לעשות לך קפה?

פרק 1 שואלי השאלות

 

היי, כאן תמי.

זה הכול בגלל נתן. גם הספר הזה.

נכון שיש בכל כיתה מישהו ששואל המון שאלות?

הרבה יותר מכל האחרים?

בכל מיני כיתות שישבתי בהן היו שחשבו שהמישהו הזה מעצבן.

שהוא כל הזמן מפריע למורה ללמד.

אבל פעם מישהו שינה לחלוטין את דעתי, כשהוא אמר לי שהמישהו הזה, ששואל המון שאלות, לא שואל בכלל עבורו. הוא ״הנציג״ הכיתתי ששואל עבור כולם.

יש לו תפקיד. השאלות רק עוברות דרכו, אבל הן בעצם השאלות של...כולנו.

מאז הפסקתי להתעצבן על שואל השאלות והתחלתי להקשיב לשאלותיו,

כאילו הן שאלותיי שלי.

ואפילו הודיתי לו על התפקיד הזה שהוא לוקח על עצמו בשביל כולנו.

כי לא תמיד ברור לך מה השאלה שיש לך בלב או בראש.

וגם אם ברור לך, לא תמיד נעים לך לשאול.

אז מזל שיש מישהו שלוקח על עצמו לשאול את השאלות במקומך.

אימא שלי, למשל, שהייתה משכילה להדהים ודוברת שפות אחדות, חזרה מכנס פסיכולוגים באירופה וסיפרה לי שהיא לא שאלה בקול רם ולוּ שאלה אחת.

לעומתה, חברה שהתלוותה אליה מהארץ, שבקושי דיברה אנגלית, בלי היסוס התפרצה שוב ושוב באמצע ההרצאות, עמדה על רגליה באולם הענקי ושאלה את המרצים שאלות וקושיות בשפתה העילגת.

מעורר הערצה! או מבוכה... תלוי איך אתם לוקחים את זה.

גם אני, זו האמת, לקח לי שנים רבות לפני שהתחלתי לשאול שאלות בקול רם.

בטח שלא עלה על דעתי לשאול שאלות בהרצאה באולם של מאות אנשים.

משום מה, יותר קל לי ללמד את השיעור מאשר לשאול את השאלות... מוזר.

ככה אנחנו. יש מי שנועד לשאול, יש מי שנועד להעביר את השיעור ויש מי שנועד להקשיב.

יש גם מי שנועד להבין, מזל. ויש מי שנועד לעשות מעשים.

לקחת את ההבנות ולהפוך אותן למציאות.

אני מאלה שמקשיבים, מפנימים וכותבים על כך.

איפה אני כותבת? בבית הקפה המקומי.

שם הכרתי את נתן, ומיד שמתי לב שהוא מזן ״שואלי השאלות״.

בימינו אפשר לראות הרבה אנשים שיושבים עם לפטופ בבתי קפה.

מה הם עושים שם מאחורי הלפטופ שלהם?

חלק עושים כסף, חלק קוראים חדשות, חלק משחקים משחקי מחשב.

אני כותבת ספרים.

יום אחד ניגש אליי אחד מהקבועים בבית הקפה ואמר: תגידי, מה את עושה?

זה היה נתן.

רציתי לשאול אותך משהו, הוא אמר בהיסוס והתיישב מולי כשסימנתי לו שהוא מוזמן.

מאז הוא שאל אותי הרבה מאוד שאלות.

השאלות של נתן הן לא רק שלו. הן גם שלי ושלך.

וכל אחת מהן היא עוד אבן בשביל קסום שמוביל לדברים החשובים ביותר.

זו אחת מהסיבות שאני אוהבת אותן. כל שאלה היא עוד אבן דרך עבור כולנו.

על מה את כותבת? שאל אותי נתן.

על מה היית רוצה שאכתוב? שאלתי אותו בחזרה. איזה ספר בא לך לקרוא?

אומרים ככה, ששני חכמים, או חכמולוגים, יכולים לנהל שיחה שמבוססת רק על שאלות.

נתן אמר, הייתי רוצה ספר על החיים,

על מה אני עושה כאן ועל איך להיות מאושר תמיד.

