לקום שוב בשעה סבירה

 1

פֶּה הוא מקום מוזר. לא ממש בִּפְנים ולא ממש בחוץ, לא עור ולא איבר, אלא משהו שבין לבין: חשוך, רטוב, מאפשר גישה לתוך פְּנים שרוב האנשים מעדיפים לא להרהר בו - שהסרטן מתחיל בו, שהלב נשבר בו, שכל חיפוש אחר נשמה בו עלול לעלות בתוהו.

תמיד עודדתי את המטופלים שלי להשתמש בחוט דנטלי. אבל לפעמים היה לי די קשה לעשות את זה. ברור שעדיף שהם ישתמשו בחוט דנטלי. זה יכול למנוע דלקות במֵסַב השן ולהוסיף עד שבע שנים לתוחלת החיים. אבל מצד שני, זה גם לוקח זמן, ובכלל כל העניין הוא קוץ בתחת. ואת זה לא אומר רופא השיניים שבי, אלא הבחור שחוזר הביתה אחרי ארבע-חמש כוסות משקה - איזה ערב נהדר, הֶאח והידד מכאן ועד הודעה חדשה - וברגע שהוא לוקח ליד את החוט הדנטלי הוא חושב, בשביל מה זה טוב? הרי בסופו של דבר הלב נעצר, התאים מתים, העצבים כבים, חיידקים מאכלים את הלבלב, זבובים מטילים ביצים, חיפושיות מכרסמות את הגידים והרצועות, העור נהפך לגבינת קוטג', העצמות מתפרקות, והשיניים נסחפות בזרם. אבל אז נכנס אלי מטופל שלא השתמש בחוט דנטלי אפילו פעם אחת בחייו, כולו הזנחה עצמית בל-תתואר וכאב מיותר (שיניים רקובות, חניכיים נפוחות, חוט של דלקת נמתח מזגוגית השן עד העצב), ופתאום שב והתעורר בי הדבר הזה שקראתי לו תקווה, שקראתי לו אומץ, שקראתי לו בראש ובראשונה התרסה, וביומיים-שלושה הבאים שוב אמרתי למטופלים שלי, "אתם חייבים להשתמש בחוט דנטלי, בבקשה תשתמשו בחוט דנטלי, זה משנה את כל התמונה."

רופא שיניים הוא לא כולו רופא, כמו שהוא מתיימר להיות. למעשה, הוא גם חצי קברן, אבל את הסוד הזה הוא שומר בינו לבין עצמו. חלקים חולים הוא מנסה להבריא. אבל לחלקים המתים הוא פשוט משתדל להעניק מראה ייצוגי. הוא קודח חור, מנקה את הרקב, ממלא את הבור וסותם את הגולל. הוא עוקר שיניים, יוצק תבנית, מתאים שיניים מזויפות ודואג שהצבע יהיה תואם. חורים פעורים הם עיני גולגולות, ושיניים טוחנות עומדות זקופות כמו מצבות.

אנחנו קוראים למקום העבודה שלנו מרפאה, לא בית עסק, אבל לנהל מרפאת שיניים משגשגת זה בהחלט לעשות עסקים. בהתחלה היו לי רק שני חדרי טיפולים, במרפאה חסרת חלונות בצ'לסי. אבל בסופו של דבר עברתי למרפאה ליד שדירות פארק, שתפסה חצי מקומת הקרקע בבית דירות ששמו אַפטֶרגוּד אַרמס. בחלק המזרחי של הקומה שכן משרד רואי החשבון "בישופ את בישופ", שבתקופה ההיא נחקר בגלל אי-סדרים וחריגות.

שדירות פארק הוא הרחוב הכי מתורבת בעולם: השוערים עדיין לבושים כמו בשנות הארבעים, מצוידים בכפפות ובכובעים, פותחים דלתות לקשישות מכובדות וכלביהן; סוככים נמתחים עד שפת הכביש כדי שאף אחד לא יירטב בגשם בדרך למונית או ממנה; ושטיח, ירוק בדרך כלל, אבל לפעמים אדום, פרוש מתחת לרגליים. עם קצת דמיון אפשר כמעט לשחזר את תקופת הכרכרות, כשראשוני העשירים המופלגים התיישבו כאן, ומקלות הליכה ושמלות ארוכות תִמרנו בבוץ של שדירות פארק. מנהטן סופגת זעזועים, השכונות עוברות תהפוכות, העיר משתנה בזמן שכולם ישנים. אבל שדירות פארק נשארות שדירות פארק, לטוב ולרע - תמצית מזוקקת של מגורי יוקרה בניו יורק.

