בקרבת בית ספר להקלדה עיוורת. קוראות וקוראים, לא כאלה הם פני הדברים. אולי יש כותבים שדמיונותיהם כה פוריים שדי להם בהטמנת הזרעים והקפדה על השקיה, והרומן עולה כפורח מדי שנה לערך — ובני ובנות זוגם של אותם סופרים, התמזל מזלם. אבל על כל שאר הסופרים, כך נראה, מוטל לספק בעצמם זבל לדישון. אף פעם לא חשבתי שהתהליך יהיה כה מלוכלך ותובעני. לדוגמה, לס כתב בחדר השינה (החדר הנוסף היחיד בבקתה), כך שאם רציתי דבר כלשהו משם, היה עלי להכין זאת בבוקר שלפני, להתכונן בקפידה כאילו העפלתי להר אוורסט. אך כל זה נעשה גרוע יותר כשהתחלתי לחשוד שיש כאן העברה, או השתלטות ספיריטואלית, ורוחו של רוברט בראונברן באה לשכון בגופו ארתור לס. צרחות העינוי, צלילי כיתת היורים של אצבעותיו על מקשים; רעדתי למחשבה על מה שמתרחש בגיא בן הינום שמעבר לדלת. אני חושב שנקודת המפנה הגיעה כאשר ארתור לס פתח בתנופה את הדלת, שפגעה בי בזמן שרחצתי כלים, וצעק: "שמפניה!" הוא הפך לַסופר הדגול, לרוברט בראונברן. ואני הפכתי לחייל במשמר השטן. ואמרתי לו זאת באלה המילים. תגובתו? לס התיישב על הספה ופרץ בבכי. "נראה לי שבדקתי משהו חדש. נראה לי שניסיתי להרגיש בטוח בעצמי."

"זה אומר להתייחס אלי כמו אל משרת?"

"אני מכיר רק את הדרך של רוברט. אני כל כך מצטער."

הסברתי לו שלא כל מערכת יחסים צריכה שיהיה בה רוברט; הרי אין אנטוניוס וקליאופטרה ורוברט או רומיאו ויוליה ורוברט. "אנחנו יכולים פשוט להיות פרדי ולס."

לס אמר בשקט, "אולי לא הכרתי דרך אחרת."

כל כך ריחמתי עליו באותו רגע, שליטפתי את גבו. זה לא פתר כלום. זה לא כיפר על כלום. נראה שאפילו זיהיתי תכסיס שבו השתמש (בהיסח הדעת) בשיחות קשות: להסתתר מתחת לתחתית הכפולה של כאבו. אבל זה היה חזק ממני; ליטפתי את גבו כשהוא נענע בראשו וישַבְנו בדממה. והמצב השתפר. אבל מפעם לפעם, בשש בדיוק, שמעתי רוח רפאים צוחקת מתוך הערפל.

ובאשר לארתור לס, האומנם יש רק אחד? או שמא יש עוד? מתברר שיש מאות מהם: ארתור לס כוכב המוזיקה הנוצרית שסרטוני שירי התפילות שלו סותמים כל חיפוש שגיבורנו מבצע ברשת; ארתור לס החקלאי האורגני שאת הדלועים הבלתי־אכילים שלו שולחים חברים מעת לעת בימי הולדת ("קבלו יותר עם לֶס!");5 שחקן סרטי האימה ארתור לס, כוכב "צלופח הפחד", "צלופח הפחד 2" ו"צלופח הפחד 3: נפתולים"; ארתור לס איל הנדל"ן מקרוליינה הדרומית ("קבלו יותר עם לֶס!"); מספר עצום של מנהלי השקעות, עורכים אחראים, עורכי משנה. וגם, ובכן, מתברר שיש עוד סופר ששמו ארתור לס. כל אחד מהם מודע היטב לקיומו של האחר; היו כמה העברות של הודעות לבביות שנועדו ללס האחר ותגובות מבודחות ברשת כשטועים ביניהם, אבל לא יותר מזה. פעם הגיע לס לאירוע ספרותי ונתקל בכרזה של סופר מהורהר ומזוקן בז'קט קטיפה — לא הוא עצמו (רחמנות על המתמחה העמוס בעבודה שמיהר מדי בתחקיר). שני הארתור לסים הסופרים אפילו לא נפגשים על אותו המדף — ארתור לס שלנו במדף סופרי להטב"ק, ארתור לס השני בסופרים שחורים; איש מהם לא מונח על מדף הספרות הכללית. שניהם לא מוכרים מספיק לספרות כללית. כיוון שעולם הספרות הוא כפי שהוא, מיותר לומר שהם לא נפגשו אף פעם.

