לעלות אל העם – סיפור חייו של יצחק נבון

א 1928

מול עיניהם הפעורות של תלמידי הכיתה, תלוי בין שמיים וארץ כמו חולצה על חבל כביסה, יצחק נבון יודע שאת הרגע הזה הוא לא ישכח לעולם. לחייו בוערות, נדמה לו שאש אוחזת בהן. ציפורניים מחוספסות ננעצות בו ומאיימות לקלף את עור פניו. מפעם לפעם נעליו אמנם נוגעות ברצפה ומתעוררת בו תקווה שזהו זה, הסיוט תם, אבל מייד הן נתלשות ממנה והישועה מתרחקת.

עד מתי???

ושוב למעלה, ונחיתה.

אימא... הוא מנסה לצעוק, אבל קולו לא נענה לו.

אבא!

הצילו!

ייתכן שלעולם לא יבוא סוף לעינוי הנורא?

"אבל זה לא אני!" הוא מצליח לגנוח.

"שקט שיהיה כאן!" גוער בו אדון משה המורה, ולא מרפה, ושוב מניף אותו באוויר, כשהוא לופת את לחייו כמו צבת, עד שגם כוחותיו כלים, "זהו, בן סורר, חזור למקומך!" הוא דוחף קדימה את הילד הצנום, רק בן שבע, "ולעולם אל תעז לפצות פה כשהמורה שלך פונה אל הלוח."

"אבל זה לא אני..."

"אף מילה, אמרתי!"

יצחק נע לאחור. הוא שולח את ידיו אל פניו מחשש שמא לא נותרו לו לחיים. אולי הן נעקרו והותירו בו בורות? הכאב נורא, הלחיים שורפות, אבל ברוך השם, כל לחי נותרה במקומה הטבעי.

הוא נושך את שפתיו. אף מורה אחר מעולם לא הכאיב לו ככה. אש אוחזת בראשו ומתפשטת דרך צווארו אל כל גופו. זרימת הדמעות מתגברת ויחד איתה הולכות ונרקמות במוחו תוכניות הנקמה: הרי לא ייתכן שיעבור על דבר כזה בשתיקה, הרי לא ייתכן שיסלח למורה. כשיגדל מעט ויתחזק, ישיב לאדון משה מנה אחת אפיים. כפל כפליים. שבעתיים. עשרת מונים. אין סיכוי שישכח את ההשפלה ואת הסבל. לנצח יזכור, לעדי עד.

וזו לא סתם תוכנית נקמה. זו שבועה וזה גם נדר: בעוד שלוש־ארבע שנים, כשיהיה בגילו של ויקטור אחיו הבוגר, יוציא את פעולת התגמול מהכוח אל הפועל. יש לו סבלנות. אמנם לשם כך יהיה עליו לחצות את הקווים, להתרחק משכונת אוהל משה שבה הוא גר ולעבור לשכונת האשכנזים של אדון משה, אבל כיוון שבגיל הזה הוא כבר יהיה אמיץ עד מאוד, כמו ויקטור, וחזק עד מאוד, גם כן כמו ויקטור, הוא לא ירגיש שום פחד, גם לא בהיותו אחד מול כל הילדים האשכנזים, כי אף אחד מהם לא יעז להציק לו.

מצויד במקל ובחבל יתגנב אל חצר ביתו של המורה ויכין את המארב. ואז, כשאדון משה ייצא מהבית ויצעד לו זקוף ובטוח בעצמו, ואולי אפילו יפזם לעצמו איזה ניגון ביידיש של האשכנזים, הוא יזנק עליו. בום! נפילה מהירה. טראח! קשירה בחבלים אל העץ הסמוך לבית. את כל הסקרנים מכל השכונות הסמוכות, אפילו מהשכונות של הכורדים והבוכרים, הוא יזעיק למקום האירוע, כדי שיראו במו עיניהם את המורה נענש, משלם את השכר הראוי על חטאו.

