לצוד את אדליין – כרך ג’

פרק 1 היהלום

ריח. הראשון מבין החושים שלי שמטפטף פנימה. הלוואי שזה היה כל דבר אחר, כי אני מוצפת ניחוח ריח גוף, בושם חריף, ומה שניתן לתאר רק כצחנה של התגלמות הרוע.

ואז החוש השישי שלי מחלחל פנימה, לוחש הערות של אזהרה ודחיפות.

אני בסכנה.

ההערות האלה הופכות לשיר מלא בחריקות וברעשים עזים, הממלאים את גופי בבהלה מזוויעה. האדרנלין מזנק, ורק בקושי יש לי מספיק תושייה להישאר שקטה, ככל האפשר.

אני פוקחת לאט את עיניי המכוסות בקרום, וחשכה מוחלטת מקדמת אותי. לוקח לי שנייה לעבד את העובדה שכיסוי עיניים קשור סביב ראשי.

ואז, קהות החושים מלאת האושר קורסת, ואני מאבדת את נשימתי כשכאב המשתלט על כולי מחלחל פנימה, עוטף את גופי בייסורים מוחלטים.

אלוהים, ככה זה מרגיש להיות בחיים? זה לא יכול להיות מוות. אם זה היה, הייתי שרויה בשלווה. אולי התאהבתי בסטוקר, אבל שככה יהיה לי טוב, אם לא מצאתי לי מקום בתוך שערי גן עדן.

הרווחתי ביושר את הדבר הזה.

אני מתאמצת, מנסה לחשוב מעבר לכאב ולזכור מה לעזאזל קרה לי. במעורפל, אני נזכרת בהודעות שנשלחו מדאיה, שביקשה ממני לבוא. הדחיפות שחשתי כשהיא לא ענתה לשיחות שלי. נכנסתי למכונית, אורות דרך, תחושת הפאניקה, נזרקתי קדימה, ואז כלום.

ועכשיו אני כאן... מי יודע איפה זה. אבל זה לא מקום בטוח.

אלוהים, האם בכלל דאיה היא זו ששלחה לי את ההודעות? האם משהו קרה גם לה?

האפשרות הזו שולחת גל של פאניקה המתנפץ בתוכי. תסריטים נעצרים ומתפתחים, עד שאני גוש של חרדה וייאוש. אולי היא נפגעה, אולי היא בצרה גדולה.

פאק. אני נפגעתי, אני בצרה גדולה, ואין לי מושג איך לעזאזל אצא מזה.

הנשימה שלי מאיצה עוד יותר, והלב שלי פועם חזק כל כך, עד שזה כואב לי פיזית, כשהוא הולם בחזי. נדרש ממני מעט הכוח שעוד נותר בי כדי לשמור על שקט.

איפה אני לעזאזל?

איפה זייד?

קולות שקטים, עמומים, נשמעים בסמוך, מעומעמים על ידי הרעש שבאוזניי, אבל בהדרגה הופכים להיות יותר ויותר רמים. אני מאמצת את אוזניי, מנסה לשמוע מעל פעימות ליבי והכאב שמתנפח בגופי כמו בלון מלא במים.

איכשהו, גם לסבל יש קול, והוא פאקינג רועש.

"זי יחפש אותה," אומר אחד הגברים בשקט. "אבל אנחנו נהיה בסדר ברגע שנגיע לוואן של גריסון וצ'אק. נגיע לשם מהר."

זיכרון מסוים מכה בראשי, הבזקים שבהם אני נגררת החוצה מהמכונית שלי, ושאריות של כאב של זכוכית ומתכת שחותכות את עורי. זה מסביר למה הגב שלי עולה באש.

חטפו אותי — זה ברור. זה כנראה מעשה ידיה של האגודה. זייד אמר שהם סימנו אותי כמטרה, ואני יודעת שהוא הציב שומרים מחוץ לאחוזת פרסונס. הם כנראה השתמשו בדאיה כדי להוציא אותי החוצה, מה שאומר שיש סיכוי גדול שגם אותה לקחו.

פאק, אני אידיוטית.

אפילו לא עצרתי לחשוב שזו עלולה להיות מלכודת, כשדאיה לא ענתה לטלפון. הייתי נחושה כל כך להגיע אליה, למקרה שהיא נפגעה או שהיא בצרה, שאפילו לא חשבתי להתקשר לזייד. לא רק שזה היה יכול להציל אותי, אלא שזה היה יכול להציל גם את דאיה.