לס מבקש סליחה ומתנתק מהשיחה עם הצעיר המעריץ את רוברט. הוא מרגיש שעשה דבר נורא והוא לא יכול לשאת את הכאב שיבוא כשיחזה בתוצאות; הצעיר עומד עם הוויסקי שלו, סוקר את החדר שממנו נעדר האדם היחיד שהוא נסע דרך ארוכה כל כך כדי לפגוש.

אבל אין לארתור לאן ללכת; מריאן מתקשרת עם העבר, או עם העתיד, או אולי במצב נטול מחשבה — ואם אכן כך, אז כל הכבוד לה — וסביב סטלה התאסף קהל, כמו תמיד. לכן הוא נודד שוב ושוב אל הבר. עוד ויסקי. ועוד אחד. במסעו המפוחד השלישי הוא שומע גבר מזדקן מדבר עם אחת המלצריות. שיער ארוך בצבע אפור של מסך הברזל וכך גם מבטאו: "את יודעת שאין לך כישרון, אז מה הטעם להמשיך? שמעי לי. ותרי על הכתיבה כבר עכשיו." ניכר כי האישה מתרגזת, אבל היא מקצוענית וממשיכה לפנות גביעי יין. נדמה שהאיש לא מבחין בכך, מפנה עיניו לאזורים אחרים בחדר, ארובות עיניו מוכהות אולי מזוועות שאינן מוכרות לאמריקאים, ואז הן נוחתות על לס, והוא מחייך:

"שלום, ארתור, יקירי."

"שלום."

"אתה לא זוכר אותי. אני ויט —" ומיד בא שם משפחה שסולקו ממנו כל התנועות כאילו היו מתנגדות משטר. "הייתי העורך הצ'כי של בוב. נפגשנו פעם בברלין אבל היית נער צעיר וטיפש מאוד ואני הייתי איש מבוגר. לא השתנית בכלל!"

זה לא מסייע ללס, אבל הוא אומר, "טוב לראות אותך... ויט." הוא חושב שמעולם לא נתקל בשמו של האיש.

האיש צוחק. "ודיברת כזאת גרמנית נוראית!"

"אז זה לא אני," עונה לס בביטחון. "אִיך האבֶּה דויטשאוּנטֶריכט גֶנומן, זַייט —"

ויט עוצר אותו ביד מורמת. "תודה, אבל מהתבשיל הזה, כמו שאומרים, לא אטעם פעמיים. במקרה אני בעיר ונודע לי על בוב. כמה עצוב. שמעתי שנעשית סופר." לס חושש כי הערפד הזקן מחפש דם, אבל היא איכשהו ניצל. "גם אני. אני מעריך שאנחנו סופרים שונים מאוד."

"אני חולק את ההערכה."

"אם נפתח במובן מאליו, אני סופר אירופי. אתה אמריקאי." ויט אומר זאת באופן שמזכיר מאוד אני גבר, את אישה, עד שלס מאמין שאולי מתחילים איתו. אבל ויט סוטה מהנוסחה: "אתה יודע מה הבעיה של כותבים אמריקאים?"

"פסיקים."

נפנוף אצבע מהצ'כי. "הבעיה שלכם היא שכולכם ניו יורקים." ללס כבר אין שמץ מושג על מה הם מדברים. מחשבתו משרבטת שרבוטים חסרי טעם של עט שנגמר בו הדיו. אבל האיש בשלו: "ניו יורק, בוסטון, סן פרנסיסקו. שאר הארץ לא מעניין אתכם כהוא זה. ראית את מדבר מוהאבי? את הנאצֶ'ז טְרֵייס? את שביל האפלצ'ים? לא, אתה מכירים רק את העיר על הים. מה הפלא שאתם ממשיכים לשכתב את פיצג'רלד!"