לוויתי לא מעט כסף כדי לשפץ את המרפאה החדשה, וכדי להחזיר את ההלוואה בשיא המהירות, פעלתי בניגוד לעצת הקבלן, בניגוד למחאותיה של גברת קוֹנבוֹי, בניגוד לתחושות הבטן שלי ובניגוד למקובל על רופאי שיניים בכל רחבי תבל, ועמדתי על כך שהתוכנית האדריכלית תכלול חדר טיפולים חמישי במקום משרד פרטי. במשך עשר שנים קרעתי את עצמי בין חמישה מטופלים בחמישה חדרים, קיטרתי על המחסור בפרטיות וגרפתי טונות של כסף.

העולם היה דחוס בהמוני דברים, שכל אחד מהם נראה לי חשוב מקודמו, ולא עזר שקיטרתי על זה. לפעמים אפילו נטרתי טינה ממש, אם כי אמרתי לעצמי שאין לי שום סיבה מוצדקת. כי מה יכול להיות חשוב יותר ממרפאה משגשגת עם מערך ניהולי מוצלח שאני עומד בראשו? ימי העבודה שלי לא היו ארוכים יותר משל רוב האנשים, חוץ מיום חמישי. לפעמים, ביום חמישי, לא יצאתי מהמרפאה לפני עשר בלילה. בלילות כאלה השינה שלי היתה כמעט תקינה, והכדורים נראו כמעט מיותרים. (כשנרדמים בעזרת כדורים, הדבר הראשון שנעלם הוא החלומות. אבל יש לזה גם פן חיובי, אמרתי לעצמי כשהחלומות שלי התחילו להיעלם. ככה, כשמתעוררים, לא נתקפים צורך נואש לשתף מישהו בתמונות מרתקות של חיי נפש מפעימים.)

העולם היה דחוס בהמוני דברים חשובים, אבל שום דבר לא היה עולם ומלואו. זאת היתה הבעיה. מרפאה משגשגת לא יכולה להיות עולם ומלואו. מחויבות לבריאות המטופלים, מוקצ'ינו אחר הצהריים, פיצה ביום שישי - כל אלה לא יכולים להיות עולם ומלואו. גם הבנג'ו לא הצליח להיות עולם ומלואו מבחינתי. הזרמת סרטים לטלוויזיה היתה כמעט עולם ומלואו כשמזרימי המדיה רק יצאו לשוק, אבל תוך זמן קצר זה נהיה כמעט זניח. קבוצת הרֶד סוֹקס היתה עולם ומלואו במשך הרבה זמן, אבל בסוף הם אכזבו אותי. האכזבה הכי גדולה בחיים שלי כאדם בוגר היתה ב-2004, כשהרד סוקס גנבו את הניצחון מהיֶנקיז וזכו באליפות ליגת הבייסבול.

פעם, במשך חודשיים של קיץ, חשבתי שהגולף יוכל להיות עולם ומלואו. עד אחרון ימי, כך חשבתי, אשקיע בגולף את כל המרץ שלי, את כל הפנאי, את כל הלהט, וכך באמת עשיתי במשך חודשיים - עד שהבנתי שאני באמת עלול להשקיע בגולף את כל המרץ, הפנאי והלהט שלי עד אחרון ימי. מעולם לא הייתי מדוכא כל כך, להערכתי. כדור הגולף האחרון שחבטתי הסתחרר סביב החור והקיף את שפתו, וכשנשמט לבסוף פנימה הרגשתי כאילו חיי העלובים מתנקזים לתהום.