אני עוצמת עיניים, כשהתייפחות מתגנבת אל גרוני. דמעה זולגת דרך ריסיי, והחזה שלי רועד ממאמץ, בניסיון לא להישבר. זו הייתה אשמתי הבלעדית.

זייד הזהיר אותי אינספור פעמים שהם מחפשים אותי, ובפעם הראשונה שהם הציבו לי מלכודת, נכנסתי היישר לתוכה.

את כזאת אידיוטית, אדי. כזאת פאקינג אידיוטית.

"אתה באמת חושב שנוכל להסתיר אותה ממנו? מדובר בזי, גבר," עונה אדם אחר, בעל מבטא היספני קל.

"אנחנו פשוט נותנים לאגודה את מה שהם ביקשו. ממי אתה יותר מפחד? מהם או מזי?"

פאק, זו אכן הייתה האגודה הארורה. ידעתי. אבל לשמוע אישור לכך, רק שולח עוד מנה של אדרנלין לתוך גופי.

אני לא יודעת איך נקלעתי לתוך החרא הזה, אבל הם מוכרחים להוציא אותי מתוך הסלט הדפוק הזה של השחיתות; אני לא שייכת לכאן. אני שייכת לסלט מלא בפירות וירקות. דברים בריאים שלא מורידים אותי מהכביש ומשעבדים אותי.

הגבר השני ממלמל, "הייתי מעדיף לא לבחור."

נשמע כאילו יד טופחת למישהו על הכתף או על הגב, כמו כדי להרגיע אותו. "חבל מאוד שאין לך אפשרות לבחור, ריו. לא משנה. הבחורה שנמצאת כאן שווה מיליונים. אני מתכוון, יש לנו כאן פאקינג יהלום. רק דמיין לך את זה, אחי — הבחורה של זי, האחת והיחידה, על במה של מכירה פומבית. אתה יודע כמה אויבים יש לו? אנשים יוציאו קצף מהפה כדי להפוך את הבחורה הזאת לצעצוע הקטן שלהם. אני אקבל את הנתח שלי ממקס, והאגודה תפצה אותך, אני בטוח. אנחנו נחייה לנו חיי פאר." הוא פולט צחוק דומה לצחוק של צבוֹע. "אוכל לקנות לעצמי אי פרטי אחרי שהכסף יגיע!"

פרץ של זעם מפמפם בתוכי, כשאני שומעת את מילותיו הגסות של האיש, שמדבר עליי כאילו אני בית העומד למכירה.

"ההגדרה שלך לנוחות כנראה שונה מההגדרה שלי. אנחנו נצטרך להיכנס למחבוא ביחד איתה. לפחות כל עוד זי עדיין חי," משיב לו האיש השני — ריו. השם שלו נשמע לי מוכר, ואני חושבת שאני זוכרת במעורפל מישהו שצעק את השם הזה אחרי שהם הורידו אותי מהכביש.

"אל תדאג, גבר. יהיה לנו יתרון התחלתי עם הריטואל שיתרחש הלילה, ואני בטוח שהאגודה תוריד את זי בדרך זו או אחרת. הם יגנו עלינו."

נחרת בוז לעגנית היא התגובה היחידה שהגבר הראשון מקבל.

אלוהים אדירים, אני באמת בצרה גדולה. דמעות ממלאות את זוויות עיניי, ולמרות שאני מנסה, שום כמות של טראש טוק לא מונעת מהן לעלות על גדותיהן כמו נהרות, דרך כיסוי העיניים.

אני בקושי מצליחה לרסן את ההתייפחות שעדיין מאיימת לפרוץ החוצה, עולה ומטפסת עד לפי.

נשימות עמוקות, אדי. מה זייד לימד אותך?

נדרשים לי כמה רגעים לאסוף את המחשבות שלי, אבל בסופו של דבר, קולו מחלחל לתוכי.

תשאירי ראיות.

אני חושקת שיניים אל מול הכאב, אוחזת באיטיות בקווצות שיער ומושכת, עד שהן מתנתקות. הדקירות החדות חסרות חשיבות בהשוואה לשאר גופי הדואב.

אני שומרת שהתנועות שלי יהיו מינימליות ואיטיות. עם כיסוי עיניים עליי, אין לי מושג אם הם יכולים לראות אותי היטב. תנועה אחת שהם יראו מזווית עיניהם יכולה לשמש כהתרעה עבורם.