"הלקוח שלך היה משורר אמריקאי."

"בוב היה משורר אירופי," אומר ויט. "רגיש כמו בֶּקֶט. הוא ידע שהדברים שבורים, מנותצים לרסיסים, שלהיות אדם זה שום כלום, שזיכרון זה שום כלום, שאהבה זה שום כלום." כל שום כלום נשמע כאילו הוא קורע כרזת תעמולה לכל אורכה.

"בכלל לא הכרת את רוברט."

ויט מפיק חיוך, ונראה כאילו שיניו צפופות כמו העיצורים בשמו. "אתה יודע מה הבעיה האמיתית של אמריקה?" הוא לא מחכה לתשובה מלס. "כל דחיפות המרפקים שלכם, חוסר הבושה, ההישגים והיכולת. ואף אחד לא אומר אף פעם, 'רגע! אולי אנחנו טועים?'"

"אני שואל את זה כל הזמן," משיב לס.

"אני לא מתכוון אליך, יקירי. אני מתכוון לאמריקה. אולי זאת טעות? עצם הרעיון?"

לס מחפש תשובה; המחשבה מעולם לא עלתה על דעתו.

"אולי כל הרעיון של אמריקה הוא טעות?"

מה עליו לעשות עם האיש הזה? לחנוק אותו? להצדיע לו? להכניס אותו לרומן? אבל ויט מכין כבר את יציאתו שלו, המילולית והקוסמית; שולף חפיסת סיגריות, ואז הסופר הצ'כי עובר בין דלתות צרפתיות אל אכסדרה איטלקית ומצטרף לאיחוד אירופי של מעשנים. אתה רואה סבל, נהג רוברט לומר כשניצב בפני אדם איום. אתה רואה מישהו שכואב לו. ורק אחרי שנעלם ניחוח מי הקולון של האיש, ארתור לס נרגע, וגם אז מרגיש כאילו אף שעבר דרך קורי עכביש, העכביש עדיין נמצא עליו איפשהו.

"טוב, נגמר," אומרת מריאן. וזאת לא עוד מימרה של האורקל מדלפי; מריאן פשוט מציינת את המובן מאליו, חולצת את נעליה אחרי יום ארוך ומייגע. היא יושבת בסלון האפל כיין של הבקתה, לצד שעון הספינה הישן שמשמיע שישה צלצולים. תם הטקס, אסכולת ראשֶן ריבֶר התפזרה, אולי בפעם האחרונה; היו התלחשויות על כך שפרנקלין וודהאוס סירב למחזור נוסף של טיפולי סרטן. הוא נשק ללס נשיקה יבשה על כל לחי לפני שנפרד ממנו לשלום, ולס עקב אחר הזקן הנאבק ללכת במשעול, שוב נשען על זרועה של סטלה בארי. פעם, נזכר לס, קפץ מאבן לאבן וחצה את הנהר. והיום הוא מוכנס למונית ממתינה כמו פריט כבוּדה.

"מריאן, פגשת את הבחור הצעיר?" שואל לס, כשהוא עובר על היום בראשו. הוא יושב מולה על כיסא הנדנדה, טומבוי ישנה בחיקו. הוא מספר לה על הבחור שבא כל הדרך מהוליסטר. הוא משתף אותה בכל פרט ופרט: שְׂערו הקצוץ, חליפתו הכחולה. על כך ששמע שזאת מסיבה לכבוד רוברט, ואיכשהו הבין לא נכון ש...

"אוי לא," נאנחת מריאן.

"הוא חיכה שרוברט יקריא משיריו," אומר לס. "הוא קורא נלהב של שירה."

"אוי לא, אוי לא!" ידה על פיה, עיניה פעורות.

לס מוסיף במשיכת כתף: "כנראה הוא לא קורא נלהב של מודעות אבל."

שניהם פורצים בצחוק פראי. זה היה יום ארוך ומכאיב. היא בוכה מרוב עליצות עכשיו, והממחטה שוב נשלפת, ונדמה כי אוקיי קורל מזייפים שוב בראשו, והוא לא עומד בזה ומצטרף אליה לרגע, בנטישה חסרת אחריות של האבל.