אז עבודה, בילוי או התמסרות מוחלטת למשהו משמעותי שהוא מעבר לעצמי - למרפאה, לגולף או לרד סוקס - שום דבר מאלה לא הצליח להיות עולם ומלואו, גם אם כל אחד מהם היה לפעמים שעה ומלואה. לא פעם הרגשתי כמו חולם שמתאמץ לתאר את חלומו כשניסיתי להסביר את הסיפוק שבהחלפת שן רקובה בגשר, כך שהמטופל יוכל לחייך שוב בלי בושה. שיקום כבודו הבסיסי של אדם הוא לא דבר של מה בכך. גם פיצה בימי שישי לא היתה עניין של מה בכך. המוקצ'ינו היה תענוג, ובאותו לילה, ב-2004, כשדיוויד אוֹרטיז השלים הקפה שלמה במשחק נגד הינקיז והזניק את ההתאוששות הגדולה ביותר בהיסטוריית הספורט, פשוט שמחתי שאני חי.

הלוואי שהייתי מאמין באלוהים. כן, זה היה יכול להיות עולם ומלואו יותר מכל דבר אחר. אם הייתי מאמין באלוהים, הייתי יכול להתמסר בשלווה לנוחות ולביטחון. אפילו חוסר פחד היה בא בחשבון! חיי נצח היו אצלי בכיס! הכול היה אצלי בכיס: צלילי העוגב המרשימים, ההגיגים של הבישופים האנגליקנים. בסך הכול הייתי צריך לדחוק הצדה את הספקות ולהאמין. אבל בכל פעם שהייתי ממש על הסף, ישר משכתי את עצמי בחזרה. תשמור על ראש צלול! קראתי. תחזיק את עצמך! כי הסיבה לכך שהעולם היה מהנה כל כך - הנאה שרציתי להעצים באמצעות התמסרות מוחלטת לאלוהים - היתה החשיבה שלי, חשיבה ספקנית, עיקשת ושקולה, שלרוע המזל תמיד חיסלה את אלוהים.

לא אֲשָרֵת! קרא לוציפר. Non serviam. לא מפני שהוא השתוקק לאכול פרצופים של תינוקות. הוא פשוט לא רצה לשרת. אם הוא היה משרת, הוא היה סתם עוד מלאך, חסר כל ייחוד, ואפילו האדוקים כמעט לא היו זוכרים איך קוראים לו.

ניסיתי לקרוא את כתבי הקודש. אבל אף פעם לא הצלחתי לצלוח את כל הדיבורים האלה על הרקיע - הדבר הזה שמבדיל בין מים למים ביום הראשון או השני. אז יש רקיע, ואחרי הרקיע יש מים. ואם נשארים מספיק זמן עם המים, נתקלים כנראה בעוד רצועת רקיע. אני לא לגמרי בטוח שזה ככה, כי ברגע שמזכירים שם את הרקיע אני מתחיל לזוב דמעות של שעמום סופני; אני נהיה קצר רוח; אני מדפדף קדימה. נראה לי שזה הולך ככה: רקיע, ואז חלק אמצעי נורא-נורא ארוך, ואז ישו. אפשר לבזבז חצי מהחיים בקריאה על נשים עקרות וחרון אפו של אלוהים וכל זה, עד שמגיעים בכלל לחלק של "מה שתרצו שיעשו לכם בני אדם, כן תעשו להם גם אתם", שזה נחשב לפסגה, עד כמה שאני מבין. אבל אולי זה לא ככה. מבחינתי, הפסגה מתחילה בספר מלכים ב' בערך. תארו לעצמכם, לטפס את כל מלכים א'! ממש לא עושים לנו חיים קלים!