"איזָק, קָרידוֹ מִיוֹ (יקירי)," זו אימו הגוחנת עליו, "אולי תנסה להסביר לי מה קרה?" ריח חריף של סבון מתפשט מידיה אל נחיריו ומזכיר לו שהיום הוא יום הכביסה השבועי, שבו, ביחד עם הכובסת השכירה, היא מסבנת, מקרצפת וסוחטת כל בגד ובגד, ולא רק את הבגדים אלא גם את המצעים. זו הסיבה שהבוקר, הרבה לפני השיעור של אדון משה, היא העירה את כל בני הבית עם עלות השחר, תלשה אותם ממיטותיהם ושחררה את הסדינים, הציפות והציפיות, כדי שאחרי הכביסה הם יספיקו להתייבש כך שעד הלילה היא תוכל להחזירם למקומותיהם, כי אין מצעים אחרים שיחליפו אותם.

הוא שוכב במיטתו והיא מתרוצצת סביבו. איך יסביר לה הכול בלי לחזור ולפרוץ בבכי? והרי הוא כל כך שונא להדאיג אותה ולהעציב אותה. אבל גם ללא הסבר היא כבר עצובה ומודאגת, הוא רואה את הדאגה בעיניה. ברגע שחזר הביתה מבית־הספר, ולמרות שדאג למחות היטב את דמעותיו, היא הבחינה שמשהו לא בסדר איתו, מיהרה וניגבה את ידיה וניגשה אליו.

כשהניחה את כף ידה על מצחו, ידעה אימו מייד שהוא קודח מחום ורצתה להבין מה עובר עליו, כי הרי חום אינו סיבה לעיניים אדומות מדמעות, שלמרות שמחו אותן, אימהות מסוגלות להבחין בעקבותיהן.

אבל הוא רק רעד ולא הצליח להסביר, והיא העדיפה קודם כול לטפל בחום ורק אחר כך לנסות להבין נסיבות. היא חלצה את נעליו והשכיבה אותו במיטה. מגבת לחה וצוננת הונחה על מצחו. אצבעותיה ליטפו את שערותיו והיא שרה לו בלאדינו:

"נאני נאני, נאני רוצה הילד, הילד הקטן של אימא, גדול יהיה..."

הוא היה בן הזקונים של המשפחה, "מִי רֵיי" - המלך שלי, כך היא כינתה אותו, והידיעה שלמרות כל האהבה אין בכוחה לגונן עליו בכל עת ובכל מקום, הכאיבה לה.

"איזק," היא מתחננת, "מה קרה?"

"איז'וֹ מִיוֹ," סבתו שגרה באותו בית, מתפרצת בסערה אל החדר, "ריבונו של עולם!" היא צועקת.

הוא בולע רוק.

"זה לא הייתי אני," הבכי שוב פורץ.

"איפה לא היית אתה?" סבתו לא מבינה.

"בכיתה."

"מי זה היה?" אימו שואלת.

"זכריה."

"מה זכריה עשה?"

הוא מתאמץ להתיישב, נשען בגבו הצנום על הכר, מאגרף את שתי ידיו, מקרב את ידו הימנית אל פיו ומצמיד אליה מאחור את ידו השמאלית, יוצר משתיהן מעין חצוצרה, מעביר את מבטו מאימו אל סבתו.

"הוא השמיע קול תרועה," הוא מסביר.

"קול תרועה?" סבתו מתפלאת.

"מתי?" אימו שואלת.

"בשיעור."

"של איזה מורה?"

"אדון משה," בשרוול חולצתו הוא מוחה את דמעותיו.

"אוי ואבוי!" קוראת סבתו ועיניה הפעורות של אימו מעידות על בהלתה. הרי היא מכירה את כל מוריו, ויודעת שאדון משה הזה הוא קפדן וקצר רוח במיוחד.

הוא חוזר ובולע רוק.

"היה שיעור," קולו חנוק, "ואדון משה רשם דברים על הלוח, וכולם העתיקו למחברות. ואז זכריה השמיע קול תרועה."

"אוי ואבוי!" ידיה של סבתו אוחזות בראשה, "באמצע השיעור?"

