לענוד שוב את טבעתו

"זאת הכתובת שביקשת בכיכר גרוסוונור." נהג המונית הציץ מעבר לכתפו בנוסעת שלו שהמשיכה לשבת במושב האחורי ותהה למה היא לא יצאה עדיין מהמונית. "זה המקום שרצית להגיע אליו, מותק, או שאת רוצה שאני אקח אותך למקום אחר?"

פרפרים רפרפו בבטנה כשהביטה החוצה מהמונית השחורה, ולרגע כמעט התפתתה לבקש מהנהג שימשיך לנסוע. הבית הג'ורג'יאני נראה בדיוק כפי שזכרה אותו. החלונות המשובצים בארבע קומות הבית נצצו בשמש האביבית, ועצי הפארק שממול נשקפו בהם. היא אהבה את הבית כשגרה בו עם קונסטנטין, אבל עכשיו יופיו הראוותני כאילו לעג לה.

היא הופתעה מעוצמת רגשותיה למראה הבית, שמדלתו הקדמית יצאה בפעם האחרונה לפני שנתיים והפנתה את גבה לנישואיה. אולי עדיף שהיא פשוט תחתום על הסכם הגירושים שבָּעַר בתוך תיקה ותשלח אותו בדואר לעורך דינו של קונסטנטין. מה הטעם לראות אותו שוב ולחפור בעבר?

למען האמת, היא מעולם לא הכירה כראוי את בעלה. כשהם נפגשו לפני שלוש שנים, היא הסתנוורה מקסמו והלכה שבי אחרי חושניותו היוקדת. בהתחלה הייתה מערכת יחסיהם כמו רכבת הרים של תשוקה לוהטת, אבל אחרי החתונה הפך קונסטנטין לזר מרוחק. במבט לאחור, ברור לה שהיא מעולם לא הבינה באמת את האיטלקי המסתורי בעל התואר האקזוטי: הרוזן קונסטנטין דה סוורינוֹ.

היא ראתה בדמיונה את המסמך המשפטי שבתיקה עם הכותרת בגופן השחור הבולט: תצהיר עילת גירושין – נטישה, ותחושת זעם הציפה אותה בשל הסיבה שבחר קונסטנטין לבקשת הגירושים. נכון שהיא זאת שנפרדה ממנו, ולכן מבחינה מעשית היא אכן נטשה אותו. אבל לא הייתה לה שום ברירה אחרת אלא לעזוב אותו. הוא הרחיק אותה ממנו בגלל היחס הקר והלא-מתפשר שלו כלפי הקריירה שלה.

היא הזעיפה את פניה. נטישה זאת מילה מרשיעה כל-כך, אבל למרבה האירוניה היא גם מכילה בתוכה הרבה יותר רגש ממה שקונסטנטין הביע אי פעם במהלך שנת נישואיהם הראשונה, כשעוד גרו יחד.

למה היא מופתעת? אם מסתכלים על תווי פניו הנוקשים והמחוטבים, אי אפשר לטעות ולחשוב שיש בו איזה צד פגיע. קונסטנטין לא ידע להביע רגשות. סביר להניח שהוא בחר בסיבה הזאת לבקשת הגירושים אחרי ששקל את המצב באופן קר ומחושב. אבל היא לא מוכנה לייחס לעצמה את כל האשמה לכישלון נישואיהם, חשבה איזבל בזעם. קונסטנטין צריך לדעת שהיא כבר לא אותה בחורה תמימה כפי שהייתה כשנישא לה, והוא לא היחיד שקובע איך יתנהלו הדברים. בעבר היא חששה מפניו. אבל עכשיו היא הייתה נחושה לשים קץ לנישואיהם כשווה אליו.

"זה בסדר, תודה," אמרה לנהג, יצאה מהמונית ורכנה אל החלון כדי לשלם את דמי הנסיעה. הרוח הקלילה הניפה את שֹערה בצבע דבש-זהוב מאחורי כתפיה.

הבעת צהלה התפשטה על פניו של הנהג. "אני יודע מי את! את הזמרת הזאת איזי בלייק מגְּבָרוֹת האבן. הבת שלי היא מעריצה גדולה שלך." הוא תחב פנקס לתוך ידה של איזבל. "אני יכול להיות חצוף ולבקש ממך חתימה בשביל לילי שלי?"

היא לקחה את העט שהושיט לה וחתמה את שמה. איזבל אמנם לא הרגישה נוח כשמישהו מהציבור זיהה אותה, אבל היא גם מעולם לא שכחה שהלהקה חייבת את הצלחתה לאלפי האוהדים ברחבי העולם.

"את הגעת ללונדון להופעה?" שאל נהג המונית.

