לקיר אחד קראתי בית

לְקִיר אֶחָד קָרָאתִי בַּיִת.

בִּשְעַת צָהֳרַיִם מִתְכַּנֵּס בּוֹ צִלּוֹ.

לוּ הָיִיתִי צֵל

בַּלַיְלָה זוֹחֵל הַמִּדְבָּר

וְחַיּוֹתָיו הַקְּטַנּוֹת עֲטוּפוֹת הַחֲשֵׁכָה

לִרְבֹּץ לְמַרְגְלוֹתָיו.

הַשָּמַיִם הַדְּלוּחִים מִתְבָּהֲרִים.

אֲנִי שׁוֹמַעַת צִפּוֹר רִאשׁוֹנָה.

“לקיר אחד קראתי בית” חוקר בעיקרו את הקשר הסבוך שבין אם לבת. ליטבסקי מתבוננת משני צידי המתרס, כבת לאמה וכאם לבנותיה, וכן במערכת הפנימית שבין העצמי הבוגר והחומל לבין הילדה הקטנה המחפשת הכלה וחיק. זכרונות העבר וייצוגי הנפש ההווים כרוכים זה בזה ומשמשים מושא מורכב להתבוננות: הכמיהה וההתמסרות מול הצורך בהיפרדות ובהכרה, השמחה והעונג מול הכאב והחרדה, ההיזקקות מול קוצר היד וההחמצה, עוצמת הקשר מול נוכחותו של המוות.