אני מגלגלת את אצבעותיי עד שקווצות השיער מתרופפות ונופלות.

בדיוק כשאני מושיטה את היד לעוד שיער, הם פוגעים באיזו בליטה קשה בכביש, ואני לא מצליחה לבלום את הצעקה שלי.

הצמד לא דיבר באותו רגע, אבל ההרגשה הייתה כאילו דממת מוות נפלה על חדר מלא אנשים תוך שניות.

"ברוכה הבאה אל ארץ החיים, מתוקה," אחד הגברים מהמהם. זה הבחור הראשון, זה שכינה אותי יהלום.

"לאן אתם לוקחים אותי?" אני שואלת, קולי צרוד וניחר.

"אל הבית החדש שלך — טוב, בית זמני," הוא מתקן.

מי שישלם הכי הרבה יספק לך את הבית שבו תהיי לנצח." הוא צוחק, כאילו אני כלב שעומד בפני אימוץ על ידי משפחה אוהבת.

"נהדר," אני חורקת. "נשמע שזכיתי בכל הקופה."

אחד מהם צוחק צחוק נטול הומור, אבל הפעם זה נשמע כמו ריו. "תחזיקי חזק בהומור הזה, ילדונת. את תצטרכי אותו במקום שאליו אנחנו נוסעים."

לפני שאני פותחת את פי להגיב, אני מרגישה דקירה בזרועי, ואחריה, תחושת צריבה המתפשטת בכל ורידיי.

אני שואפת בחדות, ומתברר שזו הנשימה האחרונה שאני לוקחת לפני שחשכה יורדת עליי.

"סימני החיים שלה לא יציבים, ולחץ הדם שלה יורד. אנחנו צריכים לתת לה עירוי."

אני מתנועעת; הקול הלא מוכר מתעוות מתחת לצלצולי האוזניים שלי.

ייסורים אוחזים בכל סנטימטר בגופי, אבל זה מרגיש כאילו אני מתחת למים, נאבקת לעלות מעל פני המים, אבל יחד עם זאת מנסה להתרחק משם, כי אני פשוט יודעת שהכאב רק יתעצם. אני אפופה בענן של אש, להבות מלחכות את קצות העצבים שלי, וככל שאני מתקרבת יותר לחזרה להכרה, כך האש בוהקת.

אני מרגישה עקצוץ קטן בזרועי, ולאחריו שומעת קולות עמומים שמגיעים מכיוונים שונים.

"פריקת כתף, טראומה בראש, חתכים בכל הגוף." קולו של הגבר מתפוגג לפני שהוא חוזר שוב בצעקה חדה שחולפת לאורך גבי.

"לעזאזל, ריו, זה לא בית חולים שיש לי בו את כל הציוד שאני צריך. יכול להיות שיש לה כרגע דימום פנימי, ככל שאני יודע."

"בחייך, גבר, עד לפני זמן קצר היא הייתה בסדר," עוד גבר עונה, ונימת דאגה נשמעת בקולו. החבר של ריו, אני חושבת.

"בסדר? אין לי שום דרך לדעת איזה נזק נגרם לה. רואים שהיא קיבלה מכה בראש. יכול להיות שיש לה שטף דם והיא עלולה למות תוך שניות. אתה תמצא לי סורק CT?" כשהוא נתקל בשתיקה, הוא ממלמל, "ככה חשבתי."

עלטה מלחכת את קצה התודעה שלי, מאיימת לגרור אותי שוב למטה. אני גונחת, ואצבעות מחטטות פותחות לי את העיניים. אור בוהק מבזיק לתוכן, אבל אני בקושי מבחינה בזה.

"מיס, את יכולה להגיד לי מה כואב?"

גבר מבוגר מסיט את האור הצידה, פניו מתקרבות אל פניי. דמותו מטושטשת, אבל אני מצליחה לראות שיער אפור, שפם עבות ועיניים כחולות חיוורות.

אני פותחת את פי, אבל הלשון שלי נדבקת אל חיכי.

אלוהים, מה הם הזריקו לי? מה שזה לא היה, זה גורם לי להיות חסרת אוריינטציה ומסוחררת.

"אני יודע שמאוד כואב לך עכשיו, אבל אני צריך שתגידי לי מה כואב."