"לא, אנחנו סיימנו את סיבוב ההופעות האירופי שלנו בברלין בשבוע שעבר, אבל אני חושבת שאנחנו אמורים להופיע בלונדון בסתיו." היא כבר נואשה מלנסות לזכור את התאריכים המדויקים של לוח ההופעות הקדחתני של הלהקה. בשנתיים האחרונות חייה הסתחררו בין טרקליני אירוח בנמלי תעופה ובין מבואות בתי מלון, עד שהיא כבר לא זכרה באיזו עיר, מדינה או יבשת אמורה הלהקה להופיע.

היא תלשה דף מפנקסו של הנהג. "תן לי את כתובת האי-מייל שלך, ואני אדאג שישלחו לך זוג כרטיסים, לך ולבת שלך, להופעה הבאה של גברות האבן."

נהג המונית הודה לה ונסע, ואיזבל לפתה בלי משים את אצבעותיה מסביב לרצועת תיקה, עלתה במדרגות שהובילו אל הבית וצלצלה בפעמון הדלת. על אף נחישותה לשמור על קור רוח ועל שלוות נפשה, היא הרגישה את ליבה הולם בכבדות בחזה. היא לא הייתה מתוחה מהמחשבה שתתראה שוב עם קונסטנטין, הרגיעה את עצמה. היא חשבה על הסכם הגירושים ששלח לה, והמילה המאשימה והמרשיעה: נטישה השפיעה על מזגה כמו סדין אדום מול שור.

"לעזאזל אתך, קונסטנטין," היא מלמלה לעצמה, רגע לפני שמישהו מוכר פתח לה את הדלת.

"גבירתי," הנהן אליה משרתו של קונסטנטין בכובד ראש, ונימת קולו המאופקת ותווי פניו הנינוחים לא העידו שהופעתה הפתאומית אחרי שנתיים הפתיעה אותו.

"שלום, ויטאקר. האם... בעלי... בבית?" הצרידות בקולה והקושי לבטא את המילה בעלי הרגיזו אותה. הוא לא יהיה עוד הרבה זמן בעלה, והיא תהיה חופשיה להמשיך בחייה.

היא קראה בעיתון שקונסטנטין הגיע ללונדון כדי להשתתף בפתיחת חנות חדשה של חברת דה סוורינו אֵצֶ'לֶנְסַה, המוכרת יותר בשמה המקוצר: סוורינו, ברחוב אוקספורד, והיא תכננה את ביקורה ליום ראשון בבוקר, כי אף שקונסטנטין היה מכור לעבודתו, הוא לא נסע בדרך כלל למשרדו בימי ראשון.

"הרוזן למטה בחדר כושר." המשרת צעד לאחור והיא נכנסה פנימה. "אני אודיע לו בטלפון הפנימי שאת כאן".

"לא!" איזבל עצרה בעדו. היא רצתה לשמור על גורם ההפתעה. וכשמצחו של ויטאקר התקמט קלות, היא מיהרה והוסיפה, "הוא... הוא מצפה לי." מה שאמרה היה כמעט אמת, היא שכנעה את עצמה. אין ספק שקונסטנטין ציפה שהיא תחתום בהכנעה על הסכם הגירושים, אבל הוא בוודאי לא ציפה שהיא תגיע לכאן בשביל למסור לו אותו אישית. היא צעדה בחיפזון לאורך המבואה לעבר גרם המדרגות שהוביל אל המרתף.

קונסטנטין הפך את המרתף לחדר כושר מיד לאחר חתונתם כדי שיוכל להתאמן בבית, במקום לעצור במועדון הבריאות הפרטי שלו אחרי שבילה יום שלם במשרד. בעודה יורדת במדרגות, שמעה איזבל קול חבטות קצבי. דלת חדר הכושר הייתה פתוחה, והיא ראתה בבירור את קונסטנטין הולם באגרופיו בשק חבטות. הוא היה שקוע לגמרי במעשיו ולא הבחין בה.

פיה יבש כשעמדה במסדרון ובחנה אותו. היא שכחה עד כמה הוא היה גדול! את קומתו הגבוהה, מטר ותשעים סנטימטרים ועוד קצת, הוא ירש מאמו האמריקאית, שבאחת הפעמים הנדירות שבה דיבר על משפחתו, סיפר קונסטנטין לאיזבל שהיא הייתה דוגמנית מצליחה לפני שנישאה לאביו.

היא הניחה שגם את עצמות לחייו החדות ואת תווי פניו החטובים הוא ירש בגֶנים מאמו, אבל מכל הבחינות האחרות הוא היה כל כולו גבר איטלקי טיפוסי, עם עור בגון זית אקזוטי ושֹער כהה, כמעט שחור, ומבריק שצמח בגלים שופעים וסירב להיכנע לחלוטין למספריו של הספר. המכנסיים הקצרים והגופייה שלבש חשפו את שרירי ירכיו וכתפיו החסונים, ושֹער חזהו המסולסל והכהה היה רטוב מזיעה כשהטיח את אגרופיו בשק האגרוף.