ומה שהכי מדהים אותי, שכמעט תמיד, ברכבת התחתית, אני מתיישב ליד מישהו שקורא את התנ"ך. והוא ממש באמצע הספר, בעמוד מאה חמישים אלף נגיד, וכל משפט שני מודגש בקו או בטוש זרחני. אז אני אומר לעצמי, אין מצב שהבחור ההיספאני המקועקע הזה פיזר גם במקומות אחרים בתנ"ך הדגשות כאלה, בולטות, כמו כאן, בלב לבו של דברי הימים ב'. אבל אז הבחור ממשיך הלאה, ושככה יהיה לי טוב: אפילו עוד יותר הדגשות! בכל מיני צבעים! עם הערות בכתב יד של נזיר! ואני לא מתכוון שהוא סתם הפך דף אחד. לא, הבחור קפץ קדימה שלוש מאות או ארבע מאות עמודים, לאזכור נוסף או למראה מקום, או מה שזה לא יהיה, ושם מתנוססות עוד המון הדגשות כאלה, זוהרות כמו מטילי זהב. נשבע באלוהים, עוד יש אנשים שמקדישים את כל החיים שלהם לתנ"ך. גברות שחורות זקנות, גברים שחורים בגיל העמידה, בחורים היספאנים עם עניבות, או בחורים לבנים, למרבה הפלא. אלפי שעות הם ישבו ולמדו והדגישו את הפסקאות בתנ"ך, בזמן שאני ישנתי, ראיתי בייסבול או התעללתי בעצמי מינית בכורסת טלוויזיה. לפעמים נדמה לי שבזבזתי את חיי. ברור שבזבזתי את חיי. היתה לי אפשרות אחרת? ברור שהיתה לי אפשרות אחרת - עשרים שנה של שיעורי ערב בתנ"ך. אבל גם במקרה כזה, מי יכול לקבוע אם החיים האחרים שלי - שהיו מתנהלים באדיקות מצפונית, בקשיחות מעשית, בסגפנות נזירית ובפתיחות מאומצת לכל רמז ועניין אלוהי - היו משמעותיים יותר לעומת חיים של ערבי שתייה, בקרים גדושי בחילה, וביל ג'יימס וספרי הבייסבול שלו? חתיכת הימור פַּסקלי: חיי נצח בתמורה לשעותיו הקצובות של סיבוב יחיד אך ודאי.

זכורה לי תקופה שבה השתתפתי בחלק מהסיורים הרגליים הרבים שנערכים בעיר. מטרתו העיקרית של סיור רגלי היא להמחיש לך את כל השינויים שהתחוללו, מתחוללים ועתידים להתחולל מאיזשהו רגע לפני שנולדת עד איזשהו רגע הרבה אחרי מותך. בסופו של דבר הסיורים הרגליים נהיו כל כך מדכאים, שהפסקתי להשתתף בהם והתחלתי ללמוד ספרדית. אבל לפני זה עוד הספקתי להתוודע לכך שבמהלך השינויים בדפוסי ההגירה, כשקבוצה אתנית אחת תפסה את מקומה של קבוצה אתנית אחרת, בתי תפילה שמילאו תפקיד חיוני בשכונה איבדו את חשיבותם. התופעה בלטה במיוחד בלוֹאֶר איסט סַייד: המון בתי כנסת, שסיפקו פעם את צורכיהם של מהגרים יהודים, נהפכו לכנסיות ושימשו את הנוצרים שהגיעו אחריהם. הם לא יכלו לשנות את המבנים עצמם או את הפרטים בחזיתות, ולכן, בכמה כנסיות בעיר, אפשר לראות בקיר הבטון מגן דויד, תבליט של מנורת שבעת הקנים או תגליף של אותיות עבריות, נוסף על הצלב שמתנוסס על הגג ופסל השיש של האם הקדושה.

תשמור על ראש צלול! קראתי. תזכור באיזו קלות נהפך בית תפילה מסוים לבית תפילה אחר לגמרי. אחרת תסכן את נשמתך בגלל שינויים בהרכב האוכלוסייה ובגלל יכולתו האינסופית של האדם לשינויי ייעוד מעשיים.