האם חשב אי־פעם שיחלוק את הימים האלה עם מריאן? הימים האחרונים האלה, התאבלות משותפת עם מריאן בראונברן, האישה ששנאה אותו במשך שנים, עשורים, על שגנב ממנה את בעלה? שארגה את תכריכיה מדי יום ופרמה אותם מדי לילה? נראה כמעט לא ראוי להרהר בכך; רק להיות אסירתודה.

"תישארי לארוחת ערב," הוא אומר.

היא מסיטה את הממחטה והוא רואה שהמסקרה שלה התחילה להימרח. "אני לא יכולה. אסור לי לנהוג בחושך. אני זקנה, ארתור." דמעותיה שחורות.

"אז תישארי לישון."

"אני לא יכולה," מריאן אומרת ועוטפת את עצמה ברדיד שלה. "בעצם... ארתור, לקחת את אחד מכדורי החרדה שלך?"

"כן, את צריכה כדור?"

"לא, חומד," היא אומרת. "אבל אני צריכה לומר לך דבר קשה מאוד."

"אוי לא."

היא מרימה את סנטרה ונושמת עמוק. "משהו שיהפוך את הכול לעוד יותר מסובך. זה זמן טוב לספר לך?"

מבעד לחלון מתגנבת בשקט מנגינת פסנתר, לא מוצאת שום דבר שכדאי לקחת, ומתגנבת החוצה ודוממת.

"ספרי לי," הוא אומר.

אז היא מספרת לו.

"תגיד את זה שוב, לס, לא הצלחתי לשמוע."

לס יושב על המיטה הלבנה לצד טומבוי הישנה; מרוב דאגה קולו חורק כמו המיטה עצמה. אצלו זאת שעה סבירה, אבל אצלי במיין הרבה אחרי חצות.

"אין לנו... אין לנו... אין לנו בית."

"שוב הצפת את הכול?"

"לא, לא, לא." לס מדבר בקצב מכונת ירייה של סמל שמודיע לחייליו המוטסים שאין מצנחים: "אנחנו חייבים לעזוב את הבקתה, בגלל משהו שנקרא צו קיום צוואה —"

"יותר לאט, לס. לא צריך לעזוב נכס בתקופת הבדיקה לצו קיום צוואה —"

בהתנשפות כבדה: "אני חייב. שכר דירה. בדיעבד. לעיזבון." הוא אומר זאת כאילו דווקא כן הציף את כל הבית.

"שכר דירה?" אני אומר, המום. "חשבתי שהבקתה שייכת לך!"

"רוברט אף פעם לא ביקש שאשלם. זה היה סוג של... הבנה."

"הבנה?"

שתיקה.

"לס," אני אומר ברוגז, "פשוט חשבת שזה יימשך לנצח? ולא אמרת לי שום דבר? ועכשיו אנחנו חייבים שכר דירה?"

"פרדי, אחרי שרוברט ואני נפרדנו, אני... פשוט לא חשבתי על זה."

"כמה שכר דירה אנחנו חייבים?"

"עשר שנים," לס אומר. "לפי מחיר השוק. לתשלום בעוד חודש."

הפעם השתיקה היא מצדי.

"אז לא אוכל לבוא למיין כרגע. אני נוסע לפאלם ספרינגס. אחר כך לסנטה פה."

"אתה עושה את כתבת הפרופיל?"

"אני עושה את כתבת הפרופיל," הוא אומר כמו שודד בנקים שמסכים לשוד אחד אחרון ודי. "וכל דבר אחר שיגיע. אני אדאג שהכול יהיה בסדר. מנדרן זה כסף, ואני בוועדת הפרס, זה גם כסף. אני אסדר הכול. יש לי חודש. אני אתקשר אליך מפאלם ספרינגס."

"פאלם ספרינגס," אני אומר כאילו זה ההוקוס פוקוס שיעלים את כל דאגותינו.

"ואני אתכנן עוד ספר," הוא אומר, "ואמכור אותו להוצאה. אתה תראה, פרדי, אני אסדר הכול!"

הכרזתו פוגשת שתיקה קרירה, כמו זאת ששותק ברמן אל זר שבא העירה.