הוא יצטרך להתקלח כשיסיים להעניש את שק האגרוף, הרהרה איזבל. זיכרון מודחק צץ במוחה מתקופת ימי נישואיהם הראשונים, כשירדה לעתים קרובות לחדר הכושר וצפתה בקונסטנטין בזמן שהתאמן, ואחר כך הם היו מתקלחים יחד. השנתיים שבהן חיו בנפרד התמוססו בבת-אחת, והיא נזכרה איך הייתה מעבירה את ידיה על ירכיו השריריים העירומים, ואיך אצבעותיה נפרשו מסביב לאיברו הקשוי, בעוד הוא החליק סבון על שדיה ובמורד גופה הרוטט, עד שהיא התחננה בפניו שישים קץ לייסוריה ויכבוש אותה חזק ומהר כשהיא נשענת על קיר תא המקלחת.

אלוהים אדירים! גל חום לוהט זרם בעורקיה, והיא לא הצליחה להחניק אנחה, שמיד התריעה בפני קונסטנטין על נוכחותה. ראשו נפנה אליה במהירות, ולמשך כשלושים שניות ראתה איזבל הבעת תדהמה על פניו, ואז התקשחו תווי פניו המחוטבים ולבשו הבעה חתומה. הוא הסיר את כפפות האגרוף והתקרב אליה.

"איזבלה!"

קולו העמוק היה חושני כמו שוקולד מריר, וכשהגה את שמה בגרסתו האיטלקית, שטפה אותה תשוקה בשיפולי בטנה. איך ייתכן שעדיין הייתה לו השפעה כה עוצמתית עליה אחרי כל-כך הרבה זמן? כמי שעבדה בעסקי המוזיקה, היא פגשה לעתים קרובות גברים חתיכים, אבל היא מעולם לא הרגישה ניצוץ של תשוקה לאיש מהם. היא ייחסה את חוסר עניינה בגברים אחרים לעובדה שהיא הייתה עדיין נשואה מבחינה חוקית, ואף שהיא וקונסטנטין נפרדו בנסיבות קשות, היא האמינה בחובת הנאמנות במסגרת חיי נישואים. אבל כעת הבזיקה בה ההכרה המתסכלת שאף גבר אחר לא ריגש אותה כמו בעלה. בשנתיים האחרונות היה החשק המיני שלה רדום, אבל מבט אחד בקונסטנטין הספיק כדי לעורר את גופה בתשוקה לוהטת.

המומה לגמרי מתגובתה למראהו, היא חשה דחף להסתובב ולברוח במעלה המדרגות. אבל זה היה מאוחר מדי. הוא ניגש ונעמד קרוב מאוד אליה, כך שהיא נשמה לקרבה את ניחוח המושק של גבריותו.

אגלי זיעה נצצו על עורו. והיא הרגישה צורך להעביר את אצבעותיה בתוך קווצת שֹער הצובל שנפלה על מצחו ולעקוב אחר תוואי הזיפים השחורים הרכים שעל לסתו ומעל לשפתו העליונה. כל שריר בגופה התכווץ בהתגוננות בעודה נאבקת בהשפעתו עליה. היא לא הייתה מודעת לכך שהזכירה לקונסטנטין סייח עצבני שעלול לזנק בכל רגע במנוסה.

"אל תתחבאי בין הצללים, יקירה," אמר לאט. "אני לא יודע למה את כאן, אבל אני מניח שיש לך סיבה טובה להרשות לעצמך לפתוח את דלת הבית שנתיים אחרי שברחת ממנו."

נימתו הצינית החזירה את איזבל אחורה, לימי גסיסת נישואיהם, כשהם היו רבים כל הזמן.

"אני לא ברחתי," היא מלמלה בכעס.

גבותיו השחורות העבות התרוממו, אבל עיניו הן שריתקו אותה. בפעם הראשונה שאיזבל פגשה אותו, כשהסוכנות שלחה אותה לעבוד כמזכירה זמנית בלונדון במשרד מנכ"ל חברת התכשיטים האקסקלוסיביים ומוצרי היוקרה, דה סוורינו אֵצֶ'לֶנְסַה, הקסימו אותה עיניו הכחולות כפלדה בוהקת של קונסטנטין, שצבען היה מנוגד באופן מפתיע למראהו הלטיני הכהה.

הוא משך בכתפיו. "בסדר, את לא ברחת. את חמקת מהבית בזמן שהייתי בנסיעת עסקים. חזרתי הביתה ומצאתי פתק ממך שבו הודעת לי שיצאת למסע הופעות עם הלהקה, ושאת לא מתכוונת לחזור."