הפעם האחרונה שביקרתי בכנסייה היתה כשטיילתי באירופה עם קוני. להערכתי, ראינו משהו כמו שמונה מאות או תשע מאות כנסיות בשנים-עשר הימים שהיינו שם. אם כי קוני תגיד שראינו בערך ארבע. ארבע כנסיות בשנים-עשר יום! אתם מתארים לעצמכם? כל הזמן הורדתי את הכובע של הרד סוקס בגלל כנסייה זו או אחרת, שתמיד היתה נורא מפורסמת, כזאת שאסור להחמיץ אותה בשום אופן, אם כי לא היה בה שום דבר מיוחד בהשוואה לכנסייה הקודמת. בלי קשר לַשעה ולכמויות האספרסו שצרכתי לפני כן, איך שנכנסתי לכנסייה חטפתי התקף פיהוקים. קוני טענה בתוקף שפיהוקים לא צריכים להיות קולניים כל כך. היא השוותה אותם לצלילים של מכשירי גינון מסוימים. לדבריה, היתה לה הרגשה שאם היא תסתובב ברגע המתאים, היא תראה שבבי עץ נפלטים לי מהפה. לעתים קרובות מצאתי את עצמי שרוע על ספסל תפילה תחת מבטיה הזועמים. אבל זה היה בסך הכול פיהוק! לא עשיתי תנועות מגונות, לא הצעתי שנשתרלל בכנסייה. נכון, פעם אחת אמרתי שיהיה נחמד לקבל מציצה מאחורי הכנסייה, בחוץ, ליד מכל האשפה. אבל ברור שזאת היתה בדיחה. בכלל לא היה שם מכל אשפה! הרי זה לא סופרמרקט. (אני מת על מציצות מאחורי סופרמרקטים. במנהטן לא קל לעשות את זה. הכי קל לעשות את זה בניו ג'רזי, ושם זה גם חוקי, דרך אגב.) קוני התייחסה לאירופה הרבה יותר מדי ברצינות, לדעתי. היא סקרה בכובד ראש את ציורי הקיר, כולל כל התת-סעיפים והאותיות הקטנות. התעמקה באינסופי. משוררים הם טיפוסים כבדים (קוני משוררת). וגם צבועים. כל עוד הם בארצות הברית, הם לא יכניסו את קצה האף שלהם לכנסייה, אבל רק מטיסים אותם לאירופה, וישר ממסלול הנחיתה הם רצים לקתדרלה הסמוכה, כאילו אלוהים האמיתי, האלוהים של דאנטה והקיאַרוֹסקוּרוֹ, של באך והתמיכוֹת הדוֹאוֹת, המתין לבואם במשך מאות שנים. איזו דבקות, איזו ערגה קדושה, אוחזות במשוררים בכנסיות אירופה. וקוני יהודייה בכלל! ביום השלישי התחלתי לקרוא ליבשת הזאת "אירופֶּה" ולא הפסקתי עד שנחתנו בניוארק. ברגע שהגענו לג'רזי, הצעתי לעבור בסופרמרקט לפני שניכנס בחזרה לעיר, אבל קוני כבר לא יכלה לסבול אותי.

מבחינתי, כנסייה היא סתם מקום להשתעמם בו. ואני אומר את זה במלוא הכבוד למאמינים. אני בהחלט לא חסין לכוחה המצודד של אחוות הנחמות שלהם. גם אני הייתי רוצה להשתתף בהיטהרות הזאת, באחיזת הידיים, בשירה המשותפת המלאה רוחב לב. אבל שאני אמות, בחיי שאני אמות, אם איזשהו אלוהים שאני מסוגל להאמין בו היה רוצה שאני אתנהל לפי המרשמים האלה. לחם הקודש היה מעורר בו גיחוך. היין היה קורע אותו מצחוק. יש לשער שהתחליפים האנושיים האלה היו מעוררים בו רחמים עצומים. אבל טוב, מה אני יודע? רק דבר אחד - שהשעמום שתוקף אותי בכנסייה הוא לא שעמום סביל, אלא אי-שקט טורדני פעיל. לגבי חלק מהאנשים, כנסייה היא מקום שמציע אחרית ברורה והשתפכות קלה; ואילו בשבילי היא מבוי סתום, תחנת אוטובוס חשוכה של הנשמה. למעשה, כשאנחנו נכנסים לכנסייה אנחנו שמים קץ לכל מה שמעורר בנו את הרצון ההגיוני והמוצדק להלל ולשבח, שמביא אותנו מלכתחילה לכנסייה.

קוראים לי פּוֹל אוֹ'רוֹרְק. אני גר בברוקלין שבניו יורק, בדופלקס שמשקיף על הטיילת. אני רופא שיניים ומומחה מוסמך לתותבות, עובד שישה ימים בשבוע ועושה שעות נוספות בימי חמישי.