הוא מהנהן.

"ואז?"

"אז אדון משה הסתובב אלינו."

"נו?"

"ואני צחקתי."

"נו, זה ברור," אימו מצליחה לחייך, "קול תרועה. נו, מי לא היה צוחק?" היא לא תחמיץ שום הזדמנות להגן על בנה.

"כן," דמעותיו זורמות, "כולם צחקו, אבל אני אולי צחקתי יותר, כי..." הוא מכחכח בגרונו, "כי... אני לא יודע למה... ובזמן שאדון משה הסתובב אלינו וכולם הצליחו להפסיק לצחוק, אני לא הצלחתי. ובגלל זה המורה החליט שאני אשם," הוא חוזר ונשכב על המיטה, "ואפילו שאמרתי לו שזה לא אני, הוא לא האמין."

"לא האמין לך???" סבתו צועקת.

"לא. ואני..."

"מה, מלך שלי?" אימו גוחנת אליו.

"אני לא רציתי להגיד שזה היה זכריה," קולו צרוד. "אני לא רציתי להיות מלשין," חולצתו כבר רטובה מדמעות, "אפילו שהוא תלה אותי באוויר ככה בלחיים, אני לא הלשנתי," הוא טומן את פניו בכר, "כי המלשינים רשעים, ולמלשינים לא תהיה תקווה, ומי שמלשין מחרימים אותו."

אימו קמה. ניכר בפניה שהכעס גועש בה. היא מתרחקת ממנו ומְפַנָה מקום לסבתא שגוחנת אל נכדה.

"אתה - יש לך נשמה של צדיק," סבתו אומרת.

הוא שותק.

"חכה חכה שאבא שלך יבוא וישמע מה קרה," אימו צועדת בחדר מקיר לקיר, מניפה את ידיה באוויר, "חכה חכה מה שיהיה להמן הרשע הזה!" היא פונה אל הדלת, "אנחנו נדאג שהוא לא ימשיך להיות מורה!" היא יוצאת מהחדר ואימה בעקבותיה.

אימו ממהרת עתה אל החצר המשותפת לכל דיירי הבית, להזעיק את השכנות, וכבר היא עומדת במרכזו של מעגל הולך ומתרחב ומספרת לכולן בקול רם במיוחד מה קרה.

יצחק עוצם את עיניו, מתעלם מצעקות הנשים שמגיעות מבחוץ. ברור לו שהן לטובתו. הרי זו דרכן, להיות סולידריות ולתמוך זו בזו. הוא נושם עמוק. תוכניות הנקמה חוזרות אליו, פושטות צורה אחת ולובשות צורה אחרת, מסתעפות ונפרטות לפרטי פרטים.

הנה למשל רעיון מוצלח במיוחד: הוא ימצא את אוצר המשפחה. כן, זו הדרך הטובה ביותר. הוא ימצא אותו. הוא הוא בכוחות עצמו. אמנם הכסף אינו הדבר החשוב בחיים, כמו שאימא חוזרת ואומרת, אבל אם אתה משתמש בו למעשים טובים, זה בסדר. והוא ישתמש בו למעשים טובים. הוא ירכוש בכספו את בית־הספר 'דורש ציון' ויעזור לילדים נזקקים, וגם יפטר את אדון משה ממשרתו.

כן.

לפטר אותו!

זה עונשו של מי שמכאיב ככה לילדים!

זו הדרך!

אדון משה יבוא ויבקש רחמים. הוא יכרע ברך. הוא יתחנן כמו שהתחננו אֶחָיו של יוסף שירדו למצרים אחרי שמכרו אותו לישמעאלים. אבל הוא לא יסלח לו: אתה תלית אותי בלחיים, ואני אשיב לך מנה אחת אפיים!

