לפני שהאדמה תרעד

1. עולי הגרדום 15 דירה 10

רבקה הכריזה שהיא שמחה מאוד לבשר שרננה תשמש כסגנית ועד הבית. רננה — שלא הייתה מעולם סגניתו של איש, ולא היה לה שום מושג לגבי אופי התפקיד או מעמדו בפועל — קיבלה על עצמה את הסגנות מתוך תחושת בהילות — הרי היא לא יכולה להרשות לעצמה להישאר בצל ההחלטות. לא כשיש לה כל כך הרבה לתרום. היא ישבה זקופה על כיסא עץ לבן מרופד בהדפס פרחוני, תחת מלאכת רקמה ממוסגרת, והביטה מעל ראשיהם של מעגל הדיירים במראה האליפטית עם פיתוחי העלים. לא היה לה, לרננה, צורך בחדר נוסף, גם אם יהיה ממוגן. גם מרפסת לא הייתה נחוצה לה, שכן זו עלולה לקרב אותה יותר לשכנים שנחשפו בפניה עם גדיעתם של הברושים. מפתח לגג הבניין כבר לא יהיה ברשותה לאחר בניית שתי קומות מעליה, שיהיו בבעלות היזם. אבל רננה רצתה לקחת חלק, להיות שייכת. והחשוב מכול — לקבל את התוכנית לחדר הטרנספורמטור ולהחזיק בסופו של יום במפתח החדר הזה.

בסלון של רבקה עמד ריח דחוס של וניל סינתטי, שהופץ מבערתם של שלושה נרות לבנים בצנצנות שקופות בגבהים שונים. הכרזת הסגנות שלה התקבלה בהנהוני הסכמה. איש מלבד רננה עצמה לא הופתע מההכרזה. דיירי עולי הגרדום 15 ונספחיהם סברו שמדובר באישה הנכונה לתפקיד, מופת של בגרות ואחריות, ערכים והורות טובה; חדורת עקרונות ומסודרת.

כל הדיירים היו עדים לשקדנות ולהשקעה שגילמה. עוד מראשיתה של איה — שהייתה בבחינת תיקון לתאונה הגדולה — הצהירה רננה ברבים את תפיסות עולמה. היא דקלמה על פה את כל העקרונות הטובים והנעלים שלאורם תחנך אותה כדי שזו תגדל להיות ילדה מועצמת וחזקה, מוסרית ומוכנה. כזו שלא תיתן לעולם להכניע אותה. סיסמאות גדולות וחזון מלא פאתוס הוצגו כמטרות ויעדי חינוך. דבר לא יוכל לעצור את בתה, שתתהלך בין הבריות כשווה בין שווים, שתגדל להיות מנומסת אך נחרצת, חומלת אבל לא רכת לבב. וכדי להשיג את כל אלו השקיעה רננה השתדלות ומאמצים שתאמו את הצהרותיה, וניכר היה לכול שמשנתה סדורה ודרכה ברורה.

לא אחת הפצירה בפני אלו שטסו לחו"ל להביא לה בובת בן, שבגופו תבליט איבר מין זכרי. ועל אף שהבקשה נתלתה מוזרה וחריגה, המשיכה רננה בתיאור של תלולית הפלסטיק המביכה שיצקו לבובות הבן של ברבי, שכן לא כך צריכים להיראות פני הדברים. על האיבר להיות מובחן וקרוב לאיזו אמת. היא דיברה על סירוס מצטדק, על מודעות הגוף, על טבעיות העירום הבין מגדרי. ואילו קרוביה הנהנו בשתיקה, ואחר לחשו שוודאי חסרונו של גבר בחייה מעביר אותה על דעתה. אבל לרוב נהנו המקורבים מהתנהלותה, כי רננה שקדה על הנעמת זמנן של חברותיה של בתה מתוך שליחות לצורך ייצוב מעמדה החברתי של הילדה: היא אספה והחזירה בנות מהצהרון אליהן הביתה והעמיסה אותן בממתקים, הפריזה בארוחות הערב, במתנות, ודיברה בקול רך ומתחנחן בפני ילדות בנות חמש כאילו גורלה תלוי בכך. גם מול הורי הבנות התהלכה בשפיפות מתנחמדת, ערה לכל משפט, לכל הזמנת יום הולדת או מסיבה, דרוכה לקראת כל פעילות בכל מסגרת. ובתום כל אלו הייתה מתכנסת בספת הסלון, מלאת גועל עצמי, כי על אף המאמץ נדמה היה לה שאפילו איה מבחינה בזיעת הזיוף; הרי כמעט שלא הצליחה להסתיר את השעמום במשחקים משותפים של פאזלים ומשחקי קופסה. כי בתום רחצת גופות הפלסטיק הוורודים של הבובות, נדמה לה שהחיוך התעוות לתיעוב כשסירקה את שׂער הניילון הצהוב והרטוב שלהן. כל מאות השעות שישבה במסיבות תה מדומיינות מול הצעצועים המוזמנים, וחזרה על אותן שיחות מומצאות כי כבר חרק הדמיון במוחה להמציא שיחה חדשה. ולא רק איה, גם אחרים ראו אותה. יותר מפעמיים נרדמה ממש בגינת המשחקים, והאמהות האחרות סיפקו השגחה, ורק במבטים העבירו הסכמה שבביקורת.