הכול. הכול פאקינג כואב.

"ה... הכתף שלי," אני פולטת לבסוף. "הראש שלי."

"עוד מקום? החזה או הבטן?"

"הגב," אני משתנקת, נזכרת פעם נוספת באופן שבו גררו אותי החוצה מהמכונית שלי. אני מרגישה כאילו הגב נקרע לגזרים באמצעות מגררת גבינה.

"זה הכול?" הוא לוחץ.

אני מנידה בראשי, השאלות הבלתי פוסקות מתישות. עוד מיליון מקומות נוספים כואבים לי, אבל האנרגיה שלי מדולדלת, ואני גם מאוד עייפה.

"אני עומד להרדים אותך ולטפל בך, בסדר?"

הסביבה שלי נעשית ברורה, ותווי פניו של האיש מתחדדים, לצד גבר נוסף העומד מאחוריו, שזז על מקומו וצופה בנו.

"הגיע הזמן ללכת לישון, נסיכה."

עיניים כהות, נטולות תחתית, וחיוך מרושע — ריו. הוא זה שגרר אותי החוצה מהמכונית. הבזקים של השיחה ההיא חומקים ממני, אבל אני יודעת שהיה בזה יותר. אני לא מצליחה לחשוב מעבר להלמות הבלתי פוסקות בתוך הגולגולת שלי.

בדיוק כשהעיניים שלי מתחילות להתמקד, הראייה שלי מיטשטשת פעם נוספת, והעפעפיים שלי נעשים כבדים. אני לא מצליחה להיאבק במשיכה החזקה פשוט לעצום את העיניים.

אני לא רוצה להיאבק בזה. לא כשזה ייקח אותי הרחק מהכאב.

"אדי, מותק, אני צריך שתילחמי בשבילי, בסדר? אני צריך שתשרדי עד שאגיע אלייך."

"כמה נזק נגרם לה?"

השאלה מעוררת אותי מהחור האינסופי שלתוכו צנחתי, שבו מתקיימת רק אשליה של קולו של זייד. זה לא אמיתי — הקול שלו לא באמת שם, אבל זה מרגיש כל כך אמיתי. כל כך מרגיע, עד שאני נאבקת להישאר במקום שבו אני יכולה לשמוע אותו.

"כמה אתה חושב? הורדתם אותה מהכביש."

לצד התגובה הזועמת יש גם גל של כאב קהה שעובר בגלים בכל גופי. אני שומעת אנחה, ואז האיש המבוגר ממשיך.

"יישארו כמה צלקות לאורך הגב, מהזכוכיות. יש לך מזל שהפציעות די נקיות, אז הצלקות לא יהיו גרועות מדי."

"זה יפחית את הערך שלה," קול ממלמל, נמוך מכדי שאפשר יהיה לזהות מי אמר את זה.

"תסתום את הפה, אתה מקבל כסף בכל מקרה. מה אכפת לך לעזאזל?"

"אה, אולי בגלל שהטעות המטומטמת שלך מסכנת את החיים שלי? אלוהים, ריו, ידעתי שהיא נחבלה, אבל לא עד כדי כך גרוע."

מה שזה לא יהיה שריו התכוון לומר, נקטע על ידי הקול הלא מוכר — הקול שכנראה שייך לרופא.

"יש לה שלושים תפרים בין שני החתכים הגדולים יותר, כי היא נגררה על מתכת ועל זכוכיות חדות. לא יכולת לצפות שזה לא יגרום לנזק לצמיתות," הוא אומר, ללא ספק לוקח את הצד של בן הלוויה של ריו.

"לעזאזל, ריו. אתה מבין שזה עלול לצאת מהכיס שלי, נכון? ביקשתי את העזרה שלך, לא שתדפוק לי את כל העסק."

"איך לעזאזל ציפית ממני להוציא אותה, הא? להרים את המכונית כאילו אני איזה פאקינג סופרמן ולגלגל אותה, כדי שאוכל לשאת אותה החוצה כמו איזה גיבור?" ריו יורק.

החזה שלי מתכווץ. הגסות בטון קולו מרגישה כמו ציפורניים ששורטות לוח. התעוררתי למשמע הקול הזה יותר מדי פעמים כבר, ובכל פעם, זו תזכורת קודרת לכך שנגררתי לתוך חלום בלהות, ועדיין לא מצאתי את הדרך החוצה משם.