איזבל חשקה את שיניה. "אתה ידעת שאני יוצאת למסע הופעות עם גברות האבן – אנחנו דיברנו על כך. אני עזבתי כי אם לא הייתי עוזבת, אנחנו היינו הורסים זה את זה. אתה זוכר את הוויכוח שהיה לנו לפני שנסעת לצרפת, או את המריבה שהייתה לנו יום קודם, או ביום שלפניו? לא יכולתי לסבול את זה יותר." קולה רעד. "אנחנו אפילו לא יכולנו להיות יחד באותו חדר בלי שהאווירה בינינו תתלהט. הרגשתי שהגיע הזמן לעצור את המלחמות בינינו."

כאב פועם חלף במצחה והזכיר לה את כאבי הראש שמהם סבלה במהלך שנת נישואיהם. היא וקונסטנטין כבר הספיקו להתווכח, רגעים ספורים אחרי שנפגשו שוב.

"וחוץ מזה, אני לא פתחתי את הדלת," אמרה בקול מדוד. "השארתי את המפתח שלי יחד עם טבעת הנישואים על השולחן שלך לפני שנתיים." הפעולה הסמלית של משיכת טבעת הנישואים מאצבעה הייתה כמו החץ האחרון שננעץ בליבה, נזכרה איזבל בכאב. "ויטאקר הכניס אותי." היא פתחה את תיקה ושלפה מתוכו את הסכם הגירושים. "באתי לכאן כדי להחזיר לך את זה."

קונסטנטין העיף מבט במסמך. "את כנראה לחוצה נורא לסיים את הנישואים שלנו, אם לא יכולת לחכות עד מחר כדי לשלוח את הניירת בדואר."

נימתו העוקצנית הרגיזה אותה, והיא פתחה את פיה כדי להסכים איתו שלא הייתה לה סבלנות לחכות לנתק את הקשר האחרון ביניהם. היא נעלה נעלי עקב בגובה עשרה סנטימטרים, אבל קונסטנטין התנשא מעליה, והיא נאלצה להטות את ראשה לאחור כדי לפגוש את עיניו הכחולות הבוהקות. אך כשעיניה נחו על שפתיו המלאות החושניות והדופק שלה הואץ, הבינה מיד שטעתה. לשונה ליחכה את שפתיה שהתייבשו פתאום, והיא הבחינה בניצוץ מסוכן בעיניו, שעקבו אחרי תנועת לשונה הבוגדנית, ואז שוטטו באיטיות ובחנו את כל גופה, ועורה של איזבל עקצץ בתגובה.

"את נראית טוב, איזבלה," אמר לאט.

ליבה הטיפש עשה סלטה, אבל היא הצליחה לענות בקור רוח, "תודה." לאיזבל הישָנה היה קשה לקבל מחמאות כראוי, אבל היא התבגרה ורכשה ביטחון עצמי, והייתה מסוגלת להביט בראי ולהודות שהיא אישה נאה.

אבל זה לא אומר שהיא לא התלבטה בלי סוף מה ללבוש לפגישתה עם קונסטנטין. מטרתה הייתה להיראות אלגנטית, ועם זאת ליצור רושם שהיא לא התאמצה יותר מדי, אז לבסוף היא בחרה במכנסי ג'ינס כחולים, של המעצב האהוב עליה, בחולצת טריקו לבנה פשוטה, ולהגברת הביטחון העצמי שלה – בז'קט אדום. היא השאירה את שֹערה השופע פזור והתאפרה באופן מינימלי – רק מסקרה להדגשת עיני השקד שלה, ושפתון ורוד מבריק על שפתיה.

היא ראתה שקונסטנטין העיף מבט אל תיקה. "מהקולקציה החדשה של דה סוורינו אֵצֶ'לֶנְסַה," הוא ציין. "די אירוני, לאור העובדה שאת תמיד התרגזת עלי כשנתתי לך מוצרים של סוורינו כשהיינו יחד. אני מקווה שכשקנית את התיק הסברת שאת אשתי וביקשת הנחה."

"ברור שלא," אמרה איזבל בקשיחות. "אני יכולה להרשות לעצמי לשלם את המחיר המלא."

לא היה טעם לנסות להסביר לו שכשהם היו יחד, היא הרגישה לא נוח בכל פעם שנתן לה תכשיטים ואביזרים של חברת סוורינו, כי כל דבר בקולקציה שלה היה יקר מאוד, והיא לא רצתה להצטייר כמו בחורה תאבת בצע שהתחתנה איתו רק בגלל הכסף שלו."