ספר מדויק, שאחרי שאתה קורא אותו, אתה כבר לא בדיוק אותו בן אדם.

וגם החיים שלך, הם לא בדיוק אותם החיים.

אוקיי, נתן, אמרתי. זה הספר שאני כותבת.

אממ... אמר נתן, אז עכשיו אני בתוך הספר שלך?

כן. אמרתי. אתה בתוך הלפטופ שלי, והספר הזה הוא שלך.

נתן נראה מרוצה.

אפרופו לפטופ, נכנסתי הבוקר למעבדת מחשבים הסמוכה לגן של ילדיי.

לא רחוק מכאן...

רציתי לתקן תקלה קטנה במחשב.

בשמונה וחצי בבוקר היה במעבדת המחשבים רק עובד אחד.

הוא רשם את התלונות שלי ואמר שהוא עצמו לא מבין גדול בטכנולוגיה,

אבל הוא יעביר את מה שאמרתי למתקנים.

הם, הוא אמר לי, יגיעו רק עוד מעט.

את יודעת איך זה... הדור הזה, הוא הוסיף,

לוקח להם זמן לקום בבוקר,

הם לא מאמינים שיש מה למהר, כי ממילא זה לא מוביל לשום מקום.

אין להם סיכוי, לדעתם, לקנות בית למשל... אז הם לוקחים ת׳זמן שלהם בבוקר.

הייתי בשוק. מה?! באמת?! הם מיואשים? זה פני הדור?

אמרתי לו: לא ידעתי שזה המצב ממש מתחת לאף שלי.

ואני יצאתי כרגע מגן הילדים, שם כולם עדיין מלאי התלהבות!

תוך כדי שיצאתי ממעבדת המחשבים, שניים-שלושה עובדים כבר נכנסו.

הם נראו לי בשנות העשרים והשלושים לחייהם. בגילם הם כבר מיואשים???

הלכתי משם מהורהרת.

התעוררתי מההרהורים שלי ושאלתי: נתן,

מה הציפיות שלך מהחיים? מה נראה לך ריאלי לבקש מחייך?

מבחינת האושר שלך, שמחה, סיפוק בעבודה, יכולת להגשים את חלומותיך, יכולת כלכלית שתגיע אליה, משמעות מערכות היחסים שלך וכולי.

בכמה מקומות ברחבי העולם תבקר, למשל? כמה כיף והתרגשות עוד תחווה?

לכמה אנשים תעזור? כמה משמעות יש לכל יום בחייך ולמסגרת החיים הגדולה שלך?

עד כמה מה שקורה לך הוא חשוב? חשבת על זה?

ועוד שאלה, כמה עוד לפניך? לדעתך, אתה בהתחלה או בסוף?

והיום הזה, כמה הפתעות, הארות והתרגשות הוא טומן בחובו?

נתן ישב לפניי פעור פה.

לא יצא לו לפגוש מישהי ששואלת שאלות יותר ממנו.

הוא סגר לאטו את הפה, נאחז בקפה שלו ולגם.

ואז הוא אמר: תשמעי, אנחו חייבים לדבר שוב.

אבל אני חייב עכשיו לרוץ. יש לי פגישות. תהיי כאן גם מחר. נכון?

כנראה שכן, אמרתי, נעים להכיר.

וואו. באמת יצא לי מטח של שאלות. אני מקווה שנתן לא נבהל.

מעניין מה יקרה בפעם הבאה.

אם תשאל את החבר׳ה ממעבדת המחשבים את השאלות האלה,

אני בספק אם הם ירימו את העיניים מהמסך. זה גדול עליהם.

הם כבר החליטו, לפחות לבינתיים, על אסטרטגיה קטנה מאוד.

ואני לא חושבת שהם רוצים שמישהו יערער להם אותה עם שאלות מהסוג הזה.

ואת? ואתה?

עלו פעם בדעתך השאלות: מה אתה בעצם עושה כאן? מה הכי חשוב לך?

למה אתה רוצה להקדיש את חייך? אלה שאלות גדולות באמת.

אז מה, גם אנחנו גדולים.