"אם לא היית פוגע חזק כל כך במכונית, שום דבר מזה לא היה קורה, חתיכת זבל."

"אם אתה לא היית כזה מסטול וצורח לי באוזן, אתה היית יכול להיות הנהג המזדיין, כמו שהיית אמור להיות."

"רבותיי, בואו ננשום רגע. היא ערה. לחץ הדם שלה עולה."

הנשימה שלי נרגעת, אבל אני לא טורחת להעמיד פנים. לאט, אני פוקחת את עיניי ורואה שלושה גברים סביבי, בוהים בי כאילו אני עכבר מעבדה בניסוי.

ניסוי איום ונורא.

עיניי מתנגשות תחילה עם זוג עיניים כהות. כמעט שחורות וחסרות חיים. קעקועים מכסים את עורו החום הבהיר, עלי הדפנה משני צידי הצוואר שלו לוכדים ראשונים את תשומת ליבי. הוא לובש ז'קט עור סגור ברוכסן, אבל קעקועים שחורים מתפתלים על ידיו ועל כל אחת מאצבעותיו, מה שמעיד על כך שהוא ככל הנראה מכוסה בהם. יש לו תווי פנים חדים וזוויתיים, גבות עבות מקומרות וצלקת שעוברת לצד שערו השחור הקצוץ, משלימה את המראה הכמעט־פראי שלו. הוא יכול היה להיות מושך, אם לא היה נראה כאילו הוא מעדיף לראות אותי מתה.

מבטי עובר אל הגבר שלידו; הוא נראה לא־נקי, עם גלדים של פצעים על פניו, כנראה משימוש בסמים. רעמת שיער שמנוני מכוסה בכובע בייסבול הפוך, גופייה מלוכלכת ומכנסיים גדולים מדי. אני מזהה אותו כאיש הנוסף שחטף אותי.

לבסוף, אני מביטה בגבר השלישי, שאני מניחה שהוא הרופא. שיער אפור, עיניים כחולות, שפם עבות וקמטים שמפריעים למראה החלק של פניו. המבט שלו רך יותר, תואם את אופן דיבורו. אבל משהו בו משונה. וייב עמוק, חודר, שאני לא לגמרי מצליחה למקם.

אני מסיטה את מבטי, ורעד קר מתיישב בתוך העצמות שלי. הכאב העמום, הפועם, הולך ונעשה חד יותר, אבל עדיין לא מתקרב לעוצמה שהייתה, כשהתעוררתי בתוך הוואן.

כנראה שמשככי הכאבים שהם הכניסו לגופי מתחילים להיחלש, ואני לא אתבייש לבקש עוד.

כל השרירים שלי כואבים כל כך, עד שאני מרגישה כאילו קליפה קשה נוצרה סביב העצמות שלי. אני נוקשה באופן נורא, וכל תנועה גורמת לצביטת כאב.

אני נושמת בין הכאבים, מביטה סביב. אני נמצאת בחדר לבן, חשוך. סטרילי כאן. לא נקי כמו בבית חולים, שהוא המקום שבו ציפיתי למצוא את עצמי, אבל אנחנו גם לא באיזה מרתף.

אני לא בטוחה למה בכלל ציפיתי לזה.

קירות לבנים מלוכלכים, רצפת בטון וארונות כסופים שנמצאים כמעט על כל הקירות בחדר. ליד מיטת בית־החולים מוצב שולחן מתכת גדול עם קערה ומכשירים שונים, הפרושים על בד מוכתם בדם.

סוגים שונים של מכונות נמצאים בחדר. למרות שאת רובן אני לא מזהה, המכשיר המצפצף שלידי, שעוקב אחר הסימנים החיוניים שלי, מוכר לי, וכך גם העירוי שמוביל ישר לתוך זרועי.

הרופא לוקח כוס קלקר מהשולחן שלידי ומושיט לי אותה.

"תשתי לאט," הוא מורה לי.

רועדת, אני אוחזת בכוס ולוגמת ממנה. תחושת המים הקרים היא כמו קרח על כוויה. הקלה מכאיבה.

שמיכות מגרדות, לבנות, מכסות אותי עד המותניים, וכשאני משפילה מבט, אני מבחינה שאני לא לובשת דבר מלבד כותונת כחולה בהירה.