למרות מאמציה של רננה, איה סירבה לשתף פעולה עם התוכנית הגדולה. ואף שאמה קנתה לה משאיות, משחקי הרכבה וגולות, אף שהלבישה אותה בכחול ובמכנסיים — רקעה הילדה ברגליים קטנות ודרשה חצאיות טוטו ושמלות שמתנפחות כמו פעמון. ריחות המזרנים וכפות הרגליים בחללים של חדרי הסטודיו העלו בה בחילה, ובכל זאת ליוותה רננה את בתה העיקשת לשיעורי הבלט כשהיא לבושה בגרביונים לבנים ובגד גוף ורוד, והחזירה אותה במכונית הקטנה, כשכל סיב מבגדיה מדיף את ריח פקודות התנועה וזיכרון הסנכרון. את כל אלו השכנים ראו והפנימו: רננה תתמסר לנו לפחות כפי שהתמסרה להיטיב עם עתידה של בתה.

רננה ידעה להתמקד במניעים העיקריים של דיירי הבניין: המעלית, חדרי הביטחון, המרפסות והמטבח החדש. כאילו כבר שכחו כולם שמטרת כל המבצע הזה הייתה חיזוק הדירות מפני רעידות אדמה. מעט מכל אלו מעניין אותה באמת, כי בסיכום כל התמורות שהדיירים יקבלו, אפילו המעלית לא ממש מתגמלת אותה. עבורה מעלית היא לא יותר מאמצעי שינוע מהיר לפרידה מבתה. ובכל זאת החליטה ללמוד מהו הסוד של עולי הגרדום 17 — שכן אלו הצליחו להתלכד לכדי יחידת פעולה יעילה והקדימו את כל הבלוק בחתימה עם הקבלן, ועוד רגע ממש יתפנו כולם מדירות השיכון הקטנות לעתיד משותף ומזהיר שכולו טוב. היא רק צריכה ללמוד את הטריק שלהם, ואז תעתיק אותו אליהם. היא טובה מאוד ביצירת קבצי תבנית, היא תפענח את זה ותיצור לעולי הגרדום 15 העתק מנצח.

עליה להיות קשובה. אולי כמה שיחות קצרות עם ועד הבית שלהם, אבל הכי טוב — ריגול. לו היו ברשותה אמצעי מעקב, נניח מצלמות בכל הדירות או אולי מכשירי האזנה קטנים כמו שרואים בסרטים, כאלו שנשתלים בגופי תאורה, תחת שולחנות האוכל, מאחורי המראות בחדרי האמבט. סגנית ועד הבית צריכה להביא איזו בשורה לדיירים.

עולי הגרדום 15 דירה 13

— אנחנו מתחילים לזלוג מפה. בעצם לזלוג זאת לא ההגדרה הנכונה, כי בזליגה יש זרם וכיוון. אני חושבת שאנחנו מתחילים להתפורר. אני צריכה למצוא פתרון.

— הממממ...

— מה?

— מאגד.

— כן. כן. זו המילה. אני צריכה למצוא משהו מאגד.

— הממממ...

— רגע! הצלחתי להבין מילה שלמה. ידעתי שאני שומעת מילים של ממש מתוך ההמהום הזה.

— מגנטוסטריקשין.

— מה?

— ההמהום הנמוך הזה שאת שומעת הוא תוצר לוואי של פעולת השדה המגנטי שאני מייצר.

— מגנטי...

— הממממ...

— למה אתה מייצר שדה מגנטי?

— שדה מגנטי נוצר מהנמכת מתחים.

— נכון! לרגע לא זכרתי שטרנספורמטור מוריד מתחים. תגיד, יש עוד אנשים בעולם הזה ששומעים אותך?

— כמעט כולם.

— גם עולי הגרדום 17 שומעים?

— כן.

— אבל הם לא מדברים איתך.

— לא.

— כי רק יחידי סגולה מסוגלים לפענח בהמהום הזה מילים של ממש, נכון?

— הממממ...

— בוא נחזור רגע לענייננו, אחר כך אבין איך זה שאני מדברת עם עמוד חשמל.

— עמוד טרנספורמטור.

— יש הבדל?

— טרנספורמטור הוא צומת. עמודי חשמל הם רק מובילים.

— אני מתנצלת. ובכל זאת, איך אני מאגדת את כולם? כלומר, סגנית ועד הבית! יש לי עכשיו תפקיד מוביל בקבוצה. אני צריכה לדעת איך לקדם את המטרה של עולי הגרדום 15. פעם היינו פרטים שרירותיים שהסתדרו במגירות של רהיט גדול. שכנים בבניין. אבל הנה, עכשיו מטרה. הרי כולנו נרוויח מכל זה. יש אפילו אומרים שנתעשר. אז מאוד דחוף לי למצוא את החומר המאגד הזה עכשיו.