העיר ניו יורק היא מקום המגורים המוצלח ביותר עלי אדמות. היא כוללת את מיטב המוזיאונים, התיאטראות ומועדוני הלילה, מיטב האירועים, המופעים והקונצרטים, ומבחר המסעדות המשובח ביותר בעולם. בהשוואה למאגר היין בעיר הזאת, האימפריה הרומית היתה נראית כמו שלולית דלוחה בקנזס. יש בה אינספור דברים נפלאים. אבל למי יש זמן ליהנות מהדברים האלה כשכל הזמן צריך לקרוע את התחת כדי לא להיקלע לקשיי נזילוּת בעיר הזאת? וכשכבר לא קורעים את התחת, למי נשאר כוח? מיום שהגעתי לעיר לפני שתים-עשרה שנה, כמהגר גאה ממדינת מיין, הצלחתי לבקר בשנים-עשר סרטים אמנותיים, בשתי הצגות בברודוויי, בבניין האמפַּייר סטייט, ובמופע ג'ז אחד, שנצרב בזיכרוני רק בזכות המאמץ האדיר שלי להישאר ער בקטעי הסולו של המתופף. במוזיאון המטרופוליטן הכביר, האוצֵר בקרבו את מיטב המפעלות האנושיים ונמצא במרחק רחובות ספורים מהמרפאה שלי, ביקרתי בדיוק אפס פעמים. רוב שעות הפנאי עמדתי ליד חלונות הראווה של סוכנויות נדל"ן, עיינתי ברשימות ההיצע לצד עוד רדוּדֵי כיסים בעלי חלומות כבירים, ודמיינתי חדרים גדולים יותר ונופים מזהירים יותר, שימתיקו את בריחתי מדי ערב ממרכז העיר.

כשהייתי עם קוני, יצאנו לארוחה טובה שלוש-ארבע פעמים בשבוע. ארוחה טובה בניו יורק היא ארוחה שמכין לך שף ידוען, שגדל בעמק הרוֹן בצרפת וכבר יש לו כמה כוכבי מישלן ו/או תוכנית טלוויזיה משלו. השף הידוען לא שוהה בדרך כלל במטבח, שמאויש אך ורק בהיספאנים ממוצא שונה לגמרי. ובכל זאת, התפריט מורכב ממצרכי העונה הטריים ביותר, שנקטפו בשוקי איכרים או נמשו מן הים ערב קודם לכן. מדובר במסעדות אופנתיות בעלות תאורה אינטימית מרהיבה, או מסעדות רועשות גדושות לקוחות נבחרים. הכניסה לשני הסוגים היתה מבצע בלתי-אפשרי. אנחנו הצלחנו רק מפני שהפגנו נחישות, הפעלנו לחץ טלפוני והמשכנו לבקש טובות, לשחד ולשקר. באחת הפעמים אמרה קוני לפקידת ההזמנות שהיא גוססת מסרטן קיבה ובוחרת דווקא במסעדה הזאת לארוחה האחרונה שלה בחוץ. בכל פעם התיישבנו לשולחן, נרגשים אך מותשים, סקרנו את התפריט (שמחירי המנות בו הסתיימו בנקודה החלטית ונחרצת), הזמנו מאכלים כאלה ואחרים ושתינו את היינות המומלצים. בסוף שילמנו והלכנו הביתה, שתויים ומטושטשים, ובבוקר התחלנו לחשוב איפה נאכל בפעם הבאה.

אחרי הפרידה מקוני, כשהלכתי ברחובות מנהטן, התחלתי לשחק עם עצמי משחק קטן שנקרא "יכול להיות יותר גרוע". יכול להיות יותר גרוע, אמרתי לעצמי, אם הייתי האיש הזה כאן. יכול להיות יותר גרוע, אמרתי לעצמי כעבור רגע, אם הייתי האיש ההוא שם. תהלוכה בלתי-פוסקת של בעלי מום, פושטי יד, מעוותים, מייבבים, מצולקים וזועמים באופן בלתי-הפיך. יכול להיות יותר גרוע. אבל אז היתה עוברת איזושהי אישה, אחת מאלפי נשים בניו יורק, עם רגליים ארוכות וקלילות, במגפיים גבוהים להפליא, בלי בן זוג, ואפילו עם עוד חברה או שתיים, שיופייה היה אכזרי במיוחד דווקא מפני שלא היתה בו שום כוונה רעה, ואז הרגשתי שאני מת קצת מרוב מחסור וייסורים, ואמרתי לעצמי, יכול להיות הרבה יותר טוב.