בשנתיים האחרונות היא הרוויחה בזכות קריירת המוזיקה המצליחה שלה סכומים בלתי נתפסים לבחורה שגדלה בעיירת כורים בצפון אנגליה, שבה העוני והמחסור סחטו את חדוות החיים ואת הנשמה מאנשיה, שהיו מחוסרי עבודה מאז נסגר המכרה לפני כעשור. היא פקפקה אם קונסטנטין מסוגל להבין איזו תחושה טובה יש לה שהיא יכולה לממן בעצמה את בגדיה ותכשיטיה, לעומת הבושה שחשה כנערה מהידיעה שמשפחתה נסמכת על נדבות המדינה.

היא הציצה בתווי פניו היהירים. מאז ומתמיד הייתה ערה לפער החברתי ביניהם. קונסטנטין השתייך למעמד האצולה האיטלקית, כבן למשפחת אצולה, עשיר להפליא ובקיא בהלכות העולם, ואין זה מפתיע שכבתו של כורה פחם, היא נאלצה להיאבק כדי להתאים את עצמה לסגנון חייו האקסקלוסיבי של קונסטנטין. אבל היא כבר לא הוטרדה מאי-ודאות כלכלית שאפיינה את נעוריה. הקריירה המצליחה שלה העניקה לה ביטחון עצמי וגאווה.

"אני לא רוצה לדבר על העבר," ענתה לו בתקיפות.

עיניו הצטמצמו וננעצו בפניה, והיא הבחינה שהוא הופתע מהביטחון החדש שהפגינה. "אז מה את רוצה?"

איזבל רצתה להבהיר לו שהיא לא מוכנה לקבל על עצמה את האחריות לקריסת נישואיהם. אבל מילות הכעס הלוהטות שהתכוונה להטיח בו התחלפו בתחושה לוהטת אחרת בבטנה, כשהתבוננה בו בזמן שניגב במגבת את זרועותיו ואת כתפיו. הוא פשט את גופייתו ושפשף את המגבת על השֹערות המסולסלות, הכהות והלחות מזיעה, שצמחו בצפיפות על חזהו וירדו עד לשיפולי בטנו השטוחה.

בתחושת אשמה היא הסיטה את עיניה מהמקום שבו נעלמה פלומת השֹער מתחת לחגורת מכנסיו וקפצה את אגרופה כדי שלא תוכל להושיט את ידה ולהחליק באצבעותיה על שרירי בטנו הקשים כסלע. היא חשבה עליו לעתים קרובות בשנתיים האחרונות, אבל זיכרונה לא עשה עמו צדק. הוא היה כה יפה עד שכל איבריה נמסו בקרבה.

עורה הצטמרר כשכל עצב בגופה נדרך בחוזקה מהשפעת הסקסאפיל המחוספס של קונסטנטין. משהו קדמוני ויצרי לחלוטין התעורר בתוכה. מוחה זיהה את הסכנה, אבל הקול הרועם של דמה באוזניה התגבר על פעמוני האזהרה שצלצלו בראשה. השתיקה רטטה ביניהם כמו גומייה מתוחה יותר מדי. קונסטנטין קימט את מצחו משלא ענתה על שאלתו, אבל הוא הבחין בהבעה החשופה בעיניה, ושפתיו התעקלו לחיוך טורפני.

"אה, נדמה לי שאני מבין, יקירה. את קיווית שאנחנו נתאחד לזכר ימים עברו לפני שניפרד באופן חוקי?"

"נתאחד?" לרגע איזבל לא הבינה. היא לא יכלה לשלוט בחום שגעש בתוכה, כשמבטו של קונסטנטין השתהה על שדיה, ולחרדתה היא הרגישה את פטמותיה מתקשות מתחת לחולצת הטריקו שלה והתפללה שהוא לא הבחין בכך.

"בהיבט אחד של נישואינו לא היו לנו בעיות," הוא מלמל. "חיי המין שלנו היו כאלה סוערים, שלא היה אפשר למדוד את עוצמתם בסולם ריכטר."

הוא מדבר על סקס! עיניה התנגשו בעיניו הנוצצות ואצבעותיה עקצצו מרצון למחוק את החיוך מפרצופו. "אתה חושב שבאתי לכאן כדי להציע לך... הצעה מגונה? בחלום הלילה," אמרה לו בזעם.

דמה רתך. איך העז קונסטנטין לרמוז שהיא באה אליו מפני שרצתה לשכב איתו – לזכר ימים עברו? אבל מוחה הבוגדני נענה לרמיזתו השערורייתית, והיא דמיינה את שניהם מתפתלים עירומים על שטיח חדר הכושר, איבריהם סבוכים ועורם רטוב מזיעה, וגופו נדחף אל גופה בקצב מתמיד.

לחייה התלהטו, והיא לא סמכה על עצמה שלא תאמר לו עוד דבר-מה שיוביל לאחד מאותם הוויכוחים הנוקבים שהפכו להיות דפוס קבוע בחודשים האחרונים של נישואיהם. היא העדיפה לשמור על שתיקה, אך כשפנתה ממנו עצר אותה קולו המחוספס עם המבטא מלרוץ במעלה המדרגות.