אבל ראשית, לפני שתגיע הנקמה המתוקה, יש למצוא את האוצר. זה המהלך הראשון. אולי עליו לחפור לעומק, סמוך לבור המים שממנו שואבות אימו והשכנות מים לשתייה, לבישול, לכביסה ולרחצה. מאחורי הבור ישנה ערימה חשודה של אדמה רכה. ייתכן שמישהו שנודע לו דבר האוצר כבר חפר שם, אבל לא היה די חרוץ כדי להעמיק את הבור עוד ועוד. ברגע שיחלים יתחיל במלאכה. זה מקום מוסתר והוא יוכל לעבוד בשקט, כל עוד אף אחד לא יוצא לשאוב מים.

יותר מפעם אחת סיפרה לו דודה רבקה, אחות אביו, על האוצר המשפחתי הזה, שאם תצליח לגלות אותו יהיה לך יותר כסף מאשר לכל עשירי ירושלים, אשכנזים, ספרדים וערבים גם יחד. זה סיפור שעבר מדור לדור במשך שלוש מאות שנה. לפני שלוש מאות שנה חיו בני משפחת נבון בעיר ניקוֹפּוֹל שעל שפת נהר הדנובה. הם היו משכילים ואמידים והייתה להם אחוזה משלהם. ויום אחד, בעיצומה של מלחמה שהתנהלה באזור, בעת נסיגת האויב, הגיעה אל חצר אחוזתם פרדה ללא רוכב, עמוסה בשני שקים. השקים היו כבדים כל כך, עד שהפרדה התמוטטה ונפלה, ולא חזרה ונעמדה על רגליה עד ששלושת האחים, בני נבון, התירו את החבלים מהשקים ושחררו אותה מהם.

שמחה וטובת לב נמלטה הפרדה אל ההרים, והאחים שפתחו את השקים גילו שהם מלאים זהב נוצץ וטהור. עיניהם נפערו וליבותיהם התרחבו. פחד נורא נפל עליהם, שמא יבואו אליהם החיילים בעלי האוצר, וידרשו לקבל לידיהם את השקים. לכן מיהרו וחילקו ביניהם את הזהב שווה בשווה, עזבו את עירם ונדדו למקומות רחוקים.

"ואחד מהשלושה, רפאל עלי, יחד עם חנון בנו, סבא רבא רבא שלך, איזק, הגיע לירושלים לפני שלוש מאות שנים והטמין את חלקו במקום מסתור," זה מה שדודה רבקה אמרה.

"ומי מצא אותו?" הוא שאל.

"אף אחד."

"שלוש מאות שנה?"

"שלוש מאות שנה."

"ואם אני אמצא אותו?"

"אם תמצא אותו, הוא יהיה שלך."

"ואם ארצה לחלק אותו לכל בני המשפחה?"

"אם תחלק אותו לכל בני המשפחה, והם ישתמשו בו למעשים טובים, כולם ישמחו."

עכשיו הוא מנסה להתהפך ולשכב על הצד, אבל כאב חד בלחי הימנית מזעזע את כל גופו. ברור לו שלא ייקח את כל הכסף לעצמו. הרי האוצר שייך לכל המשפחה, והוא רק נציג שלה והוא לעולם לא יקח לעצמו מה שאינו שייך לו, כי זה חטא. אבל גם אם יחלק את הכסף, בוודאי יישאר לו די והותר, כי בית־הספר 'דורש ציון' לא נראה מפואר כל כך שיש לשלם מחיר יקר עבורו.

"זה לא אני..." שפתיו של יצחק ממלמלות.

"הוא קודח מחום," כאילו מבעד למסך מגיע אליו קולה של פוֹרְטוּן ("מזל") אחותו שבאה להחליף את המגבת הלחה המונחת על מצחו, "אימא!!!"

עפעפיו כל כך כבדים... הוא שומע צעדי ריצה ומבין שאלה צעדי אימו שנוטשת את קהל הנשים שהצטבר בחצר וממהרת אליו, מסירה ממנו את השמיכה ומשפשפת את גופו במגבת הרטובה. הוא אינו מסוגל לפקוח את עיניו וגם לא רוצה, נעים לו ככה.