"אתה יכול למצוא עבודה," אני אומר.

"ניסיתי את זה כבר," הוא אומר לי. "זוכר את ויצ'יטה?" הפוגה שבמהלכה שנינו נזכרים באסון השהייה שלנו שם, כשלס קיבל משרה של סופר־אורח. "אבל כן, אם לא תהיה ברירה, אמצא עבודה. תן לי קודם לנסות את זה."

"ובמשך כל הזמן הזה," אני אומר, "הבקתה לא היתה בכלל שלנו?"

"יש לי חודש. הפרס וכתבת הפרופיל מביאים אותנו לשליש הדרך —"

"גיבור שלי," אני אומר בשמץ אכזריות.

"ואחרי זה אני אבוא למיין."

"אני מצטער, אני יודע, מצטער," אני אומר ויוצא מזה בבת אחת. "זה נורא ואיום בשבילך, אני מבין. והתכוונת להתחיל את הרומן שלך —"

"הוא יצטרך לחכות."

"זה כל כך נורא."

"פרדי, יהיה לנו בית. אני אסדר הכול."

"אני יודע שתסדר, אהוב שלי."

"אני אסדר הכול ואז אבוא אליך, למיין."

משהו בתוכי כבד כעופרת. אבל אני אומר לו שאני אוהב אותו ומשחרר אותו לדרכו.

ועם זאת... כעת תורי להיות לא ברור. מה עוד מחביא לס בחוסר תום לב, או כי שכח, איבד? איזה עתיד יש עם גבר שכזה?

לעתים קרובות אני חושב על לואיס וקלארק. לא על מגלי הארצות הצעירים ששלח הנשיא תומס ג'פרסון לטריטוריה הצפון־מערבית. לא — לואיס וקלארק חבריו של לס. הם היו זוג עשרים שנה, ולפתע הודיעו שנפרדים. מתברר שקבעו לעצמם מראש פגישה מדי עשר שנים בבר בניו יורק כדי לשקול את החוזה ביניהם — כמו כוכבנית והאולפן שלה — ובפגישה האחרונה החוזה לא חודש. שתו שמפניה והלכו איש־איש לדרכו. "לקחנו זה את זה הכי רחוק שיכולנו," דיווח קלארק בחיוך באוזני ארתור לס ההמום, שדיווח על כך לי. בן־רגע נגמרה האהבה. שמפניה! בן־רגע, מגלי הארצות לואיס וקלארק שהרימו כוס שמונה־עשרה פעמים בסוף מסעם בסנט לואיס. אבל הסיפור מטיל עלי פחד לא ברור. "לקחנו זה את זה הכי רחוק שיכולנו". האם כך יתאר ארתור לס את עשר השנים שלו איתי? כי אפילו מריוֶותֶר לואיס לא שרד את פרידתו מקלארק — ושנה אחרי מסעם, בפונדק על הנאצ'ז טרייס, נטל את חייו שלו בידיו. אחרי שיעברו עשר שנים, האם גם לנו, מגלי הארצות, תהיה פגישה משלנו? הרמת כוסית שמפניה משלנו?

נכון, זוהי תגובה דרמטית לטעות הגדולה של בן זוגי; תמימותו בענייני שכר דירה וצו קיום הצוואה והאופן שבו נע הזמן הם חלק ממה שמשך אותי אליו. הוא חושב שכל יום יהיה טוב יותר מיום המחרת; הוא טועה. הוא מתעורר למחרת בבוקר וחושב כך שוב; הוא טועה. לדעתו, בידינו החירות להפוך להיות מי שאנו באמת, בידינו החירות לאהוב לפי בחירתנו. הלך רוח ארצות־הבריתי כל כך, שאפשר להגיש אותו עם קטשופ.

אני חושב בעיקר על הסיפור שסיפר לי לס פעם. זה קרה אחרי רוברט וקצת לפנַי — בין הברית הישנה לחדשה — כשיצא לכתבת מסע בצפון־מערב ארצות הברית. כדי להכניס פרטים וצבע מקומי, נסע למעיינות חמים שהמליצו עליהם במלון שבו התאכסן. לדברי לס, הוא הלך בשביל לאורך נחל רעשני שקרקש כמו מטבח של דיינר. הוא הגיע למעיינות, פשט את בגדיו והתיישב עירום בבריכה. ערפילים נצמדו אל פני המים. מעליו, הרים חמורי סבר שילבו ידיים סגולות על החזה, והביטו מטה כמו שחקני שח על מלך בהצרחה.