"את בהחלט הופעת לעתים קרובות בחלומות שלי בשנתיים האחרונות, איזבלה. הלילות יכולים להיות לילות ארוכים של בדידות...את יודעת..."

הייתכן שהיא שמעה נימת חרטה בקולו? האם יש סיכוי שהוא התגעגע אליה, אפילו מקצת ממה שהיא התגעגעה אליו? היא פנתה לאט לאחור ומיד הבינה שהשלתה את עצמה. הוא עמד נינוח בפתח החדר, בחזה חשוף, יפה כל-כך ומודע לגמרי שהוא הצית את תשוקתה.

איך היא יכלה להעלות בדעתה שקונסטנטין מסתיר אולי איזו מידה של פגיעות מתחת ליהירותו? הרעיון שהיא פגעה בו כשעזבה אותו לפני שנתיים היה מגוחך, חשבה איזבל במרירות. אם היה לו לב, הוא נעל אותו מאחורי חומת פלדה חסינה ששום דבר, ואף איש, לא היו יכולים לחדור בעדה.

"לא נראה לי שבילית הרבה לילות לבד," אמרה בקול מתוח, "אם להאמין לסיפורים בצהובונים עליך, ועל כל הדוגמניות היפהפיות והסלבריטאיות."

הוא משך בכתפיו. "היו מקרים שהייתי חייב להזמין נשים לאירועים חברתיים," הוא שלח אליה מבט נוקב, "היות שאשתי לא הייתה בסביבה ולא יכלה להתלוות אלי. לצערי, העיתונות הצהובה מחפשת שערוריות ורומנים אסורים, ואם היא לא מוצאת כאלה, אז היא ממציאה ידיעות כוזבות."

"אתה רוצה להגיד לי שלא ניהלת רומנים עם הנשים האלה?"

הבעת הזלזול על פניו לא הסגירה שום דבר. "אם את מנסה להוביל אותי להודות בניאוף כסיבה לגירושים – אז תשכחי מזה," אמר בקור רוח. "את זאת שעזבת אותי."

תחושת תסכול הציפה את איזבל שרצתה לתבוע ממנו תשובה ישירה. הרעיון שהוא שכב עם הנשים האלה שהצטלמו איתו הטריף אותה מקנאה. אבל כמו שהוא ציין, זאת היא שעזבה אותו, ואין לה שום זכות לשאול אותו שאלות על חייו הפרטיים. קונסטנטין הוא גבר חסון ובריא עם חשק מיני חזק, וזה לא הגיוני שהוא נמנע מיחסי מין בשנתיים האחרונות.

האדרנלין ששטף את עורקיה כשהרימה את ראשה בהתרגשות אליו התפוגג, והיא הרגישה פתאום עייפה ומרוקנת לגמרי. זה היה רעיון טיפשי לבוא הנה.

היא הביטה במסמך הגירושים שבידה וקרעה אותו לשניים בשאננות.

"אני רוצה להתגרש בדיוק כמוך, אבל מהסיבה שאנחנו בעצם חיינו בנפרד יותר משנתיים. אם אתה תמשיך להצהיר שהסיבה לגירושים היא שנטשתי אותך, אז אני אפתח בהליכי גירושים נגדך ואאשים את התנהגותך הלא-מוסרית."

הוא הטיל את ראשו לאחור כאילו סטרה לו ועיניו נצצו בזעם. "ההתנהגות הלא-מוסרית שלי? מה לגבי ההתנהגות שלך? את לא ממש היית רעיה נאמנה, נכון, יקירה?" הוא הדגיש את מילת החיבה בזלזול. "למעשה, את יצאת לבלות עם החברים שלך לעתים קרובות כל-כך, עד שאני כמעט שכחתי שיש לי אישה."

"נפגשתי עם החברים שלי כי, מסיבה שמעולם לא הבנתי, אתה נהיית קר אלי. אנחנו היינו כמו שני זרים שבמקרה גרים באותו הבית. אבל אני הייתי זקוקה ליותר, קונסטנטין, אני הייתי זקוקה לך..."

איזבל השתתקה כשהבינה, לפי הניצוץ הנוקשה בעיניו של קונסטנטין, שהיא מבזבזת את זמנה. "טוב, אני מסרבת להמשיך במשחק הטחות האשמה הזה," היא מלמלה וצחקה צחוק מאולץ. "זאת דוגמה מצוינת לחיי הנישואים שלנו, איך שאנחנו אפילו לא יכולים להסכים כיצד לסיים אותם."

היא התרחקה ממנו ועלתה מהר במדרגות בגו זקוף. כשהגיעה לקומת הקרקע ונחפזה אל דלת הכניסה, היא נאלצה לעצור במקומה, היות שלפניה נעמד המשרת שסיים באותו הרגע לדבר בטלפון הפנימי.