מראה מרהיב של מטבעות זהב נוצצים נגלה לו. הוא מצא את אוצר המשפחה עמוק באדמה סמוך לבור המים, וכבר חילק אותו בין כל קרוביו והתעשר, ונהיה הבעלים של בית־הספר 'דורש ציון' והנה הוא יושב עם חכם קסטל המכובד שבמורים ודורש ממנו לפטר את אדון משה, וחכם קסטל אומר: "כן, אדון נבון. בוודאי, אדון נבון. בהחלט, אדון נבון. אנחנו נעשה בדיוק מה שאתה אומר..."

אבל ההזיה המתוקה מתפוגגת כי מהפתח מגיע אליו קולו הרם של אביו:

"אתם תראו מה שאני אעשה למורה הזה!" הוא קורא ונכנס בסערה אל החדר וגוחן לעבר יצחק, "אני אדאג לפטר אותו ממשרתו! אתם תראו!" קולו צרוד.

לא קשה ליצחק לזהות את מגע האצבעות של אביו. הוא שונה מהמגע הרך של אימו, מלא אהבה, אבל באופן אחר, כי אבא אינו אימא. את אימא אוהבים, מאבא מפחדים. אל אימא פונים בגוף שני, אומרים לה "את"; אל אבא פונים בגוף שלישי, אומרים לו "הוא". וכיוון שכיבוד אב ואם הוא מצווה חשובה ביותר, יצחק מרים מעט את ראשו, נשען על מרפקיו, ולכבוד אביו הוא חוזר אל הסיפור: באמצע השיעור הייתה תרועה. זה לא היה הוא. הוא מוכן להישבע שזה לא היה הוא. אבל הוא לא רצה להלשין. כי למלשינים לא תהיה תקווה. ואז אדון משה תפס בלחיים שלו. ואז...

"אל תדאג!" אביו קם ומניף באוויר את מקלו, "מחר אני אטפל בזה!"

יצחק לא דואג, בדמיונו הוא רואה את אביו משכנע את חכם קסטל לשלוח את אדון משה לעונש בפינה כמו שנוהגים בבית־הספר עם התלמידים המפריעים. זה לא שחכם קסטל בעצמו אינו צובט בלחיים, כפי שנוהגים כל המורים, אבל להרים ככה את התלמיד באוויר ולפצוע?

החום הגבוה משרה עליו שלווה והמנגינות של אימא מנעימות את חלומותיו. שוב ושוב הוא מגלה את אוצר הזהב, ושוב ושוב הוא נוקם באדון משה בעצמו וללא עזרת אביו. נקמה כזו עדיפה בעיניו, לכן הוא אינו מתאכזב כאשר למחרת מתברר שמאמציו של אביו לא נשאו פירות ראויים, כי כאשר הוא הגיע לבית־הספר התברר שאדון משה נעלם ולא הופיע ולכן אביו לא מצא אותו. הוא גם לא יוצא מגדרו משמחה, כשאביו מדווח שחכם קסטל הבטיח להעניש כהוגן את צובט הלחיים האלים, בן עמלק, פרעה הרשע שהעז לפגוע בבנו, ולהרחיק אותו לנצח מכל משרת הוראה.

עכשיו, כמו מלך אמיתי מהאגדות, יצחק נשען על שני כרים עבים ומקבל את פני מבקריו. השכנות מרעיפות עליו מאפים מתוקים, והחברים מרעיפים עליו שבחים. מי שעמד בעינויים קשים ולא הלשין על חברו ראוי להערצה. וחוץ מזה, כך הם מדווחים, דע לך שכל המורים, אפילו מורה אשכנזי טהור וקפדן כמו אדון כהן הזקן, שמלמד תלמוד, אפילו הוא אמר שפגיעה כל כך חזקה ופוצעת בגוף של תלמיד אינה באה בחשבון. זו בהחלט פגיעה מוגזמת. שלא לדבר על אדון כהן הצעיר, שמלמד כתיבה תמה, וכמעט לא מעניש אף אחד, שיצא בשצף קצף נגד המעשה.