במובן כלשהו, זה החלק הגרוע ביותר. הם יכולים לראות את הראיות לקור השורר פה.

כשהרופא רואה לאן העיניים שלי מופנות, הוא מדבר. "אני מתנצל על הבגדים שלך. הייתי מוכרח לגזור אותם ממך כדי להצליח לטפל בך כמו שצריך ולהעריך את הנזקים שנגרמו לך."

"אתה יכול להודות על כך לריו," הגבר המלוכלך ממלמל בשקט. מספיק בקול רם כדי שאשמע דרך הפחד הכמעט־מתמיד שמסתחרר בתוך זרם הדם שלי.

"תסתום את הפה, ריק," ריו מסנן לעברו, והמבטא שלו נעשה כבד יותר כשהוא זועם. "אחרת אהרוג אותך בעצמי, ובשונה מהיהלום היקר שלך, אף אחד לא יתגעגע אליך."

זה... זה פחד נורא שאינו דומה לשום דבר שחשתי בעבר. זה לא דומה לפחד שזייד עורר בי, ובוודאי לא דומה לריגוש הזול שאני מפיקה מבתים רדופים ומסרטים מפחידים.

זה מה שאת מרגישה כשאת באמת נדפקת, לגמרי.

המוניטור מסגיר את גופי, והצפצופים מתגברים עד שהרופא מביט במכשיר בדאגה.

אני בקושי זוכרת את האירועים שהתרחשו אחרי שהם הורידו את המכונית שלי מהכביש. אבל אני כן נזכרת במעומעם בפניו של ריו גוהרות מעליי, הפה שלו נע, אבל המילים שלו חמקו ממני. כל המילים, מלבד חמש: הגיע הזמן ללכת לישון, נסיכה.

"איפה אני?" אני לוחשת ואז משתעלת, מסלקת חלק מהליחה מגרוני.

"בריץ־קרלטון המזדיין, נסיכה. איפה את חושבת?" ריו מסנן, פניו עדיין מתוחות מזעם.

ריק מביט בו כשמבט מאשים על פניו המחוטטות, אבל מלבד זאת, הוא שומר על פה סגור, ללא ספק לוקח ברצינות את האיום של ריו.

ברור שריו פישל, ויש בי חלק שמקווה שהם יהרגו אותו על זה.

"שמי ד"ר גריסון," הגבר אפור השיער מציג את עצמו, בכוונה נעמד לפני ריו. אני בולעת את רוקי וממשיכה לשתוק. אם היצור מצפה ממני לתת לו את שמי כאילו אנחנו באיזה ריאיון, אז הוא יכול לדחוף את מוט העירוי לתחת שלו.

"איך את מרגישה?" הוא שואל, מתקדם צעד קדימה. אני מסתמרת, ולפני שאני מספיקה להגיד לו בדיוק איך אני מרגישה, הוא ממשיך, כנראה חש את התגובה המתחכמת שלי שעומדת להגיע. "אני משער שכאב ראש. יש לך בחילה?"

אני מהדקת את שפתיי. כנראה עדיף שהוא שינה את כיוון השאלות. הפה שלי רק יגרום לי להיהרג אם אתן לו להשתחרר לחופשי.

אני לא אצא מזה בשלום כמו שיצאתי עם זייד — למרות שאני עדיין מגדירה את המושג "לצאת מזה בשלום" באופן סובייקטיבי.

גם כשהוא חשף את עצמו לראשונה והפחיד אותי בטירוף, הייתה תחושה מוזרה של ביטחון, כשלחצתי לו על הכפתורים הנכונים. כאילו עמוק בתוכי, ידעתי שזייד לעולם לא יפגע בי באמת. משהו שמתחיל להיראות הגיוני רק עכשיו, אחרי שהוא הצליח לפלס את דרכו לתוך חיי.

האיש מסוכן ביותר... לכל האחרים, מלבדי.

אפילו כשהוא כיוון אקדח טעון לעברי והשתמש בו כיותר מסתם נשק.

אבל הגברים האלה? לא רק שהם יפגעו בי, הם גם יהרגו אותי.

"בחילה," אני אומרת קצרות, קולי עדיין צרוד. ד"ר גריסון מתחיל לשחק עם העירוי, מחליף את שקית הנוזלים הריקה בשקית חדשה. אני מקווה שזה מורפיום.