וזה היה הרגע שבו, באופן מאוד שקט ומפתיע, דילג אייל קורא עצום על האבנים ויצא מהיער, ניגש אל ארתור לס והתיישב לצדו בבריכה. רגע של דממה. לס השתין בחופשיות באימה טהורה.

ועם זאת, כך הוא מספר, באותם רגעים ספורים שבהם ישבו שם אייל קורא ואדם וצפו בשמש השוקעת, הרגיש ארתור לס נבחר. שנים נאבק על קיומו בצִלו של רוברט, אחר כך אבוד ונטוש בים רחב הידיים של האפשרויות, ולפתע יצור אדיר כזה בחר בו! לס הרגיש מטמורפוזה לצד האייל הקורא המסיבי הזה — קול הקורא לו ליצור. וכשקם ועזב אותו בדרכו חזרה ליער, כשחלף הרגע ולס שרד אותו, הוא קיבל את העובדה שיוכל לשרוד כל דבר. הוא יוכל לשרוד בלי רוברט; הוא יוכל לשרוד כל שינוי, כל אייל קורא אשר ייקרה בדרכו. הוא יהיה סופר, ולעזאזל עם הדאגות והספקות.

כמה קל לו תמיד; כמה טהור שינוי הצורה של צרותיו, אלכימאי אקראי שלי. אבל קשה לי להבין מה יהפוך את העופרת הזאת לזהב.

ושאומַר את האמת? גם אני רוצה להיות נבחר. נבחר כפי שנבחר ארתור לס הצועד מבולבל בין עצי האשוח: מעצם העובדה שישבתי שם. איפה האייל הקורא שלי? אני שואל אתכם. האין הוא מובטח בחוקה לאמריקאים מלידה ולמתאזרחים, איפשהו בין הפרק הראשון לחוקה לתיקון השלישי לחוקה? איפה פאלם ספרינגס שלי? זה חבל ארץ של חוסר צדק משווע.

הפעם האחרונה שבה פגשתי את המשורר רוברט בראונברן היתה בהוספיס. לס ואני נסענו למחוז סונומה לפגוש את מריאן במוסד הסיעודי. היא המתינה בסבלנות בזכוכית ובאור השמש של הלובי וליוותה אותנו אל חדרו של רוברט: צהוב בוהק, מבושם בעץ דפנה מחוץ לחלון פתוח. וילון, צהוב גם הוא, ועליו הדפס של סנוניות חגות, הוסט וגילה את המשורר על ערש הדווי שלו. לס ניגש אליו מיד והתיישב על כיסא פלסטיק, צהוב גם הוא לס אחז בידו של רוברט, שהיתה צהובה גם היא. אבל עיניו של המשורר נחו עלי: "שלום, פרדי." עיניו של רוברט היו שקועות עמוק בעיגולים שחורים, וכמו שאבו את כל האור שבנמצא; שפתיו היו מהודקות בחוזקה וסנטרו רעד, לא מהתקף כלשהו, אלא מהעובדה הפשוטה שסבל ולא רצה לחשוף זאת. "גדלת!" אמר לי מבעד לחיוך. "ברוך הבא לחלק האמצעי של החיים, פרדי. אני מזהיר אותך: החלק האחרון לא ימצא חן בעיניך." הוא ולס דיברו על האוכל שלו, על התרופות שלו, דרמות עם הצוות הסיעודי, וההדפס על הווילון, שרוברט טען כי אלה לא סנוניות אלא נשרים שחגים מעל. לס כינה אותו טירֶסיאס, בדיחה פרטית. ואז הגיע הזמן ללכת. הוא הפנה שוב את מבטו אלי. "חשבתי בשבילך על הלנה מטרויה. אבל שכחתי מה." נישקתי אותו לשלום על לחיו. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי את המשורר רוברט בראונברן.