"וחכם אַלְבּוֹחֶר?" יצחק שואל את זכריה שיושב מולו על כיסא וזולל ענבים שנקטפו מהגפן הצומחת בחצר המשותפת, "זה לפחות ילמד אותו לקח לא לצבוט אותנו חזק?"

"חכם אלבוחר לא צובט כל כך חזק," זכריה מתקן אותו.

"הוא כן."

"טוב, אולי כי הוא מתאמץ כל כך לספר לנו סיפורים מעניינים, ואם מפריעים לו זה מרגיז מאוד."

יצחק מסדר את הכרים כך שיהיה לו יותר נוח להישען עליהם.

"כשאני אהיה מורה, לא אכה אף תלמיד!" הוא מכריז.

"כשאתה תהיה מורה?"

"כן."

"אתה רוצה להיות מורה?" זכריה מתפלא.

"אולי," יצחק אומר.

"אתה רוצה שיפריעו לך? שיספרו עליך סיפורים? שיצחקו עליך?"

"אם אני אהיה מורה, אני אשתדל שלילדים יהיה כל כך מעניין שהם לא ירצו להפריע, וגם לא לספר עליי סיפורים, וגם לא לצחוק," יצחק מדבר מהר.

"ואם לא תהיה לך סבלנות אליהם?"

"למה לא תהיה לי סבלנות אליהם?"

"אני לא יודע למה. ככה זה, למורים אין סבלנות."

"אם המורה אוהב את התלמידים שלו, יש לו סבלנות." יצחק מתעקש.

"ואתה תאהב את התלמידים שלך?"

"אם אני לא אוהב אותם, אני לא אלך להיות מורה."

לרגע משתררת דממה בחדר, ואחר כך זכריה מקרב את כיסאו אל המיטה של החולה.

"תגיד," הוא לוחש, "מתי אתה מתכונן להבריא?"

יצחק שולח את כף ידו אל מצחו. המצח עדיין חם.

"אני לא יודע," גם הוא לוחש, "למה?"

"כי אנחנו מתארגנים לעוד מלחמה."

"מי?"

"התחלקנו לשתי קבוצות. הפולנים עם תגבורת של שני הונגרים, ואנחנו עם תגבורת של שלושה כורדים."

עיניו של יצחק מצטמצמות. הוא מתמקד בחלוקה, מנסה למדוד את הכוחות ולבחון את סיכויי ההצלחה. הוא ותיק בעניינים האלה ויש לו ניסיון רב במלחמות משחק. לכן הוא יודע שבדרך כלל הכורדים מנצחים, הם החזקים ביותר. אחריהם באים הספרדים האחרים, ובסוף הרשימה נמצאים האשכנזים הפולנים שלרוב מפסידים.

"תקשיב," זכריה קוטע את הרהוריו, "כבר אספנו ערימות של פצצות," הוא נשמע גאה, "אבל החלטנו לחכות לך. אמרנו: לא יוצאים לקרב בלי יצחק."

יצחק נושם עמוק.

"טוב," הוא מתרצה, "ננצח אותם!"

זכריה קם.

"לפני שאני הולך, אני צריך להגיד לך שאני חייב לך תודה, כי לא הלשנת עליי," הוא אומר.

"אהה," יצחק עושה בידו תנועה של ביטול, "זה בסדר. אני לא צריך תודה. אני יודע שלמלשינים לא תהיה תקווה."

"אבל אני בכל זאת חייב לך," זכריה מתעקש, ״האמת היא שרציתי לקום ולהגיד לאדון משה שזה הייתי אני, אבל לא הספקתי."

"לא הספקת?"

"הוא כבר צבט אותך, ואתה כבר צרחת, ואני חשבתי שאם אתה כבר סובל, לא תצא שום טובה אם גם אותי הוא יצבוט."

"אהה..."

"אז מתי אתה מתכוון להיות בריא?"

"מי יודע? אני רופא חולים?"

"לא, אבל אתה יכול להרגיש."

"אני יכול רק להשתדל."

"אז תשתדל?"

"ברור."

"תשתדל ממש חזק?"