— הממממ...

— בעצם... יותר דחוף לי לאגד את איה אליי. היא נשמטת ממני. כל יום אני מרגישה אותה אורזת ויוצאת. כאילו בהתחלה עוד עמדו בפניה קשיי ההתארגנות המוטורית בלבד: לקפל את הבגדים, לארוז נכון וחסכני, לגרור את המזוודה — וככל שהשנים עוברות אני נדרכת. נדמה שמה שחסר לה הוא רק שידור אות הזינוק — והיא כבר נעלמת מפה. ממני. אתה מרגיש את זה גם?

— הממממ...

— מה אני מבלבלת לך את המוח, אתה בכלל טרנספורמטור. אתה לא מרגיש.

— אפשר לכנות את זה: מהדהד.

— את מה?

— אני מהדהד את מה שאת מרגישה.

— בגלל השדה המגנטי?

— בגלל שזה המחולל לצורך הפחתת מתחים.

— הבנתי. פחות או יותר. אבל אתה לא יכול לפרוט את זה לקטנות, נכון? את הדברים שאני זקוקה להם.

— לא.

— ואתה לא יכול באמת לתת עצות, או להזהיר?

— לא.

— למה?

— כי אני לא באמת נפרד ממך.

— וכך הייתי רוצה לחיות. לא באמת נפרדת. אתה חי חיים מושלמים.

— הממממ...

— אנחנו מדברים, אז זה חסר חשיבות אם אתה חי ממש או לא. כי אתה נמצא כאן, ואתה מקשיב ועונה. מה צריך יותר מזה...

— דיבור זה לא המונח הנכון.

— תקשורת, יש בינינו תקשורת, וזה הרבה יותר ממה שיש לי עם... תראה אותי ואת איה. היא הבת שלי. היחידה. אני האם שלה. היחידה. ובכל זאת אנחנו לא מדברות.

— אני רוצה לצעוק לה, "איה, אני מדברת עם עמוד חשמל מרוב שאני מפחדת לדבר איתך!" אבל אני יודעת שזה רק יפחיד אותה והיא עלולה לברוח ממני. אני רוצה לאסוף אותה ולהבטיח שלא איעלם, שאפשר לסמוך עליי. שאתן לה ללכת כשתרצה, ושאהיה פה בשבילה כשתחליט לשוב. אני רוצה להיות האם הזו — אבל שתינו יודעות שאני ממש לא בכיוון.

חשבתי שהייתה בינינו ברית, והיא נפרמה. אני מנסה לנחם את עצמי שלא הייתה הפרה — זו פשוט היחלשותן של הרצועות. אם לתת את הדעת — היא מעולם לא נכרתה. שני הצדדים לא היו שקולים. לא בשעה שיצרתי אותה ולא בשעה שהבאתי אותה לעולם. למעשה, רק חששתי שמא אני יולדת אויבת וצרה.

היא לא שמטה את ידיי, נדמה שמעולם לא אחזה בהן. והיא צודקת, כי על אף הצהרות רמות שאמות בשבילה, שאכרות איברים מגופי כדי להחיותה, שאצלול לים למשות אותה, שאשרף כדי לגלגל אותה בחול ולכבות — לא נדרשתי לכל המעשים ההרואיים האלו. ולעומת זאת, במעשי היום־יום — אכזבתי. כל השנים האלו אני רואה בכל מחווה גופנית שלה את נרפות האכזבה שלה ממני. אולי משום שהיא מזהה בי את הפחד. ילדים וכלבים יודעים לזהות במהירות את הפחד באדם שעומד מולם ובזים לו. וניסיתי שלא תציץ לי החרדה מתוך מחשוף החולצה. השתדלתי.

— הממממ...

— אבל אני הרי מתה מפחד שהיא תעזוב. כבר כשנולדה לי והייתה לי, פחדתי שתקום ותעזוב.

— והיא לא עזבה.

— אבל הפחד נשאר.

— אבל היא מעולם לא עזבה.

— כי עצרתי אותה בדרך. והנה היא חוזרת.

כשהיא מזהה את השיבה הקרבה, רננה נדרכת. מבטה חולף על רהיטי הסלון, והיא מקפלת את שמיכת הצמר הקצרה שעל הספה ואוספת אבק מדומיין ממשטח השולחן הנמוך. היא תחכה לה במטבח. כמעט תמיד היא מחכה לה שם, מעמידה פנים שהיא מאוד עסוקה. כשאיה פותחת את הדלת נשלפת כלפיה מתוך הרגל הזמנה לכיבוד ולשיחה — וזו נהדפת, כמו תמיד. היא שואלת מפורטות, ואיה עונה קצרות. היא מתקדמת לעברה, ואיה לא מרימה את מבטה ממסך הטלפון; חנופת הממתקים כבר לא מפתה אותה. יותר ויותר קשה עליה רכש תשומת הלב של איה. וכשזו צועדת לאחד החדרים — כפות ידיה של רננה נותרות פתוחות לצד גופה.