ויטאקר פתח את דלת חדר המגורים. "הרוזן ביקש שתחכי לו כאן בזמן שהוא מתקלח, והוא יצטרף אליך עוד מעט."

היא הנידה בראשה. "לא. אני הולכת."

חיוכו המנומס של ויטאקר לא סר מעל פניו. "מר דה סוורינו קיווה שאת תישארי, ואתם תמשיכו לדון במה שהתחלתם לפני כמה דקות. תרצי שאביא לך כוס תה, גבירתי?"

לפני שהספיקה לסרב לו, מצאה את עצמה איזבל מובלת לתוך חדר המגורים, והיא שמעה קול נקישה חלש כשוויטאקר יצא וסגר אחריו את הדלת. היא לא הבינה מה קונסטנטין רוצה ממנה. היה ברור שאין להם על מה לדון, ובכל הנושאים הקשורים לגירושים יטפלו כבר עורכי הדין המכובדים שלהם. המחשבה הראשונה שעלתה בראשה היא שאסור לה לתת לו לשלוט בה כמו בובה על חוטים, כפי שקרה לעתים קרובות בחיי נישואיהם. היא הושיטה את ידה לידית בדיוק כשהדלת נפתחה, והמשרת נכנס כשהוא נושא מגש עם קנקן תה מכסף וקנקן קפה.

"אני זוכר שאת אוהבת תה ארל גריי, גבירתי," אמר בחיוך והושיט לה ספל ותחתית.

כבעלת נימוסים טובים איזבל לא הייתה מסוגלת לברוח משם. היא תמיד הסתדרה עם ויטאקר, והבעיות בחיי נישואיה לא היו באשמתו של המשרת הזקן. היא כבשה את כעסה על שקונסטנטין הצליח לכפות עליה את רצונו, כפי שהצליח פעמים רבות בעבר, וניגשה אל החלון. נוף הפארק היה מוכר ועורר זיכרונות כואבים.

"דיברתי עכשיו עם עורך הדין שלי והוריתי לו לשלוח מסמך גירושים חדש כדי שתחתמי עליו. את תצטרכי גם לתת הצהרה בכתב שאנחנו חיים בנפרד במשך שנתיים."

למשמע קולו הלקוני של קונסטנטין, קפצה איזבל בבהלה ושפכה מעט מהתה על תחתית הספל. היא הסתובבה מיד וראתה, למבוכתה, שהוא עמד קרוב אליה. יחסית לגבר גדול הוא נע בשקט מאיים כמו פנתר המשחר לטרף, חשבה בעצב. מכנסי הג'ינס וחולצת הפולו השחורים שלבש הדגישו את יופיו המהמם. שֹערו היה עדיין לח מהמקלחת וניחוח ההדרים של הסבון שהתמזג עם מי הקולון המבושמים שלו גירה את חושיה.

"גילס עדיין חושב שיש לי סיבות טובות להתגרש ממך בטיעון של נטישה." כעסו של קונסטנטין על שהצליחה להכניע אותו ניכר בקולו הנוקשה. "אבל הוא ייעץ לי להשתמש בטיעון שאנחנו חיים בנפרד כבר שנתיים כדי לזרז את ההליכים. אם יש משהו ששנינו יכולים להסכים עליו זה שאנחנו רוצים שהנישואים שלנו יסתיימו מהר," אמר לאיטו בנימה צינית.

כשהיא נחושה להסתיר את הכאב העז שעוררו בה דבריו, הפנתה איזבל את מבטה אל החלון והתבוננה שוב בפארק היפה שבמרכז כיכר גרוסוונור.

"כשהייתי בהיריון, עמדתי כאן לעתים קרובות ודמיינתי שאני לוקחת את התינוקת שלנו בעגלה ומטיילת איתה בגנים," אמרה בשקט. "התינוקת שלנו הייתה צריכה להיות עכשיו כמעט בת שנתיים וחצי."

הכאב החד בחזה לא היה חד כמו בעבר, אבל היה חד מספיק כדי לעצור את נשימתה. חזרתה לבית שבו גרה כשהייתה בהיריון פתחה את הפצע בליבה שמעולם לא הגליד לגמרי. היא נזכרה בעצב איך הספיקה אפילו לבחור באחד מחדרי השינה בחלקו האחורי של הבית כחדר ילדים, והייתה עסוקה בתכנון עיצובו לפני שהיא וקונסטנטין יצאו לנסיעתם הגורלית לאיטליה.