"ממש חזק."

"טוב מאוד," זכריה קם, "וכמובן אף מילה."

"אתה יכול לסמוך עליי," יצחק מחייך.

"אי, תישן נשמתי, תישן עיניים שלי, אי, הנה אביך בא, בשמחה רבה..." אימא שרה לו בלילה.

אבל הוא אינו מצליח להירדם. חלומות הנקמה מתערבבים במחשבות, והמחשבות מתערבבות בכאב, וכל הערבוביה הזו מעכבת את בואו של מלאך השינה.

"אימא," הוא נשען על מרפקיו, "למה הספרדים רבים עם האשכנזים, והכורדים רבים עם הספרדים ועם האשכנזים, והאשכנזים רבים עם הכורדים והספרדים, והתימנים...?"

היא גוחנת אליו ומניחה את כף ידה על פיו.

"ששש... איזק!" היא אומרת, "ריבונו של עולם! איך אתה מדבר? מי רב? כולנו יהודים. אסור לדבר ככה!"

"אבל..."

"אין אבל. אנחנו לא רבים, כולנו אחים."

"אבל..."

"אמרתי 'אין אבל', איזק. כולנו אחים. פה ושם יש ויכוחים."

"איזה ויכוחים?"

"ויכוחים בקשר לכל מיני מנהגים."

"איזה?"

"למשל נוסחים של תפילות."

"למה?"

"הכול בגלל הגלות."

"למה?"

"נו, אתה כבר גדול ויודע שהקדוש ברוך הוא הפיץ אותנו לארבע כנפות הארץ, לא? לא לימדו אותך ב'דורש ציון'?"

"לימדו."

"אז ככה נוצרו עדות של יהודים בכל מיני מקומות בעולם, ובגלל המרחקים הם לא יכלו לתאם ביניהם החלטות בקשר לכל מיני ויכוחים, איך צריך לנהוג במקרים כאלה וכאלה, והתחילו שינויים. האשכנזים הלכו לפי הרבנים שלהם, ואנחנו הלכנו לפי החכמים שלנו ו..." היא לא מצליחה לסיים את המשפט כי הוא קוטע אותה.

"מה?" הוא קורא, "לאשכנזים לא היו חכמים?"

"בוודאי שהיו להם," היא עונה.

"אז למה לכל המורים הספרדים שלנו אנחנו קוראים 'חכמים', חכם קסטל וחכם אלבוחר וחכם לוי וחכם כהן, ולאשכנזים אנחנו קוראים אדון? אדון משה, אדון כהן, אדון גולדשטיין."

היא מניחה יד על פיו.

"ככה מקובל. זה לא קשור לחוכמה."

"אבל לָמה?"

"די עם השאלות, איזק," היא אומרת, "כולנו יהודים, וכולנו שומרים את השבת, וכולנו לומדים את התורה ומתפללים 'שמונה־עשרה' ואומרים 'שמע ישראל', כמו שאתה תגיד עכשיו יפה 'קריאת שמע על המיטה', כי הגיע הזמן לישון," היא מנסה לדחוף אותו לאחור אל הכר, אבל הוא מתנגד לה.

"רגע," הוא קורא.

"מה עכשיו?"

"למה האשכנזים אומרים שאנחנו לא מקיימים את כל המצווֹת?"

"כי האשכנזים הם בית שמאי ואנחנו בית הילל, ובית שמאי היו קפדנים יותר, ואנחנו מתונים יותר."

"אנחנו זה גם התימנים?"

"זהו. לילה טוב, איזק."

"אבל רגע!"

"מה עוד?"

"למה האשכנזים מדברים יידיש ואנחנו לאדינו?"

"כבר הסברתי לך, איזק, הקדוש ברוך הוא הפיץ אותנו."

"הבנתי את זה, אבל אם כולנו יהודים, למה אין לנו שפה אחת?"

"יש לנו."

"איזה?"

"עברית."

"אז למה אנחנו מדברים לאדינו והאשכנזים מדברים יידיש?"