יכול להיות יותר גרוע, ויכול להיות הרבה יותר טוב - זה היה המשחק שלי. פרשנות רצף לרחובות מנהטן. ושיחקתי אותו בדיוק כמו כל הטמבלים האחרים שסתם מנסים לשרוד איכשהו.

למעשה, חיי התחילו באופן ממשי רק כמה חודשים לפני הקיץ הגורלי של הרד סוקס ב-2011. בתחילת השנה ההיא, באחד הימים בחודש ינואר, ניגשה אלי גברת קונבוי ואמרה לי שמשהו מוזר קורה בחדר 3. ניגשתי לשם והצצתי פנימה. המטופל נראה לי מוכר: מישהו שהיה מגיע די בקביעות, נעלם כעבור זמן-מה, שוב צץ לטיפול חירום ומרוב בהלה מגיע שוב בקביעות, עד ששוב היה נעלם. הפעם הוא קבע תור לעקירה. סתימה גרועה (שלא אני ביצעתי) חדרה לעצב, הוא דחה את טיפול השורש שהמלצתי עליו מזמן, ובסוף נתקף כאב עצום ומדרבן. אבל הוא לא גנח ולא בכה. לא, הוא זימר בשקט וברוך. הוא הרים את כפות ידיו והפנה אותן כלפי מעלה, הצמיד אגודל לאצבע האמצעית, ופיזם משהו שנשמע כמו, "אה-רם... אה-רם..."

התיישבתי על הכיסא שלי לצד כיסא הטיפולים, לחצתי את ידו ושאלתי אותו מה היו התנועות האלה. פעם הוא עבר הכשרה כדי להצטרף למנזר טיבטי, כך סיפר לי, ואמנם התקופה הזאת בחייו הסתיימה מזמן, אך בשעת הצורך הוא עדיין משתמש בשיטות המדיטציה שלמד שם. במקרה הזה הוא התכונן במיוחד כדי לבצע את עקירת השן ללא אלחוש. הוא למד אצל גורו שהתמחה באמנות הפחתת הכאב.

"ככה אני מביא את עצמי למצב של ריקנות מוחלטת," הוא הסביר לי. "פשוט צריך לזכור: מתנתקים מהגוף ובכל זאת לא מתים."

הניב שלו היה במצב של ריקבון מתקדם, מוכתם בגון תה קלוש, אבל עדיין מחובר לעצבים פעילים. שום רופא שיניים שפוי בדעתו לא היה עוקר שן כזאת בלי להשתמש באלחוש מקומי לפחות. כך אמרתי לו, ובסופו של דבר הוא הסכים לאלחוש מקומי. הוא חזר לתנוחת המדיטציה, אני הזרקתי לו את החומר, ואז תקפתי את הניב בלפיתה חזקה ובטלטול נמרץ. כעבור שתי שניות המטופל התחיל לגנוח. חשבתי שהגניחות הן חלק מן הריקנות המוחלטת, אבל הן גברו, מילאו את החדר ואף זלגו אל חדר ההמתנה. הבטתי בסייעת שלי, אֶבּי, שישבה מולי, מצדו השני של המטופל. מסיכת נייר ורודה הסתירה חלק גדול מפניה, והיא לא אמרה כלום. הוצאתי את המלקחיים מפיו של המטופל ושאלתי אותו אם הכול בסדר.

"כן. למה?"

"אתה משמיע רעשים."

"באמת? לא שמתי לב. מבחינה גופנית אני לא נוכח כאן," הוא אמר.

"אתה בהחלט נשמע נוכח גופנית."

"אני אשתדל להיות שקט יותר," הוא אמר. "תמשיך, בבקשה."

הגניחות התחדשו כמעט מיד, ואף התעצמו ליללה מתונה, מקוטעת ועקובה מדם, כמו של ולד בעל גפיים מנוונים. עצרתי. דוק דמעות נראה בעיניו האדומות.

"שוב אתה עושה את זה," אמרתי.

"מה אני עושה?"

"גונח," אמרתי. "מיילל. אתה בטוח שהאלחוש המקומי פועל?"

"בראש שלי אני נמצא שלושה-ארבעה שבועות אחרי הכאב הזה," הוא אמר. "ועכשיו אני במרחק ארבעה עד שישה שבועות מכאן."