היא הסתובבה והביטה בקונסטנטין בעודו מוזג לעצמו קפה והרגישה גל של כעס שעלה בה על שלא הגיב לאזכורה של בתם. שום דבר לא השתנה, חשבה איזבל בזעם. כשאיבדה את התינוקת שלהם, בשבוע העשרים להריונה, היא לא תפקדה מרוב עצב. היא ניסתה כמה פעמים לדבר עם קונסטנטין על ההפלה, אבל הוא דחה אותה והתרחק ממנה אפילו יותר, עד שלבסוף היא הפסיקה לנסות לתקשר איתו.

"אתה חשבת פעם על אריאנה?" האחות בבית החולים ייעצה להם לבחור שם לתינוקת שלהם, אף שהיא נולדה מוקדם מדי מכדי לשרוד.

הוא לגם מהקפה, ואיזבל הבחינה שהוא נמנע מלפגוש את מבטה. "אין טעם לחפור בעבר," אמר קצרות. "שום דבר לא יכול לשנות את מה שקרה. כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה להמשיך קדימה."

לפני שנתיים היא הצטמררה מחוסר יכולתו להביע רגשות, אבל כשהתבוננה בו עכשיו מקרוב וראתה עצב זע בלחיו, היא הבינה שהוא היה מתוח יותר מכפי שנראה.

"בגלל זה התחלת את תהליך הגירושים? אתה רוצה לקבור את העבר?"

קונסטנטין עיווה את פניו כשהדגישה בכוונה את המילה לקבור, ואיזבל תהתה אם גם במוחו עלתה התמונה של מצבת השיש הלבנה הקטנה בחצר הקָפֶּלָה שבבית צֶ‏'לֶסְטֶה – הבית העתיק של משפחת דה סוורינו על חוף אגם אלבנו – שם הביאו את אריאנה למנוחת עולמים.

עיניו של קונסטנטין הצטמצמו. "אני לא מבין לאן השיחה הזאת מובילה. לא שמעתי ממך מילה במשך שנתיים. למה חזרת לכאן ככה פתאום?"

הוא לא ניסה להסתיר את תסכולו. הוא לא ציפה לפגישה הזאת עם מי שתהיה בקרוב גרושתו, וקונסטנטין שנא הפתעות. הוא היה המום כשהבחין באיזבל עומדת בפתח חדר הכושר וכעסו ניצת על שעזבה אותו, אף שהכיר בכך שהוא זה שהרחיק אותה ממנו. יש לה חוצפה לחזור לכאן, ועוד כשהיא נראית יפה כל-כך עד שהיא מיד הציתה את תשוקתו באופן מביך למדי.

מצב רוחו לא השתפר כשהרגיש את ידו רועדת תוך כדי שהרים את ספלו אל שפתיו וגמע מהקפה הרותח שצרב בגרונו. הוא לא רצה לראות אותה שוב שמא תעורר בו מחדש את זיכרונות העבר שהוא הצליח להדחיק עד כה. תמונתה של ילדתם הזעירה והיפה, שלא הספיקה לחיות, הבזיקה במוחו. כאב ניצת בגופו, אבל הוא הצליח להשתלט עליו בעזרת כוח הרצון, כפי שהצליח תמיד, וחסם את הזיכרונות.

קשָה יותר לשליטה הייתה תגובתו של גופו לאיזבל. איזבל עוררה בו לא רק זיכרונות לא-רצויים, לגלג על עצמו קונסטנטין, ושינה תנוחה כדי להסתיר כמיטב יכולתו את הבליטה במכנסיו. אף אישה אחרת לא הציתה את תשוקתו באותה העוצמה ובאותה המהירות כמו איזבל.

הוא נזכר בפעם הראשונה שראה אותה. היא התפרצה למשרדו באיחור של חצי שעה לעבודה, רעמה שופעת של שֹער בצבע דבש-זהוב שמִסגרה פנים יפות להפליא, והכריזה שסוכנות כוח האדם שלחה אותה להחליף זמנית את העוזרת האישית שלו שיצאה לחופשת לידה. הוא קטע את הסברה לאיחור, אבל הלך רוחו השתנה כשהביט לתוך עיני השקד הרחבות שלה והרגיש דקירת תשוקה עזה עד כדי כך שנשימתו נעתקה, פשוטו כמשמעו.

מאותו הרגע הייתה לו רק מטרה אחת - להכניס אותה למיטתו. מטרה שהושגה בתוך חודש אחד. אחרי שגילה שהוא היה המאהב הראשון שלה, התעוררו בו רגשות שהוא לא האמין שקיימים בו. סוף השבוע שהם בילו יחד היה סוף השבוע הנפלא ביותר – והרע ביותר – בחייו.

כך התחילו הסיוטים שרדפו אותו מאז התעורר באישון לילה, מזיע ורועד ומבועת לגמרי מהאמת שנחשפה בחלומו. הוא הסתכל באיזבל הישנה בתמימות לצדו והבין שלמען ביטחונה אסור שמערכת יחסיהם תימשך.