"איזק," היא קמה, "עכשיו קוראים 'שמע על המיטה' וישנים. כל החברים שלך כבר ישנים, גם האשכנזים כבר ישנים, גם כל התימנים, גם כל הכורדים. את כל השאלות תשמור למחר בבוקר."

"אבל..."

"מה?"

"בבוקר את אומרת שאת עסוקה, שאת צריכה לבשל ולנקות."

"נכון מאוד. אם לא אבשל, מה נאכל?"

"אבל אם את מבשלת, מתי אוכל לשאול שאלות?"

"כשאסיים."

"אבל אז את מנקה."

"נכון, אם לא אנקה, איך הבית יהיה נקי?"

"אבל הבית נקי."

"לא מספיק. אתה רוצה ששכנה תיכנס ותראה אבק על המדפים? אתה רוצה שיגידו עלינו שהבית שלנו לא נקי?"

"אבל הבית נקי, ואין אבק."

"עכשיו אין אבק כי ניקיתי, אבל מחר יבוא אבק חדש."

"אז..."

"אז איזק, לילה טוב. אם לא תישן, לא תחלים," היא פונה לצאת, אבל עוצרת ליד הדלת, שולחת אליו עוד נשיקה באוויר ויוצאת.

מילון מושגים לפרק א

אוהל משה: שתי שכונות הוקמו בירושלים במקביל בתמיכת כספי הנדבן היהודי משה מונטיפיורי. האחת מזכרת משה האשכנזית ושכנתה אוהל משה הספרדית. הכניסה הראשית לאוהל משה היא דרך שער מפואר ברחוב אגריפס, מול שוק מחנה יהודה. זוהי "שכונת חצר", שבה הבתים צמודים זה לזה וסוגרים על שתי חצרות פנימיות.

בור מים: בור שנחצב כדי לצבור בו מי גשמים. בדרך כלל פתח הבור מכוסה במכסה אבן. בתקופות שבהן עדיין לא היו ברזים בבתים, היו בורות כאלה בחצרות, ומהם שאבו התושבים מים לצריכה פרטית. בורות גדולים שימשו מאגרים לציבור גדול.

בית־ספר 'דורש ציון': בית־ספר דתי בירושלים, שבניגוד ל"תלמודי התורה" שבהם למדו רק לימודי קודש, שילב גם לימודי חול, כמו חשבון ולשון ואפילו שחיטה וחזנות, כדי לאפשר לבוגריו להתפרנס. בראשיתו נועד 'דורש ציון' להיות בית־ספר משותף לאשכנזים ולספרדים, אבל במשך הזמן היה לבית־ספר שזוהה עם העדה הספרדית בלבד.

יידיש: שפת היהודים שחיו באירופה ושקיימת כבר למעלה מאלף שנה. מעין תערובת של השפות עברית וגרמנית, שדובריה התבדלו באמצעותה משכניהם הנוצרים. כותבים את היידיש באותיות עבריות מימין לשמאל.

לָאדינוֹ: שפת היהודים שחיו באזורים דוברי ספרדית והשתלבו בה עברית, ארמית וספרדית. הלאדינו נקראת גם סְפַּנְיוֹלִית וכתבו אותה בכתב רש"י.

ניקוֹפּוֹל: עיר שנמצאת היום בבולגריה, ובמאות ה־17 וה־18 הייתה חלק מהאימפריה העותמנית־הטורקית. יהודים שגורשו מספרד התיישבו בה והיא נחשבה לאחד ממרכזי התרבות היהודית.

ענישה גופנית בבתי־ספר: כיום אסורה ענישה גופנית בבתי־הספר בישראל, אבל עד המחצית השנייה של המאה ה־20 היא הייתה מקובלת. ברוב המקרים היה המורה נוהג להכות בסרגל תלמיד שהפריע, והיו מורים שנהגו להכות במקל בישבן. צביטות היו גם הן נפוצות, ונמצאו לא מעט מורים שנהגו לתפוס בתנוך אוזנו של התלמיד ולסובב אותו באופן מכאיב.