אבל לא הפעם האחרונה שלס ראה אותו. כעבור שבועיים הוא ביקר את טירסיאס שלו. לס סיפר לי שהוא אחז בידו, שוב, וכי רוברט התלונן שוב על האוכל והאחיות והנשרים החגים סביבו. מאכילים אותו אך ורק חלב ודבש, הוא אמר. נתנו לו מים ממעיין מזוהם וכן הלאה; הוא היה רגזני ומבולבל. ואז האיש הזקן פנה להביט באיש בגיל העמידה: "ארתור. לך לאיבוד באיזה מקום, זה תמיד עושה לך טוב. אבל עדיין לא. אל תנטוש אותי עדיין."

ארתור לס אמר לאהובו: "על מה אתה מדבר? אני לא אנטוש אותך!"

ובסופו של דבר, כמובן — באהבה מהסוג היחיד שידע לס — רוברט בראונברן הוא שנטש.

מיהי רוח הרפאים שתפקוד את המלט שלנו על חומות הטירה של חלומותיו? ודאי לא רוברט בראונברן; גם אם יש גן עדן שבו כל בעלי החיים ובני האנוש נפגשים באיחוד מטורף, אתיאיסטים כמו רוברט לא יחזרו אלינו בדמות רוח — ולא משום שרוחות מוחזקות באיזה מעצר שמימי, אלא מתוך עקשנות טהורה. אמו של לס ודאי שלא תחזור; היא הרי לא תרצה להפחידו. וממילא יש לה נוכחות תמידית במערכת העצבים של לס, מזהירה מכל שקע חשמל מסוכן ורצפת מקלחת חלקלקה, רוח רפאים ביתית לחוצה. אין ספק שחברים ותיקים לא נחבאים בלֵיל המוות שאין לו תפוגה; אותם קורבנות מגיפה עברו זה מכבר למסיבות טובות יותר. לא סבתות ולא סבים; האם חיים שלאחר המוות, גם אם שוטפות בהם שיחות, יפצו על כל כך הרבה שלא נאמר? ולא אביו, לורנס לס, הגבר האחר שנטש את גיבורנו, ולו רק מפני שהוא עדיין חי באיזשהו מקום...

ועדיין — הצל הזה, האם הוא במקום שבו עליו להיות, שם לצד הדיוקן שצייר וודהאוס את לס? האם הוא נע עכשיו לעבר המיטה?

לך לאיבוד באיזה מקום, נדמה שהוא לוחש.

לס שומע צליל נוסף: ענף נשבר. האם זאת רוח רפאים מגושמת? הוא מזהה את הקול, כמובן; זה שהיה משמיע רוברט פעמים רבות במהלך הלילה: קול פקיקת הלסת. רוברט היה מתעורר אחוז עווית שרירים, וכדי להירגע ושוב להירדם, היה מדמיין איך הוא משקיט כל איבר בגופו, החל בבהונות, עד שהגיע ללסת בצליל פּופּ. לעתים קרובות זה היה מעיר את לס לצדו. ברור שלא רוברט השמיע אותו; ברור שאין שום רוח רפאים. לס תופס שהשמיע את הקול בעצמו. שכּן המתים שוכנים רק בקרבנו.

לס ממצמץ בעיניו כדי למחות את דוק השינה; הכול נעלם. החדר אפל ושקט והצללים כל אחד במקומו הראוי. ואז מאירים פנסי מכונית בחוזקה מבעד לחלון, מטילים צל על הספה, כמעט כמו הצמח המטפס בשמש הבוקר, צל שיכול לעורר זיכרונות בכל המביט בו... אבל לס כבר איבד הכרה, לס כבר בחצי הדרך אל פאלם ספרינגס.

תערב לך שנתך, אהובי. לא רק יבשת מפרידה בינינו הלילה.

2 איטלקית: בלגן, תערובת (כל הערות השוליים מאת המתרגם).

3 פרודנט — זהיר.

4 משחק מילים: OK Chorale במקום OK Corral מקום התרחשותו של קרב אקדחים מפורסם במערב הפרוע בשנת 1881.

5 במקור, "Get more with Less!" משפט דו־משמעי. לֶס באנגלית משמעותו — "פחות".