אני מרוקנת את שארית המים שבכוס שלי, אך זה לא עושה הרבה להרגעת היובש המתמיד בגרוני. לא משנה כמה פעמים אני מלקקת את שפתיי הסדוקות, אין מספיק לחות.

"יש לך זעזוע מוח די רציני. וזה אומר שנצטרך לעקוב אחרייך מקרוב. אני רוצה לוודא שלא ייגרם לך שום נזק נוסף." הוא שולח אל הצמד מבט מגעיל, ואני קולטת את התחושה שזה משהו שהם כבר התווכחו עליו קודם.

הפה שלי עובר לטייס אוטומטי, נפתח ומתכוון לומר לו לא לבזבז את זמנו — שני הגברים האלה ידאגו לכך שהגוף שלי יסבול עוד הרבה נזק.

חש את כוונתי, ריו מסנן, "שלא תעזי." הקול שלו קשה ומאיים, ומסב את תשומת ליבי אליו. "הכוס שלך עדיין יעבוד, בכל מקרה, גם אם ייגרם לך נזק מוחי."

הפה שלי נסגר, ואני מסיטה את מבטי בחזרה אל ד"ר גריסון. שפתיו נמתחות לפס לבן, ככל הנראה לא מתרשם מהמילים הגסות של ריו.

תשמרי על פה סגור, אדי. רק הרגע עברנו על זה, טיפשה.

"עברת טראומה נרחבת, ולמרות מה שכל מיני אחרים אומרים —" הוא שולח מבט כעוס אל ריו. "אנחנו זקוקים לך בכושר שיא."

הם צריכים אותי בכושר כדי שאהיה שווה משהו. אני לא מתווכחת, לא כשזה לטובתי. להתרפא זה אומר לקבל את האנרגיה שתאפשר לי לברוח.

אני מלקקת את שפתיי ושואלת, "איזה יום היום?"

"את באמת חושבת שזה חשוב?" ריק נובח. "אין לך זכות לשאול שאלות."

אני נאבקת לא לענות בחזרה. השפתיים שלי רועדות מהדחף להפיק מילים מגעילות, מלאות שנאה לעברם, אבל אני מצליחה להימנע.

"יום חמישי," ד"ר גריסון עונה בכל זאת, מתעלם מהמבט המלוכלך של הגבר המטונף.

יום חמישי...

עברו חמישה ימים מאז התאונה עם המכונית. זייד כבר בטח מחפש אותי. הוא כנראה כבר יוצא מדעתו ומשתולל... אלוהים, הוא כנראה יהרוג הרבה אנשים. לא, הוא בטוח יעשה זאת. וכשחיוך מתחיל לעלות על פניי, אני יודעת שהאיש הזה כבר לגמרי השחית אותי.

"משהו מצחיק?" ריק שואל. אני מוחצת את החיוך ומנידה בראשי, אבל הדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו הוא שגם אם אמות, גם הם ימותו, והסוף שלהם יהיה כל כך הרבה יותר גרוע מהסוף שלי.

כשמתחילות הפנטזיות על כל הדרכים שבהן זייד יעורר מהומות, עפעפיי מתחילים להיות כבדים, והעייפות גוברת על מעט האדרנלין, שעליו עוד פעלתי.

שלושת הגברים מביטים בי במבט בוחן, ואפילו במצבי המעולף־למחצה, השבור, אני לא זקוקה למדען כדי לדעת שהדבר שהוא סימם אותי איתו, הוא לא מורפיום.

עיניי נוחתות על ריו, ועפעפיי נעצמים ללא רצוני לפני שאני מצליחה לפקוח אותן בכוח. שפתיו מתעקלות, שעשוע יבש עולה על החורים הכהים האלה שלו.

"הגיע הזמן ללכת לישון, נסיכה."

ה- 7 ביוני 2008

מה עשיתי שזה מגיע לי? אני בת עשרים.

בת עשרים, ועכשיו אני עומדת למות. אלוהים.

והדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו הוא מה יקרה לאחותי הקטנה. אימא לא תוכל לטפל בה גם אם חייה יהיו תלויים בכך.

פאק. פאק, גם אחותי תמות.

הידיעה הזאת מכאיבה כל כך הרבה יותר ממה שהגברים האלה עושים לי. יותר ממה שפרנצ'סקה עושה לי.

זה פיזי. אין להם את הכוח לשבור אותי נפשית, כשאני ממילא שבורה לגמרי.

מולי