"עם אלחוש מקומי זה לא צריך לכאוב בכלל," אמרתי.

"וזה באמת לא כואב, ממש לא," הוא אמר. "אני אהיה בשקט."

חידשתי את העבודה. הוא עצר אותי כמעט בו ברגע.

"אתה יכול לטשטש אותי בגז, בבקשה?"

טשטשתי אותו, עקרתי את השן ושמתי במקומה כתר זמני. בזמן שהשפעת הגז פגה, אבּי ואני כבר היינו עם מטופל אחר. קוני נכנסה לחדר והודיעה לי שהאיש מוכן ללכת אבל רוצה להגיד שלום.

למען האמת, הייתי צריך לפטר את קוני אחרי שנפרדנו. יכולתי לפטר אותה, אבל לא עשיתי את זה, כי תמיד היה חסר לה כסף. מפני שהיא היתה משוררת. ומה היא בסך הכול עשתה במרפאה? כתבה על כרטיס קטן את שם המטופל ואת התאריך והשעה של התור הבא שלו. זה כל מה שהיא עשתה, שמונה שעות ביום, וקצת יותר בימי חמישי. אה, והיא גם עזרה לגברת קונבוי לקבוע תורים. וגם טיפלה בחשבונות. (אם כי היה לי גם שירות חשבונות חיצוני. החשבונות שהיא עשתה לא פטרו אותי מההזדקקות לשירות חשבונות חיצוני.) והיא גם ענתה לטלפונים. אז כן, שמונה שעות ביום, ולפעמים יותר, היא מילאה כרטיסים קטנים, שרבטה שמות ביומן התורים, לא עשתה מספיק חשבונות כדי לחסוך לי תשלום לשירות חיצוני, וענתה לטלפונים. בשאר הזמן היא היתה צמודה לעצמיפון שלה.

"איפה המטופל?" שאלתי.

"שם," היא אמרה.

הוא קם כשנכנסתי לחדר ההמתנה, שהיה די עמוס באותו רגע.

"רק רציתי להגיד... תודה! תודה על הכול. זאת הפעם האחרונה שתראה אותי. אני נוסע לישראל!"

הדיבור שלו היה משובש קצת, ולכן חשבתי שאולי השפעת הגז עדיין לא פגה.

"אתה בטוח שאתה לא רוצה לנוח עוד כמה דקות?" שאלתי אותו.

"אה, לא, אני לא נוסע לישראל ממש כרגע. קודם אני נוסע ברכבת התחתית. רק רציתי להגיד כמה אני אתגעגע אליכם. אל כולכם כאן. אתם כל כך נחמדים. הגברת הזאת נחמדה. היא נורא נחמדה. והיא נורא מדליקה. זאת אומרת, המראה שלה כאילו אומר - בוא תזיין אותי. ברצון הייתי מזיין את הגברת הזאת."

הוא הצביע על קוני, שהסתכלה עליו, כפי שעשו גם שאר הנוכחים בחדר ההמתנה.

"טוב," אמרתי, "אתה צריך להתאושש עוד קצת. בוא איתי."

"אני לא יכול!" הוא קרא והתנער ממני. "אין לי זמן!"

"טוב, אז ניפגש בהמשך."

"בשום אופן!" הוא אמר. "אמרתי לך. אני נוסע לישראל!"

ליוויתי אותו אל הדלת, וקוני הושיטה לי את הז'קט שלו.

"אבל אני לא נוסע לישראל מפני שאני יהודי. בטח חשבת שבגלל זה אני נוסע לשם, נכון?"

"בוא נכניס יד לשרוול השני..."

"אבל אתה טועה!"

פתחתי את הדלת. הוא התקרב אלי ולחש לי, בהבל פה חמוץ מרוב אלחוש.

"אני נוסע לישראל כי אני אוּלְמי," הוא אמר. "וגם אתה אולמי!"

טפחתי על גבו ודרבנתי אותו קצת הלאה.

"כל הכבוד. שיהיה לך בהצלחה."

"בהצלחה גם לך!" הוא אמר.

אנשים אומרים דברים משונים כשהם מטושטשים מגז. לא ייחסתי לזה שום חשיבות.